מיני התקף לב תקף אתמול את באי הבית (אנחנו הרי טובים בזה) עת ניסיתי לסיים את פוסט עצמאות-אמריקה שהותחל מבעוד מועד ולא נשלם. הודעת "הדף אינו בנמצא" לא עשתה לי טוב, בלשון המעטה. גם ניסיונותיו של טכנולוג הבית לא הועילו. הבלוג שלנו איננו!
בפרץ "אמרתי לך" אופייני הזכרתי לטכנולוג שמתפקידו היה לגבות את הבלוג ועכשיו כמעט שנה של כתיבה הלכה לעולמה. בתגובה הודעתי על שביתת רעב, "אני לא כותבת יותר, גמרתי".
אח"כ כבר מצאנו דרך לשחזר ולגבות והעיניינים קצת נרגעו. תוך כדי שאני שומרת עמוד אחר עמוד, רפרפתי לי אחורה, אל הימים של יולי של השנה שעברה. ימים לא קלים היו אלו. הרבה אריזות, פרידות. היה חם ולח כיאה לארצנו. כמעט שנה חלפה.
הסירו דאגה, זה עדיין לא פוסט סכום שנה. את הדביקות המתבקשת נשמר לימים שיבואו מתוך תקווה שגם בחוץ יהיה קצת יותר דביק. בינתיים שוב ירד גשם כל היום. גם מחר יש צפי שכזה ואנחנו הפסקנו להיות אופטימיים רק בגלל שבמחר השלישי (הלוא הוא היום שאחרי מחרתיים, ע"פ הוגה הדעות הבייתי) אמורה להפציעה השמש. עד שיגיע היום כבר כל טיפת שימשיות תעלם מהאייקון במחשב שלי והטפטוף הבלתי נפסק יתפרץ לכל עבר כולל החוצה אל החלון הבייתי.
אבל השבת האחרונה, אולי לכבוד היומולדת הלאומי, הפציעה שמש קייצית שאפשרה לנו לטייל קצת בבוסטר, להנות מחסדי הBoston Common והPublic Gardens הנושקים. בפרץ נוסטלגיה נזכרנו בביקורנו הראשון במתחם, כשכולנו היינו חדשים, הלומי ג'ט לג ותשישות כללית. הפעם כותיקי המקום היינו כבר חמושים בבגדי ים שאפשרו לנו להשתכשך בבריכת השכשוך המקומית ובממטרות של המתקנים (קונספט נפלא לימות הקיץ החמים. אח, מי ייתננו קצת קיץ). כמעט שעמדתי להכריז על פתיחת העונה (אפילו היינו בים ביום שלפני), רק מזג האויר החורפי שוב מפריע קצת.
אבל האומה האמריקאית חגגה את עצמאותה בשמשיות הכללית לרגע. אנחנו הצטרפנו לחוגגים כי הבטיחו זיקוקים וקצת מוזיקה על הדרך. ב19:00 כבר יצאנו מהבית אל הנהר הצ'רלס לתפוס מקומות שווים. המהדרין התמקמו עוד יום קודם אל מול הקונכיה בצד הבוסטרי. אנחנו הסתפקנו ברמקול המקומי שבצד הקיימברידג'י. היה מלא, צפוף ונטול פטישים.התוכנית האמנותית לקתה בקיטשיות על גבול הזוועה. רק היצירה "1812" הצילה את המצב. הזיקוקים שנורו באמצעיתה אף הצילו אותנו לבסוף, עת הארוע נמרח ונמרח וזאטוטי הבית איימו להתלונן אצל קדמן. מותשים מה, הסתפקנו במה שראינו שבנו הביתה בלי מחאות (הגר נרדמה סוף סוף וגם יהלי כבר היה מותש מדי בשביל למחות על ההפסד החזותי). אסף שנהנה דווקא מאיים בשנה הבאה ללכת לבד. אנחנו אולי ניתן לן לשכנע אותנו לצעוד ברגל הנהרה למופע האורקולי בלבד, אבל עד לשנה הבאה גשמים רבים עוד ירדו עלינו אז אנחנו לא מתחייבים לכלום.
