של מי הסנטה הזה?

שלג ראשון ירד עלינו, בערבו של יום השבת. פתותי פתותי, לבנים לבנים, ריחפו באויר, מתקשים לשמר חזות לבנה, נמסים לעת נחיתה. שבנו הביתה, הלכנו לישון בכדי להתעורר אל עולם לבנבן יותר. התחזיות גרסו בין שניים לשמונה אינץ'. אני מהמרת על אחד בקושי, אבל ההתרגשות גאתה בצאצאי הבית, ומי אני שאשבית שמחות? יהלי מיד יצא לצעוד בשלג והגר כבר ידעה במין חוש נבואי שיש להצביע ולצאת בקריאות קרב נרגשות של "שקג, שקג".
אנחנו התבוננו השמימה (הוורטואלים כמובן) והחלטנו לשוח קמעה לאור השמשיות הכללית המתפשטת (הצלבנו ראיות עם החלון) ולמרות הקור (אפס פלוס מינוס למתעניינים) לסועלטייל. הטמפרטורות בכל זאת השפיעו ואנחנו ויתרנו על טיול החוף המתוכנן בעיר Newport, RI לטובת סיור בMensions הפזורים בעיר (הלו הם בתי הקיץ של עשירי אמריקה הקדומה, עד כמה שאמריקה יכולה להיות). שעתיים של "אדון שוקו" (הלהיט התורן בבית) ותאורה לפי כללי ההנהלה ואנחנו שם. בדרך התפתח לו דיון עומק על חנוכה וChristmas, ויהלי הפגין ידענות וקבע שחנוכה זה הChristmas של ישראל. ניסיונות ההסברה שלנו, שאלו שני חגים נפרדים שרק במקרה זכו להחגג בקרבה חשודה, זכו לבוז האופייני למאמצי ההסברה ישראלית, תוך שיהלי הודף אותנו במשפט המפתח האלמותי המסכם לאחרונה כל דיון משפחתי - "לא, זה לא", ובכך נחתם הדיון כי מה כבר יש להוסיף.
באוירת החג החצי משלגת (בחוץ רב הלבן כבר נעלם) סיירנו לנו בבית הקיט של משפחת ון דר בילט. האחוזה המרהיבה בעושרה, קושטה לכבוד החג הממשמש ובא, ולנו הבאים מן הלבנט הייתה זו הצצה מעניינת אל רוח החג במיוחד כשיש לך עשרות חדרים ואולם נשפים בכניסה לבית. יהלי הצליח לשרוד בצורה מרשימה את רובו של ה-Audio Tour. אין לדעת מה הבין ושמע, אבל כובד הראש שבו הסתובב בין חדרי הבית הרחב הרשימו אותנו וגם כמה שומרים, שהיו הפעם הרבה יותר child friendly, ודווחו לנו בהתרגשות שסנטה תיכף מגיע. יהלי (המכונה לאחרונה יה יה, במעין צליל שבין צרה לקמץ) סרב להתרגש מן הארוע אבל אמר שהוא רוצה ללכת להסתכל.
בינתיים, זכינו לעוגיות בגווני אדום וירוק (נדמה כי היו אלה עצי אשוח) כמיטב המסורת, והרווינו צמאוננו בEggnog המסורתי (סיידר באגף הילדים). אח"כ הגר החלה להראות סימני עייפות ויהלי גם הוא כבר אבד סבלנות. ושניה לפני שזרקו אותנו מבית הקיט ברחנו החוצה, רק כדי להזכר שמשפחת ון דר בילט לא נהגה לחגוג את חג המולד בNewport, וכל תפאורת החג נראתה לפתע קצת מזוייפת, כי הרי בית קיט הוא זה.
ומה שלום סנטה? נדמה כי טוב למדי, קצת קשה היה לוודא מרחוק. אנחנו נשלחנו לעמוד בקצה התור הממתין להצטלמות המסורתית של גוזלי הבית על ברכי הכוכב. הורים וילדים נרגשים עמדו וחיכו לתורם בשקט, ואני חשבתי לעצמי כי ללא ספק זוהי אופציה טובה יותר מהתור במול השכונתי. יהלי מיד הודיע שהוא לא רוצה להתיישב וביקש כבר ללכת, ואני? אבן גדולה נגולה מעל ליבי, כי בכל זאת תהיתי מה אומרים לילד ואיך מסבירים שזה אולי יפה וטעים באגף האנתרופולוגי, אבל זה באמת כבר לא החג שלי ושלו.

עוד משהו - בינתיים ברוח החג נדבתי עצמי לבוקר של סופגניות וספורי לחנוכה בגן של יהלי. יה יה הבטיח להסביר לחבר'ה מה ההבדל בין שני החגים השכנים. ומה ההבדל? שאלתי. והילד שלי שבעיקר עסוק בקולינריה, הסביר בחדווה שבChristmas איו סופגניות. מה אומר? גם זו סיבה לשמור אמונים למסורת היהודית.

תודה כבר אמרנו? - אל הקניון הלאומי ובחזרה

חודש נובמבר המסתיים עלינו לטובה, מביא עמו את תחילת עונת החגים, הנפתחת עם ארבעת ימי ה-Thanksgiving, ותמשך אי שם עם בוא ה-Christmas ותחילת השנה החדשה. מורגלים עוד מן השנה שעברה למסורת אי-חגיגת החגים בגני הילדים, הפתענו השנה לגלות בתיק של יהלי שיר לכבוד החג, הקורא לנו להודות על כל אשר סובב אותנו, והילדים נתבקשו לקשט בצבעים עליזים. יהלי בחר לצייר משום מה את בובת הברווז של הגר (אולי בגלל הדמיון הקונספטואלי ל-turkey המסורתי), ואני מיד נזכרתי באוסף עבודות היצירה של טרום חגים מהגנים של ארץ הקודש ומיד נתמלאתי רוח חג והתיישבתי לתכנן קצת את הטיול של יום המחרת אל Washington DC כי בכל זאת הגיעה השעה.

לאור הצלחת התרגולת במסענו של השנה שעברה, תוכננו לצאת לעת חצות בערך אל המסע דרומה. יהלי התרוצץ בבית מלא התרגשות כתרנגול הודו מפוטם בstuffing המסורתי, ולא הסכים להרדם. גם הגר התקשתה לנום ללא "הענן" שלה, שנארזה אחר כבוד במזוודה ובמקומה נדרשה להרדם בטרנינג מחמם יותר כי בכל זאת, אי אפשר לנסוע בפיג'מה.

קורותיה של פיג'מת הענן נעוצים בימי החולי ובשיר הענן של הטלאטביז (לצערי לא נמצא בYoutube עותק של הקטע האלמותי). מי אמר שטלויזיה לא מחכימה? הגר למדה מאז ללבוש כפפות על הברכיים ולומר כמה מילים חדשות כמו פודינג וענן. יומיים אח"כ נשלפה במקרה פיג'מה חדשה מן המגרה, ורודה ורכה, עם עננים לבנים ומיד נרקם רומן בין הילדה, סרבנית הפיג'מות לפיג'מה המכונה בפיה בשם החיבה "ענן", (השבוע עת כובסה הענן כמעט נרשם אינסידנט כשניסיתי להלבישה בפיג'מה אחרת ורודה אף היא אך עם כבשה. למזלי, הענן כבר התייבשה בינתיים, והשקט שב לביתנו לעת עתה).
וכך בעוד יהלי מתרוצץ בין חדרי הבית המרובים, ניסינו לסיים לארוז וללכת קצת לנוח, תוך הבטחה שנעיר אותו כשנצא. ב23:00 השעון צלצל, קפה, אריזות אחרונות ושני ילדים על הידיים, ערים שלא לפי התכנון הכמובן (נו, לפחות את הבטחתנו קיימנו). (בק)בוק להגר ואח"כ מו(צץ) והילדה שבה לשנת היופי שלה. יהלי, לעומת זאת התמלא תובנות חכמות של עת ליל תוך שהוא מהופנט מהGPS וממאן להרדם. אסף על ההגה ואני מנסה לנמנם מה ולאגור כוחות עד שאצטרך להחליפו. אי שם בין שלוש לארבע, בעצירת קפה-דלק-פיפי, אנחנו מתחלפים. המושב האחורי חש כנראה בחילופי המשמרות ומתעורר באופן בלתי מתוכנן שהופך כבר להרגל. יהלי חוזר להגות את הגיגיו המחכימים, אבל להגר יש דרישות לתאורה הנכונה (כל שלושת הנורות הפנימיות שמסנוורות אותי כמובן) ולמוזיקה החביבה עליה (הכבש השישה-עשר, שעל רובו היא נוהגת לשאוג "No" תוך דרישה למעבר לשיר הבא שגם עליו בודאי תנהם מחדש וחוזר חלילה). אסף מנסה לנמנם בקקפוניה הנרקמת מסביב. לבסוף הגר מסכימה להתפשר על התאורה ואוכלת קורנפלקס וגם יהלי משתתק לאיטו. חושך וערפל מסביב. אני מתקשה לגלות במראה האם היא עדיין שומעת איתי את הכבש השישה-עשר או שמא העוללית נרדמה ואני יכולה לעבור למוזיקה של גדולים. אני שופכת על עצמי קפה דלוח, ומנצלת ניסיונות התייבשות שמשקיטים את מצפוני כשאני מעירה את אסף, שעוזר לי בהתנגבויות וגם מדווח על הרדמות כללית במושב האחורי. עדיין לילה, חושך וערפל, אבל מאיר אריאל מתנגן לו ברקע, כך שהתנאים משתפרים.
לעת שבע בבוקר אנחנו מזהים את הStarbucks הראשון שבערבות וושינגטונה ואני אצה לזכות את עצמנו בקפה של בוקר ובבייגלים טריים מהסופר שליד. הבוקר העולה עלינו מתגלה כאפרורי וגשום קלות, אבל אני עדיין מקווה להתבהרות ואנחנו ממשיכים אל המלון, להפקדת רכב וחפצים ויוצאים לחרוש את העיר.
פעם לפני הרבה שנים מצאתי את עצמי יוצאת בתנאים דומים לראשונה בחיי מהמטרו של פריז אל השנז אליזה, ונפעמת, למרות השעה ומזג האויר. אח, פריז פריז. המטרו של הבירה האמריקאית אכן נעים למדי (למרות שיש לי הערות מקצועיות על איכות השילוט בו - עיגולים צבעוניים קטנים זו אולי התחכמות גרפית נחמדה, אבל לא מועילה במיוחד לתייר המקומי), אבל היציאה אל מרחבי הדשא המאוד לא מטופחים ומוקפי הבוץ של הNational Mall פחות עושה לי את זה, וגם ערפילי הבוקר (שהתגלו כערפילי היום) מקשים עלינו לגלות את מיקומנו הנוכחי.
במחקר העומק הבייתי שלי גיליתי שבירת אמריקה מאכלסת לא רק את מוסדות השילטון המרכזיים של האמריקה אלא גם לא מעט מוזאונים והכל בשדרת הMall שמתחילה בגבעת הקפיטול ומסתיימת באנדרטה של לינקולן כשאי שם ביניהם משקיף לו על הכל אובמה, ובין לבין משובצים מבני הענק במיטב המסורת הנאו-קלאסית המאכלסים תערוכות במגוון נושאים והכל בחינם.
תחנת המטרו שממנה הגחנו נשקה למוניומנט של וושינגטון, אבל הערפל בקושי שאפשר להבחין באובליסק המתרומם מעלינו, ויחד עם הבוץ והעזובה, אסף דרש את כספו בחזרה. מה צר היה לנו כשנזכרנו שכאמור הכל פה בעצם בחינם. המחקר שלי גם דווח שכל המוניומנטים מסביב (ויש לא מעט, בערך לכל מלחמה ועוד כמה אישים חשובים) נסגרים לעת צהריים, וכך לא נתנו למזג האויר לבלבל אותנו ויצאנו לתור את השדרה המרכזית. בדרך גילינו שגם בריכת ההשתקפות מרוקנת, אחרי שהבטחנו ליהלי לראות בריכה ארוכה-ארוכה, וכך תוך שנשברת לנו המילה שוב רצינו לדרוש את כספנו בחזרה.
אח"כ התקשרו כבר אדית וגלעד, שבמקרה גם הם קפצו העירה לכבוד החג וקבענו להפגש על מדשאות הבית הלבן. יש לציין שהנוף הנשקף בודאי מחלונותיו של אובמה, כנראה שאינו מרנין מדי את ליבו. הרבה גדרות כתומות ואוהל אחד הפריעו לצילום המסורתי של הפסדה המעוקלת, אבל היפנים שלידינו לא התבלבלו ובאין הפוטו-אופרטיוניטי המסורתי עברו מיד לאטרקציה הבאה והצטלמו עם הגר.
וכך בכוחות משולבים פנינו קצת לדגום מוזאונים, כשהבחירה הראשונית נפלה על מוזאון החלל והתעופה. יהלי כרגיל סרב להתרשם מהחלליות האמיתיות שבאמת באמת נחתו על הירח וסכם בסוף את הסיור כבינוני מינוס כי לא היו לו מספיק כפתורים שאפשר ללחוץ עליהם. הגר ישנה ברב המסע האוירי וכשפנינו לצאת התעוררה כמובן והעדיפה להמשיך להתרוצץ בין החלליות. או אז נאלצה לצווח את דרכה החוצה כשהיא נישאת בידי המבוגר האחראי התורן.
הערב הנוחת מקדם פה הזכיר לנו ששעת מזון הגיעה, אבל המתחם שכולל כאמור רק מבני ממשל ומוזאונים ברכוז שמעל לממוצע מציע בעיקר דוכני נקניקיות וארטיקים, ואנחנו נאלצנו לחפש את תעבתנו במקום אחר. ערב חג ההודיה, הרחובות רייקים, מרכז העיר דומם, סגור ומת. בצר לנו פנינו לרשימת המסעדות הפתוחות הערב שמלוננו ברב טובו ספק לנו (לאו דווקא הטובות או המומלצות, אלא אלו שהועילו לפעול הערב), וכך נפלנו על איטלקית אחת, לא טובה מדי אבל ספקה את הסחורה. אוכלים, הולכים, שניה לפני שהילדים העייפים שלנו מחרבים את המקום. החדר שלנו הפעם גדול ומרווח במיוחד, להגר יש עריסה, מי צריך יותר? תשע בערב וגם אני כבר ישנה.
ויהי ערב, ויהי בוקר, יום חדש. שמש חייכנית מציצה אלינו בצאתנו. אותו המטרו, אותה התחנה. הנה גם המוניומנט של וושינגטון מציץ אלינו במלוא הדרו. אנחנו אצים רצים אל המטבעה הלאומית, לנסות לתפוס מקום טוב לסיור של הבוקר. שעה וחצי ואנחנו בפנים. אני מודה שהמחשבה על הסיור במפעל הכסף האמריקאי נראתה לי מרשימה יותר מהחוויה האמיתית, כי בסופו של יום זהו בסה"כ עוד בית דפוס, אולי חשוב מני רבים אחרים אבל הטיול מעל המכונות נשמע הרבה פחות רומנטי מסיור במרכז ייצור הכסף הלאומי. אבל יהלי היה נפעם כל כך שמאז ועד שובנו הוזכרנו שוב ושוב שכשהוא יהיה גדול הוא רוצה לעבוד בלעשות כסף ורצוי דולרים אפילו שהוא בכלל רוצה לגור בישראל. גם הסבר קצר על סוגי השטרות העולמיים לא מאוד עזר ועכשיו אחרי שהילד גילה שיש בעולם גם שטרות ולא רק מטבעות הוא דרש שנחליף את כל "88 הכסף" שיש לו בקופה (הכוללים מיני מטבעות ממדינות שונות, חלקם אף מפלסטיק אמיתי מסין) שאותם סידר יפה יפה על הספה בשורה כדי שיוכל לספור, בדולרים של שטרות, כי כנראה שזה הטרנד הבא.
אח"כ פנינו אל גן הפסלים שבין מוזיאון האמנות למוזיאון להסטורית הטבע (שעליו ויתרנו כי כמה אפשר כבר לחזות בפוחלצים), ולאור השעה התיישבנו בקפה המקומי (שכמו שאסף סיכם - באמריקה, כל מקום המתהדר בשם "קפה..." מיד מלמדנו על אוכל רע במיוחד ולאו דווקא זול). יהלי זכה לצייר קצת ולאכול פיצה שכל כך רגשה אותו שגם למחרת נתבקשנו שם לאכול, ואנחנו קינחנו בקפה סביר יחסית ויצאנו לטייל אל בינות הפסלים, אל טיול קצרצר שנקטע באיבו עת ענני השמיים הטילו מיימיהם עלינו ואנחנו ברחנו למבנה המקורה הקרוב הלו הוא מוזאון האמנות הלאומי.
כבר בכניסה נבחו עלינו שלושה שומרים לפתוח תיקים, ואח"כ נאסרנו מלהסתובב עם תרמיל הגב במקומו הייעודי (קרי, על הגב), והעגלה בה ישנה הגר הפכה על כורחה לטנק קטן עמוס מעילים, תיקים, וכאמור גם ילדה אחת קטנה. בהתאם לגיל הנוכחים, הונמכו הציפיות ואנחנו רק חפשנו להעביר את הזמן הגשום באופן תרבותי ויבש יותר. היעד הנבחר היה תערוכה של ג'ספר ג'ונס, ואנחנו יצאנו למסע אל האגף המזרחי. בינתיים הגר התעוררה, מורעבת, בטיימינג מצויין על יד הקפיטריה. בלי להתבלבל הוצאתי לחם ואבוקדו והכינותי לילדים סנדביצ'ים של צהריים, כשאסף מנצל אתנחתא זו על הספסל להצצה בתערוכה שליד. לא חלף זמן רב ושומר חדש בא להטרידני - אסור לאכול כאן כמובן. ארזנו הילדים והמשכנו לצעוד בין חללי המוזיאון, ובינתיים הגר רצתה קצת החוצה וקצת ידיים, ומיד הורמה אל כתפי אבא, האופציה היעילה ביותר להתקדמות מהירה. תוך שניה צץ לו שומר חדש שדרש להורידה כי זוהי עברה על התקנות והרי אנחנו רוצים לשמור על חוקי המוזיאון. אח"כ גם נדהם כשאסף בכלל ענה לו, כי הרי כל זה נועד לטובתנו ומה אנחנו מתלוננים. בבושת פנים הורדנו את הגר ותהינו מי כבר הספיק לתבוע את המוזיאון על נפילת עולל, כי הרי רק ככה זה עובד פה באמריקה הזו.
עד לסוף ביקורנו הספקנו גם להנזף בעוון דבור בסלולרי והשענות על קיר המעלית, וכשהגר הוציאה בקבוק מיץ מהעגלה ועוד שומר קפץ עלינו להזכירנו שלא שותים פה, כל הפיוזים הישראלים קפצו לי ורטנתי לעומתו שכן אנחנו יודעים. למותר לציין שהתערוכה היתה בסוף די מאכזבת, אבל השמים בינתיים התבהרו וסימנו לנו שהקלו המים ואפשר לצאת.
אחרי שלושה ימים של מוזיאונים ומוניומנטים הרגשנו היטב את עייפות החומר של עודף גרויים וארכיטקטורה בומבסטית, כמו אחרי בילוי ארוך מדי בקניון המקומי. כמה מדהים לגלות שהאומה הצרכנית בתבל מנכסת אפילו את מוסדות השלטון והתרבות שלה אל עולם השופינג ומכריזה על המתחם כקניון הלאומי.






