לילה. ליל כל הקדושים. כמעט.
כשהחלו לנשב רוחות הHalloween אי שם לפני כחודשיים יהלי עוד רצה להיות אביר. אח"כ אינדיאני, רוח, רובוט, ספיידר-מן, ויש להניח שפספסתי כמה דמויות בדרך. עודף התנודתיות הובילני לוותר על נסיונות ביתיים להכנת תחפושות ואף אקט הרכישה נדחה אל הרגע האחרון בו נשארו בTarget השכונתי אי אילו שאריות (מוזלות יש לציין), עד שהבינותי שהחג כבר בפתח ואם לא אפקס את הילד נשאר נטולי, לחלוטין.
בשבוע שעבר לאחר ביקור ברוח הזמן בSalem השכנה, נשתכנעתי שהגיע הרגע, ויהלי בחר לו תחפושת אפנתית של שלד מאיים, שמיד נחנכה בטיול לקפה המקומי, כיאה לשבת שמשית של אחרי קטיף תפוחים (הר התפוחים המצמח בביתנו אמנם התדלדל מה מאז עם הכנת פאי תפוחים, סלטי הבית קבלו טוויסט תפוחי וכל באי הבית נצטוו לאכול מן ההר. ועדיין גבעה מרשימה למדי מאכלסת את חלל המטבח. יתכן ונאלץ לתרום לנזקקים).
השבוע עוד שאלתי את Mrs. Ryan מתי מתחפשים פה באמריקה של הkindergarten ובתמורה קבלתי תשובה צוננת של "אצלנו לא מתחפשים. זה מפריע לתוכנית הלימודים". מיד ניסיתי לדמיין את מערכת החינוך הישראלית ללא פורים. אני מתקשה לדמיין את החג ועוד יותר את החודשיים שקודמים לו. על מה ישוחחו בכתות ובגנים? אילו שירים ישירו ומה ילמדו אם אין פורים? אבל באמריקה של קיימברידג' יש דברים חשובים יותר, ותוכנית הלימודים העמוסה מתקשה להכיל אפילו שעת התחפשות. או כמו שאמרה הגברת רייאן, יש לילדים מספיק Halloween בספרים שמסביב. כי רוח החג אכן נשמרת, ויעידו על כך שכנינו מקשטי הבתים, וחג שבעיקרו נחגג אי שם בערבו של יום באמת שיכול לשרוד גם בלי התערבות חינוכית.
גם בגן של הגר עסוקים מאוד. השבוע נתבשרנו שהילדה סופרת. היא אמנם עוד לא יודעת לתמלל את הספירה אבל הגננת כבר צילמה אותה כי מערכת ההסמכה במערכת החינוך האמריקאית דורשת לימוד חשבון, והגאון שלנו שעל פי אותו עקרון כבר יודעת לקרוא, הוותה הוכחה ניצחת שכיאה לשם, הפעוטות של הרווארד לא מביישים את הוריהם.
וכך, בעודי תוהה למה פעוטות צריכים לדעת חשבון ומה דוחק כל כך בגן חובה שאי אפשר להתחפש, נתקלתי בשיטוטי האינטרנטיים במאמר תומך באופן כזה או אחר בהגיגי אלו.
אני מתקנאה באותה אם המצליחה לצעוד לגן בנחת, להתבונן בשבלולים, לרחרח עלים, ולבהות בפרחי העונה. לו זכינו לכך היה עלינו לקום אי שם בין ארבע לחמש לפנות בוקר, בכדי שנספיק בסופו של בוקר גם להגיע לכתה בשעה סבירה. בלי להתכוון אנחנו כבר כנראה שייכים לזן ההורות האיטית, או לפחות הילדות האיטית שולטת אצלנו בכייף. אבל בין הרצון לאפשר לזאטוטי הבית לזרום בנחת, אל תוך החיים, להתבונן בעלה עף ברוח או סתם לחלום על הבוקר ולחשוב מחשבות, לבין שאיפה פרוזאית שלי לכמה שעות של עשייה חולמנית לא פחות משלי (נטולת ילדים כמובן), נדמה כי קונפליקט קל פורץ לו פרץ, ואצלנו בבית עם כל האיטיות המתפרצת, בסוף מנצח הרצון של אמא ואת חקר השבלולים מנסים לשמור לשבת.
