אז אחרי ההתרגשות הגדולה של תחילת השנה, אפשר סוף סוף כמעט להרגע, להתרווח, ולשוב אל חיי עקרות הבית החביבים עלי כל כך. שגרת חיי מתחילה בוקר בוקר בארגון שלושה אנשים לפחות, תוך הכנת מזון לשניים מהם, הלבשה, צחצוח ואסוף קורנפלקס מן השטיח, שוב, רגע לפני שהוא מתייבש ונצמד לנצח (שנוקה סוף סוף הבוקר, והוא מבהיק וכמעט מעורר התפעלות, לפחות עד לארוחת הערב הקרובה).
אח"כ נוכל לרוץ אל האוטו, חמושים בתרמיל גב אחד, lunch box אחד, ושני ילדים שעוד לא מספיק התעוררו (נו טוב, גם אצל אמא שלהם זה עוד לא הצד החזק בשעות אלו של הבוקר). לחץ הימים הראשונים פן לא נמצא חניה בקרבת ביה"ס נרגע מה, אבל השעון דופק ויש להגיע לכתה של Mrs. Ryan, ולהספיק להתייצב ב8:25 עת נשמעת בכריזה קריאת השבועה היומית לדגל. השבוע כבר קבלנו פתק צהוב אחד, וחולמנותו של הילד צופה לנו עוד פתקים רבים כנראה.
בכתות של אמריקה, או לפחות בזו הפרטית שלנו אי שם בבועה האקדמית של בוסטר יש רק 18 ילדים בכתה. מעורר קנאה, אפילו אצלי. לכל ילד תא (cabi באנגלית צחה) לתרמיל, לבגדים ונעלי השלג לעתיד. הנוהל היומי גורס כי יש לתלות את החפצים בcabi, להוציא את התיקיה הירוקה (שבעיקר מאכסנת פליירים אינסופיים על ארועי השבוע, פעילויות הכתה ושאר עינייני דיומא קוטלי עצים) ולשים בסלסילה, להוסיף קובית נוכחות למגדל הקיים, לקרוא את ההודעה היומית ולרחוץ ידיים. או אז, אם נשאר זמן, והגר עוד לא התחרפנה לגמרי נוכל להתיישב ברבע נחת על השטיח ולקרוא ספור. שתי דקות אחרי נגורש בנימוס בשירת פרידה מן ההורים, כדי שאוכל שוב לרוץ אל האוטו יחד עם הגר ולהפקידה בידייהם הבטוחות של החברים מהרווארד.
מה עושה יהלי בינתיים? כייף, או כך לפחות הוא מפרט. אמנם ביום שישי התיקיה הירוקה כוללת פרוט של פעילויות השבוע, אבל המבט ההוא הפרטי שלי מהצד על התנהלות הגן בעת עבודות השירות השבועיות, בכל זאת חסר לי. כנראה שאצטרך להתרגל ולהסתפק בהצצות לחיי הגן של הגר.
וכך עדיין איני מכירה את כל ילדי הגן ואני מתקשה לחבר בין הבקשות של יהלי לplay dates לפרצופים רלוונטיים. אבל באמריקה כמו באמריקה, הניסיון הראשון לקבוע מפגש פסגה עוד בשבוע הראשון של הלימודים כלל את השיח ושיג הבא:
אני - היי, יהלי רוצה לשחק עם סצ'ל. הוא מסיים כל יום את הגן ב3:45. תרצו אולי לבוא בסביבות השעה 4 אלינו איזשהו יום?
אמא של סצ'ל - סצ'ל מסיים ללמוד ב3:45 בשלישי וחמישי.
אני - אהה. ליהלי יש חוג שחיה בימים האלה. אולי תבואו אלינו ביום אחר?
אמא של סצ'ל - אני אבדוק עם בעלי. אולי אחרי שיהלי יסיים את החוג?
אני - אוקיי. תודיעי לי.
