קליפורניקיישן - פוסט שני ואחרון

לילה. שוב אני במיטתי שלי אחרי שבועיים ימים בהם הנחתי ראשי על כריות של אחרים. הרעיה במזרוניהם של אחרים (ותודה רבה לכל מארחינו), היתה בד"כ נעימה למדי, אבל אחרי 14 יום בלווית שני זאטוטים אין כמו לשוב הביתה. לכל המודאגים, אסכם ואוסיף, שבנו הביתה עייפים אך מרוצים ישר אל זרועותיה הפתוחות של אמריקה החוגגת את יום הזכרון שלה. בועתי שלי הקטנה גדלה והתרחבה עת נדדנו לנו ברחבי קליפורניה, ועם נחיתתנו בבוסטון סיכה קטנה פוצצה אותה עת אחלה לנו הדיילת יום טוב ו"Happy Memorial Day!" - רק באמריקה. עם זאת לזכות האמריקאים נזקוף שאינם מוכרים יין ביום שכזה, אבל כזכור הם אינם בוחלים במכירת מוצרים אחרים. אין כמו יום זכרון לסבוב קניות מקיף. אנחנו הסתפקנו בלהגיע הביתה, לפרק מזוודות ולהתרגל שוב לגפרוריה, הקצת מדובללת בפינות, הצפופה והמבולגנת, אך הכל כך שלנו. התגעגענו הביתה.

כיוון שכוחות השוק הכריעוני במהלך המסע ופוסט ההמשכים שלי הצטמצם מה, לא נותר אלא להשלים את תולדות קורותינו, להעלות תמונות וללכת לישון.

באופן קצת פחות מסודר נספר שטיולינו בפארקים המקסימים היו מהנים ביותר. יהלי זכה בשני Junior Ranger Bedges ומאז מכונה בפינו פאוור-רינג'ר על כי כוחו כפול עתה. רוב הטיול הילד הסתובב עם שלל המדליות על חולצותיו ורק אמבטיה אחת שבה נדחקו התגים לקרן זוית השכיחה ממנו את תפקידיו החדשים - להמשיך לטייל ולצאת לחקור את הטבע כמו שהוא נוהג לציין.

בהבזק הארה אני נזכרת שכבר היתה לי התחלת פוסט אי שם בדרכים, שהתחיל בערך ככה:
"קשיי האינטרנט של קמבריה והעובדה שנרדמתי עם היד על העכבר באמצע העברת התמונות אל המחשב הובילוני עד הלום, עת אני כותבת את פוסט ההמשך בעוד שהפוסט הראשון עדיין בחיתוליו אי שם במייל שלי.
את לילנו זה אנו מבלים אי שם בערבות ה-Sequoia National Park במלון חביב אך נטול אינטרנט תוך חדרי. החיבור אפשרי אמנם בלודג' המרכזי, אבל נוהל הדובים המנהג כאן מונע מבעדי לצאת את פאתי חדרי עת שקעה השמש. זה לא שמישהו אמר כאן שלא כדאי, אבל העובדה שנאלצנו להכניס לחדר את כל מזוננו (הגיוני) אבל גם את כסאות הבטיחות (מסתבר שדובים אוהבים ילדים וריחם הטמוע בכסאות משגע אותם עד אין קץ) ועקב כך התאפשר נקוי אלפי פרורי הקורנפלקס מרצפת הרכב, פן הדובים יריחו גם אותם, קצת מטרידתני. אז לצאת מהחדר לבד בחושך זה בסדר, אבל מה יקרה אם אפגוש דב בשביל? לפי נוהל דובים יש כמה אפשרויות הנעות בין נסיונות הפחדה ועשייתת קולות לבין השתטחות על הקרקע תוך הגנה על מקומות אסטרטגיים והתחזות למת, מתוך תקווה ליאוש ושעמום קל אצל הדב כך שיפנה במהרה לחפש רכבים סוררים עם מזון נשכח אי שם בתא הכפפות.
אבל דובים לא ראינו היום. שני צבאים חלפו על פנינו וסנאי אחד מהסוג שאינו שורץ לו בCambridge. אטרקציה.
אבל בוקרנו החל כמה שעות דרומה בCambria החביבה. טיול הבוקר לאורך הים הובילנו לגלות רצועת חוף מקסימה. אח"כ עשינו שופינג במכולת, והמוכר החביב הזמין אותי בערב לפאב המקומי לערב קראיוקי “To see the locals get drunk and act stupid”. ככה זה כשחיים בעיירה של 6500 תושבים. גם מאפיה וקפה נחמד מצאנו הבוקר, כך שהפרידה היתה קשה אבל הבטחנו ליהלי עצי סקויה אז חייבים לקיים.
שניה וחצי על הכביש ויהלי כבר שואל מתי נגיע. הגר ישנה חלק סביר למדי מחמש שעות הנסיעה ולנו נותר לשעשע את אחיה. קצת מוזיקה, קצת ספורים, הרבה קורנפלקס העבירו כמה שעות מהדרך. אבל קצת אחרי שכולם כבר אבדו את הסבלנות הגענו אל היעד הנכסף. יהלי מאן להביע התרגשות גדולה מדי, אבל הנסיעה ביער והטיול הרגלי בינות לעצי הענק הרשימו את כולנו (אפילו הגר הפסיקה לקטר לרגע). אין מה לומר – אלו עצים גדולים.