המצלמה שלי שנותרה מיותמת בתיק כל סוף השבוע הוצאה לעת שקיעה והתבהרות כללית לשתי תמונות יצוגיות

עייפים ומרוצים עמסנו עצמנו חזרה הביתה, בנוהל הקבוע - של ארגון התפאורה לפי דרישות ההגר, יהלי שוב בפרץ אינטלקטואלי, ואני מנסה לנמנם מתוך התקפי שיעול נוראיים שפורצים בכל פעם שהחימום מפעל. התלבטות קלה בין קפאון לחנק ואני בוחרת להמשיך להשתעל. אסף בפרץ אומץ נסע ונסע לו, עד להפסקת קפה-דלק-פיפי כשעה לפני הבית, ואנחנו חובבי המסורות שוב מצאנו את הספסל האחורי ערני לגמרי, וכשהגר החלה לשאוג "אבא, אבא" עם שובו אל האוטו, התחלתי לחשוש לשנת היופי שלי במיטה. אבל אחרי תשע שעות באוטו (כמו צמד מתחילים נתקענו בפקקים של סוף החג, שעתיים של עכוב שהרחיקו מאיתנו את השינה), כשיהלי והגר התחילו במרדפים מלווי שאגות אושר, הבינותי שאין ברירה ומיד הכרזתי שבחוץ עדיין לילה, ועכשיו למיטה. תודות ל"ענן" לא נרשמו התנגדויות רבות מגזרת ההגר לשינוי האפנתי, ורק יהלי עוד דרש ספור כרגיל. אבל בארבע בבוקר גם זה כבר מעבר לקוחותינו, ויהלי שהבין כנראה במין חוש שישי שנהמות ותחנונים לא יעזרו פה, לקח את הגר למיטה שלו והקריא לה בעצמו ספורים. אמא ואבא התמוגגו מנחת (ולא הילד עוד לא יודע לקרוא אבל זוכר בע"פ, ואותנו גם זה מרשים), והתרגשו עוד יותר כעבור כחצי שעה, כשהבית נדם אל שנת היופי והתעורר לו רק אחרי תשע בבוקר, שעה שהיא אצלנו ממש מרשימה.

עוד משהו -

למתקשים, למתגעגעים, לאלו שלא זוכרים ולא רוצים לחכות, אנחנו כבר באים אבל בינתיים, קצת תמונות

עם הספר(יה)

עוד סופ"ש של שעשוע ילדים חולף על פנינו. הימים המתקררים והולכים, שאריות הצינון מהפוסט הקודם וסתם חובות משונות מובילים אותנו אל תחילת שנת החורף שלנו, עת הימים קצרים מדי, קרים מדי ולא נעימים מדי לפעילויות חוץ גרנדיוזיות.
אתמול בבוקר נשלחתי לבצוע עבודות שרות בגן של הגר. באופן מסורתי, בעונה זו של השנה היינו עסוקים בצביעות ושאר מיני תחזוקות על פי הקפריזה התורנית של גנני המתחם. השנה, יעבור הגן של הרווארד שפוץ מסיבי, ודייריו הקטנטנים עוברים למבנה זמני אקולוגי להפליא (נדמה כי הוא מחמם את עצמו, מתמחזר לבד ואף לבטח יתכלה לאיטו עם סיום תפקידו, או משהו כזה), שהולך ונבנה בחניה שליד. וכך במקום לצבוע ולשפץ את הבניין הקצת מרופט, ששנים של גננים יצירתיים וילדים לא פחות, הובילוהו למרכז של עשייה עם פתרונות מקסימים של חלונות נמוכים בין חדריים, לופטים למיניהם וכד', מצאנו עצמנו צוברים שעות קהילה (דרושות לנו 10 ואנחנו כבר עומדים על חמש. מצד שני יש לנו חוב קטן ולא רשמי מהשנה שעברה), באריזת צעצועים, מחזור חפצים ובליסת פיצה כיאה למסורת. זאטוטי הבית בילו עם אבא בCommon של קיימברידג', בלסו פיצה מתוך מסורת פרטית שלהם ואח"כ העסקנו עצמנו בפעילויות בייתיות, כי כבר היה קר, חשוך ופחות נעים.
את בוקרו של יום א' החילונו כזברה, פשטנו הפיג'מה ויצאנו לבראנצ' בבית חברים. אח"כ גילינו שכבר אפרורי מדי, קר ולא כל כך נעים, וכך תוכניות הטיול בבוסטר החביבה נגנזו ואנחנו צעדנו אל ספריית הבית להתחמם בצל ספרים.
כזכור המבנה המרכזי של ספריית קיממברידג', מתחם מרהיב ומרחיב, שאולי יזכה לתעוד צילומי באחד הימים (ואולי גם לא) נחנך לא מזמן ברב הוד והדר, ואנחנו הגרים ממש לפתחו זוכים לנצלו באופן די מקיף, כפי שיעידו המדפים בביתנו. וכך אליה וקוץ בה, לא רק אנחנו נהנים מאופציית 150 הספרים, ובבואנו גילינו מדפים די ריקים. זה נכון שמצאנו מה לקרוא, ויהלי אינו בררן במיוחד, אבל זה לא כל כך נעים לראות מדפי ספריה ריקים, ובכל זאת יש כמה ספרים שקיווינו לקרוא ואינם. אז כן, מי שרוצה לקרוא מספרי ה-Magic School Bus יכול לפנות לסניף הפרטי שלנו, אבל למרות השמחה הגדולה בהררי הררי המילים הכתובות שמקיפות אותנו, משהו במודל הזה בכל זאת לא ממש עובד, כי אחרי השלושה שבועות + ההארכה של עוד כשלושה, לא נותרו הרבה ספרים שם בספריה של קיימברידג'.
בינתיים התוודאנו לעלילות Mr.Putter וחתולתו Tabby, קשיש חביב ששימח כל כך את הספרניות כשיצאנו השבוע מן הספריה, אבל בקרוב נצטרך כנראה לחפש בילויים חדשים או לקוות שתושבי העיר יתחילו להחזיר ספרים לספריה.
וכך, בענייני פעילויות חלופיות - אנחנו כבר עסוקים במסעות עתידיים. בשבוע הבא נסע להודות על שיש עם אובמה וחבריו. אחר כך, כיאה למסורת, נתכונן לביקור בייתי יותר אי שם לקראת החנוכה.

חולים. שוב.

עד ליום א' האחרון היינו בריאים לגמרי. או אז החליט אסף להכריז על כך באמצע מסיבת גן ומאז המערכות קרסו בהתרסה נוראית. למחרת כבר נקראתי לקחת את הגר מן הגן באמצע היום, והילדה התחברה מיד באינפוזיה לטלטאביז מושיענו. אבא שלה הפליג לו בבוקר שאחרי אל מחוזות רחוקים מכאן, ואני נותרתי עם ילדה חולנית ומשתעלת וילד אחד שמסרב להתארגן, מנסה לצאת מהבית לפני שנקבל שוב פתק צהוב. רוב הבוקר עבר באופן סביר יחסית למצב עד שבהתקף שיעול אחד תוקפני מדי הגר, בעודי מחזיקה אותה, הקיאה את עצמה לדעת, על עצמה, על שטיח הבז' המרהיב שלנו, על הספה, וכמובן עלי. ברקע רועמים הטלטאביז ויהלי בדיוק שואל שאלה... יש הטוענים כי אינך הורה באופן רשמי אם לא בילית לילה במיון עם הילד. אנחנו מיישמים טבילת אש הורית זו בגרסת ה"עד שהצאצא הפרטי לא הקיא עליך אינך הורה וכו' ". וכך בעוד הגר מטבילה אותי (תרתי משמע) לראשונה מאז נולדה, נותרתי תוהה מה לעשות קודם - לנקות? אותה, אותי, להרגיע אותה? את עצמי? לסגור את הטלויזיה? או לענות לשאלות של יהלי? בסוף בחרתי בניקוי הספה והשטיח. אחרי שכולם נוגבו מה, נרגעו מה, יצאנו מהבית וניצחנו. הפתק הצהוב נשאר במגרה.
אח"כ יכולתי לשוב אל בייתנו הקט, אל ערמות הכביסה והשטיח ולהתחיל בשגרת יומי. הגר נרדמה בינתיים (בין האוטו לבית) לארבע שעות של שקט, תוך שאני עולה-יורדת איתה במדרגות בניסיונות להעלים עדויות מרשיעות מכסוי הספה ושאר בגדינו שמקודם.
שעת אחר הצהריים הובילתנו שוב אל ביה"ס של יהלי. את רוב אחרי הצהריים שלנו אנחנו מבלים במתקנים בחצר של הגדולים, תוך מאבק מתמיד על המעיל (אמא: "תלבש מעיל". ילד: "אבל אז לא יהיה לי מספיק קר". פשרה אופיינית - המעיל נלבש אבל נשאר פתוח). השבוע יהלי שב אלי אחרי שתי דקות, שנלך הביתה. בחינה קלה של המצב העלתה שקר לו לילד. אמא שלו כבר ידעה שאפשר עכשיו לפתוח בית חולים קטן בבית. אני מודה שזו היא לי חווית מחלה כפולה ראשונית, ואין כמובן עונג רב ממנה במיוחד כאשר אבא לא בבית. מצד שני, יהלי לשמחתנו, כבר ממזמן לא היה חולה, ומסתבר כי אין דין בני השנתיים כבני החמש בעניין מחלות. שני הילדים אושפזו מיד אל מול הטלטאביז, כשיהלי מצליח להגניב מדי פעם קצת Magic School Bus ו-PBS Kids. מצונפים על הספה, כל אחד על מגבתו שלו (הכסוי עדיין התייבש), אוחזים ילדי ספלי תה, מבטי קוקרספנייל בעיניהם, בוהים אל השקיעה הטלטאבית, הם נדמים מתוקים מתמיד, עד לזעקות השבר של הגר שתי דקות אחר כך כשהמגבת שלה יצאה מהיישור הצבאי שהיא כפתה עליה, או כשיהלי נזכר שבעצם הוא לא מרגיש כל כך טוב.
הערב עבר לו, ואני צנחתי למיטתי רק בכדי להתעורר בכל שעה עגולה ע"י צאצא אחר. בעייפותי כי רבה הצלחתי אפילו להרדם בין לבין וקיוויתי שאיכשהו התשישות הכללית תאפשר לי יקיצה טבעית של לפחות שבע-שמונה. הגר התבייתה על הצד המקדם יותר של תקוותי, ולשמחתי התעוררה נטולת חום אבל עם הרבה עצבים כיאה לבת רבע לשתיים שעוד לא ממש הבריאה אבל כבר נמאס לה להיות בבית כל היום.
בינתיים נתקבלו אותות מפלורידה שהזהירו משיבה עמוסת חיידקים גם באגף האבהי של העניין, ואני נזכרתי באיזה פוסט אחד שקראתי לא מזמן, של אמא צעירה אחת שכתבה, שכל הזמן היא מחכה שיבוא כבר המבוגר האחראי ויטפל בעולל (או שמא עוללית, איני זוכרת) שבידיה. ואני שותיקה מספיק בעסק, כבר יודעת מי זה המבוגר האחראי אצלנו, ועכשיו שגם הופקרתי למשמרת כפולה, רק מפנטזת על התפטרות בזק וזחילה פתטית אל בינות שמיכה מתוך תקווה שיחלוף פה מישהו ויחליט לקחת קצת אחריות. אבל אין פה אף אחד.
שוב אני מאשפזת הילדים אל מול הטלויזיה. הגר כבר יודעת לומר שטלויזיה היא לא רוצה אבל טלטאביז כן (או בלשונה YES נחרץ תוך הנהון ראש מסיבי). אני מתחרפנת לאיטי מקולותיהם המעצבנים, ומנסה לעשות מחטף בכל פעם שהילדה מראה ניצוצות אנרגיה, ולסגור את המכשיר או לחילופין להעביר ערוץ. כל ניסיון לייצר קצת שקט איכותי מסוג של הקראת ספרים, משחק או פינוק מסוג אחר נתקל בקושי טכני קל. מהר מאוד אני מגלה שאני outnumbered, ושברגעי חולי צאצאי פחות סבלניים (לא שבימות חול הם כאלה מדי), ומהר מאוד הספרים המתעופפים לכל עבר משכנעים אותי להציע מחדש את האופציה הטלויזיונית ולהשתגע לי בצד לאיטי.
בין עשרות הדפים האמריקאים בענייני מחלות שנחתו לפתח ביתיינו אני מנסה למצוא מתי כבר מותר לשלוח ילדים חזרה לגן. אז באמריקה של עידן השפעת על כל צורותיה, יש לחכות 24 שעות נטולות חום בבית ורק אז אפשר לשוב למסגרת הלימודית. אז כמה חום יש לילדים שלי? אני מתקשה לדעת. הגר לא מוכנה למדוד בבית השחי ורק מתוך שינה אני מצליחה את המדחום להגניב. יהלי כבר מודד חום בפה אבל מדי פעם המדחום בורח, וחוץ מזה האף סתום אז צריך גם לנשום לפעמים. בין התאוריות של "להוסיף מעלה" למעבר בין הפרנהייט של המדחום לצלזיוס שאני מצליחה להבין, אני לגמרי אבודה בין התרגומים, ותוך כדי מדידה כפולה אני לגמרי מתבלבלת אבל מחליטה שהגר בריאה, ואחרי היום המשותף בבית, הזמנו את קופיטו לשמש כבייביסיטר בוקרי והגר הגיעה לגן לביקור חד יומי.
וכך יום האתמול עבר בנעימים. יהלי כבר היה נטול חום אבל עדיין חלש מדי בשביל להשתולל. אחרי בוקר של PBS Kids הוא עבר למשחקי איות באתר שלהם. אני בינתיים השתלטתי על הבית, ואפילו כמה ספרים ושנת צהריים נכללה בעניין. אח"כ גם הגיע האבא המבטח, כולל הצינון וכאב הראש. הגר שבה מן הגן מותשת מתמיד ויהלי התמלא עוז ועיזוז. וכך לעת בוקר גילינו שהגיעה עת חילופי משמרות. יהלי נשלח לביה"ס והגר שחומה שוב עלה נשארה לבהות בטלטאביז עם אבא שניסה בעיקר לנוח ואמא שניסתה להתאושש אל הנגלה הבאה.
בפרץ של סבתא פולניה הכנתי היום אפילו מרק עוף לחולי הבית, ויהלי המשתעל עד אין קץ זלל בתאבון, רק בכדי לנצל כמיטב המסורת התקף שיעול משלו ושוב להקיא עלי את רובו. כמה חבל על העוף האורגני שלא הספיק למלא את ייעודו.
שוב לילה. בספירת המלאי הנוכחית, נספרת ילדה אחת עם ברונכיטיס שמאוהבת באנטיביוטיקה שלה (קרי "More" בבקשה) ולכן נכללת כבר באגף המאושש יותר של הבית (טפו, טפו, טפו), ילד אחד משופע בשנית (או שמא היתה זו רק הפסקה מדומה), ואבא אחד שאבחן לעצמו ב-google שפעת חזירים נטולת חום.
היום כשביקרתי במרפאת הילדים שלנו נזכרתי מחדש ביתרונות האמריקה. בעודי ממתינה בחדר ההמתנה הריק לרופא התורן שיתפנה, יכולתי לדמיין לעצמי את מוקד מכבי ביום שבת של אמצע חורף, כשהקקפוניה מסביב ממריאה לשיאים חדשים. אח"כ הגיעה אמא אחת היסטרית שרדתה מה בשני ילדיה שבסה"כ רצו קצת לשחק. יהלי המעולף למחצה החריד אותה משלוותה ואני ישבתי וחשבתי על אותו חדר המתנה במוקד של מכבי, ורציתי לספר לה שיכול היה להיות הרבה יותר גרוע. האם באמריקה פחות חולים שכך שקט לו בבוקרו של יום שבת? לי נדמה שכשרופא אחראי יושב ועונה לטלפונים מספר ביקורי הפתע קטן להפליא. ואולי יש יותר רופאים באמריקה? מי יודע, אבל בסוף הביקור נתבקשתי להתקשר מחר ולדווח מה שלום החולה גם אם מצבו השתפר.
אני רוצה לקוות שסאגת החולי שלנו מתקרבת לסיומה. ליהלי נדמה כי ירד החום וגם אסף כבר פחות סובל. לבטח איננו החולניים היחידים בתקופה זו של השנה. אבל אני מיציתי את העניין, ומתוך תקווה מרובה למחסור בהמשך הרפתקאותינו בתחום זה אני משחררת את הפוסט אל העולם, ושולחת איחולי בריאות באשר תהיו.

