הגשם המטפטף על חלוני, מנסה לשווא להשכיחני כי אוטוטו יולי, סוף השנה כבר כאן, גם עונת המלפפונים בפתח, וחום יולי אוגוסט אז אמור לעלפני קלות או יותר עד שאתחנן לטיפת ספטמבר עת ישובו ענני הסתיו למרומי שמי בוסטר העליזים. אבל כאמור הגשם מטפטף פה ללא הפסקה, ואותנו מעסיקים בעיקר התותים שקטפנו במו ידינו (יהלי התעייף מהר, הגר צרחה ברקע ואני השתדלתי לחפש את היפים ביותר בעוד אסף מנסה למנוע מבעדה לזנק אל השדה הבוצי), ועכשיו נותר רק לחכות בקוצר רוח לקטיף הדובדבנים, האוכמניות ושאר פירות היער האופפים אותנו מסביב עד לסגירת מעגל בין ענפי עצי תפוחים עם בוא הסתיו.
יש המבטיחים לנו ימות חמים אי שם בחודש הבא. בינתיים הקיץ החל היום רשמית מבלי לידע את גרמי השמיים ושאר השבוע גם הוא שומר על אוירה סתוית משהו למרות לוח השנה (שועלה, מתי את עוברת לכאן?).
בימים קרירים יותר אי שם בחורף כשיוני נראה חמים ורחוק החלנו לרקום את הפעלות הקיץ. אחרי החופשה הגדולה של קליפורניה פנינו לתכנוני חופשות בזק, שהראשונה בהם תוכננה לורמונט בתרוץ של פסטיבל כדורים פורחים.
בימים הרחוקים ההם נדמה היה כי ורמונט המשלגת תפנה עורף כבר בסוף יוני לחורפיות ותאפשר לנו להנות ממנעמיה תחת שמש חמימה. לא דובים ולא יער. כלומר יער היה והרבה. ירוק, ירוק, אפילו יותר מהרגיל לנו פה בבוסטר המוריקה. אבל המחשב שוב מורה רטיבות באויר. כמה ימים של התנדנדות בין showers לrain התייצבו לבסוף על גזרת המקלחת, ובאופטימיות קלה נסענו ביום שישי צפונה חמושים באדית, גלעד, עלמה ואיתמר (שנסעו מזרחה דווקא), מקווים שלא לבלות את כל הסופ"ש במפעל של בן אנד ג'ריס - גאוות היחידה של ורמונט.
רק שעתיים וחצי נסיעה ואנחנו נוחתים בQuechee, עוד עיירה ציורית ברחבי ורמונט. פעם בשנה, בדשא של הכפר, נוהגים המקומיים להפריח כדורים. שלושה ימים של הסעת תיירים תמורת 220$ לראש והרבה דוכנים כמיטב המסורת האמריקאית - ג'אנק פוד וקצת יצירה מקומית.
את יום השישי בילינו בחיכיון לבאפלואים ("מתי כבר עלמה תגיע?") ולכדורים שמופרחים רק בשעה 6 (בוקר וערב), מה שאפשר לנו לצאת לטיולון ראשון בעמק, בו טעינו מעט בדרך, צעדנו בתוך יערות שרכים ושבנו על צעדינו עקב כך יותר מדי פעמים. השמים בינתיים נטו לנו חסד וחוץ מטיפטופונים קלים לא נרשמו אינסידנטים גדולים.
אחר הצהריים, יצאנו לבדוק את מתחם הפסטיבל תוך המשך החיכיון הכללי. יהלי זכה באלת בייסבול מתנפחת וכמעט שבחר את זו של היינקיס. כמובן שלא היינו יכולים לשוב כך הביתה וזו של הRed Sox מיד נלקחה במקום. הגר יוצאה לחופשי אחרי כמה שעות במנשא ושמחה להשתובב על כרי הדשא תוך אבוד המטריה של יהלי דווקא ברגעים הקשים של שבר ענן שהיה באמת הרבה יותר מסתם ממטרים.
אח"כ כשיבשו השמים, הכדורים החלו למלא את מרחבי הדשא וגם הבפלואים מלאו את האויר. חלום ישן שלי כמעט התגשם, אבל בסוף נשארתי על הקרקע. כמו משה הצופה אל הארץ המבטחת חלפתי על פני כל כדור מתנפח תוהה אילו תמונות פספסתי מגובה של כדור פורח המרחף מעל עמק Queechee הירוק. אסף הבטיח שזה עוד יבוא, אז מצבי בכל זאת טוב יותר משל משה קשישא. בינתיים הסתפקתי בצילומי קרקע בלבד, עד שאחרון הכדורים נעלם לו מעבר לאופק.