אז בין אלפי החוגים שאנחנו לא רשומים אליהם לבין הדחף לעודף אקדמיות בגיל הרך אני מנסה לשרטט לי קו, ומתקשה. כה תמוהה בעיני ההכרזה הזו של טרנד חדש עם שם ותואר, והורים ששומו שמיים מניחים לילדים שלהם פשוט לשחק לבד, עד שאני פוגשת את אנשי החינוך של זאטוטי הבית ומגלה שבין הבועה שלי לעולם החיצוני מישהו החליט עבורי שילדי יזכו לקצת יותר חינוך קוגניטיבי ממה שאנחנו בוגרי הגן האנתרופוסופי היינו רוצים. ועם זאת גם אנחנו כנראה לא רוצים להשאר מאחור, וגם הילדים שלנו כבר לומדים אנגלית.
עוד משהו - השבוע בסופו של הplay date התורן הצטרפנו לרוזי ואמא שלה ויצאנו לבחון את המבנה החדש של הסניף המרכזי של הספרייה של קיימברידג', שבאופן מפתיע ממוקם מול בייתנו. הבניין שהורחב והשתפץ לו מזה זמן מה היווה מוקד לדיוני עומק, ומחלוקות לא מבוטלות בין תושבי העיר. אבל אנחנו שבסה"כ רוצים לבלות את ימי השלג הצפויים לנו בקרוב, בסביבה אוהדת וחמימה, שמחנו לגלות במהלך סיורנו במתחם שחדר הילדים הוא בעצם קומה שלמה, וכשזכרון בית אריאלה עוד שמור בקרבנו התפעלנו רבות, מהצבעוניות, מפינות הישיבה, מהשטיח דמוי החלוקי נחל שכשדורכים עליו באמת מתקבלת תחושה עגלגולית של כל אבן ואבן, ובעיקר מהררי-הררי-הררי הספרים שהקיפו אותנו, ומתוך ידיעה שבעיר האקדמיה מותר לקחת 150 ספרים יחד (ובחינם), נתמלאנו ויברציות של עונג עילאי, והתאפקנו עד לשבוע הבא בו יפתח המתחם באופן רשמי.
ולמי שתוהה, את הHalloween חגגנו אתמול בבית חברים שוויצרים דווקא, שהפיקו והשקיעו, בתפאורה, ביין, בממתקים ובאוירה. היום הצטרפנו אליהם למסיבת צהריים בבית אחר דווקא, ולעת ערב יצאנו יחדיו לצוד ממתקים, כאילו לא התפוצצנו כבר מעודף מתיקות והרעלת סוכרים של טרום הפעילות המרכזית. ואם מישהו יצליח לחשב את כמויות הממתקים שנדחסו במהלך היממה האחרונה לבטנות שני זאטוטי הבית נזכה גם לכסות את הצד הקוגניטבי של המשוואה.
כשהחלו לנשב רוחות הHalloween אי שם לפני כחודשיים יהלי עוד רצה להיות אביר. אח"כ אינדיאני, רוח, רובוט, ספיידר-מן, ויש להניח שפספסתי כמה דמויות בדרך. עודף התנודתיות הובילני לוותר על נסיונות ביתיים להכנת תחפושות ואף אקט הרכישה נדחה אל הרגע האחרון בו נשארו בTarget השכונתי אי אילו שאריות (מוזלות יש לציין), עד שהבינותי שהחג כבר בפתח ואם לא אפקס את הילד נשאר נטולי, לחלוטין.
בשבוע שעבר לאחר ביקור ברוח הזמן בSalem השכנה, נשתכנעתי שהגיע הרגע, ויהלי בחר לו תחפושת אפנתית של שלד מאיים, שמיד נחנכה בטיול לקפה המקומי, כיאה לשבת שמשית של אחרי קטיף תפוחים (הר התפוחים המצמח בביתנו אמנם התדלדל מה מאז עם הכנת פאי תפוחים, סלטי הבית קבלו טוויסט תפוחי וכל באי הבית נצטוו לאכול מן ההר. ועדיין גבעה מרשימה למדי מאכלסת את חלל המטבח. יתכן ונאלץ לתרום לנזקקים).
השבוע עוד שאלתי את Mrs. Ryan מתי מתחפשים פה באמריקה של הkindergarten ובתמורה קבלתי תשובה צוננת של "אצלנו לא מתחפשים. זה מפריע לתוכנית הלימודים". מיד ניסיתי לדמיין את מערכת החינוך הישראלית ללא פורים. אני מתקשה לדמיין את החג ועוד יותר את החודשיים שקודמים לו. על מה ישוחחו בכתות ובגנים? אילו שירים ישירו ומה ילמדו אם אין פורים? אבל באמריקה של קיימברידג' יש דברים חשובים יותר, ותוכנית הלימודים העמוסה מתקשה להכיל אפילו שעת התחפשות. או כמו שאמרה הגברת רייאן, יש לילדים מספיק Halloween בספרים שמסביב. כי רוח החג אכן נשמרת, ויעידו על כך שכנינו מקשטי הבתים, וחג שבעיקרו נחגג אי שם בערבו של יום באמת שיכול לשרוד גם בלי התערבות חינוכית.