לאט אבל בטוח

לילה. ליל כל הקדושים. כמעט.
כשהחלו לנשב רוחות הHalloween אי שם לפני כחודשיים יהלי עוד רצה להיות אביר. אח"כ אינדיאני, רוח, רובוט, ספיידר-מן, ויש להניח שפספסתי כמה דמויות בדרך. עודף התנודתיות הובילני לוותר על נסיונות ביתיים להכנת תחפושות ואף אקט הרכישה נדחה אל הרגע האחרון בו נשארו בTarget השכונתי אי אילו שאריות (מוזלות יש לציין), עד שהבינותי שהחג כבר בפתח ואם לא אפקס את הילד נשאר נטולי, לחלוטין.
בשבוע שעבר לאחר ביקור ברוח הזמן בSalem השכנה, נשתכנעתי שהגיע הרגע, ויהלי בחר לו תחפושת אפנתית של שלד מאיים, שמיד נחנכה בטיול לקפה המקומי, כיאה לשבת שמשית של אחרי קטיף תפוחים (הר התפוחים המצמח בביתנו אמנם התדלדל מה מאז עם הכנת פאי תפוחים, סלטי הבית קבלו טוויסט תפוחי וכל באי הבית נצטוו לאכול מן ההר. ועדיין גבעה מרשימה למדי מאכלסת את חלל המטבח. יתכן ונאלץ לתרום לנזקקים).
השבוע עוד שאלתי את Mrs. Ryan מתי מתחפשים פה באמריקה של הkindergarten ובתמורה קבלתי תשובה צוננת של "אצלנו לא מתחפשים. זה מפריע לתוכנית הלימודים". מיד ניסיתי לדמיין את מערכת החינוך הישראלית ללא פורים. אני מתקשה לדמיין את החג ועוד יותר את החודשיים שקודמים לו. על מה ישוחחו בכתות ובגנים? אילו שירים ישירו ומה ילמדו אם אין פורים? אבל באמריקה של קיימברידג' יש דברים חשובים יותר, ותוכנית הלימודים העמוסה מתקשה להכיל אפילו שעת התחפשות. או כמו שאמרה הגברת רייאן, יש לילדים מספיק Halloween בספרים שמסביב. כי רוח החג אכן נשמרת, ויעידו על כך שכנינו מקשטי הבתים, וחג שבעיקרו נחגג אי שם בערבו של יום באמת שיכול לשרוד גם בלי התערבות חינוכית.
גם בגן של הגר עסוקים מאוד. השבוע נתבשרנו שהילדה סופרת. היא אמנם עוד לא יודעת לתמלל את הספירה אבל הגננת כבר צילמה אותה כי מערכת ההסמכה במערכת החינוך האמריקאית דורשת לימוד חשבון, והגאון שלנו שעל פי אותו עקרון כבר יודעת לקרוא, הוותה הוכחה ניצחת שכיאה לשם, הפעוטות של הרווארד לא מביישים את הוריהם.
וכך, בעודי תוהה למה פעוטות צריכים לדעת חשבון ומה דוחק כל כך בגן חובה שאי אפשר להתחפש, נתקלתי בשיטוטי האינטרנטיים במאמר תומך באופן כזה או אחר בהגיגי אלו.
אני מתקנאה באותה אם המצליחה לצעוד לגן בנחת, להתבונן בשבלולים, לרחרח עלים, ולבהות בפרחי העונה. לו זכינו לכך היה עלינו לקום אי שם בין ארבע לחמש לפנות בוקר, בכדי שנספיק בסופו של בוקר גם להגיע לכתה בשעה סבירה. בלי להתכוון אנחנו כבר כנראה שייכים לזן ההורות האיטית, או לפחות הילדות האיטית שולטת אצלנו בכייף. אבל בין הרצון לאפשר לזאטוטי הבית לזרום בנחת, אל תוך החיים, להתבונן בעלה עף ברוח או סתם לחלום על הבוקר ולחשוב מחשבות, לבין שאיפה פרוזאית שלי לכמה שעות של עשייה חולמנית לא פחות משלי (נטולת ילדים כמובן), נדמה כי קונפליקט קל פורץ לו פרץ, ואצלנו בבית עם כל האיטיות המתפרצת, בסוף מנצח הרצון של אמא ואת חקר השבלולים מנסים לשמור לשבת.
אז בין אלפי החוגים שאנחנו לא רשומים אליהם לבין הדחף לעודף אקדמיות בגיל הרך אני מנסה לשרטט לי קו, ומתקשה. כה תמוהה בעיני ההכרזה הזו של טרנד חדש עם שם ותואר, והורים ששומו שמיים מניחים לילדים שלהם פשוט לשחק לבד, עד שאני פוגשת את אנשי החינוך של זאטוטי הבית ומגלה שבין הבועה שלי לעולם החיצוני מישהו החליט עבורי שילדי יזכו לקצת יותר חינוך קוגניטיבי ממה שאנחנו בוגרי הגן האנתרופוסופי היינו רוצים. ועם זאת גם אנחנו כנראה לא רוצים להשאר מאחור, וגם הילדים שלנו כבר לומדים אנגלית.

עוד משהו - השבוע בסופו של הplay date התורן הצטרפנו לרוזי ואמא שלה ויצאנו לבחון את המבנה החדש של הסניף המרכזי של הספרייה של קיימברידג', שבאופן מפתיע ממוקם מול בייתנו. הבניין שהורחב והשתפץ לו מזה זמן מה היווה מוקד לדיוני עומק, ומחלוקות לא מבוטלות בין תושבי העיר. אבל אנחנו שבסה"כ רוצים לבלות את ימי השלג הצפויים לנו בקרוב, בסביבה אוהדת וחמימה, שמחנו לגלות במהלך סיורנו במתחם שחדר הילדים הוא בעצם קומה שלמה, וכשזכרון בית אריאלה עוד שמור בקרבנו התפעלנו רבות, מהצבעוניות, מפינות הישיבה, מהשטיח דמוי החלוקי נחל שכשדורכים עליו באמת מתקבלת תחושה עגלגולית של כל אבן ואבן, ובעיקר מהררי-הררי-הררי הספרים שהקיפו אותנו, ומתוך ידיעה שבעיר האקדמיה מותר לקחת 150 ספרים יחד (ובחינם), נתמלאנו ויברציות של עונג עילאי, והתאפקנו עד לשבוע הבא בו יפתח המתחם באופן רשמי.
ולמי שתוהה, את הHalloween חגגנו אתמול בבית חברים שוויצרים דווקא, שהפיקו והשקיעו, בתפאורה, ביין, בממתקים ובאוירה. היום הצטרפנו אליהם למסיבת צהריים בבית אחר דווקא, ולעת ערב יצאנו יחדיו לצוד ממתקים, כאילו לא התפוצצנו כבר מעודף מתיקות והרעלת סוכרים של טרום הפעילות המרכזית. ואם מישהו יצליח לחשב את כמויות הממתקים שנדחסו במהלך היממה האחרונה לבטנות שני זאטוטי הבית נזכה גם לכסות את הצד הקוגניטבי של המשוואה.

זוטות של סוף סתיו

אמצע אוקטובר ואפילו למקומיים כבר קר. מעילי השלג שלנו כבר מושמשים. הטמפרטורות הנושקות את האפס משני צידיו משכנעות אותנו כי הגיעה עת, ורק השלג הקליל שנשר לו בסביבה לפני יומיים היה חסר בכדי שנפנים סופית, החורף כבר כאן. עונת הטיולים שוב התקצרה לי.

כמה טוב שעוד הצלחנו להגניב סופ"ש ארוך במיין. מזג אויר קריר אך שמשי ומושלם הציף אותנו, כאילו רומז שלא נוכל להתלונן על העונה שהתקצרה. עוד יעד במתחם הניואינגלנדי שלנו נכבש. הרבה ים, מגדלורים, לובסטרים ופארק לאומי אחד, היחיד במתחם. לא משתווה לאלו שדגמנו בקליפורניה אבל בכל זאת ראוי לשמו.

אז קצת יותר קר ועם זאת מזג האויר הפכפך. ביום ראשון ירד עלינו גשם מלווה בפתיתי שלג גדולים ויהלי הכריז שהחורף כבר כאן. אח"כ הפציעו יומיים שמשיים חמימים ולך תשכנע ילד בן חמש וקצת שעדיין סתיו ויש עוד זמן עד לשלג ההוא של ממש.
בינתיים עולם כמנהגו נוהג. אסף שוב נסע לו מערבה ונטש המערכה מותיר מאחור ילדה אחת חולה (שבינתיים הבריאה) וילד אחד שמתחרפן לאיטו בשלג הנושר בחוץ (הילד אמנם היה בתוך הבית, אבל אולי מסיבה זו נרשמה ההתחרפנות המדוברת), ואמא אחת, שעכשיו לעת סיום השבוע מתחרפנת בעצמה, מתשישות, מעייפות, ממחסור בשעות שינה ומעודף הורות יחידנית, ורק רוצה כבר שיהיה שם שקט וצמד העוללים ילך לישון (דרישה הגיונית להפליא בהתחשב בשעה, תלוי את מי שואלים כמובן).
בשגרת יומנו, יהלי וסצ'ל כבר זכו סוף סוף לקיים את מפגש הפסגה. מאז, נכנסנו לרוטינה של play date לשבוע, השג לא מבוטל, שעליו גאוותי. שוב אני מתגעגעת לימים חמים יותר בהם רבצנו בגינה הטפשית או על גדות הנחל כי צריך לשעשע את הילד ולהביא אותו הביתה רצוץ ומרוצה אחרי עוד אחה"צ חברתי אל אמבטיה וספור ושינה.
אבל עכשיו צריך לשעשע שניים, בחוץ כבר קריר והנחל רחב והפך לנהר.
אמצע אוקטובר, אני שוב מזדקנת בשנה. כמה טוב שיש תרוץ לבלות קצת בעצמנו, לאכול בנחת, לשתות קפה, לטייל קצת בשלכת ברוגע ושלווה. כי בשגרת יומנו, עכשיו שהגר או-טו-טו נושקת לשתיים, גוש הרצונות המתעצם לא מאפשר הרבה שקט ומנוחה. ובין ה"למה" של אחיה ל"לנה" שלה, לתהיות העולות מליבי, לא תמיד מתגבש מענה הולם, ולפעמים "ככה" זה הכי כן של תשובה.