האור הצפוני השכיחנו שכבר אחרי שמונה אך הרעב הזכירנו כי מוטב לחפש משהו נעים יותר מהג'אנקיה שמסביב. הבחור מהמוטל שלנו (שלא הצטיין במיוחד בשום יופי או חן. המוטל, לא הבחור. שאולי גם הוא לא היה חינני מדי, אין לדעת, לא התמקדתי בו מדי, אבל מסביר פנים היה בהחלט ודי לנו בכך), המליץ על מסעדה בWoodstock Inn שהיא קצת מפונפנת אבל יש בה תפריט ילדים, ואנחנו ארזנו הילדים ופנינו חזרה העירה. כבר בלובי יכולנו לראות כי איננו לבושים בהתאם. מזיעים מה, קצת מבוצבצים ובעיקר עם יותר מדי ילדים עייפים ורעבים צעדנו פנימה אל בינות העניבות ושמלות הערב, מנסים לא להרעיש מדי, לא להתבלט, כאילו אפשרי היה הדבר. לא זול היה העניין, אבל כמה נחמדים הם היו. מן נימוס שכזה שכבר מזמן נשתכח ממני (מה שאומר שכבר איזה כמעט שנה לא ישבתי במסעדה טובה), סבלנות אין קץ וחוסר התפרצפות אל מול העוללים. האוכל היה טוב, הנוף נעים, ואנחנו נותרנו באמת נדהמים עת רב הילדים יצאו החוצה כדי לשמור על מעט מהכבוד המרוטש של הוריהם ורק הגר נשארה בדד להפוך את המסעדה בעצמה. אחד מאנשי הצוות מיד שלף לנו קופסת צ'יריוס אישית ששמחה את לב הנערה, לב הוריה, ולבטח את לב בעלי המקום. קצת ליכלוך אבל הבניין עדיין עומד.
את יום המחרת פצחנו באחו שמאחורי המוטל. אין מה לומר, מוטל אמריקאי סטנדרטי, אבל אחלה מיקום - הרבה דשא ונחל קטן ואפילו כמה כסאות לצפות אל הנוף. גם פרות דווח לי היו במתחם וגם אי אלו מתקנים. הילדים היו מרוצים - אז גם אנחנו. ספר הטיולים שלנו שלח אותנו הפעם אל תוך יער ורמונטי אחר, במסלול מעגלי שהפך לחד כיווני אך כיאה למזג האויר הפך בוצי להדהים. יהלי ניסה נואשות לחמוק מן הבוץ ולטפס על האבנים החלקות עוד יותר, כל ניסיון מסתיים בהחלקה חלקית עד כללית ובגרף למידה שטחי לחלוטין. אז שקענו בבוץ (אסף ציין בהומור אופייני שכל עוד איננו שוקעים בבוץ הלבנוני מצבנו בסדר)עד אין קץ, או יותר נכון עד לפתחה שהובילה לסלע תצפית שהשקיף על העמק מחד ועל אתרי הסקי של החורף הבא מאידך. יפה ורמונט הזו.
עם סיום המסלול פנינו לשוב אל הכדורים הפורחים. התעכבות קלה בדרך הובילתנו אל המתחם באיחור מה. כל שנותר לנו היה לנופף אל השמים ולמלא את חובתנו הקולינרית לארוע, קרי לבלוס קצת ג'אנק אמריקאי רע במיוחד. קינחנו כמתבקש בגלידה של בן אנד ג'ריס (המפעל יחכה לביקור הבא), ושבנו לארוז ולהתכונן למחר שנועד בעיקר לפרדות.
הבפלואים בהתחשב באורך הנסיעה פנו מערבה ראשונים. אנחנו עוד ניסינו לאכול בראנץ' אמריקאי במסעדה אחת שהזכירה לנו שוב עד כמה נדיר השרות של אותה ארוחת ערב, עת מלצרית חמוצת פנים הגישה לנו ביצים נטולות לחם סלט וגבינות אבל עם הרבה צ'יפס (על הנקניקיות ויתרנו עוד קודם) ועוגת חנק כמיטב המסורת הצבאית.
אח"כ טיילנו קצת בעיירת הבית שלנו הלו היא Woodstock המקסימה (עוד עיירה ציורית בורמונט). אפילו קפה טוב מצאנו שם, וגם נחל. מה עוד צריך התייר הממוצא?
