שנה עברה שנה חלפה

חום סוף יולי נחת עלינו סוף סוף. בואכה אוגוסט, הקיץ הגיע. גם לנו חם ולח, אבל תמיד קיימת עדיין האפשרות האופטימית לגשם. מיתרונות הניו אינגלנד. או-טו-טו סוגרים שנה, יש האומרים אף הופכים תקליט, ועת הסכומים הגיעה. זמן לבחון היכן היינו, איפה טעינו, להסיק מסקנות, לשפר עמדות ולהתכונן לחורף הבא.

מתוך ניסיון שלא לגלוש לסנטימנטליות רבה, איני קוראת את הפוסטים הראשונים, אבל אני שבה ונזכרת כי אוגוסט 2008 היה לא קל. מאז הספיקונו לא מעט, כל אחד בגזרתו הוא.

הגר הפכה מתינוקת מהממת לנערה הורסת (תרתי משמע), דו לשונית, חד משמעית, גוש רצונות העומד והולך על שלו. בעוד שלושה שבועות נפרד מבברלי ועם בוא הסתיו הילדה תצעד אל החדר הכחול ותראה להם את נחת זרועה.



יהלי, הילד ששתק באנגלית חצי שנה, בקש היום בדרך מהגן שנדבר רק אנגלית ואת העברית הוא כבר יזכור כי הוא נולד בישראל. שנה בגן הקסום של הרווארד, והילד פורח. יש לציין שבאנגלית הוא הרבה יותר מנומס (אנו נוטים לחשוב שהוא פשוט לא מכיר צורת דבור אחרת) כך שאולי זה רעיון לא כל כך רע.



אסף שנסע לבחון את אטרקטיביות העבודה בקורפורייט האמריקאי, הציץ ונפגע. החויה האנתרופולוגית אכן העשירה את עולמו, אבל לפחות מהצד כך נדמה לי, לא נצפתה הארה גדולה. ואילו אנוכי, שנטשתי את עולם העיצוב (אך שודרגתי בינתיים בטייטל המקצועי) לטובת הטיפול אשר באמנות והפכתי סטודנטית לרגע, גיליתי שלא מספיק להתהדר בלימודים בחו"ל, צריך גם לרצות את זה.
כאז כהיום אנחנו עדיין לא ממש מסתדרים עם האמריקה הזו, אבל כבר פחות נחרדים משגיונות המדינה. עם זאת נותרתי נפעמת עת גיליתי היום הוראות בפורום מקומי כיצד לנהוג ולהכין את הבית לקראת ביקור פתע. שאלת השאלות היא הכיצד יקרה פה כדבר הזה? וכמה זה כבר פתע באמריקה הזו?
אז אמריקה בכל זאת ממשיכה להפתיע לעיתים. אבל גם לטובה. כי יפה פה כל כך, בייחוד כשרואים את תל אביב יקירתנו, הזקנה, המתקלפת באי אלו תוכניות טלויזיה ישראליות. גם ים מצאנו השבת, אפילו שהמים קרים מדי. אבל היה שקט ונקי, נטול מטקות, וחול שעף לעיניים. אפילו החול מנומס פה יותר.




אבל בין אז לעכשיו, בין החששות לתקוות של התחלות חדשות בעולמות רחוקים, לא באמת הרבה השתנה. אחרי שנה בבוסטר, אנחנו עדיין מתגעגעים, עדיין לא לגמרי מרגישים פה בבית. כבר יש לנו את הקפה הקבוע, ואני כבר יודעת להגיע לסופר בלי להתבלבל. אבל רב הזמן תחושת היותנו אבודים בבוסטר לא נותנת מנוח, ומה נאמר לכל המבטיחים שאחרי שנה נהיה קל יותר? לא קל. גם כבר לא ממש קשה. בעיקר צמיגי.
בפרץ של אופטימיות אני נוטה לקוות שהשנה הבאה בכל זאת תהיה טובה ממנה, והחיים בבוסטר יהיו יותר מזמינים. כי Target זה נחמד וגם כל כך ירוק ויפה פה, אבל כמו שיהלי אמר פעם, "בלי אתם, זה לא כייף".

בינתיים נמשיך להתגעגע,
עד לפעם הבאה.