להציל את גברת רייאן

אז אחרי ההתרגשות הגדולה של תחילת השנה, אפשר סוף סוף כמעט להרגע, להתרווח, ולשוב אל חיי עקרות הבית החביבים עלי כל כך. שגרת חיי מתחילה בוקר בוקר בארגון שלושה אנשים לפחות, תוך הכנת מזון לשניים מהם, הלבשה, צחצוח ואסוף קורנפלקס מן השטיח, שוב, רגע לפני שהוא מתייבש ונצמד לנצח (שנוקה סוף סוף הבוקר, והוא מבהיק וכמעט מעורר התפעלות, לפחות עד לארוחת הערב הקרובה).
אח"כ נוכל לרוץ אל האוטו, חמושים בתרמיל גב אחד, lunch box אחד, ושני ילדים שעוד לא מספיק התעוררו (נו טוב, גם אצל אמא שלהם זה עוד לא הצד החזק בשעות אלו של הבוקר). לחץ הימים הראשונים פן לא נמצא חניה בקרבת ביה"ס נרגע מה, אבל השעון דופק ויש להגיע לכתה של Mrs. Ryan, ולהספיק להתייצב ב8:25 עת נשמעת בכריזה קריאת השבועה היומית לדגל. השבוע כבר קבלנו פתק צהוב אחד, וחולמנותו של הילד צופה לנו עוד פתקים רבים כנראה.
בכתות של אמריקה, או לפחות בזו הפרטית שלנו אי שם בבועה האקדמית של בוסטר יש רק 18 ילדים בכתה. מעורר קנאה, אפילו אצלי. לכל ילד תא (cabi באנגלית צחה) לתרמיל, לבגדים ונעלי השלג לעתיד. הנוהל היומי גורס כי יש לתלות את החפצים בcabi, להוציא את התיקיה הירוקה (שבעיקר מאכסנת פליירים אינסופיים על ארועי השבוע, פעילויות הכתה ושאר עינייני דיומא קוטלי עצים) ולשים בסלסילה, להוסיף קובית נוכחות למגדל הקיים, לקרוא את ההודעה היומית ולרחוץ ידיים. או אז, אם נשאר זמן, והגר עוד לא התחרפנה לגמרי נוכל להתיישב ברבע נחת על השטיח ולקרוא ספור. שתי דקות אחרי נגורש בנימוס בשירת פרידה מן ההורים, כדי שאוכל שוב לרוץ אל האוטו יחד עם הגר ולהפקידה בידייהם הבטוחות של החברים מהרווארד.
מה עושה יהלי בינתיים? כייף, או כך לפחות הוא מפרט. אמנם ביום שישי התיקיה הירוקה כוללת פרוט של פעילויות השבוע, אבל המבט ההוא הפרטי שלי מהצד על התנהלות הגן בעת עבודות השירות השבועיות, בכל זאת חסר לי. כנראה שאצטרך להתרגל ולהסתפק בהצצות לחיי הגן של הגר.
וכך עדיין איני מכירה את כל ילדי הגן ואני מתקשה לחבר בין הבקשות של יהלי לplay dates לפרצופים רלוונטיים. אבל באמריקה כמו באמריקה, הניסיון הראשון לקבוע מפגש פסגה עוד בשבוע הראשון של הלימודים כלל את השיח ושיג הבא:
אני - היי, יהלי רוצה לשחק עם סצ'ל. הוא מסיים כל יום את הגן ב3:45. תרצו אולי לבוא בסביבות השעה 4 אלינו איזשהו יום?
אמא של סצ'ל - סצ'ל מסיים ללמוד ב3:45 בשלישי וחמישי.
אני - אהה. ליהלי יש חוג שחיה בימים האלה. אולי תבואו אלינו ביום אחר?
אמא של סצ'ל - אני אבדוק עם בעלי. אולי אחרי שיהלי יסיים את החוג?
אני - אוקיי. תודיעי לי.
וכך נותרתי בתהיה האם קבענו play date לעוד כחודש, או שאמא של סצ'ל תשוב אלי עם תוכנית פעולה. הימים שנקפו ואמא של סצ'ל שנגשה אלי השבוע והציעה מפגש פסגה בשבוע הבא שכנעוני שוב, כי רק באמריקה אפשר להפיק טיול משותף אל הגינה השכונתית חודש מראש.
בינתיים יהלי חזר למקורות ואתמול ארחנו את קלי שותפתו לשעבר לחדר האדום. בתכתובת המקדימה בין ההורים של, הבטיח הצד האמריקאי להביא את קלי ב-4 ולקחתה ב6:20 או 5:20 לפי נוכחותינו. אנחנו בטוב ליבנו בחרנו באופציה הראשונה ואף ציינו בישראליות רבה שיבואו כשנוח, אנחנו לא נזרוק את הילדה מהבית גם אם יאחרו דקה.
אח"כ כשאבא של קלי הגיע, והילדה סרבה לפנות את המתחם באופן מיידי, באחד מניסיונות השכנוע ציין האבא בכדי לזרזה: "Come on, we need to go. They have their own life and we have ours". וכך על רגל אחד, על מפתן הדלת סכם את כל התורה כולה.

ארבע אחיות

אני מסתכלת בתמונות ההן של פעם, חומות, דהויות, לפני עידן הפוטושופ והמחשב. אשה יפה, עומדת ומחייכת, סבתא שלי שנפטרה אתמול בשנתה. אני מדמיינת ממרחקים את האשה הקטנה, שכובה במיטתה, סוף סוף מצליחה לישון לנצח אחרי ימים של קשיי הרדמות וחוסר שינה.

החיים במרחק, אי שם במרחב של בוסטר, מביאים אותי להסתכל ממעוף הציפור אל הסבתא שלי ומי שהיתה. כשנסענו קוותה שנספיק עוד להפגש, וליבי נחמץ לשמע הבקשה. קשה להיישיר עיניים אל פני המוות, אבל לאנשים בני 98 כנראה שאין ברירה. כשנסעתי להפרד ממנה, נדמה היה כי ייטיב לה שאבוא כשהיא עוד איתנו מאשר להגיע ללוויה. אתמול בסיום שיחת הטלפון הבלתי נמנעת, התמלאתי רייקנות גדולה ועצב, איך נפרדים בלי טקס ושבעה? אני קמה בבוקר אל נוהליו הרגילים, קפה, התלבשויות - התארגנויות של בוקר. הילדים כבר בגן ולי היו תוכניות וסדורים ששוב ידחו, כי עכשיו אני צריכה להפרד מהסבתא שלי לתמיד. זה טקסי הקטן, דרכי לומר שלום, לחשוב, להזכר, ולשמר.


צילה, לייקה, מלכה ועליזה. ארבע אחיות ששרדו את המלחמה ההיא (סבתא שלי אמנם כבר היתה אז בארץ), המעט שנשאר ממשפחה של תשעה. סבתא ואחיותיה, המשפחה המורחבת שפוגשים רק לעיתים רחוקות. אבל בדמיונות הילדות שלי היה שם סיפור שאפשר אולי לעשות ממנו סרט. ארבע אחיות. נושא לא רע. כשמלכה נפטרה לפני שנים רבות פתאום עלו ספורים וצצו, ואני חשבתי שהנה החבילה מתפרקת, הדבק הולך ונפרם.
אח"כ נפטרה לייקה לפני חודש ומשהו, ומן מרחקיי נזכרתי בחסד נעוריה אי שם בימות הצבא שלי כשאולצתי לבוא להתפנק אצלה ערב בשבוע כדי לא לחזור לבסיס בשעות חשכה. וסבתא שלי, צילה, תורה הגיעה אחריה, ומארבע האחיות נשארה רק אחת.








אני חושבת על סבתא שלי שחייתה וראתה עולם ומלואו מתרומם ומשתנה לו, כמעט מאה שלמה. הסוף הוא אותו סוף והחיים ימשיכו קדימה, ואני רוצה לזכור את האשה שעלתה לארץ ומחייכת אלי מן האוניה, מחייכת וקורנת, אל תוך חיים של עשיה.
פעם גרנו ליד המתפרה שבה עבדה ברחוב נחמני, וסבתא שלי שהיתה גם תל אביבית כמוני, גרמה לי להרגיש קצת ממשיכה את דרכה. כי סבתא שלי שלא הכירה מחשבים ולא ידעה מה זה בלוגים בודאי לא חשבה שכך אפרד ממנה במין לוויה פרטית, תמוהה ומוזרה. ומצד שני, גם אני לא חשבתי כך.

מי יתן ועכשיו את נחה ומתמלאת רוגע, כי הסבל נגמר, ובאה השינה הטובה.

תחל שנה וברכותיה

ראש השנה. אני מתקשה להתאפק ופוזלת אל אחיו הותיק מהשנה שעברה, בודקת מה נשתנה הלילה הזה מקודמו ואיך תועד בפוסט ההוא של 2008 (מי יודע מהו השנתון העברי? אני נמנעת מלברר לא מתוך התבוללות גולתית, אלא סתם עצלות אינטרנטית).
שוב ערב ראש השנה, יום שישי, חגיגיות כפולה שבשעת בוקר זו עדיין מתקשה לקפצץ החוצה, להרים ראש ולהכריז על קיומה. נקיים ורחוצים נצא לארוחת החג רק מחר. אנחנו אנשי הגולה מאמינים שאלוהים לא מתעסק איתנו בקטנות, ויום שישי פה הוא עוד יום רגיל של ריצות , עבודות, סידורים וילדים, וכך מארחינו הנדיבים החליטותו לדחות את הארוע לשבת אחה"צ. את האורז של השנה שעברה יחליף תבשיל ברוקולי ואפונה וכולנו תקוה שיצא טעים.
בימים שהחגיגיות היתה רוחשת באויר, אור לשנה החדשה שבפתח, או אז הייתי מתמלאה תקוות חדשות להתחלות חדשות, להבטחות והתממשויות, וקיומים מבטיחים. שוב רחוקים מדי, אני נאלצת להסתפק ב-Happy New Year שאחל לי הרופא שלי השבוע (ואין זה משנה אפילו מי מהם היה זה, כי כולם יהודים). אכן התחלות חדשות אופפות אותנו. בעיקר את צמד הזאטוטים. יהלי נדמה צעד קדימה לבלי שוב, וכל יום נאבק מחדש באמו המתעקשת לקחת את אחותו הקטנה מהחדר הכחול הביתה. המעבר היומי על פני החדר האדום קשה עליו, כי הרי הוא כבר ב- Kindergarten. הצורך להוביל שני ילדים אל המוסדות החינוכיים בו יבלו את שעות הבוקר גורר קימות מקדמות מדי לדעת כל בני הבית. יהלי שמאוד לא רוצה לאחר מבלה את רוב זמן ההתארגנות ברביצה על הספה או השטיח, ואם מצבנו טוב, זה יהיה כבר בערום מלא. בוקר, בוקר, אני תוהה מה מעשיו שם, ורק ערב אחד בו נחתתי על הספה ומיענתי לזוז ממנה תוך סינג'ור אינסופי של אסף, הבינותי סוף סוף מאיפה באה לו ההתחפרות הספתית ולמה אני מצטווה בכל בוקר להגיש לו את הבגדים המונחים לפתחו אבל עדיין לא מספיק קרוב. כנראה. עם זאת בניגוד האינטרסים של הבוקר אני חוזרת לקשיי ההבנה המצווים עלי כאמא, וכל בוקר מסתיים בריצה לאוטו ואיום מרחף באויר "אתה תאחר לגן". יהלי בבטחון קבוע מודיע "אני לא", ואיכשהו זה אכן עדיין לא קרה, אולי כי אמא שלו בכל זאת מתאמצת.
גם הגר כבר מתרוצצת בחופשיות ברחבי החדר הכחול. בכיות ההתחלה ורגשות האשמה האינסופיים שלי על הילדה שננטשה מקדם מדי, הולכים ונגוזים, ונדמה כי החיים שבים למסלולם. בקרוב אפשר יהיה אולי להתפנות סוף סוף להתחלות משלי עצמי.
אבל היום שהחל בתוכניות למחר, קם והתהפך לו אי שם בסופר של המהגרים. פגישה חטופה בתור לקופה עם אמא אחת מהגן הביאתנו לקדם ארוחת חג (עבורנו) אי שם בMIT. ילדי ההתחלות, נרדמו עוד בתחילת הערב, ואנחנו מצאנו את עצמנו עם הרבה יין וחברה נעימה, עד כי גם לנו כבר קצת התעייפו העיניים והררי הכביסה (תוכניותיינו המקוריות להערב) נשמעו זועקים חמס, או אז ארזנו עצמנו ושבנו הביתה.
שנה חדשה בפתח. הסתיו כבר כאן. התחלות חדשות, תקוות לעתיד, הבטחות לימים טובים יותר. גם הקודמת היתה כזו, מלאה כרימון בהתחלות, הבטחות ותקוות. רובן נגוזו אי שם אל חלל האויר, מעטות זכו לצנוח, לנבוט, להבשיל. יש האומרים, כה מעט צלחו, ואני מנסה באופטימיות לא אופיינית לשכנע עצמי כי יש לפזרן הרבה ומהר, להגדיל סכויים, כך שגם המעט שבמעט יצמחו, יגדלו, ויהפכו לעולם ומלואו.
אז לכם היקרים, הרחוקים אך קרובים אלינו כל כך, נאחל בזהירות שנה טובה, לפחות קצת יותר, הרבה בריאות (רבים מדי מסביבנו לצערנו זקוקים לכך), ובעיקר שתמיד תדעו להתחיל שנה חדשה מלאי תקוות, להתחלות חדשות והבטחות שיתקיימו, במהרה, בימינו. אמן.

ספורים מהחדר הכחול

זה כבר כמה ימים שהמחשב שלי מדווח על טמפרטורות שמתחת ל-20 (כן, עדיין אינני מורגלת בפרנהייט הזה. עם זאת אני כבר יודעת שמעל 90 זה ממש חם , וגם השמונימים מניבים הזעה מרשימה למדי). אחרי גל החום של חודש אוגוסט, בואכה ספטמבר, הימים היפים האלו מרמזים אך ורק על בוא הסתיו. אז כן הספיקותנו להזיע. היינו בים, רחצנו באגמים השכונתיים ואף השתכשכנו בלא מעט ממטרות. חודש אוגוסט חלף הלך לו מלווה גם בגשמים לא מעט (שנטו לנחות בעיקר בסופי השבוע שלנו ובכך טרפדו קמפינג אחד שמיד הפך לביקור פתע בניו יורק המעתירה ומאירת הפנים גם כשגרמי השמים נוטים לנו קצת פחות חסד). הימים, ימי ספטמבר מזמנים לנו את תחילתה של התקופה הכחולה של חיינו (וכולנו תקווה שהיא תהיה מאירת פנים נעימה ומצלחת להבדיל מההיא של פיקאסו). הגר הצועדת כבר מזה שבוע בערבות החדר הכחול בגן של יהלי שהפך בכלל לגן שלה, מתאקלמת לאיתה (קרי בכי פרידה, בכי אחוד משפחות, ואמצע מדווח של ימים טובים ומהנים). בגנים של גיל שנה+ קשה לומר שבאמריקה הרבה יותר טוב. סטנדרטי. אנחנו דורשים הרבה חיבה רוך ונעימות, ואת זה עוד אפשר למצוא גם בארץ, עד כמה שזכורתני. אבל אין מאושרת ממנה שגם לה סוף סוף יש lunch box. כן, כן, המטפלות לא מבשלות פה, ואני עדיין מתקשה להאמין שכששמים ברוקולי בתיק הוא נאכל, ויש לפתח את יצרתיותי הקולינרית מחדש אחרי היום סנדביץ וביצה, יום שניצל ופסטה של יהלי.
אז בברלי לא באה לכאן יותר, וצריך בבוקר לארגן שניים. יהלי שמשך את החופש שלו עוד טיפה, הצטרף היום לשורות הצועדים. נדמה כי היה כייף, אבל הרבה לא הצלחתי לשמוע. בימים כתיקונם , אלה של שנה שעברה, יכולתי לחכות לשעות הWorking Parent שלי כדי להציץ לרגע לעולמו הקסום של הגן, ולגלות קצת מה עושה הילד שלי כשהוא לא איתי. בין עשרות הטפסים שמלאתי השבוע יכולתי גם להתנדב למעורבות כזו או אחרת בחיי ביה"ס, אבל איכשהו נדמה כי שום דבר לא יחליף את המשמרות ההן של החדר האדום.
בערגה רבה אני חולפת פעמיים ביום על פני ננסי, פאלו, והדלת האדומה ובליבי תהיה מתי זה כבר לא יהיה מוזר שלא להכנס פנימה ולהמשיך לכתה הכחלחלה. יהלי ביהליות אופיינית המשיך כבר קדימה. העבר מאחוריו ואין לו שום סיבה לשוב לגן, אפילו התרוץ נלוז של אמא שלו שהגר צריכה לשוב איכשהו הביתה, לא קונה אותו, וכל יום יש חצי בכי של "אני לא רוצה להכנס לשם".
יום ב של בי"ס בכיתה של גברת רייאן, ואנחנו כמעט ששוב מאחרים. הפקקים של הבוקר, חולמנות הילד וגם עייפותי אחרי לילה בלי הרבה שינה (הגר שוב מצמיחה שיניים, שוב מהוזלת, מריירת ולא ישנה), מובילים אותנו לכתה בשניה האחרונה. הגר כבר מתנחלת, רוצה גם לשחק, לשמוע ספור. בגן שלה נרשמת קצת פחות התלהבות אבל פה עם הגדולים, היא מלכה.
יום אפרורי, עם גשם באופק, אסף שוב הרחיק אל מעבר לים. אני כבר עסוקה בקניות לימות השלג, מביטה בהררי הכביסה של בגדי הקיץ, עוד לא מאמינה שרק התחיל וכבר עברנו מחדש לארוך. שנה חדשה מביאה אותי לתהות שוב ושוב איפה היינו באותו הזמן אז בשנה שעברה. ואני שזוכרת את ספורי ה11 בספטמבר של השנה שעברה בכתה ההיא של פסיכולוגיה כזו או אחרת, פונה אל הכביסה והכלים ומקווה שתהה זו שנת לימודים נהדרת ושנה טובה בכלל.

מה אכפת לציפור...