כשהצהריים הגיעו נזכרנו שלאסף יש טיסת לילה לישראל ולנו יש עוד לארוז, לקנות ספר ליונתן והדס, ולנסות להשאיר את הבית במצב יחסית סביר לפני שאתפנה לרחצות, הסעדות והרדמות. העמסנו עצמנו ונסענו הביתה. הדרך דרומה היתה רצופה בגשמים. כאילו ענני השמיים התאפקו כל כך לכבודנו כל הסופ"ש ועכשיו הם כבר לא עומדים בפרץ ונותנים מה שיש. מדי כמה מיילים גילינו שלטים כתומים של עבודות בדרך ובעקבותם האטה כללית עד פקקים אינסופיים. בארץ אחרת היינו יודעים שהסופ"ש נגמר וכולם כמונו חוזרים הביתה מהטיול בצפון, כאן באמריקה לאלוהי הפקקים הפתרונים. כי כשהתנועה החלה לזרום לא נראה היה לעין כל סיבה לעומס, ורק בפעם השלישית או הרביעית נדמה היה כי האמריקאים האלה פשוט מאיטים ועם סיום השלטים (עבודות בכביש לא היו להפריע) מאיצים מחדש. אומה גוועת, כבר אמרנו?
הגשם עדיין מתדבק על חלוננו (אני יודעת אצלכם חם ולח ומזיע). המחשב מורה שבחמישי יתחילו סוף סוף החמסינים. אני מתקשה לדמיין הזעה שלא בחדר הכושר אל מול סרטים סוג ז או תכניות לעקרת הבית המקומית (אני! אני!). אולי לקראת היום האחרון של הגן של יהלי נוכל לדמיין שחם ונמאס וצריך קצת חופש גדול. או אז נוכל לאפסן את הילד ביתר קלות בקייטנה של הרווארד ולחכות לספטמבר שיביא סוף סוף קצת שלכת והקלת מה.
עוד משהו - בערבו של ערב שבת אחד ארזנו את הילדים ונסענו לProvidence לחזות במופע המרנין המשלב ל"ג בעומר ומים.
קצת מוזיקה, בירה (!) והרבה אש על פני הנחל שחוצה את העיר הרנינו לבות כל יושבי הבית. הפעוטים שבינינו נפעמו לגלות את חיי הלילה של העיר ואנחנו כטוב ליבנו בבירה (מחזה שלא יחזה במסצ'וסטס המתחסדת) שמחנו בם ובאורות שמסביב. הגר אמנם עדיין לא ידעה לומר Wow כפי שהיא מפזרת בימים אלה על כל דכפין אבל גם היא וגם יהלי התרשמו למדי מהמופע האורקולי.
יש המבטיחים לנו ימות חמים אי שם בחודש הבא. בינתיים הקיץ החל היום רשמית מבלי לידע את גרמי השמיים ושאר השבוע גם הוא שומר על אוירה סתוית משהו למרות לוח השנה (שועלה, מתי את עוברת לכאן?).
בימים קרירים יותר אי שם בחורף כשיוני נראה חמים ורחוק החלנו לרקום את הפעלות הקיץ. אחרי החופשה הגדולה של קליפורניה פנינו לתכנוני חופשות בזק, שהראשונה בהם תוכננה לורמונט בתרוץ של פסטיבל כדורים פורחים.
בימים הרחוקים ההם נדמה היה כי ורמונט המשלגת תפנה עורף כבר בסוף יוני לחורפיות ותאפשר לנו להנות ממנעמיה תחת שמש חמימה. לא דובים ולא יער. כלומר יער היה והרבה. ירוק, ירוק, אפילו יותר מהרגיל לנו פה בבוסטר המוריקה. אבל המחשב שוב מורה רטיבות באויר. כמה ימים של התנדנדות בין showers לrain התייצבו לבסוף על גזרת המקלחת, ובאופטימיות קלה נסענו ביום שישי צפונה חמושים באדית, גלעד, עלמה ואיתמר (שנסעו מזרחה דווקא), מקווים שלא לבלות את כל הסופ"ש במפעל של בן אנד ג'ריס - גאוות היחידה של ורמונט.
רק שעתיים וחצי נסיעה ואנחנו נוחתים בQuechee, עוד עיירה ציורית ברחבי ורמונט. פעם בשנה, בדשא של הכפר, נוהגים המקומיים להפריח כדורים. שלושה ימים של הסעת תיירים תמורת 220$ לראש והרבה דוכנים כמיטב המסורת האמריקאית - ג'אנק פוד וקצת יצירה מקומית.