אז יש לנו בית חדש והרבה תקווה שבקרוב נעמיס לתוכו את כל הפוסטים ההם מהשנה שחלפה.
בינתיים החיים נעים על מי מנוחות. הגננים המקסימים של יהלי נטשו לטובת חופשת הקיץ ואנחנו נשארנו עם נטשה, המסדרת הכפייתית. בחורה חביבה שיתרונה הגדול הוא בעובדה שסוף סוף מישהו מונע מיהלי לישון בצהריים, או כמו שיהלי אומר "לא ישנתי כי אמא לא מרשה לנטשה לתת לי לישון". אז ערבינו שודרגו לשקט חינני, הילדים מייצרים עכשיו פרוייקטים חד גוניים, זהים, מפס היצור המורתי. בשבוע הראשון התקשתי מאוד. מאז התרגלתי קצת ואני מנסה לשכנע את עצמי שזו רק ההתחלה. בשנה הבאה בטח יהיה גרוע יותר...
הגר עדיין מבלה את ימיה עם בברלי, מה שמאפשר לי להתמסר בלי שמחה רבה לחיי עקרת הבית העמלה. חדר הכושר עדיין נפקד (אני מתמחה עכשיו בסרטים סוג ז') די בהתמדה, גם הלחם נאפה לו על בסיס קבוע ונאכל בהצלחה רבה, בין לבין אני כובסת-מייבשת-תולה. שגרת הבית שכנעתני להקדים ולחפש עבודה. בשנה שבה הפוטושופ היה סגור מסתבר כי שודרגתי ממעצבת (User Interface) UI ל- User Experience Designer. ככה סתם, בלי להרגיש או להתאמץ. בינתיים אני מנסה לעצב את החוויה היומיומית ללא הצלחה יתרה. לו היה קצת פחות גשום בחוץ אולי הייתי פונה לנהר עם ספר וכוס קפה. אבל עד שהקיץ יועיל להציץ שוב לא נותר אלא להזכר בערגה לא מרובה בימים של השנה שעברה, לסכם איך היה, להביט אל נוכח העתיד ולקוות שההווה יהיה קצת פחות רטוב. אבל על כך בפעם הבאה
עוד משהו - כיאה לבית חדש שום דבר עוד לא ממש מיושר פה, הכל עוד קצת עקום. יודעי דבר ידעו לספר שלא אופייני לי לשחרר כך את הרסן. על הפיקסלים לעמוד דום , בפקודה. אבל נ.א. שכנעתני כי אין לעכב פוסטים בעוון כותרות מיושרות לשמאל. גם הידיעה כי עד שטכנולוג הבית יתפנה בודאי ליישורי אותיות בטח נשוב ארצה, מחזקת את האצבע על המקש ומשלחת את הפוסט אל העולם.
בפרץ "אמרתי לך" אופייני הזכרתי לטכנולוג שמתפקידו היה לגבות את הבלוג ועכשיו כמעט שנה של כתיבה הלכה לעולמה. בתגובה הודעתי על שביתת רעב, "אני לא כותבת יותר, גמרתי".
אח"כ כבר מצאנו דרך לשחזר ולגבות והעיניינים קצת נרגעו. תוך כדי שאני שומרת עמוד אחר עמוד, רפרפתי לי אחורה, אל הימים של יולי של השנה שעברה. ימים לא קלים היו אלו. הרבה אריזות, פרידות. היה חם ולח כיאה לארצנו. כמעט שנה חלפה.