כל החורף חיכינו שהעץ המקסים הניבט מחלון חדרנו יחזור להצמיח עלים, וכשהגיע האביב גילינו לצערנו שהעץ הצטנן וחלה ונשאר לו עירום.
היום ברדתי עם יהלי מטה מחוץ לבניין, התגלה לפנינו סרט סימון שחסם את הגישה מהחצר הפנימית למגרש החנייה, ועל הרצפה היה סימון גיר לא ברור. הגרוע מכל כבר חלף בראשי, אולם מבט שני גילה שלט המודיע על עבודת תחזוקת עצים של העירייה. והסימון גיר? - טוב, זה התגלה כמגרש בייסבול מאולתר ששרטטו ילדים.

כשחזרנו הבייתה אחרי שעה קלה, עבודת התחזוקה הייתה בעיצומה והתגלתה כטיפול בטוטאל לוס. העץ נכרת לו לגמרי, ובמקומו נשאר גדם עירום ואופק פרוש מחלון חדרנו אל הרחוב המרוחק.

כך הסתיימה לה תקופה. לפחות יהלי נהנה מן מחזה הגדיעה כשהוא מצווח בחדווה על מיטת חדרנו ושולח מדי פעם עידכונים לחלל הבית.

הנה תמונות מימים יפים יותר ...

פה ושם ובכל מקום

שוב יבשה הדיו על המקלדת שלי. פוסט תאור חויותינו משבוע בלי אבא, אשר בילה שישה ימים כולל סופ"ש נגנז מקוצר היריעה, עודף העייפות והמחסור בזמן. עכשיו, ששב, מחשבותי מאותם ימים נטולי שינה (הגר החליטה לרייר את עצמה לדעת ולהתעורר כל שעה בערך עקב גדילת שיניים נוספת) נראים פטתים מה ואני מעדיפה להפנות אליהם עורף עד לספטמבר או אז צפוי לי עוד סופ"ש שכזה ולקוות שעד אז הילדים שלי כבר ישכיבו את עצמם לישון או לפחות יתמידו בשינה קצת יותר שעות ובפחות הפסקות. כי אחרי הלילה ההוא בו הגר התעוררה בשעה שתיים תוך סרוב עקשני לחזור לישון, ואחרי שמצאתי את עצמי בוהה איתה על השטיח במשך חצי שעה במדבקות שהגאון הדביקה לבד לבד בבוקר על הדלת, כשכל ניסיון מצידי לשפר עמדות (קרי מעבר לפוזה קצת יותר מאוזנת) נתקל בשאגות קרב, כנראה שנמוך יותר אי אפשר לרדת. עכשיו כשכתבתי את זה אני גם יודעת שיום אחד כבר אתבדה.

אחרי הפוסט הקודם, נדמה לי כי הרושם שנוצר היה בעיקר שרע וקשה פה, מהתוהים למה אנחנו עוד פה ועד המעודדים שבסוף נזכור לטובה. בימים קשים גם אני שואלת מה אנחנו עוד עושים פה. בימים אחרים אני זוכרת לראות הכל כחופשה אחת ארוכה. או אז צפים מראות אמריקה על כל הדרה. מהזוית האנתרופולוגית, אף פעם לא קל כי הרי לא באנו הנה להנות, אלא לחקור, לפשפש ולרחרח. אני מחבבת את הזוית הזו, היא מותירה לי אפשרות למבט חצי משועשע (כשאני זוכרת להשתמש בו).
בימים אלו של חוסר מעש חלקי אני מוצאת את עצמי בוהה מדי יום ב"מחוברות" (באדיבותם של גילי וynet). בלי קשר לתוכנית עצמה מתאפשרת לי פתאום הצצה משונה אל נופי ישראל ותל אביב שלנו בעודי יושבת על גדות הנהר הצ'רלס ומתמוגגת מהירק והאוירה. הרבה יותר יפה פה. אבל ליבי חצוי ולמרות הכעור שניבט מהמסך אני שוב מתגעגעת. הביתה.
בynet נדמה כי המדינה כמרקחה משפעת החזירים האופפת את ישראל, ואין לי לדעת האם אלו עוד כותרות של צהובון אינטרנטי או חרדה אמיתית. קצת אחרי המתח שאפף אותנו במאי בעוד כל אמריקה מטרטרת לנו לרחוץ ידיים (עכשיו כבר מותר לגלות כי בעוד אנחנו טיילנו בערבות קליפורניה בילה אחד מילדי גן הרווארד במיטה עם החזירים. השם שמור במערכת כסוד צבאי ועד היום אין איש יודע מיהו מלבד החולה עצמו), אני יכולה עתה להתרווח קצת בכורסא ולשמוח שאנחנו כאן. לא כי בעונת הסתיו השפעת החליטה לותר על אמריקה אלא כי נשמע הרבה יותר בטוח לחרדתית חיידקים שכמותי להעביר את החורף במדינה מתוקנת שלא תוהה אם כדאי בכלל לרכוש חיסונים. כי ממרומי מגדל השן של אמריקה נדמה שישראל קרובה הרבה יותר למקסיקו ההיא בה הכל התחיל. אני נזכרת בנוהלי הגן שדרשו מכל ילד חולה להשאר בבית שבוע אחרי שהחום ירד ומדמיינת את הורי ישראל בוהים בהנחתה הזו לשניה ורבע לפני או אחרי שנתנו אקמולי ושלחו את הילד לגן. כן, הזוי ובלתי אפשרי, אבל עם מחלות שכאלה יש כנראה שתי אפשרויות. או שחיים במדינה קומוניסטית ואז כבר מישהו ידאג לסגור אותך בכלוב ביתך עד יעבור הזעם, או שחיים במדינה שבה גם התושבים מנסים להתמודד ולעזור. האפשרות השלישית, הישראלית מה, כבר תעלה בחיי אדם.
בכלל מאז "מחוברות" בועתי הקטנה מעט נפגמת ואני נאלצת לרפרף על פני הynet ולגלות נפלאות עולם. אני מודה שחוץ ממחלות איני זוכרת הרבה, אבל נדמה שההיסטוריה היומיומית ממחזרת את עצמה בעצב, הרוגים, תאונות, טייפונים. אפילו הרדיו המקומי מתחיל לדון במוכנות בוסטר לאסונות טבעיים שכאלה. מי אמר שטבעי זה בריא?
ביושבי לנסות לסכם מחדש את קורות השנה הזו, בקצת יותר אופטימיות אולי, אני נוטה להתדרדר אל סכומים פופוליסטיים מהסוג האופייני לעיתוני השבת בארועים שכאלה. שניה לפני אני עוצרת ומוותרת, אבל מחליטה לקיים חוב ישן, בן שנה, וסוף סוף לאפשר מבט חטוף אל הגפרוריה. חלק מן התמונות כבר צולמו ממזמן מחכות לרגע החשיפה הגדול. אחרות עוד דורשות פה מרוק וצחצוח, מי יתן והערב אתמלא מרץ פלאים, הבית ימורק להפליא לכדי תמונות הז'ורנאל הדרושות (מה לעשות? כיאה לפולניה אמיתית, את הבלגן היומי אי אפשר לשחרר לדפי ההיסטוריה). מצד שני יש סכוי טוב שעצלות העייפות היומית תכריע את הכף ואוסף התמונות ישאר חלקי עד לפרץ הניקיון הבא מי יודע אי מתי.






רק חדר השינה שלנו נותר מיותם ומבולגן אל מחוץ לדפי ההיסטוריה. יום יבוא וגם הוא יצטרף אל הפנתאון השכונתי. אני מביטה בסלון של ערב אחרי שעבר תחת ידי גדוד הילדים היומי, מסתכלת שוב על התמונות, מחפשת את הדימיון.

בינתיים זכינו לביקור בית של צוות גנני העתיד של הגר. רק באמריקה מגיע כל הצוות הביתה לברר מה חברת החדר הכחול לעתיד אוהבת לעשות, לאכול, ולשחק. גן הקסמים מפעים בשנית.
אין מה לומר הרגשות פה מתערבבים לאין קץ. בחיים כמו בחיים אין שחור או לבן, בבוסטר אפילו השמיים היו היום אפורים (וכן אפילו הסווצ'רטים הוצאו מהארון אבל מחר כבר תפציע שמש חמה ולחה של 32 מעלות).
בפתחה של שנה שניה אנחנו קצת יותר ראלים, קצת פחות אופטימיים אולי באזורים מסויימים, אבל גם יודעים כבר לומר שלמרות הכל, יום אחד, כשנשב במרפסת התל אביבית שלנו, לפחות לחלק מהדברים נתגעגע, על חלק נצחק, ואת השאר נשכח באלגנטיות מה כאילו לא היו הדברים מעולם.

עוד משהו - היום הוא יום של סיומים. תם עידן הבברלי וגם יהלי פורש סופית מהגן של הרווארד ופונה אל המערכת החינוכית הציבורית שבודאי עוד רבות ידובר בה. קצת מוזר אך גם נעים. עכשיו באמת יש תחושה של סיום שנה. עד להתחלות החדשות ההן אי שם בספטמבר אנחנו נחכה לאורחינו הראשונים שיגיעו כבר מחר. ואחרי חודש של ווקנס משפחתי בודאי נשוב חייכנים ושזופים יותר לשגרת הסתיו הבוסטרית.

שנה עברה שנה חלפה

חום סוף יולי נחת עלינו סוף סוף. בואכה אוגוסט, הקיץ הגיע. גם לנו חם ולח, אבל תמיד קיימת עדיין האפשרות האופטימית לגשם. מיתרונות הניו אינגלנד. או-טו-טו סוגרים שנה, יש האומרים אף הופכים תקליט, ועת הסכומים הגיעה. זמן לבחון היכן היינו, איפה טעינו, להסיק מסקנות, לשפר עמדות ולהתכונן לחורף הבא.

מתוך ניסיון שלא לגלוש לסנטימנטליות רבה, איני קוראת את הפוסטים הראשונים, אבל אני שבה ונזכרת כי אוגוסט 2008 היה לא קל. מאז הספיקונו לא מעט, כל אחד בגזרתו הוא.

הגר הפכה מתינוקת מהממת לנערה הורסת (תרתי משמע), דו לשונית, חד משמעית, גוש רצונות העומד והולך על שלו. בעוד שלושה שבועות נפרד מבברלי ועם בוא הסתיו הילדה תצעד אל החדר הכחול ותראה להם את נחת זרועה.



יהלי, הילד ששתק באנגלית חצי שנה, בקש היום בדרך מהגן שנדבר רק אנגלית ואת העברית הוא כבר יזכור כי הוא נולד בישראל. שנה בגן הקסום של הרווארד, והילד פורח. יש לציין שבאנגלית הוא הרבה יותר מנומס (אנו נוטים לחשוב שהוא פשוט לא מכיר צורת דבור אחרת) כך שאולי זה רעיון לא כל כך רע.



אסף שנסע לבחון את אטרקטיביות העבודה בקורפורייט האמריקאי, הציץ ונפגע. החויה האנתרופולוגית אכן העשירה את עולמו, אבל לפחות מהצד כך נדמה לי, לא נצפתה הארה גדולה. ואילו אנוכי, שנטשתי את עולם העיצוב (אך שודרגתי בינתיים בטייטל המקצועי) לטובת הטיפול אשר באמנות והפכתי סטודנטית לרגע, גיליתי שלא מספיק להתהדר בלימודים בחו"ל, צריך גם לרצות את זה.
כאז כהיום אנחנו עדיין לא ממש מסתדרים עם האמריקה הזו, אבל כבר פחות נחרדים משגיונות המדינה. עם זאת נותרתי נפעמת עת גיליתי היום הוראות בפורום מקומי כיצד לנהוג ולהכין את הבית לקראת ביקור פתע. שאלת השאלות היא הכיצד יקרה פה כדבר הזה? וכמה זה כבר פתע באמריקה הזו?
אז אמריקה בכל זאת ממשיכה להפתיע לעיתים. אבל גם לטובה. כי יפה פה כל כך, בייחוד כשרואים את תל אביב יקירתנו, הזקנה, המתקלפת באי אלו תוכניות טלויזיה ישראליות. גם ים מצאנו השבת, אפילו שהמים קרים מדי. אבל היה שקט ונקי, נטול מטקות, וחול שעף לעיניים. אפילו החול מנומס פה יותר.




אבל בין אז לעכשיו, בין החששות לתקוות של התחלות חדשות בעולמות רחוקים, לא באמת הרבה השתנה. אחרי שנה בבוסטר, אנחנו עדיין מתגעגעים, עדיין לא לגמרי מרגישים פה בבית. כבר יש לנו את הקפה הקבוע, ואני כבר יודעת להגיע לסופר בלי להתבלבל. אבל רב הזמן תחושת היותנו אבודים בבוסטר לא נותנת מנוח, ומה נאמר לכל המבטיחים שאחרי שנה נהיה קל יותר? לא קל. גם כבר לא ממש קשה. בעיקר צמיגי.
בפרץ של אופטימיות אני נוטה לקוות שהשנה הבאה בכל זאת תהיה טובה ממנה, והחיים בבוסטר יהיו יותר מזמינים. כי Target זה נחמד וגם כל כך ירוק ויפה פה, אבל כמו שיהלי אמר פעם, "בלי אתם, זה לא כייף".

בינתיים נמשיך להתגעגע,
עד לפעם הבאה.

מיומנה של עקרת הבית

עקרת הבית האישית שלנו מתרשלת בתפקידה. המקרר ריק למדי, גם הררי הכביסה מחכים להתקפלות והכנסה לארונות הקיר האמריקאים שממילא לא מצליחים להכיל יותר מדי, כך שלהם דווקא העניין נוח למדי. הבית לא מאוד נקי, לא מאוד מסודר. הילדים שוב אוכלים שניצל קנוי ופסטה (אבל מחיטה מלאה).
מה אומר? משעמם להיות עקרת בית. אז אני מעגלת פינות. הלחם עדיין נאפה בהצלחה רבה (מי יתנני שוב סניף לחם ארז מתחת לבית וגם שם לבטח אתרשל, אבל בינתיים התנור מתחמם, הבצק תופח, וגם אנחנו. אין כמו לחם טוב לתחזוק הצמיגים), הכביסה הגולשת ופורצת את חומותיו הלא בצורות של ארון הכביסה לעיתים מתכבסת ונערמת מחדש על הספה, הכלים יש לציין מוכנסים למדיח על בסיס יומי.
באחד מימי השבוע עת אבא של נוגה בא לקחת אותה הביתה מה-play date של אותו אחר צהריים, הסתכלתי על הבית שנדמה היה כי שבט אינדיאנים חלף על פניו במרדף אחר עדר בפלואים שגם הוא השאיר את אותותיו ברחבי הסלון. אין סכוי שהייתי מארחת כך ילד אמריקאי, בין הררי הכביסה ואחרי הרה-דקורציה היומית שהגפרוריה עברה באדיבות הגר/יהלי. גם אבא של נוגה נטה להסכים שזה היה יכול להיות סופה של ידידות לא כל כך מופלאה.
אבל הבלגן הנוכחי, שנתחב ערב ערב לפינותיו ומשתחרר לו בצווחות קרב של פעוטי הבית בכל בוקר מחדש לא הוא שישבור אותי, אני, העקרת הבייתית, מוכנה לקבל עלי את עול התואר רק כי אני מתקשה לחלץ לעצמי כתרים חדשים במקום הסטודנטית ההיא שנגוזה וחלפה.
ביקור אצל רופאת השיניים החדשה שלנו (ישראלית כמובן) דורש ממני לתאר את עיסוקי ואני מנסה להגדיר את עצמי מחדש. סטודנטית לשעבר? Staying home mom? מעצבת משודרגת? מחפשת כרונית? מבלי לחשוב יותר מדי נכסתי לי את עקרות הבית, בלי תואר או הדר ובלי שאוכל להתגאות כי לפחות הבית מתפקד למופת. אבל יש לחם! כבר אמרתי?
לאמהות שלא עובדות יש מלא סידורים. לאמהות יש מלא סידורים. בין הלחם לכביסה לחדר הכושר, ועכשיו שיש לי סוף סוף אוטו משלי אפשר להסתדר בנחת, בלי עדת מעריצים נרגנים ומשועממים שתוהה מה אנחנו שוב עושים בTarget. השבוע באמת שנקבע שיא של ביקורים על בסיס יומי, והכל אשם הקיץ שנחת פה סוף סוף. כי יהלי צריך סנדלים, מידה 11, רצוי זולים, עמידים, ובעלי איכויות אסתטיות סבירות. Target. בבוקר יום ב הזברה קמה (ביום א היה חופש אז היא נשארה בפיג'מה), ושבה עם צמד חמד סנדלי בז' מידה 11. יהלי חובב נעליים לא קטן שב מהגן וניסה נואשות לשכנע את אמא שלו שהסנדלים נהדרים. רק הבוהן הסוררת הציצה ורמזה כי אין ברירה אלא לשוב החנותה לצוד מידה 12. בבוקר יום ג שבה אמא, החזירה סנדלי החמד, ואחרי חיפוש מסיבי יצאה עם זוג סנדלי בז' טיפה יותר חנונים אבל עדיין סבירים, מידה 12. יחי! יהלי שב מהגן, מדד הסנדלים, הכריז כי נהדרים, אבל הבוהן הסוררת הציצה ורמזה שמחר או מחרתיים כבר יהיה לה קצת צפוף. בבוקר יום ד, כבר לא סמכתי על הTarget ויצאתי הקניונה לקנות סנדלים. הפעם נמצא רק זוג אדום, מכוער למדי אבל במידה 13. לא נורא אמרתי לעצמי, עניין זמני, הילד יגדל, נקנה משהו אחר. אח"כ כמובן פניתי אל הTarget כי להחזיר את סנדלי האתמול עדיין צריך. באותה הזדמנות כבר עשיתי סיבוב, כך ששבתי הביתה מצויידת גם בצמד שחרחר, גם הוא צריך לעבוד על כישורי האסתטיקה שלו. יהלי השב מהגן כמובן העדיף את הזוג האדום שלמרות היותו מידה 13 היה בדיוק בדיוק, ואמא שלו המרשעת הכריחה אותו ללכת לגן עם השחור, עת הגיע יום ה. אז כבר פניתי לבקור היומי בTarget כדי להשלים כמה חוסרים שנשתכחו מליבי כל השבוע. בבוקר יום ו הבן של הזברה קם והלך לגן עם הקרוקס הישנות והטובות.

