מחר מתישהו בסביבות השעה שתיים בצהריים יהלי יהיה בן חמש. הילד שעד היום הכריז במבטא אמריקאי כבד שהוא "Almost five" לכל דיחפין שטרח ושאל, הודיע היום לכל מוכיריו כי הוא בן חמש בכובד ראש הנדרש מהמעמד וממני ביקש שלא אגלה להם שבעצם רק ממחר הוא בן חמש אמיתי.
ילידי סוף שנת הלימודים נאלצים לבהות בעיניים כלות כיצד כל חבריהם שזכו להוולד בחודשים מקדמים יותר של השנה חוגגים שוב ושוב ימי הולדת ורק שלהם עדיין לא מגיע. השנה במיוחד נדמה כי הזכות להיות כבר בן חמש היא סמל סטטוס רציני ויהלי תולה בה אחריות רבה למיני התנהגויות ויכולות שונות ומשונות, ולנו לא נותר אלא לקוות שאכן יש דברים בגו.
עוד בתחילת השנה הופתענו לגלות כי ימי ההולדת בבוסטר אינם כימי ההולדת בארץ הקודש. מספר חודשים בניכר ושגיונות תמוהים נראים לפתע כמו הגיון צרוף. איך לא חשבנו על זה קודם? למשל, זכורתנו יום הולדתה של נטלי-סוזן (כן, כן, הילדה מתהדרת בשני שמות ויש להקפיד לקרוא לה כך ולא סתם נטלי או סוזן) עת ישבנו על הדשא ושוחחנו קלות עם שמנה וסלתא האקדמיים של עירנו. הילדים שעשעו עצמם בסט הרכבות המהודר (עץ כמובן, תומס על כל חבריו + האי) של אחיה הגדול, היום היה נעים ולו היינו בישראל הלהג היה נמשך אי אלו שעות. אבל באמריקה מזמינים משלוש עד חמש. ובחמש כולם מתקפלים כי כך הזמינו ולא משנה עד כמה השיח פורה והחברה נעימה. שעה זה שעה. עם הזמן עת ניסינו לשלב בין ימי הולדת לעוד כמה עיניינים דחופים של סופ"ש גילינו כי אין נעים יותר מאשר לדעת מראש מתי כל העניין יסתיים ונלך הביתה.
תחילת השנה כללה מספר אירועים בהם התוכנית האמנותית התבססה בעיקר על צעצועי הבית (עם זאת היתה מסיבת ריקודים אחת, תמוהה משהוא אבל יהלי בכל זאת נהנה. הרעש והמהומה אפשרו לי זכורתני להעלים ראיות עת הגר לעסה כמה קלפים בעודי מנסה לקשור שיחת חולין עם הורה תורן). עם הזמן, נקבע נוהל GYM הכולל כינוס בGYM (כמובן) של הגן, קצת נאצ'וס וסלסה במיטב המסורת האמריקאית, השתוללות כללית של הצאצאים ומשחק Simon Said... הנגמר תמיד בSimon said let's eat cupcakes.
בואכה יוני כבר ידענו שיש להכין הזמנות ולפזרן בתיבות הדואר בגן או לשלוח אי-מייל הזמנתי (נוהל שהשתרש לקראת סוף השנה מטעמי הצלת כמה עצים או אולי סתם עצלות הורית) כשלושה שבועות לפני האירוע המכונן. יש לציין שהנוסח הקבוע מבקש להודיע באם הצאצא יגיע אם לאו, וכך מצאנו את עצמנו ערב אחד שבים מיוסמיטי ומתחילים לנסח הזמנה למסיבת יומולדת לילד הכמעט בן חמש שלנו.
ויהי ערב ויהי בוקר. ארבעה ילדים הגיבו. עברו להם כמעט שבוע וחצי נוספים ואיש לא טרח להוסיף מילה. מודאגים מה, תהינו מה רש"י היה אומר וכיצד יש לפרש את התופעה. בחפלפ הישראלי בו איש לא טורח לבקש אישורים כאלה או אחרים, נדמה היה כי האמריקאיים המסודרים יטרחו לעדכננו לגבי תוכניותיהם, לכאן או לכאן, אבל חוסר התגובה בלבלנו לגמרי ואנחנו לא ידענו אם להערך למסיבה מגבלת או לקוות לטוב.