הסירו דאגה, זה עדיין לא פוסט סכום שנה. את הדביקות המתבקשת נשמר לימים שיבואו מתוך תקווה שגם בחוץ יהיה קצת יותר דביק. בינתיים שוב ירד גשם כל היום. גם מחר יש צפי שכזה ואנחנו הפסקנו להיות אופטימיים רק בגלל שבמחר השלישי (הלוא הוא היום שאחרי מחרתיים, ע"פ הוגה הדעות הבייתי) אמורה להפציעה השמש. עד שיגיע היום כבר כל טיפת שימשיות תעלם מהאייקון במחשב שלי והטפטוף הבלתי נפסק יתפרץ לכל עבר כולל החוצה אל החלון הבייתי.
אבל השבת האחרונה, אולי לכבוד היומולדת הלאומי, הפציעה שמש קייצית שאפשרה לנו לטייל קצת בבוסטר, להנות מחסדי הBoston Common והPublic Gardens הנושקים. בפרץ נוסטלגיה נזכרנו בביקורנו הראשון במתחם, כשכולנו היינו חדשים, הלומי ג'ט לג ותשישות כללית. הפעם כותיקי המקום היינו כבר חמושים בבגדי ים שאפשרו לנו להשתכשך בבריכת השכשוך המקומית ובממטרות של המתקנים (קונספט נפלא לימות הקיץ החמים. אח, מי ייתננו קצת קיץ). כמעט שעמדתי להכריז על פתיחת העונה (אפילו היינו בים ביום שלפני), רק מזג האויר החורפי שוב מפריע קצת.
אבל האומה האמריקאית חגגה את עצמאותה בשמשיות הכללית לרגע. אנחנו הצטרפנו לחוגגים כי הבטיחו זיקוקים וקצת מוזיקה על הדרך. ב19:00 כבר יצאנו מהבית אל הנהר הצ'רלס לתפוס מקומות שווים. המהדרין התמקמו עוד יום קודם אל מול הקונכיה בצד הבוסטרי. אנחנו הסתפקנו ברמקול המקומי שבצד הקיימברידג'י. היה מלא, צפוף ונטול פטישים.התוכנית האמנותית לקתה בקיטשיות על גבול הזוועה. רק היצירה "1812" הצילה את המצב. הזיקוקים שנורו באמצעיתה אף הצילו אותנו לבסוף, עת הארוע נמרח ונמרח וזאטוטי הבית איימו להתלונן אצל קדמן. מותשים מה, הסתפקנו במה שראינו שבנו הביתה בלי מחאות (הגר נרדמה סוף סוף וגם יהלי כבר היה מותש מדי בשביל למחות על ההפסד החזותי). אסף שנהנה דווקא מאיים בשנה הבאה ללכת לבד. אנחנו אולי ניתן לן לשכנע אותנו לצעוד ברגל הנהרה למופע האורקולי בלבד, אבל עד לשנה הבאה גשמים רבים עוד ירדו עלינו אז אנחנו לא מתחייבים לכלום.
אז יש לנו בית חדש והרבה תקווה שבקרוב נעמיס לתוכו את כל הפוסטים ההם מהשנה שחלפה.
בינתיים החיים נעים על מי מנוחות. הגננים המקסימים של יהלי נטשו לטובת חופשת הקיץ ואנחנו נשארנו עם נטשה, המסדרת הכפייתית. בחורה חביבה שיתרונה הגדול הוא בעובדה שסוף סוף מישהו מונע מיהלי לישון בצהריים, או כמו שיהלי אומר "לא ישנתי כי אמא לא מרשה לנטשה לתת לי לישון". אז ערבינו שודרגו לשקט חינני, הילדים מייצרים עכשיו פרוייקטים חד גוניים, זהים, מפס היצור המורתי. בשבוע הראשון התקשתי מאוד. מאז התרגלתי קצת ואני מנסה לשכנע את עצמי שזו רק ההתחלה. בשנה הבאה בטח יהיה גרוע יותר...