עוד משהו – בעוד הגר הבלסנית הבלתי-נלאית משמינה מנחת, ילדנו הגדל זכה הלילה לביקורה הראשון של פיית השיניים. באופן תמוה לא גיירנו אותה כמו את סנטה קלאוס שהפך לאליהו הנביא, והיא נשארה פיה קטנה וחביבה. יום שלם הסתובבתי עם השן שנפלה בבוקר בגן, בכיס. לעת ליל עת השקט נחת פה סוף סוף, נציגת הפיות גלתה כי השן לא הוחבאה דווקא מתחת לכר, ובכל זאת החליטה להחליק הפעם, בכל זאת שן ראשונה, ובמקומה הונח כובע הRed Sox החדש של יהלי שכל כך רצה כבר ממזמן, אבל לאמא ואבא שלו לא היה לב להוציא $20 על כובע עם האות B. כמה טוב שיש פיות!

על גשמים ועדכונים אחרים

מיני התקף לב תקף אתמול את באי הבית (אנחנו הרי טובים בזה) עת ניסיתי לסיים את פוסט עצמאות-אמריקה שהותחל מבעוד מועד ולא נשלם. הודעת "הדף אינו בנמצא" לא עשתה לי טוב, בלשון המעטה. גם ניסיונותיו של טכנולוג הבית לא הועילו. הבלוג שלנו איננו!

בפרץ "אמרתי לך" אופייני הזכרתי לטכנולוג שמתפקידו היה לגבות את הבלוג ועכשיו כמעט שנה של כתיבה הלכה לעולמה. בתגובה הודעתי על שביתת רעב, "אני לא כותבת יותר, גמרתי".
אח"כ כבר מצאנו דרך לשחזר ולגבות והעיניינים קצת נרגעו. תוך כדי שאני שומרת עמוד אחר עמוד, רפרפתי לי אחורה, אל הימים של יולי של השנה שעברה. ימים לא קלים היו אלו. הרבה אריזות, פרידות. היה חם ולח כיאה לארצנו. כמעט שנה חלפה.
הסירו דאגה, זה עדיין לא פוסט סכום שנה. את הדביקות המתבקשת נשמר לימים שיבואו מתוך תקווה שגם בחוץ יהיה קצת יותר דביק. בינתיים שוב ירד גשם כל היום. גם מחר יש צפי שכזה ואנחנו הפסקנו להיות אופטימיים רק בגלל שבמחר השלישי (הלוא הוא היום שאחרי מחרתיים, ע"פ הוגה הדעות הבייתי) אמורה להפציעה השמש. עד שיגיע היום כבר כל טיפת שימשיות תעלם מהאייקון במחשב שלי והטפטוף הבלתי נפסק יתפרץ לכל עבר כולל החוצה אל החלון הבייתי.
אבל השבת האחרונה, אולי לכבוד היומולדת הלאומי, הפציעה שמש קייצית שאפשרה לנו לטייל קצת בבוסטר, להנות מחסדי הBoston Common והPublic Gardens הנושקים. בפרץ נוסטלגיה נזכרנו בביקורנו הראשון במתחם, כשכולנו היינו חדשים, הלומי ג'ט לג ותשישות כללית. הפעם כותיקי המקום היינו כבר חמושים בבגדי ים שאפשרו לנו להשתכשך בבריכת השכשוך המקומית ובממטרות של המתקנים (קונספט נפלא לימות הקיץ החמים. אח, מי ייתננו קצת קיץ). כמעט שעמדתי להכריז על פתיחת העונה (אפילו היינו בים ביום שלפני), רק מזג האויר החורפי שוב מפריע קצת.
אבל האומה האמריקאית חגגה את עצמאותה בשמשיות הכללית לרגע. אנחנו הצטרפנו לחוגגים כי הבטיחו זיקוקים וקצת מוזיקה על הדרך. ב19:00 כבר יצאנו מהבית אל הנהר הצ'רלס לתפוס מקומות שווים. המהדרין התמקמו עוד יום קודם אל מול הקונכיה בצד הבוסטרי. אנחנו הסתפקנו ברמקול המקומי שבצד הקיימברידג'י. היה מלא, צפוף ונטול פטישים.התוכנית האמנותית לקתה בקיטשיות על גבול הזוועה. רק היצירה "1812" הצילה את המצב. הזיקוקים שנורו באמצעיתה אף הצילו אותנו לבסוף, עת הארוע נמרח ונמרח וזאטוטי הבית איימו להתלונן אצל קדמן. מותשים מה, הסתפקנו במה שראינו שבנו הביתה בלי מחאות (הגר נרדמה סוף סוף וגם יהלי כבר היה מותש מדי בשביל למחות על ההפסד החזותי). אסף שנהנה דווקא מאיים בשנה הבאה ללכת לבד. אנחנו אולי ניתן לן לשכנע אותנו לצעוד ברגל הנהרה למופע האורקולי בלבד, אבל עד לשנה הבאה גשמים רבים עוד ירדו עלינו אז אנחנו לא מתחייבים לכלום.

אז יש לנו בית חדש והרבה תקווה שבקרוב נעמיס לתוכו את כל הפוסטים ההם מהשנה שחלפה.
בינתיים החיים נעים על מי מנוחות. הגננים המקסימים של יהלי נטשו לטובת חופשת הקיץ ואנחנו נשארנו עם נטשה, המסדרת הכפייתית. בחורה חביבה שיתרונה הגדול הוא בעובדה שסוף סוף מישהו מונע מיהלי לישון בצהריים, או כמו שיהלי אומר "לא ישנתי כי אמא לא מרשה לנטשה לתת לי לישון". אז ערבינו שודרגו לשקט חינני, הילדים מייצרים עכשיו פרוייקטים חד גוניים, זהים, מפס היצור המורתי. בשבוע הראשון התקשתי מאוד. מאז התרגלתי קצת ואני מנסה לשכנע את עצמי שזו רק ההתחלה. בשנה הבאה בטח יהיה גרוע יותר...
הגר עדיין מבלה את ימיה עם בברלי, מה שמאפשר לי להתמסר בלי שמחה רבה לחיי עקרת הבית העמלה. חדר הכושר עדיין נפקד (אני מתמחה עכשיו בסרטים סוג ז') די בהתמדה, גם הלחם נאפה לו על בסיס קבוע ונאכל בהצלחה רבה, בין לבין אני כובסת-מייבשת-תולה. שגרת הבית שכנעתני להקדים ולחפש עבודה. בשנה שבה הפוטושופ היה סגור מסתבר כי שודרגתי ממעצבת (User Interface) UI ל- User Experience Designer. ככה סתם, בלי להרגיש או להתאמץ. בינתיים אני מנסה לעצב את החוויה היומיומית ללא הצלחה יתרה. לו היה קצת פחות גשום בחוץ אולי הייתי פונה לנהר עם ספר וכוס קפה. אבל עד שהקיץ יועיל להציץ שוב לא נותר אלא להזכר בערגה לא מרובה בימים של השנה שעברה, לסכם איך היה, להביט אל נוכח העתיד ולקוות שההווה יהיה קצת פחות רטוב. אבל על כך בפעם הבאה

עוד משהו - כיאה לבית חדש שום דבר עוד לא ממש מיושר פה, הכל עוד קצת עקום. יודעי דבר ידעו לספר שלא אופייני לי לשחרר כך את הרסן. על הפיקסלים לעמוד דום , בפקודה. אבל נ.א. שכנעתני כי אין לעכב פוסטים בעוון כותרות מיושרות לשמאל. גם הידיעה כי עד שטכנולוג הבית יתפנה בודאי ליישורי אותיות בטח נשוב ארצה, מחזקת את האצבע על המקש ומשלחת את הפוסט אל העולם.

כדורים פורחים וגשמים אין ספור

הגשם המטפטף על חלוני, מנסה לשווא להשכיחני כי אוטוטו יולי, סוף השנה כבר כאן, גם עונת המלפפונים בפתח, וחום יולי אוגוסט אז אמור לעלפני קלות או יותר עד שאתחנן לטיפת ספטמבר עת ישובו ענני הסתיו למרומי שמי בוסטר העליזים. אבל כאמור הגשם מטפטף פה ללא הפסקה, ואותנו מעסיקים בעיקר התותים שקטפנו במו ידינו (יהלי התעייף מהר, הגר צרחה ברקע ואני השתדלתי לחפש את היפים ביותר בעוד אסף מנסה למנוע מבעדה לזנק אל השדה הבוצי), ועכשיו נותר רק לחכות בקוצר רוח לקטיף הדובדבנים, האוכמניות ושאר פירות היער האופפים אותנו מסביב עד לסגירת מעגל בין ענפי עצי תפוחים עם בוא הסתיו.
יש המבטיחים לנו ימות חמים אי שם בחודש הבא. בינתיים הקיץ החל היום רשמית מבלי לידע את גרמי השמיים ושאר השבוע גם הוא שומר על אוירה סתוית משהו למרות לוח השנה (שועלה, מתי את עוברת לכאן?).
בימים קרירים יותר אי שם בחורף כשיוני נראה חמים ורחוק החלנו לרקום את הפעלות הקיץ. אחרי החופשה הגדולה של קליפורניה פנינו לתכנוני חופשות בזק, שהראשונה בהם תוכננה לורמונט בתרוץ של פסטיבל כדורים פורחים.
בימים הרחוקים ההם נדמה היה כי ורמונט המשלגת תפנה עורף כבר בסוף יוני לחורפיות ותאפשר לנו להנות ממנעמיה תחת שמש חמימה. לא דובים ולא יער. כלומר יער היה והרבה. ירוק, ירוק, אפילו יותר מהרגיל לנו פה בבוסטר המוריקה. אבל המחשב שוב מורה רטיבות באויר. כמה ימים של התנדנדות בין showers לrain התייצבו לבסוף על גזרת המקלחת, ובאופטימיות קלה נסענו ביום שישי צפונה חמושים באדית, גלעד, עלמה ואיתמר (שנסעו מזרחה דווקא), מקווים שלא לבלות את כל הסופ"ש במפעל של בן אנד ג'ריס - גאוות היחידה של ורמונט.
רק שעתיים וחצי נסיעה ואנחנו נוחתים בQuechee, עוד עיירה ציורית ברחבי ורמונט. פעם בשנה, בדשא של הכפר, נוהגים המקומיים להפריח כדורים. שלושה ימים של הסעת תיירים תמורת 220$ לראש והרבה דוכנים כמיטב המסורת האמריקאית - ג'אנק פוד וקצת יצירה מקומית.
את יום השישי בילינו בחיכיון לבאפלואים ("מתי כבר עלמה תגיע?") ולכדורים שמופרחים רק בשעה 6 (בוקר וערב), מה שאפשר לנו לצאת לטיולון ראשון בעמק, בו טעינו מעט בדרך, צעדנו בתוך יערות שרכים ושבנו על צעדינו עקב כך יותר מדי פעמים. השמים בינתיים נטו לנו חסד וחוץ מטיפטופונים קלים לא נרשמו אינסידנטים גדולים.
אחר הצהריים, יצאנו לבדוק את מתחם הפסטיבל תוך המשך החיכיון הכללי. יהלי זכה באלת בייסבול מתנפחת וכמעט שבחר את זו של היינקיס. כמובן שלא היינו יכולים לשוב כך הביתה וזו של הRed Sox מיד נלקחה במקום. הגר יוצאה לחופשי אחרי כמה שעות במנשא ושמחה להשתובב על כרי הדשא תוך אבוד המטריה של יהלי דווקא ברגעים הקשים של שבר ענן שהיה באמת הרבה יותר מסתם ממטרים.
אח"כ כשיבשו השמים, הכדורים החלו למלא את מרחבי הדשא וגם הבפלואים מלאו את האויר. חלום ישן שלי כמעט התגשם, אבל בסוף נשארתי על הקרקע. כמו משה הצופה אל הארץ המבטחת חלפתי על פני כל כדור מתנפח תוהה אילו תמונות פספסתי מגובה של כדור פורח המרחף מעל עמק Queechee הירוק. אסף הבטיח שזה עוד יבוא, אז מצבי בכל זאת טוב יותר משל משה קשישא. בינתיים הסתפקתי בצילומי קרקע בלבד, עד שאחרון הכדורים נעלם לו מעבר לאופק.
האור הצפוני השכיחנו שכבר אחרי שמונה אך הרעב הזכירנו כי מוטב לחפש משהו נעים יותר מהג'אנקיה שמסביב. הבחור מהמוטל שלנו (שלא הצטיין במיוחד בשום יופי או חן. המוטל, לא הבחור. שאולי גם הוא לא היה חינני מדי, אין לדעת, לא התמקדתי בו מדי, אבל מסביר פנים היה בהחלט ודי לנו בכך), המליץ על מסעדה בWoodstock Inn שהיא קצת מפונפנת אבל יש בה תפריט ילדים, ואנחנו ארזנו הילדים ופנינו חזרה העירה. כבר בלובי יכולנו לראות כי איננו לבושים בהתאם. מזיעים מה, קצת מבוצבצים ובעיקר עם יותר מדי ילדים עייפים ורעבים צעדנו פנימה אל בינות העניבות ושמלות הערב, מנסים לא להרעיש מדי, לא להתבלט, כאילו אפשרי היה הדבר. לא זול היה העניין, אבל כמה נחמדים הם היו. מן נימוס שכזה שכבר מזמן נשתכח ממני (מה שאומר שכבר איזה כמעט שנה לא ישבתי במסעדה טובה), סבלנות אין קץ וחוסר התפרצפות אל מול העוללים. האוכל היה טוב, הנוף נעים, ואנחנו נותרנו באמת נדהמים עת רב הילדים יצאו החוצה כדי לשמור על מעט מהכבוד המרוטש של הוריהם ורק הגר נשארה בדד להפוך את המסעדה בעצמה. אחד מאנשי הצוות מיד שלף לנו קופסת צ'יריוס אישית ששמחה את לב הנערה, לב הוריה, ולבטח את לב בעלי המקום. קצת ליכלוך אבל הבניין עדיין עומד.
את יום המחרת פצחנו באחו שמאחורי המוטל. אין מה לומר, מוטל אמריקאי סטנדרטי, אבל אחלה מיקום - הרבה דשא ונחל קטן ואפילו כמה כסאות לצפות אל הנוף. גם פרות דווח לי היו במתחם וגם אי אלו מתקנים. הילדים היו מרוצים - אז גם אנחנו. ספר הטיולים שלנו שלח אותנו הפעם אל תוך יער ורמונטי אחר, במסלול מעגלי שהפך לחד כיווני אך כיאה למזג האויר הפך בוצי להדהים. יהלי ניסה נואשות לחמוק מן הבוץ ולטפס על האבנים החלקות עוד יותר, כל ניסיון מסתיים בהחלקה חלקית עד כללית ובגרף למידה שטחי לחלוטין. אז שקענו בבוץ (אסף ציין בהומור אופייני שכל עוד איננו שוקעים בבוץ הלבנוני מצבנו בסדר)עד אין קץ, או יותר נכון עד לפתחה שהובילה לסלע תצפית שהשקיף על העמק מחד ועל אתרי הסקי של החורף הבא מאידך. יפה ורמונט הזו.
עם סיום המסלול פנינו לשוב אל הכדורים הפורחים. התעכבות קלה בדרך הובילתנו אל המתחם באיחור מה. כל שנותר לנו היה לנופף אל השמים ולמלא את חובתנו הקולינרית לארוע, קרי לבלוס קצת ג'אנק אמריקאי רע במיוחד. קינחנו כמתבקש בגלידה של בן אנד ג'ריס (המפעל יחכה לביקור הבא), ושבנו לארוז ולהתכונן למחר שנועד בעיקר לפרדות.
הבפלואים בהתחשב באורך הנסיעה פנו מערבה ראשונים. אנחנו עוד ניסינו לאכול בראנץ' אמריקאי במסעדה אחת שהזכירה לנו שוב עד כמה נדיר השרות של אותה ארוחת ערב, עת מלצרית חמוצת פנים הגישה לנו ביצים נטולות לחם סלט וגבינות אבל עם הרבה צ'יפס (על הנקניקיות ויתרנו עוד קודם) ועוגת חנק כמיטב המסורת הצבאית.
אח"כ טיילנו קצת בעיירת הבית שלנו הלו היא Woodstock המקסימה (עוד עיירה ציורית בורמונט). אפילו קפה טוב מצאנו שם, וגם נחל. מה עוד צריך התייר הממוצא?
כשהצהריים הגיעו נזכרנו שלאסף יש טיסת לילה לישראל ולנו יש עוד לארוז, לקנות ספר ליונתן והדס, ולנסות להשאיר את הבית במצב יחסית סביר לפני שאתפנה לרחצות, הסעדות והרדמות. העמסנו עצמנו ונסענו הביתה. הדרך דרומה היתה רצופה בגשמים. כאילו ענני השמיים התאפקו כל כך לכבודנו כל הסופ"ש ועכשיו הם כבר לא עומדים בפרץ ונותנים מה שיש. מדי כמה מיילים גילינו שלטים כתומים של עבודות בדרך ובעקבותם האטה כללית עד פקקים אינסופיים. בארץ אחרת היינו יודעים שהסופ"ש נגמר וכולם כמונו חוזרים הביתה מהטיול בצפון, כאן באמריקה לאלוהי הפקקים הפתרונים. כי כשהתנועה החלה לזרום לא נראה היה לעין כל סיבה לעומס, ורק בפעם השלישית או הרביעית נדמה היה כי האמריקאים האלה פשוט מאיטים ועם סיום השלטים (עבודות בכביש לא היו להפריע) מאיצים מחדש. אומה גוועת, כבר אמרנו?
הגשם עדיין מתדבק על חלוננו (אני יודעת אצלכם חם ולח ומזיע). המחשב מורה שבחמישי יתחילו סוף סוף החמסינים. אני מתקשה לדמיין הזעה שלא בחדר הכושר אל מול סרטים סוג ז או תכניות לעקרת הבית המקומית (אני! אני!). אולי לקראת היום האחרון של הגן של יהלי נוכל לדמיין שחם ונמאס וצריך קצת חופש גדול. או אז נוכל לאפסן את הילד ביתר קלות בקייטנה של הרווארד ולחכות לספטמבר שיביא סוף סוף קצת שלכת והקלת מה.