גם בגן של הגר עסוקים מאוד. השבוע נתבשרנו שהילדה סופרת. היא אמנם עוד לא יודעת לתמלל את הספירה אבל הגננת כבר צילמה אותה כי מערכת ההסמכה במערכת החינוך האמריקאית דורשת לימוד חשבון, והגאון שלנו שעל פי אותו עקרון כבר יודעת לקרוא, הוותה הוכחה ניצחת שכיאה לשם, הפעוטות של הרווארד לא מביישים את הוריהם.
וכך, בעודי תוהה למה פעוטות צריכים לדעת חשבון ומה דוחק כל כך בגן חובה שאי אפשר להתחפש, נתקלתי בשיטוטי האינטרנטיים במאמר תומך באופן כזה או אחר בהגיגי אלו.
אני מתקנאה באותה אם המצליחה לצעוד לגן בנחת, להתבונן בשבלולים, לרחרח עלים, ולבהות בפרחי העונה. לו זכינו לכך היה עלינו לקום אי שם בין ארבע לחמש לפנות בוקר, בכדי שנספיק בסופו של בוקר גם להגיע לכתה בשעה סבירה. בלי להתכוון אנחנו כבר כנראה שייכים לזן ההורות האיטית, או לפחות הילדות האיטית שולטת אצלנו בכייף. אבל בין הרצון לאפשר לזאטוטי הבית לזרום בנחת, אל תוך החיים, להתבונן בעלה עף ברוח או סתם לחלום על הבוקר ולחשוב מחשבות, לבין שאיפה פרוזאית שלי לכמה שעות של עשייה חולמנית לא פחות משלי (נטולת ילדים כמובן), נדמה כי קונפליקט קל פורץ לו פרץ, ואצלנו בבית עם כל האיטיות המתפרצת, בסוף מנצח הרצון של אמא ואת חקר השבלולים מנסים לשמור לשבת.
אז בין אלפי החוגים שאנחנו לא רשומים אליהם לבין הדחף לעודף אקדמיות בגיל הרך אני מנסה לשרטט לי קו, ומתקשה. כה תמוהה בעיני ההכרזה הזו של טרנד חדש עם שם ותואר, והורים ששומו שמיים מניחים לילדים שלהם פשוט לשחק לבד, עד שאני פוגשת את אנשי החינוך של זאטוטי הבית ומגלה שבין הבועה שלי לעולם החיצוני מישהו החליט עבורי שילדי יזכו לקצת יותר חינוך קוגניטיבי ממה שאנחנו בוגרי הגן האנתרופוסופי היינו רוצים. ועם זאת גם אנחנו כנראה לא רוצים להשאר מאחור, וגם הילדים שלנו כבר לומדים אנגלית.
עוד משהו - השבוע בסופו של הplay date התורן הצטרפנו לרוזי ואמא שלה ויצאנו לבחון את המבנה החדש של הסניף המרכזי של הספרייה של קיימברידג', שבאופן מפתיע ממוקם מול בייתנו. הבניין שהורחב והשתפץ לו מזה זמן מה היווה מוקד לדיוני עומק, ומחלוקות לא מבוטלות בין תושבי העיר. אבל אנחנו שבסה"כ רוצים לבלות את ימי השלג הצפויים לנו בקרוב, בסביבה אוהדת וחמימה, שמחנו לגלות במהלך סיורנו במתחם שחדר הילדים הוא בעצם קומה שלמה, וכשזכרון בית אריאלה עוד שמור בקרבנו התפעלנו רבות, מהצבעוניות, מפינות הישיבה, מהשטיח דמוי החלוקי נחל שכשדורכים עליו באמת מתקבלת תחושה עגלגולית של כל אבן ואבן, ובעיקר מהררי-הררי-הררי הספרים שהקיפו אותנו, ומתוך ידיעה שבעיר האקדמיה מותר לקחת 150 ספרים יחד (ובחינם), נתמלאנו ויברציות של עונג עילאי, והתאפקנו עד לשבוע הבא בו יפתח המתחם באופן רשמי.
ולמי שתוהה, את הHalloween חגגנו אתמול בבית חברים שוויצרים דווקא, שהפיקו והשקיעו, בתפאורה, ביין, בממתקים ובאוירה. היום הצטרפנו אליהם למסיבת צהריים בבית אחר דווקא, ולעת ערב יצאנו יחדיו לצוד ממתקים, כאילו לא התפוצצנו כבר מעודף מתיקות והרעלת סוכרים של טרום הפעילות המרכזית. ואם מישהו יצליח לחשב את כמויות הממתקים שנדחסו במהלך היממה האחרונה לבטנות שני זאטוטי הבית נזכה גם לכסות את הצד הקוגניטבי של המשוואה.