וכך נותרתי בתהיה האם קבענו play date לעוד כחודש, או שאמא של סצ'ל תשוב אלי עם תוכנית פעולה. הימים שנקפו ואמא של סצ'ל שנגשה אלי השבוע והציעה מפגש פסגה בשבוע הבא שכנעוני שוב, כי רק באמריקה אפשר להפיק טיול משותף אל הגינה השכונתית חודש מראש.
בינתיים יהלי חזר למקורות ואתמול ארחנו את קלי שותפתו לשעבר לחדר האדום. בתכתובת המקדימה בין ההורים של, הבטיח הצד האמריקאי להביא את קלי ב-4 ולקחתה ב6:20 או 5:20 לפי נוכחותינו. אנחנו בטוב ליבנו בחרנו באופציה הראשונה ואף ציינו בישראליות רבה שיבואו כשנוח, אנחנו לא נזרוק את הילדה מהבית גם אם יאחרו דקה.
אח"כ כשאבא של קלי הגיע, והילדה סרבה לפנות את המתחם באופן מיידי, באחד מניסיונות השכנוע ציין האבא בכדי לזרזה: "Come on, we need to go. They have their own life and we have ours". וכך על רגל אחד, על מפתן הדלת סכם את כל התורה כולה.
אח"כ נוכל לרוץ אל האוטו, חמושים בתרמיל גב אחד, lunch box אחד, ושני ילדים שעוד לא מספיק התעוררו (נו טוב, גם אצל אמא שלהם זה עוד לא הצד החזק בשעות אלו של הבוקר). לחץ הימים הראשונים פן לא נמצא חניה בקרבת ביה"ס נרגע מה, אבל השעון דופק ויש להגיע לכתה של Mrs. Ryan, ולהספיק להתייצב ב8:25 עת נשמעת בכריזה קריאת השבועה היומית לדגל. השבוע כבר קבלנו פתק צהוב אחד, וחולמנותו של הילד צופה לנו עוד פתקים רבים כנראה.
בכתות של אמריקה, או לפחות בזו הפרטית שלנו אי שם בבועה האקדמית של בוסטר יש רק 18 ילדים בכתה. מעורר קנאה, אפילו אצלי. לכל ילד תא (cabi באנגלית צחה) לתרמיל, לבגדים ונעלי השלג לעתיד. הנוהל היומי גורס כי יש לתלות את החפצים בcabi, להוציא את התיקיה הירוקה (שבעיקר מאכסנת פליירים אינסופיים על ארועי השבוע, פעילויות הכתה ושאר עינייני דיומא קוטלי עצים) ולשים בסלסילה, להוסיף קובית נוכחות למגדל הקיים, לקרוא את ההודעה היומית ולרחוץ ידיים. או אז, אם נשאר זמן, והגר עוד לא התחרפנה לגמרי נוכל להתיישב ברבע נחת על השטיח ולקרוא ספור. שתי דקות אחרי נגורש בנימוס בשירת פרידה מן ההורים, כדי שאוכל שוב לרוץ אל האוטו יחד עם הגר ולהפקידה בידייהם הבטוחות של החברים מהרווארד.
מה עושה יהלי בינתיים? כייף, או כך לפחות הוא מפרט. אמנם ביום שישי התיקיה הירוקה כוללת פרוט של פעילויות השבוע, אבל המבט ההוא הפרטי שלי מהצד על התנהלות הגן בעת עבודות השירות השבועיות, בכל זאת חסר לי. כנראה שאצטרך להתרגל ולהסתפק בהצצות לחיי הגן של הגר.
וכך עדיין איני מכירה את כל ילדי הגן ואני מתקשה לחבר בין הבקשות של יהלי לplay dates לפרצופים רלוונטיים. אבל באמריקה כמו באמריקה, הניסיון הראשון לקבוע מפגש פסגה עוד בשבוע הראשון של הלימודים כלל את השיח ושיג הבא:
אני - היי, יהלי רוצה לשחק עם סצ'ל. הוא מסיים כל יום את הגן ב3:45. תרצו אולי לבוא בסביבות השעה 4 אלינו איזשהו יום?
אמא של סצ'ל - סצ'ל מסיים ללמוד ב3:45 בשלישי וחמישי.