עוד משהו - בערבו של ערב שבת אחד ארזנו את הילדים ונסענו לProvidence לחזות במופע המרנין המשלב ל"ג בעומר ומים.



קצת מוזיקה, בירה (!) והרבה אש על פני הנחל שחוצה את העיר הרנינו לבות כל יושבי הבית. הפעוטים שבינינו נפעמו לגלות את חיי הלילה של העיר ואנחנו כטוב ליבנו בבירה (מחזה שלא יחזה במסצ'וסטס המתחסדת) שמחנו בם ובאורות שמסביב. הגר אמנם עדיין לא ידעה לומר Wow כפי שהיא מפזרת בימים אלה על כל דכפין אבל גם היא וגם יהלי התרשמו למדי מהמופע האורקולי.

הילד בן 5

מחר מתישהו בסביבות השעה שתיים בצהריים יהלי יהיה בן חמש. הילד שעד היום הכריז במבטא אמריקאי כבד שהוא "Almost five" לכל דיחפין שטרח ושאל, הודיע היום לכל מוכיריו כי הוא בן חמש בכובד ראש הנדרש מהמעמד וממני ביקש שלא אגלה להם שבעצם רק ממחר הוא בן חמש אמיתי.
ילידי סוף שנת הלימודים נאלצים לבהות בעיניים כלות כיצד כל חבריהם שזכו להוולד בחודשים מקדמים יותר של השנה חוגגים שוב ושוב ימי הולדת ורק שלהם עדיין לא מגיע. השנה במיוחד נדמה כי הזכות להיות כבר בן חמש היא סמל סטטוס רציני ויהלי תולה בה אחריות רבה למיני התנהגויות ויכולות שונות ומשונות, ולנו לא נותר אלא לקוות שאכן יש דברים בגו.
עוד בתחילת השנה הופתענו לגלות כי ימי ההולדת בבוסטר אינם כימי ההולדת בארץ הקודש. מספר חודשים בניכר ושגיונות תמוהים נראים לפתע כמו הגיון צרוף. איך לא חשבנו על זה קודם? למשל, זכורתנו יום הולדתה של נטלי-סוזן (כן, כן, הילדה מתהדרת בשני שמות ויש להקפיד לקרוא לה כך ולא סתם נטלי או סוזן) עת ישבנו על הדשא ושוחחנו קלות עם שמנה וסלתא האקדמיים של עירנו. הילדים שעשעו עצמם בסט הרכבות המהודר (עץ כמובן, תומס על כל חבריו + האי) של אחיה הגדול, היום היה נעים ולו היינו בישראל הלהג היה נמשך אי אלו שעות. אבל באמריקה מזמינים משלוש עד חמש. ובחמש כולם מתקפלים כי כך הזמינו ולא משנה עד כמה השיח פורה והחברה נעימה. שעה זה שעה. עם הזמן עת ניסינו לשלב בין ימי הולדת לעוד כמה עיניינים דחופים של סופ"ש גילינו כי אין נעים יותר מאשר לדעת מראש מתי כל העניין יסתיים ונלך הביתה.
תחילת השנה כללה מספר אירועים בהם התוכנית האמנותית התבססה בעיקר על צעצועי הבית (עם זאת היתה מסיבת ריקודים אחת, תמוהה משהוא אבל יהלי בכל זאת נהנה. הרעש והמהומה אפשרו לי זכורתני להעלים ראיות עת הגר לעסה כמה קלפים בעודי מנסה לקשור שיחת חולין עם הורה תורן). עם הזמן, נקבע נוהל GYM הכולל כינוס בGYM (כמובן) של הגן, קצת נאצ'וס וסלסה במיטב המסורת האמריקאית, השתוללות כללית של הצאצאים ומשחק Simon Said... הנגמר תמיד בSimon said let's eat cupcakes.
בואכה יוני כבר ידענו שיש להכין הזמנות ולפזרן בתיבות הדואר בגן או לשלוח אי-מייל הזמנתי (נוהל שהשתרש לקראת סוף השנה מטעמי הצלת כמה עצים או אולי סתם עצלות הורית) כשלושה שבועות לפני האירוע המכונן. יש לציין שהנוסח הקבוע מבקש להודיע באם הצאצא יגיע אם לאו, וכך מצאנו את עצמנו ערב אחד שבים מיוסמיטי ומתחילים לנסח הזמנה למסיבת יומולדת לילד הכמעט בן חמש שלנו.
ויהי ערב ויהי בוקר. ארבעה ילדים הגיבו. עברו להם כמעט שבוע וחצי נוספים ואיש לא טרח להוסיף מילה. מודאגים מה, תהינו מה רש"י היה אומר וכיצד יש לפרש את התופעה. בחפלפ הישראלי בו איש לא טורח לבקש אישורים כאלה או אחרים, נדמה היה כי האמריקאיים המסודרים יטרחו לעדכננו לגבי תוכניותיהם, לכאן או לכאן, אבל חוסר התגובה בלבלנו לגמרי ואנחנו לא ידענו אם להערך למסיבה מגבלת או לקוות לטוב.
עם שובנו לבוסטר, לא נותר אלא להרוג כמה עצים ולתת לילד יומולדת לקשט כמה הזמנות. טיפין טיפין כמה הורים הודיעו על הגעתם (+הילד/ה), ואני התחלתי להכין רשימות מלאי. התכנית האמנותית הצפויה עמדה לכלול התרוצצות חופשית בחצר הגן, ציור על חולצות וזלילת נאצ'וס וסלסה עד אין קץ.
בשבוע שעבר התכנסנו באותו המקום ובאותה השעה ליומולדתה של קלי (שאם ירצה אלוהי ביה"ס העתידי של יהלי תחלוק איתו גם בשנה הבאה את ספסל הלימודים). מבט קצר על השקיות שנערמו בפינה ופני החוירו כצבע החולצות שמלאו אותן. הרעיון המהפכני שלי נגזל מבעוד מועד.16 חולצות לבנות חדשות נחות עתה בארונו של יהלי. יש לפנות לPlan B.
תהפוכות הגורל הובילוני לייצר 16 סינרים בגודל של ילדים בני חמש. שלוש מפות פיקניקים מפלסטיק לבן, הרבה מסקינגטייפ כחול (קצת חגגנו יום עצמאות באותה ההזדמנות) וכמה מלילות השבוע והסינרים היו מוכנים. התכנית שנהגתה בעמל רב כללה קישוט הסינרים (טושים ומדבקות זרחניות) והכנת פיצות. קצת יותר עבודה ממה שתכנתי, אבל היי, הילד בן חמש רק פעם אחת.
בשבת בבוקר גיליתי כי שכחתי לקחת את המפתח לגן. טלפון אחד לקאורי, אמא של ננדו שהיא גם מנהלת הגן והעניין סודר לשמחתנו. בלילה עמדתי והכנתי עוגות שוקולד בגביעי גלידה (מתכון יימסר ע"פ דרישה), ארזתי את הנאצ'וס והסלסה וקיוויתי לטוב. בבוקר גילינו שכל העוגות צנחו מטה ואני הספיקותי להכין נגלה ב' מה שאפשר לצאצי הבית לחסל כמה גביעים מהסוג הנפול.

הגר בודקת איכות נגלה א'

בשלוש, חגיגיים ומסורקים התכנסו להם אורחינו. אלו שאשרו (כולל אמא של ג'יימי שנזכרה בשישי אחרי הצהריים להגיד לי "See you Sunday") וגם כמה שלא טרחו כלל. כל ילדי הגן התייצבו בסך. יהלי היה מרוצה - המתנות זרמו לרב, נגה הגיעה כמבטח, הסינרים והפיצה זכו להצלחה כבירה

מכינים סינרים

וגם פיצות

(האמהות התפעלו, אז גם אני רוויתי נחת. "כן, כן, לבד הכנתי את הסינרים. מאוד פשוט...") וגם העוגות נגלה ב' לא ביישו אותנו.

הגר משווה גרסאות

עייפים ומרוצים שבנו הביתה. יהלי המתקשה להרדם מהתרגשות ארועי היום מנסה עוד למשוך את פתיחת המתנות, לחבר בין יום מסיבת היומולדת ליום יומולדת עצמו. שעתיים אחרי גם אני צנחתי. לילה טוב.

9/06/2009 - מאוד יפה יצאו הסינרים (ובכלל לא כמו שדמיינתי..)

נשלח על ידי avitald

באמת הכנת לבד?....

הדשא של הרווארד ירוק יותר

הסמסטר נגמר. גם לסטודנטים של הרווארד. העיר כמרקחה - ביום חמישי יערכו הטקסים הרשמיים, וכמיטב המסורת האמריקאית יעלו ויבואו הבוגרים הטריים בלבוש המסורתי (מי לא ראה סרטי קולג' אמריקאיים?) ויהפכו מ"סתם" סטודנטים לבוגרים של...

אנחנו החיים ברחוב על שם, השולחים את ילדיינו לגנים של, והבעיקר נהנים לטייל בהארוורד יארד מתמלאים פליאה מה מכל ההתרחשות. כמו בפרק סיום עונה של בנות גילמור העיר והדשא מתמלאים באפקטים חזותיים, מהררי כסאות דרך גזוזטרה ציורית ועד להורים הנרגשים של בניהם ובנותיהם הנרגשים והנרגשות.


















צביטה קטנה בלב מזכירה לי כי אני כבר לא אזכה לטקס מפונפן כזה (מצד שני לזלי בודאי לא משקיעה כך בסטודנטים שלה, אז אפשר להרגע) אבל קשה שלא להתפעם מהטקסיות והחגיגיות שממלאות את האויר.
תחושת סוף השנה ממלאת גם את חללי הגן של יהלי. חודש אחרון ואז תגיע הקייטנה שתוביל בסופה לגן חובה. קצת קשה לחוש בחופש הגדול כשבחוץ יורד גשם והסווצ'רטים עדיין מונחים במצב נגיש. גם אני עדיין עסוקה במנהלות (יומולדת ליהלי, כביסות, רשיון נהיגה) כך שלמרות גמר הסמסטר אי אלו שבועות קודם אין פה אוירת סוף קורס והפנטזיות על בתי קפה וחדרי כושר נשארות עדיין פנטזיות. אי שם כנראה בספטמבר אסיים אולי את כל סידורי, או אז אוכל להתרווח לי קצת בכורסא, לצפות בסטודנטים המתחילים סמסטר חדש, לחוש צביטה קטנה בלב ולקוות שאספיק לשתות קצת קפה ולקרוא איזה ספר לפני שאתחיל בחיפושי עבודה.


עוד משהוא - 300 דולר ובייבי סיטר אחת נדרשו כדי לאפשר לנו בשישי האחרון לצפות בצעיר בן 75 המפזז כאיילה על הבמה. בחששות מימי רוג'ר ווטרס התיישבנו באולם, ושמחנו לגלות ש-א. אנחנו ללא ספק מורידים את הגיל הממוצע, וב. האיש עדיין יודע לשיר. בחוץ חילקו לנו פליירים המנסים לשכנע את מר כהן הנכבד לותר על נסיעתו המתוכננת לארץ. אנחנו מקווים שאיש הזן יתעלה מעל חיכוכים מקומיים ויגיע, ולו כדי שתספיקו להנות מהופעה שווה.