את יום השישי בילינו בחיכיון לבאפלואים ("מתי כבר עלמה תגיע?") ולכדורים שמופרחים רק בשעה 6 (בוקר וערב), מה שאפשר לנו לצאת לטיולון ראשון בעמק, בו טעינו מעט בדרך, צעדנו בתוך יערות שרכים ושבנו על צעדינו עקב כך יותר מדי פעמים. השמים בינתיים נטו לנו חסד וחוץ מטיפטופונים קלים לא נרשמו אינסידנטים גדולים.
אחר הצהריים, יצאנו לבדוק את מתחם הפסטיבל תוך המשך החיכיון הכללי. יהלי זכה באלת בייסבול מתנפחת וכמעט שבחר את זו של היינקיס. כמובן שלא היינו יכולים לשוב כך הביתה וזו של הRed Sox מיד נלקחה במקום. הגר יוצאה לחופשי אחרי כמה שעות במנשא ושמחה להשתובב על כרי הדשא תוך אבוד המטריה של יהלי דווקא ברגעים הקשים של שבר ענן שהיה באמת הרבה יותר מסתם ממטרים.
אח"כ כשיבשו השמים, הכדורים החלו למלא את מרחבי הדשא וגם הבפלואים מלאו את האויר. חלום ישן שלי כמעט התגשם, אבל בסוף נשארתי על הקרקע. כמו משה הצופה אל הארץ המבטחת חלפתי על פני כל כדור מתנפח תוהה אילו תמונות פספסתי מגובה של כדור פורח המרחף מעל עמק Queechee הירוק. אסף הבטיח שזה עוד יבוא, אז מצבי בכל זאת טוב יותר משל משה קשישא. בינתיים הסתפקתי בצילומי קרקע בלבד, עד שאחרון הכדורים נעלם לו מעבר לאופק.
האור הצפוני השכיחנו שכבר אחרי שמונה אך הרעב הזכירנו כי מוטב לחפש משהו נעים יותר מהג'אנקיה שמסביב. הבחור מהמוטל שלנו (שלא הצטיין במיוחד בשום יופי או חן. המוטל, לא הבחור. שאולי גם הוא לא היה חינני מדי, אין לדעת, לא התמקדתי בו מדי, אבל מסביר פנים היה בהחלט ודי לנו בכך), המליץ על מסעדה בWoodstock Inn שהיא קצת מפונפנת אבל יש בה תפריט ילדים, ואנחנו ארזנו הילדים ופנינו חזרה העירה. כבר בלובי יכולנו לראות כי איננו לבושים בהתאם. מזיעים מה, קצת מבוצבצים ובעיקר עם יותר מדי ילדים עייפים ורעבים צעדנו פנימה אל בינות העניבות ושמלות הערב, מנסים לא להרעיש מדי, לא להתבלט, כאילו אפשרי היה הדבר. לא זול היה העניין, אבל כמה נחמדים הם היו. מן נימוס שכזה שכבר מזמן נשתכח ממני (מה שאומר שכבר איזה כמעט שנה לא ישבתי במסעדה טובה), סבלנות אין קץ וחוסר התפרצפות אל מול העוללים. האוכל היה טוב, הנוף נעים, ואנחנו נותרנו באמת נדהמים עת רב הילדים יצאו החוצה כדי לשמור על מעט מהכבוד המרוטש של הוריהם ורק הגר נשארה בדד להפוך את המסעדה בעצמה. אחד מאנשי הצוות מיד שלף לנו קופסת צ'יריוס אישית ששמחה את לב הנערה, לב הוריה, ולבטח את לב בעלי המקום. קצת ליכלוך אבל הבניין עדיין עומד.
את יום המחרת פצחנו באחו שמאחורי המוטל. אין מה לומר, מוטל אמריקאי סטנדרטי, אבל אחלה מיקום - הרבה דשא ונחל קטן ואפילו כמה כסאות לצפות אל הנוף. גם פרות דווח לי היו במתחם וגם אי אלו מתקנים. הילדים היו מרוצים - אז גם אנחנו. ספר הטיולים שלנו שלח אותנו הפעם אל תוך יער ורמונטי אחר, במסלול מעגלי שהפך לחד כיווני אך כיאה למזג האויר הפך בוצי להדהים. יהלי ניסה נואשות לחמוק מן הבוץ ולטפס על האבנים החלקות עוד יותר, כל ניסיון מסתיים בהחלקה חלקית עד כללית ובגרף למידה שטחי לחלוטין. אז שקענו בבוץ (אסף ציין בהומור אופייני שכל עוד איננו שוקעים בבוץ הלבנוני מצבנו בסדר)עד אין קץ, או יותר נכון עד לפתחה שהובילה לסלע תצפית שהשקיף על העמק מחד ועל אתרי הסקי של החורף הבא מאידך. יפה ורמונט הזו.