נפרדתי מבעלי לפני שלוש שנים. לא הייתה תקשורת בינינו. יעצו לי על ידי משפחות וחברים לשחרר את השכוח מהנישואים ולהמשיך הלאה בחיי. לא רציתי להתחתן עם מישהו אחר כי עמוק בפנים אני עדיין אוהב את בעלי. כל כך סבלתי מכאבים ובלבול שקראתי המלצה באינטרנט על איך ד"ר אלאבה איחד מחדש נישואים שבורים בעזרת כוחותיו הרוחניים. המשכתי לקרוא כל כך הרבה המלצות על איך הוא עזר לשים קץ לגירושים ולשקם את אהוביהם לשעבר של אנשים ואמונתי התחדשה. אני צריך ליצור קשר עם ד"ר אלאבה מיד כעבור כמה דקות הוא ענה לי ונתן הנחיות מה לעשות, לאחר שעמדתי בדרישה הנדרשת יומיים לאחר הטקס, הכישוף שינה את חיי סביב בעלי לא ליצור איתי קשר יותר מזה. שנתיים התקשרו אליי באמצע הלילה בוכה והתנצלות שזו עבודת השדים, אז אני עדיין נדהם מהנס הזה אז אני סולח לו. עכשיו הנישואים שלי מאוזנים. טקס דרלאבה עבד מצוין והנישואים חזקים יותר מבעבר, ושום דבר לא יכול להפריד בינינו שוב. ביקרתי בכל כך הרבה אתרים שחיפשתי עזרה, זה היה חסר סיכוי עד שהתחברתי לדראלבה, הגבר האמיתי שעזר לי לשחזר את הנישואים השבורים שלי אם יש לך בעיה דומה בנישואיך, אתה רוצה שבעלך או אשתך יאהבו אותך שוב . , יש לך מישהו שאתה אוהב ואתה רוצה שהוא יאהב אותך בתמורה, יש לך אתגר בחייך, תבנית הכישוף של ד"ר אלאבה היא הפתרון והתשובה לבעיה שלך, וואטסאפ / ויבר עם מספר הטלפון שלו: +1(425) 477-2744, צור איתו קשר עוד היום על ידי שליחת אימייל אל dralaba3000@gmail.com אל תיתן לאף אחד לקחת את בן/בת הזוג שלך ממך.
השבמחקשלום חבר, שמי איזבלה איתן, ואני רופאה ואני בת 45. אנא קרא את עדות חיי האמיתית שלי, יש לי כוונה חיובית שהמידע הזה יעזור למישהו שקורא את המאמר הזה, תוך יומיים לשקם נישואים מקולקלים ולשקם את יחסי האהבה האבודים. אחרי שנים של מערכת יחסים עם איתן, הוא נפרד ממני, עשיתי כל מה שיכולתי כדי להחזיר אותו לאהוב אותי, אבל כל מה שעשיתי היה לשווא, כל כך רציתי אותו בגלל האהבה שיש לי אליו , שאלתי אותו עם הבטחתי לכל מה שהיה לי, אבל הוא סירב. הסברתי את הבעיה לעמית שלי בעבודה והיא הציעה לי לפנות לאשף אהבה שיוכל לעזור לי להחזיר לו את האהבה, אבל אני מסוג האנשים שמעולם לא חשבו שחלק מכשפי אהבה קיים או עובד, לא היה לי ברירה אבל כדי לנסות את זה, שלחתי מייל לערוץ הקסם והוא אמר לי שאין בעיה שהכל יהיה בסדר לפני שלושה ימים, שהאקס שלי יחזור לפני שלושה ימים, הוא זרק לחש אהבה לאוויר באופן מפתיע היום השני היה בסביבות השעה 3:00 לפנות בוקר. המאהב לשעבר התקשר אליי בפלאפון, כל כך הופתעתי שעניתי לשיחת הטלפון וכל מה שהוא אמר זה שהוא כל כך מצטער על כל מה שקרה שהוא רצה שאחזור אליו על כך שהוא אוהב אותי כל כך. כל כך שמחתי ולכן התחלנו לחיות באושר ביחד. בדרך זו אתה יכול ליצור איתו קשר אם אתה צריך עזרה כלשהי אתה יכול ליצור איתו קשר עם כתובת הדוא"ל הזו: dralaba3000@gmail.com או ליצור איתו קשר בוואטסאפ / viber עם המספר הזה: +1(425) 477-2744 ... :) . . :) .. :) .. :) .. :). . :)
השבמחק