קליפורניקיישן - פוסט שני ואחרון

לילה. שוב אני במיטתי שלי אחרי שבועיים ימים בהם הנחתי ראשי על כריות של אחרים. הרעיה במזרוניהם של אחרים (ותודה רבה לכל מארחינו), היתה בד"כ נעימה למדי, אבל אחרי 14 יום בלווית שני זאטוטים אין כמו לשוב הביתה. לכל המודאגים, אסכם ואוסיף, שבנו הביתה עייפים אך מרוצים ישר אל זרועותיה הפתוחות של אמריקה החוגגת את יום הזכרון שלה. בועתי שלי הקטנה גדלה והתרחבה עת נדדנו לנו ברחבי קליפורניה, ועם נחיתתנו בבוסטון סיכה קטנה פוצצה אותה עת אחלה לנו הדיילת יום טוב ו"Happy Memorial Day!" - רק באמריקה. עם זאת לזכות האמריקאים נזקוף שאינם מוכרים יין ביום שכזה, אבל כזכור הם אינם בוחלים במכירת מוצרים אחרים. אין כמו יום זכרון לסבוב קניות מקיף. אנחנו הסתפקנו בלהגיע הביתה, לפרק מזוודות ולהתרגל שוב לגפרוריה, הקצת מדובללת בפינות, הצפופה והמבולגנת, אך הכל כך שלנו. התגעגענו הביתה.

כיוון שכוחות השוק הכריעוני במהלך המסע ופוסט ההמשכים שלי הצטמצם מה, לא נותר אלא להשלים את תולדות קורותינו, להעלות תמונות וללכת לישון.

באופן קצת פחות מסודר נספר שטיולינו בפארקים המקסימים היו מהנים ביותר. יהלי זכה בשני Junior Ranger Bedges ומאז מכונה בפינו פאוור-רינג'ר על כי כוחו כפול עתה. רוב הטיול הילד הסתובב עם שלל המדליות על חולצותיו ורק אמבטיה אחת שבה נדחקו התגים לקרן זוית השכיחה ממנו את תפקידיו החדשים - להמשיך לטייל ולצאת לחקור את הטבע כמו שהוא נוהג לציין.

בהבזק הארה אני נזכרת שכבר היתה לי התחלת פוסט אי שם בדרכים, שהתחיל בערך ככה:
"קשיי האינטרנט של קמבריה והעובדה שנרדמתי עם היד על העכבר באמצע העברת התמונות אל המחשב הובילוני עד הלום, עת אני כותבת את פוסט ההמשך בעוד שהפוסט הראשון עדיין בחיתוליו אי שם במייל שלי.
את לילנו זה אנו מבלים אי שם בערבות ה-Sequoia National Park במלון חביב אך נטול אינטרנט תוך חדרי. החיבור אפשרי אמנם בלודג' המרכזי, אבל נוהל הדובים המנהג כאן מונע מבעדי לצאת את פאתי חדרי עת שקעה השמש. זה לא שמישהו אמר כאן שלא כדאי, אבל העובדה שנאלצנו להכניס לחדר את כל מזוננו (הגיוני) אבל גם את כסאות הבטיחות (מסתבר שדובים אוהבים ילדים וריחם הטמוע בכסאות משגע אותם עד אין קץ) ועקב כך התאפשר נקוי אלפי פרורי הקורנפלקס מרצפת הרכב, פן הדובים יריחו גם אותם, קצת מטרידתני. אז לצאת מהחדר לבד בחושך זה בסדר, אבל מה יקרה אם אפגוש דב בשביל? לפי נוהל דובים יש כמה אפשרויות הנעות בין נסיונות הפחדה ועשייתת קולות לבין השתטחות על הקרקע תוך הגנה על מקומות אסטרטגיים והתחזות למת, מתוך תקווה ליאוש ושעמום קל אצל הדב כך שיפנה במהרה לחפש רכבים סוררים עם מזון נשכח אי שם בתא הכפפות.
אבל דובים לא ראינו היום. שני צבאים חלפו על פנינו וסנאי אחד מהסוג שאינו שורץ לו בCambridge. אטרקציה.
אבל בוקרנו החל כמה שעות דרומה בCambria החביבה. טיול הבוקר לאורך הים הובילנו לגלות רצועת חוף מקסימה. אח"כ עשינו שופינג במכולת, והמוכר החביב הזמין אותי בערב לפאב המקומי לערב קראיוקי “To see the locals get drunk and act stupid”. ככה זה כשחיים בעיירה של 6500 תושבים. גם מאפיה וקפה נחמד מצאנו הבוקר, כך שהפרידה היתה קשה אבל הבטחנו ליהלי עצי סקויה אז חייבים לקיים.
שניה וחצי על הכביש ויהלי כבר שואל מתי נגיע. הגר ישנה חלק סביר למדי מחמש שעות הנסיעה ולנו נותר לשעשע את אחיה. קצת מוזיקה, קצת ספורים, הרבה קורנפלקס העבירו כמה שעות מהדרך. אבל קצת אחרי שכולם כבר אבדו את הסבלנות הגענו אל היעד הנכסף. יהלי מאן להביע התרגשות גדולה מדי, אבל הנסיעה ביער והטיול הרגלי בינות לעצי הענק הרשימו את כולנו (אפילו הגר הפסיקה לקטר לרגע). אין מה לומר – אלו עצים גדולים.

בYosemite נוהל הדובים היה פחות קפדני, ואנחנו אפילו הספקנו להתיישב לנו באמצע היער למנוחת לוחמים עם כוסות בירה קרירה ובלי יותר מדי נדנודים ילדותיים.
לבסוף השארנו מאחור את הטבע

ויצאנו לבחון את העיר הגדולה כי הרי עכברי עיר אנחנו. מארחים רבים ציפו לנו שם או יותר נכון בפרבריה. הדודים של אסף שכנונו ליומיים ושמחו לאמץ את יהלי והגר שמיצידם נהנו להיות מאומצים ומפונקים לרגע ע"י סבא-סבתא שכל כך חסרים להם. אח"כ פנינו למפגש המרגש עם השמופים שלנו שסוף סוף נחתו פה ומתחילם להתאקלם די יפה.
סן פרנסיסקו אינה היפה בערים וגם אם מגניבה היא, התקשתי לראותה מזוית הראיה של טיול עם עוללים תוך נסיעה יומית של יותר משעה מהפרברים העירה. יש בה חלקים יפים, והרבה עליות תלולות (וכנ"ל כנראה ירידות), אבל היא מלאת רוחות, אפרורית ומעורפלת תמיד, ואנחנו המפונקים שמגיעים מבוסטר היפה התקשנו לפול ברשתה באופן סוחף מדי.
אח"כ טיולנו התדרדר מה באגפו התיירותי עת מזג האויר הפך חורפי משהו, ואני הצטננתי. עייפות החומר או סתם חולי הגוף גרמו לנו להיות פחות אדוקים בהתנהלותנו הטיולית. הביקור במונטריי הצטמצם לאקווריום המפלא שם ואפשר ליהלי לטבוע את המשפט האלמותי "מדוזה בתוך הזבל". ועד כדי כך הזנחנו את תפקידנו זה שרק בצהרי יומנו האחרון נזכרנו שבעצם עוד לא ממש ראינו את גשר שער הזהב, מה שהוביל לנסיעה בהולה אל הגשר (ללא מצלמה! עד כדי כך נשתכחו ממני תפקידי התיירותיים) וטיול אוטו מקסים בהר שמצפון לו. אבל חיינו החברתיים השתפרו להפליא. יהלי וחברתו תמר השתוללו עד השעות הקטנות של הלילה מותירים מאחוריהם גוויות הורים מותשים המחכים למעט שקט שיאפשר להם ללגום מבקבוק היין היומי ולשוחח קצת שיח גדולים לעת ערב.

אנחנו כאמור שוב בבוסטר, מנסים לחשוב על השגרה שתזדחל אלינו כבר מחר. יהלי כבר נוטש את תמר לטובת נגה והגר תבלה שוב בחיקה של בברלי עת אנסה להתגבר על הררי כביסה בלתי אפשריים כמעט ואהגג לי על עתידי הלא ברור. בינתיים, שבועיים של טיול הוכיחו שהמצלמה דורשת למידה מסיבית קצת יותר, גם פרוייקט האפיה שלי מתחיל לקבל צורה ממשית ביותר (חייבים להתחיל). כל זמן שאצליח לא להרגיש עקרת בית מדי, כנראה שהכל יהיה בסדר.
ולמי רוצה קצת יותר אינפורמציה צילומית - הנה תמונותינו הקליפורניאיות (גם הפוסט הקודם עודכן כבר).

עוד משהו -
הגר המלהגת לאיטה, מרחיבה את אוצר המילים הנימוסי שלה (תודה). מירב הטיול עבר עליה בדרישת ה"מוו Mow"(צץ) וה"מה Ma" - מים ולאו דווקא אמא. עם זאת הפקק של הבקבוק מכונה בפיה לעיתים "מווצץ", כך שלא תמיד אנחנו מצליחים לספק את מבוקשה באופן מיידי, והדבר גורר נהמות של ממממממממ עצבניות. בין הMow לMa ניסינו למנוע נפילות של מוו עם הMe(אבטח) בעוד הגר יושבת ב-מי(נשא) ורודה באבא שלה שלא מתקדם מספיק מהר.
כאן היא דווקא מקשקשת בדה-דה-דה, אבל למי אכפת

קליפורניקיישן - פוסט בהמשכים

חלק ראשון ובו יסופר על עצים, פילים וקצת חול

את היום האחרון של לימודי ביליתי בכלל בסדורים אחרונים של לפני טיסה, כמו למשל להגיש את מסמכי ביטול הלימודים שלי. עכשיו זה רשמי ויש גם חותמת. תחושת הקלה לא היתה אבל אולי זה כי המזוודות עדיין לא ארוזות ואנחנו טסים עוד מעט, או כך לפחות אני מנסה לשכנע את עצמי.
את הדרך מערבה עשינו תודות לחברת Virgin America. עוד בגייט אמרתי לאסף שממזמן לא ראיתי חברת תעופה כל כך ממותגת. עת עלינו למטוס קבלה את פנינו תאורת בית זונות ורודה סגלגלה - בהתאם למיתוג.
גם המושבים היו א-לה iPhone - שחורים מקדימה ולבנים מבהיקים מאחור. מערכת בידור משוכללת אפשרה לכל אחד מאיתנו לבחור את הסרט שלו, לשמוע מוזיקה, לשחק או להזמין אוכל. כמובן שהכל כמעט בתשלום. ערוכים ומוכנים - אנחנו הגענו עם הסנדביצ'ים מהבית. אחרי שגבו מאיתנו עוד כסף על כל מזוודה ששלחנו, לא ניתן לחמסנים את התענוג המפוקפק למכור לנו סנדביץ' מעופש תמורת $10. כיאה לשעה המאוחרת יהלי נרדם כמעט מיד. הגר עוד נאבקה קצת, ואנחנו נמנמנו בקושי תוך העברתה מיד ליד.
עת נחתנו בלוס אנג'לס שש שעות מאוחר יותר יהלי הנרגש כל כך התעורר, הציץ מהחלון ומיד דווח "I can't see a sequoia". הגר היתה פחות נלהבת להתעורר, אבל שני הילדים מיד פנו להתרוצצות מטורפת ברחבי שדה התעופה כאילו השעה אצלם אינה שתיים בלילה שעון בוסטר.
לאחר ריב קל עם חברת השכרת הרכב פנינו להתחיל את שנת הלילה במלון חביב בפאתי השדה. יהלי מיד נפעם ממיטתו הגדולה, ומאז הוא מתרגש כל פעם לגלות שגם במלון הבא מחכה לו אחת שכזו.
בוקר יום השלישי נפתח בארוחת בוקר במלוננו שעברה בשלום ובשקט יחסי. בכל אופן לנו. כיאה למוסד אמריקאי טיפוסי גם כאן מצאנו את עצמנו אל מול מסכי טלויזיה אינסופיים שעסקו עד בלי קץ בשערורית מיס קליפורניה שנתפסה בצילומי ערום מימי התיכון וכמעט אבדה את כתרה. מר טראמפ נאם והסביר שבכל זאת זה כבר 2009 ולאחר דיונים סוערים הועדה החליטה לסלוח לנערה. בנאום מרגש שלא היה מבייש את אובמה הסבירה הגברת כיצד הדבר קרה. משהו מסוג "שאפתי אבל לא לקחתי לראות", אבל כאן כבר אבדתי את הרכוז עת הגר מאסה בקערת הקורנפלקס תוך העפת תכולתה אל הרצפה.
התכנית האמנותי לאותו יום נפתחה בביקור ב-Getty Center, מוזאון מרהיב הנמצא אי שם בפאתי העיר. המבנה שתוכנן ע"י ריצ'רד מאייר הצליח אפילו להלהיב את יהלי שהביע שאת נפש מכל העניין ורצה כבר ללכת לים. ניסיון לבדוק את אחת התערוכות (תערוכת צילום של אחת שנשתכחה מזכרוני אבל הרשימה בצילומיה) הובילני לתובנה שאמנות כבר לא נראה היום, אבל לפחות נהנינו מהארכיטקטורה והגנים. יהלי מצא את המלארדים באמצע ברכת המבוכים ומאוד התפעל לגלות שגם הם הגיעו מבוסטר לקליפורניה לחופשה.
אח"כ כבר נסענו לסנטה ברברה, מרוצים מאוד מפעילות הבוקר, ומלאי תקווה שאיכשהו יתחמם קצת כדי שנוכל לשכשך במים כמבטח ליהלי לפני שנפנה לשנת לילה קצת יותר ארוכה. החוף הראשון שאליו פנינו התגלה כחוף גולשים ג'יפתי במיוחד. גם הרוח הזכירה שלא זה היום לרחצה במים, אבל יהלי הנחרץ ושקית משחקי החול לא הותירו לנו ברירה ופנינו לחפש פיסת חול נעימה יותר.
עוד בדרכנו מלוס אנג'לס התמלאנו תחושה כי הנוף מוכר מדי. קצת יבש, קצת טרשי, לא יפה במיוחד. ישראלי משהו. אבל חופי סנטה ברברה מלאי הסחף לא היו מביישים אף חוף ישראלי. אולי רק ערמות הזבל ייחודיות לנו, אבל אנחנו התקשינו להתפעל מהחופים פה למרות הבטחות הלונלי על יופיים ומרהיבותם.
לאחר שיהלי והגר מלאו את עצמם ואותנו במספיק חול פנינו לצוד לנו ארוחת ערב בעיר עצמה. הרחוב הראשי הומה האדם, דמה להפליא לאילת בגרסה האמריקאית, וכיוון שאנחנו לא חובבי ערים מסוג שכזה, הכף הוכרעה ממשיכים בדרכנו צפונה אל Hearst Castle ופילי הים שלידה.
הטירה שהיתה שייכת ל- Randolf Hearst האיש שמאחורי האזרח קיין, נראתה כמו גלויה סכרינית אך מרשימה ויהלי התרשם מאוד במיוחד מהחדר ההוא עם 300 הנורות. הגר הועילה בטובה להרדם במנשא אי שם באמצע והשקט שב לסיור.
אבל עוד לפני העברנו שלוש שעות נסיעה בשלום יחסי מינוס. ארוחת הצהריים התפקנקה לה על חוף הים שממול לטירה, ובין לבין עוד הספקנו להציץ על פילי הים שהתגלו כElephant Seals או בתרגום לעברית כלבי ים מסוג פיל גדולים במיוחד.
אח"כ כשמיצינו את כל פעילויות היום פנינו לCambria העיירה הקרובה. הרחוב הראשי מלא החן היה סגור ברובו למרות השעה המקדמת. בטיולנו גילינו מסעדות טובלות צמחיה וגינות מקסימות. האין זו ראש פינה? כי את ארובות חדרה עוד ראינו בדרך והים משמאלנו כחול כרגיל, כמו היינו נוסעים לחיפה.
מחר נתחיל את טיולי הטבע שלנו, אם נשרוד את הנסיעה הארוכה ל- Seqouia National Park. יהלי שעוד חשב שדקלי לוס אנג'לס הם העצים הגדולים האלה סוף סוף יזכה לחזות בפלא העצי.
לילה. האח המלאכותית במלון שלנו מחממת את החדר. קר פה בקליפורניה....
האינטרנט שבק ועיני נעצמו ורק היום שוב חוברנו לעולם עת הגענו לB&B שיהווה סוג של בית לשלושת הימים הקרובים. עצי הSequoia כבר מאחורינו, פנינו אל הYosemite אבל על כך כבר בפוסט הבא.

עוד משהו - פליקר והחיבור האינטרנטי פה עושים קנוניה כנגדי וכיאושי כי רב הפוסט מועלה ללא תמונות.כולי תקווה כי אי שם בדרכנו הן יצורפו. עדכונים בהמשך.