עם סיום המסלול פנינו לשוב אל הכדורים הפורחים. התעכבות קלה בדרך הובילתנו אל המתחם באיחור מה. כל שנותר לנו היה לנופף אל השמים ולמלא את חובתנו הקולינרית לארוע, קרי לבלוס קצת ג'אנק אמריקאי רע במיוחד. קינחנו כמתבקש בגלידה של בן אנד ג'ריס (המפעל יחכה לביקור הבא), ושבנו לארוז ולהתכונן למחר שנועד בעיקר לפרדות.
הבפלואים בהתחשב באורך הנסיעה פנו מערבה ראשונים. אנחנו עוד ניסינו לאכול בראנץ' אמריקאי במסעדה אחת שהזכירה לנו שוב עד כמה נדיר השרות של אותה ארוחת ערב, עת מלצרית חמוצת פנים הגישה לנו ביצים נטולות לחם סלט וגבינות אבל עם הרבה צ'יפס (על הנקניקיות ויתרנו עוד קודם) ועוגת חנק כמיטב המסורת הצבאית.
אח"כ טיילנו קצת בעיירת הבית שלנו הלו היא Woodstock המקסימה (עוד עיירה ציורית בורמונט). אפילו קפה טוב מצאנו שם, וגם נחל. מה עוד צריך התייר הממוצא?
כשהצהריים הגיעו נזכרנו שלאסף יש טיסת לילה לישראל ולנו יש עוד לארוז, לקנות ספר ליונתן והדס, ולנסות להשאיר את הבית במצב יחסית סביר לפני שאתפנה לרחצות, הסעדות והרדמות. העמסנו עצמנו ונסענו הביתה. הדרך דרומה היתה רצופה בגשמים. כאילו ענני השמיים התאפקו כל כך לכבודנו כל הסופ"ש ועכשיו הם כבר לא עומדים בפרץ ונותנים מה שיש. מדי כמה מיילים גילינו שלטים כתומים של עבודות בדרך ובעקבותם האטה כללית עד פקקים אינסופיים. בארץ אחרת היינו יודעים שהסופ"ש נגמר וכולם כמונו חוזרים הביתה מהטיול בצפון, כאן באמריקה לאלוהי הפקקים הפתרונים. כי כשהתנועה החלה לזרום לא נראה היה לעין כל סיבה לעומס, ורק בפעם השלישית או הרביעית נדמה היה כי האמריקאים האלה פשוט מאיטים ועם סיום השלטים (עבודות בכביש לא היו להפריע) מאיצים מחדש. אומה גוועת, כבר אמרנו?
הגשם עדיין מתדבק על חלוננו (אני יודעת אצלכם חם ולח ומזיע). המחשב מורה שבחמישי יתחילו סוף סוף החמסינים. אני מתקשה לדמיין הזעה שלא בחדר הכושר אל מול סרטים סוג ז או תכניות לעקרת הבית המקומית (אני! אני!). אולי לקראת היום האחרון של הגן של יהלי נוכל לדמיין שחם ונמאס וצריך קצת חופש גדול. או אז נוכל לאפסן את הילד ביתר קלות בקייטנה של הרווארד ולחכות לספטמבר שיביא סוף סוף קצת שלכת והקלת מה.
עוד משהו - בערבו של ערב שבת אחד ארזנו את הילדים ונסענו לProvidence לחזות במופע המרנין המשלב ל"ג בעומר ומים.
קצת מוזיקה, בירה (!) והרבה אש על פני הנחל שחוצה את העיר הרנינו לבות כל יושבי הבית. הפעוטים שבינינו נפעמו לגלות את חיי הלילה של העיר ואנחנו כטוב ליבנו בבירה (מחזה שלא יחזה במסצ'וסטס המתחסדת) שמחנו בם ובאורות שמסביב. הגר אמנם עדיין לא ידעה לומר Wow כפי שהיא מפזרת בימים אלה על כל דכפין אבל גם היא וגם יהלי התרשמו למדי מהמופע האורקולי.
וואו נראה מרהיב במיוחד! יש משהו חלומי בכדורים פורחים. אני לא יודעת אם הייתי מצליחה לעלות על אחד, מפאת פחד גבהים, אבל בהחלט יפה לראום אותם שטים בשמיים מלמטה. תודה על הפוסט!
השבמחק