אני - אהה. ליהלי יש חוג שחיה בימים האלה. אולי תבואו אלינו ביום אחר?
אמא של סצ'ל - אני אבדוק עם בעלי. אולי אחרי שיהלי יסיים את החוג?
אני - אוקיי. תודיעי לי.
וכך נותרתי בתהיה האם קבענו play date לעוד כחודש, או שאמא של סצ'ל תשוב אלי עם תוכנית פעולה. הימים שנקפו ואמא של סצ'ל שנגשה אלי השבוע והציעה מפגש פסגה בשבוע הבא שכנעוני שוב, כי רק באמריקה אפשר להפיק טיול משותף אל הגינה השכונתית חודש מראש.
בינתיים יהלי חזר למקורות ואתמול ארחנו את קלי שותפתו לשעבר לחדר האדום. בתכתובת המקדימה בין ההורים של, הבטיח הצד האמריקאי להביא את קלי ב-4 ולקחתה ב6:20 או 5:20 לפי נוכחותינו. אנחנו בטוב ליבנו בחרנו באופציה הראשונה ואף ציינו בישראליות רבה שיבואו כשנוח, אנחנו לא נזרוק את הילדה מהבית גם אם יאחרו דקה.
אח"כ כשאבא של קלי הגיע, והילדה סרבה לפנות את המתחם באופן מיידי, באחד מניסיונות השכנוע ציין האבא בכדי לזרזה: "Come on, we need to go. They have their own life and we have ours". וכך על רגל אחד, על מפתן הדלת סכם את כל התורה כולה.
ג'אנט יקירתי,
השבמחקאני מבטיחה לך שאם תבואו לגור בוואלי, אני אלך איתך לאיזה פארק שתרצי בהתראה של 5 דקות.
אביטל
נפרדתי מבעלי לפני שלוש שנים. לא הייתה תקשורת בינינו. יעצו לי על ידי משפחות וחברים לשחרר את השכוח מהנישואים ולהמשיך הלאה בחיי. לא רציתי להתחתן עם מישהו אחר כי עמוק בפנים אני עדיין אוהב את בעלי. כל כך סבלתי מכאבים ובלבול שקראתי המלצה באינטרנט על איך ד"ר אלאבה איחד מחדש נישואים שבורים בעזרת כוחותיו הרוחניים. המשכתי לקרוא כל כך הרבה המלצות על איך הוא עזר לשים קץ לגירושים ולשקם את אהוביהם לשעבר של אנשים ואמונתי התחדשה. אני צריך ליצור קשר עם ד"ר אלאבה מיד כעבור כמה דקות הוא ענה לי ונתן הנחיות מה לעשות, לאחר שעמדתי בדרישה הנדרשת יומיים לאחר הטקס, הכישוף שינה את חיי סביב בעלי לא ליצור איתי קשר יותר מזה. שנתיים התקשרו אליי באמצע הלילה בוכה והתנצלות שזו עבודת השדים, אז אני עדיין נדהם מהנס הזה אז אני סולח לו. עכשיו הנישואים שלי מאוזנים. טקס דרלאבה עבד מצוין והנישואים חזקים יותר מבעבר, ושום דבר לא יכול להפריד בינינו שוב. ביקרתי בכל כך הרבה אתרים שחיפשתי עזרה, זה היה חסר סיכוי עד שהתחברתי לדראלבה, הגבר האמיתי שעזר לי לשחזר את הנישואים השבורים שלי אם יש לך בעיה דומה בנישואיך, אתה רוצה שבעלך או אשתך יאהבו אותך שוב . , יש לך מישהו שאתה אוהב ואתה רוצה שהוא יאהב אותך בתמורה, יש לך אתגר בחייך, תבנית הכישוף של ד"ר אלאבה היא הפתרון והתשובה לבעיה שלך, וואטסאפ / ויבר עם מספר הטלפון שלו: +1(425) 477-2744, צור איתו קשר עוד היום על ידי שליחת אימייל אל dralaba3000@gmail.com אל תיתן לאף אחד לקחת את בן/בת הזוג שלך ממך.
השבמחק