בYosemite נוהל הדובים היה פחות קפדני, ואנחנו אפילו הספקנו להתיישב לנו באמצע היער למנוחת לוחמים עם כוסות בירה קרירה ובלי יותר מדי נדנודים ילדותיים.
לבסוף השארנו מאחור את הטבע

ויצאנו לבחון את העיר הגדולה כי הרי עכברי עיר אנחנו. מארחים רבים ציפו לנו שם או יותר נכון בפרבריה. הדודים של אסף שכנונו ליומיים ושמחו לאמץ את יהלי והגר שמיצידם נהנו להיות מאומצים ומפונקים לרגע ע"י סבא-סבתא שכל כך חסרים להם. אח"כ פנינו למפגש המרגש עם השמופים שלנו שסוף סוף נחתו פה ומתחילם להתאקלם די יפה.
סן פרנסיסקו אינה היפה בערים וגם אם מגניבה היא, התקשתי לראותה מזוית הראיה של טיול עם עוללים תוך נסיעה יומית של יותר משעה מהפרברים העירה. יש בה חלקים יפים, והרבה עליות תלולות (וכנ"ל כנראה ירידות), אבל היא מלאת רוחות, אפרורית ומעורפלת תמיד, ואנחנו המפונקים שמגיעים מבוסטר היפה התקשנו לפול ברשתה באופן סוחף מדי.
אח"כ טיולנו התדרדר מה באגפו התיירותי עת מזג האויר הפך חורפי משהו, ואני הצטננתי. עייפות החומר או סתם חולי הגוף גרמו לנו להיות פחות אדוקים בהתנהלותנו הטיולית. הביקור במונטריי הצטמצם לאקווריום המפלא שם ואפשר ליהלי לטבוע את המשפט האלמותי "מדוזה בתוך הזבל". ועד כדי כך הזנחנו את תפקידנו זה שרק בצהרי יומנו האחרון נזכרנו שבעצם עוד לא ממש ראינו את גשר שער הזהב, מה שהוביל לנסיעה בהולה אל הגשר (ללא מצלמה! עד כדי כך נשתכחו ממני תפקידי התיירותיים) וטיול אוטו מקסים בהר שמצפון לו. אבל חיינו החברתיים השתפרו להפליא. יהלי וחברתו תמר השתוללו עד השעות הקטנות של הלילה מותירים מאחוריהם גוויות הורים מותשים המחכים למעט שקט שיאפשר להם ללגום מבקבוק היין היומי ולשוחח קצת שיח גדולים לעת ערב.

אנחנו כאמור שוב בבוסטר, מנסים לחשוב על השגרה שתזדחל אלינו כבר מחר. יהלי כבר נוטש את תמר לטובת נגה והגר תבלה שוב בחיקה של בברלי עת אנסה להתגבר על הררי כביסה בלתי אפשריים כמעט ואהגג לי על עתידי הלא ברור. בינתיים, שבועיים של טיול הוכיחו שהמצלמה דורשת למידה מסיבית קצת יותר, גם פרוייקט האפיה שלי מתחיל לקבל צורה ממשית ביותר (חייבים להתחיל). כל זמן שאצליח לא להרגיש עקרת בית מדי, כנראה שהכל יהיה בסדר.
ולמי רוצה קצת יותר אינפורמציה צילומית - הנה תמונותינו הקליפורניאיות (גם הפוסט הקודם עודכן כבר).

עוד משהו -
הגר המלהגת לאיטה, מרחיבה את אוצר המילים הנימוסי שלה (תודה). מירב הטיול עבר עליה בדרישת ה"מוו Mow"(צץ) וה"מה Ma" - מים ולאו דווקא אמא. עם זאת הפקק של הבקבוק מכונה בפיה לעיתים "מווצץ", כך שלא תמיד אנחנו מצליחים לספק את מבוקשה באופן מיידי, והדבר גורר נהמות של ממממממממ עצבניות. בין הMow לMa ניסינו למנוע נפילות של מוו עם הMe(אבטח) בעוד הגר יושבת ב-מי(נשא) ורודה באבא שלה שלא מתקדם מספיק מהר.
כאן היא דווקא מקשקשת בדה-דה-דה, אבל למי אכפת