עם שובנו לבוסטר, לא נותר אלא להרוג כמה עצים ולתת לילד יומולדת לקשט כמה הזמנות. טיפין טיפין כמה הורים הודיעו על הגעתם (+הילד/ה), ואני התחלתי להכין רשימות מלאי. התכנית האמנותית הצפויה עמדה לכלול התרוצצות חופשית בחצר הגן, ציור על חולצות וזלילת נאצ'וס וסלסה עד אין קץ.
בשבוע שעבר התכנסנו באותו המקום ובאותה השעה ליומולדתה של קלי (שאם ירצה אלוהי ביה"ס העתידי של יהלי תחלוק איתו גם בשנה הבאה את ספסל הלימודים). מבט קצר על השקיות שנערמו בפינה ופני החוירו כצבע החולצות שמלאו אותן. הרעיון המהפכני שלי נגזל מבעוד מועד.16 חולצות לבנות חדשות נחות עתה בארונו של יהלי. יש לפנות לPlan B.
תהפוכות הגורל הובילוני לייצר 16 סינרים בגודל של ילדים בני חמש. שלוש מפות פיקניקים מפלסטיק לבן, הרבה מסקינגטייפ כחול (קצת חגגנו יום עצמאות באותה ההזדמנות) וכמה מלילות השבוע והסינרים היו מוכנים. התכנית שנהגתה בעמל רב כללה קישוט הסינרים (טושים ומדבקות זרחניות) והכנת פיצות. קצת יותר עבודה ממה שתכנתי, אבל היי, הילד בן חמש רק פעם אחת.
בשבת בבוקר גיליתי כי שכחתי לקחת את המפתח לגן. טלפון אחד לקאורי, אמא של ננדו שהיא גם מנהלת הגן והעניין סודר לשמחתנו. בלילה עמדתי והכנתי עוגות שוקולד בגביעי גלידה (מתכון יימסר ע"פ דרישה), ארזתי את הנאצ'וס והסלסה וקיוויתי לטוב. בבוקר גילינו שכל העוגות צנחו מטה ואני הספיקותי להכין נגלה ב' מה שאפשר לצאצי הבית לחסל כמה גביעים מהסוג הנפול.
ילידי סוף שנת הלימודים נאלצים לבהות בעיניים כלות כיצד כל חבריהם שזכו להוולד בחודשים מקדמים יותר של השנה חוגגים שוב ושוב ימי הולדת ורק שלהם עדיין לא מגיע. השנה במיוחד נדמה כי הזכות להיות כבר בן חמש היא סמל סטטוס רציני ויהלי תולה בה אחריות רבה למיני התנהגויות ויכולות שונות ומשונות, ולנו לא נותר אלא לקוות שאכן יש דברים בגו.
עוד בתחילת השנה הופתענו לגלות כי ימי ההולדת בבוסטר אינם כימי ההולדת בארץ הקודש. מספר חודשים בניכר ושגיונות תמוהים נראים לפתע כמו הגיון צרוף. איך לא חשבנו על זה קודם? למשל, זכורתנו יום הולדתה של נטלי-סוזן (כן, כן, הילדה מתהדרת בשני שמות ויש להקפיד לקרוא לה כך ולא סתם נטלי או סוזן) עת ישבנו על הדשא ושוחחנו קלות עם שמנה וסלתא האקדמיים של עירנו. הילדים שעשעו עצמם בסט הרכבות המהודר (עץ כמובן, תומס על כל חבריו + האי) של אחיה הגדול, היום היה נעים ולו היינו בישראל הלהג היה נמשך אי אלו שעות. אבל באמריקה מזמינים משלוש עד חמש. ובחמש כולם מתקפלים כי כך הזמינו ולא משנה עד כמה השיח פורה והחברה נעימה. שעה זה שעה. עם הזמן עת ניסינו לשלב בין ימי הולדת לעוד כמה עיניינים דחופים של סופ"ש גילינו כי אין נעים יותר מאשר לדעת מראש מתי כל העניין יסתיים ונלך הביתה.
תחילת השנה כללה מספר אירועים בהם התוכנית האמנותית התבססה בעיקר על צעצועי הבית (עם זאת היתה מסיבת ריקודים אחת, תמוהה משהוא אבל יהלי בכל זאת נהנה. הרעש והמהומה אפשרו לי זכורתני להעלים ראיות עת הגר לעסה כמה קלפים בעודי מנסה לקשור שיחת חולין עם הורה תורן). עם הזמן, נקבע נוהל GYM הכולל כינוס בGYM (כמובן) של הגן, קצת נאצ'וס וסלסה במיטב המסורת האמריקאית, השתוללות כללית של הצאצאים ומשחק Simon Said... הנגמר תמיד בSimon said let's eat cupcakes.