הגר עדיין מבלה את ימיה עם בברלי, מה שמאפשר לי להתמסר בלי שמחה רבה לחיי עקרת הבית העמלה. חדר הכושר עדיין נפקד (אני מתמחה עכשיו בסרטים סוג ז') די בהתמדה, גם הלחם נאפה לו על בסיס קבוע ונאכל בהצלחה רבה, בין לבין אני כובסת-מייבשת-תולה. שגרת הבית שכנעתני להקדים ולחפש עבודה. בשנה שבה הפוטושופ היה סגור מסתבר כי שודרגתי ממעצבת (User Interface) UI ל- User Experience Designer. ככה סתם, בלי להרגיש או להתאמץ. בינתיים אני מנסה לעצב את החוויה היומיומית ללא הצלחה יתרה. לו היה קצת פחות גשום בחוץ אולי הייתי פונה לנהר עם ספר וכוס קפה. אבל עד שהקיץ יועיל להציץ שוב לא נותר אלא להזכר בערגה לא מרובה בימים של השנה שעברה, לסכם איך היה, להביט אל נוכח העתיד ולקוות שההווה יהיה קצת פחות רטוב. אבל על כך בפעם הבאה
עוד משהו - כיאה לבית חדש שום דבר עוד לא ממש מיושר פה, הכל עוד קצת עקום. יודעי דבר ידעו לספר שלא אופייני לי לשחרר כך את הרסן. על הפיקסלים לעמוד דום , בפקודה. אבל נ.א. שכנעתני כי אין לעכב פוסטים בעוון כותרות מיושרות לשמאל. גם הידיעה כי עד שטכנולוג הבית יתפנה בודאי ליישורי אותיות בטח נשוב ארצה, מחזקת את האצבע על המקש ומשלחת את הפוסט אל העולם.
שלום חבר, שמי איזבלה איתן, ואני רופאה ואני בת 45. אנא קרא את עדות חיי האמיתית שלי, יש לי כוונה חיובית שהמידע הזה יעזור למישהו שקורא את המאמר הזה, תוך יומיים לשקם נישואים מקולקלים ולשקם את יחסי האהבה האבודים. אחרי שנים של מערכת יחסים עם איתן, הוא נפרד ממני, עשיתי כל מה שיכולתי כדי להחזיר אותו לאהוב אותי, אבל כל מה שעשיתי היה לשווא, כל כך רציתי אותו בגלל האהבה שיש לי אליו , שאלתי אותו עם הבטחתי לכל מה שהיה לי, אבל הוא סירב. הסברתי את הבעיה לעמית שלי בעבודה והיא הציעה לי לפנות לאשף אהבה שיוכל לעזור לי להחזיר לו את האהבה, אבל אני מסוג האנשים שמעולם לא חשבו שחלק מכשפי אהבה קיים או עובד, לא היה לי ברירה אבל כדי לנסות את זה, שלחתי מייל לערוץ הקסם והוא אמר לי שאין בעיה שהכל יהיה בסדר לפני שלושה ימים, שהאקס שלי יחזור לפני שלושה ימים, הוא זרק לחש אהבה לאוויר באופן מפתיע היום השני היה בסביבות השעה 3:00 לפנות בוקר. המאהב לשעבר התקשר אליי בפלאפון, כל כך הופתעתי שעניתי לשיחת הטלפון וכל מה שהוא אמר זה שהוא כל כך מצטער על כל מה שקרה שהוא רצה שאחזור אליו על כך שהוא אוהב אותי כל כך. כל כך שמחתי ולכן התחלנו לחיות באושר ביחד. בדרך זו אתה יכול ליצור איתו קשר אם אתה צריך עזרה כלשהי אתה יכול ליצור איתו קשר עם כתובת הדוא"ל הזו: dralaba3000@gmail.com או ליצור איתו קשר בוואטסאפ / viber עם המספר הזה: +1(425) 477-2744 ... :) . . :) .. :) .. :) .. :). . :)
השבמחק