בואכה יוני כבר ידענו שיש להכין הזמנות ולפזרן בתיבות הדואר בגן או לשלוח אי-מייל הזמנתי (נוהל שהשתרש לקראת סוף השנה מטעמי הצלת כמה עצים או אולי סתם עצלות הורית) כשלושה שבועות לפני האירוע המכונן. יש לציין שהנוסח הקבוע מבקש להודיע באם הצאצא יגיע אם לאו, וכך מצאנו את עצמנו ערב אחד שבים מיוסמיטי ומתחילים לנסח הזמנה למסיבת יומולדת לילד הכמעט בן חמש שלנו.
ויהי ערב ויהי בוקר. ארבעה ילדים הגיבו. עברו להם כמעט שבוע וחצי נוספים ואיש לא טרח להוסיף מילה. מודאגים מה, תהינו מה רש"י היה אומר וכיצד יש לפרש את התופעה. בחפלפ הישראלי בו איש לא טורח לבקש אישורים כאלה או אחרים, נדמה היה כי האמריקאיים המסודרים יטרחו לעדכננו לגבי תוכניותיהם, לכאן או לכאן, אבל חוסר התגובה בלבלנו לגמרי ואנחנו לא ידענו אם להערך למסיבה מגבלת או לקוות לטוב.
עם שובנו לבוסטר, לא נותר אלא להרוג כמה עצים ולתת לילד יומולדת לקשט כמה הזמנות. טיפין טיפין כמה הורים הודיעו על הגעתם (+הילד/ה), ואני התחלתי להכין רשימות מלאי. התכנית האמנותית הצפויה עמדה לכלול התרוצצות חופשית בחצר הגן, ציור על חולצות וזלילת נאצ'וס וסלסה עד אין קץ.
בשבוע שעבר התכנסנו באותו המקום ובאותה השעה ליומולדתה של קלי (שאם ירצה אלוהי ביה"ס העתידי של יהלי תחלוק איתו גם בשנה הבאה את ספסל הלימודים). מבט קצר על השקיות שנערמו בפינה ופני החוירו כצבע החולצות שמלאו אותן. הרעיון המהפכני שלי נגזל מבעוד מועד.16 חולצות לבנות חדשות נחות עתה בארונו של יהלי. יש לפנות לPlan B.
תהפוכות הגורל הובילוני לייצר 16 סינרים בגודל של ילדים בני חמש. שלוש מפות פיקניקים מפלסטיק לבן, הרבה מסקינגטייפ כחול (קצת חגגנו יום עצמאות באותה ההזדמנות) וכמה מלילות השבוע והסינרים היו מוכנים. התכנית שנהגתה בעמל רב כללה קישוט הסינרים (טושים ומדבקות זרחניות) והכנת פיצות. קצת יותר עבודה ממה שתכנתי, אבל היי, הילד בן חמש רק פעם אחת.
בשבת בבוקר גיליתי כי שכחתי לקחת את המפתח לגן. טלפון אחד לקאורי, אמא של ננדו שהיא גם מנהלת הגן והעניין סודר לשמחתנו. בלילה עמדתי והכנתי עוגות שוקולד בגביעי גלידה (מתכון יימסר ע"פ דרישה), ארזתי את הנאצ'וס והסלסה וקיוויתי לטוב. בבוקר גילינו שכל העוגות צנחו מטה ואני הספיקותי להכין נגלה ב' מה שאפשר לצאצי הבית לחסל כמה גביעים מהסוג הנפול.
בשלוש, חגיגיים ומסורקים התכנסו להם אורחינו. אלו שאשרו (כולל אמא של ג'יימי שנזכרה בשישי אחרי הצהריים להגיד לי "See you Sunday") וגם כמה שלא טרחו כלל. כל ילדי הגן התייצבו בסך. יהלי היה מרוצה - המתנות זרמו לרב, נגה הגיעה כמבטח, הסינרים והפיצה זכו להצלחה כבירה
9/06/2009 - מאוד יפה יצאו הסינרים (ובכלל לא כמו שדמיינתי..) |
| נשלח על ידי avitald |
| באמת הכנת לבד?.... |
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה