ארבע אחיות

אני מסתכלת בתמונות ההן של פעם, חומות, דהויות, לפני עידן הפוטושופ והמחשב. אשה יפה, עומדת ומחייכת, סבתא שלי שנפטרה אתמול בשנתה. אני מדמיינת ממרחקים את האשה הקטנה, שכובה במיטתה, סוף סוף מצליחה לישון לנצח אחרי ימים של קשיי הרדמות וחוסר שינה.

החיים במרחק, אי שם במרחב של בוסטר, מביאים אותי להסתכל ממעוף הציפור אל הסבתא שלי ומי שהיתה. כשנסענו קוותה שנספיק עוד להפגש, וליבי נחמץ לשמע הבקשה. קשה להיישיר עיניים אל פני המוות, אבל לאנשים בני 98 כנראה שאין ברירה. כשנסעתי להפרד ממנה, נדמה היה כי ייטיב לה שאבוא כשהיא עוד איתנו מאשר להגיע ללוויה. אתמול בסיום שיחת הטלפון הבלתי נמנעת, התמלאתי רייקנות גדולה ועצב, איך נפרדים בלי טקס ושבעה? אני קמה בבוקר אל נוהליו הרגילים, קפה, התלבשויות - התארגנויות של בוקר. הילדים כבר בגן ולי היו תוכניות וסדורים ששוב ידחו, כי עכשיו אני צריכה להפרד מהסבתא שלי לתמיד. זה טקסי הקטן, דרכי לומר שלום, לחשוב, להזכר, ולשמר.


צילה, לייקה, מלכה ועליזה. ארבע אחיות ששרדו את המלחמה ההיא (סבתא שלי אמנם כבר היתה אז בארץ), המעט שנשאר ממשפחה של תשעה. סבתא ואחיותיה, המשפחה המורחבת שפוגשים רק לעיתים רחוקות. אבל בדמיונות הילדות שלי היה שם סיפור שאפשר אולי לעשות ממנו סרט. ארבע אחיות. נושא לא רע. כשמלכה נפטרה לפני שנים רבות פתאום עלו ספורים וצצו, ואני חשבתי שהנה החבילה מתפרקת, הדבק הולך ונפרם.
אח"כ נפטרה לייקה לפני חודש ומשהו, ומן מרחקיי נזכרתי בחסד נעוריה אי שם בימות הצבא שלי כשאולצתי לבוא להתפנק אצלה ערב בשבוע כדי לא לחזור לבסיס בשעות חשכה. וסבתא שלי, צילה, תורה הגיעה אחריה, ומארבע האחיות נשארה רק אחת.








אני חושבת על סבתא שלי שחייתה וראתה עולם ומלואו מתרומם ומשתנה לו, כמעט מאה שלמה. הסוף הוא אותו סוף והחיים ימשיכו קדימה, ואני רוצה לזכור את האשה שעלתה לארץ ומחייכת אלי מן האוניה, מחייכת וקורנת, אל תוך חיים של עשיה.
פעם גרנו ליד המתפרה שבה עבדה ברחוב נחמני, וסבתא שלי שהיתה גם תל אביבית כמוני, גרמה לי להרגיש קצת ממשיכה את דרכה. כי סבתא שלי שלא הכירה מחשבים ולא ידעה מה זה בלוגים בודאי לא חשבה שכך אפרד ממנה במין לוויה פרטית, תמוהה ומוזרה. ומצד שני, גם אני לא חשבתי כך.

מי יתן ועכשיו את נחה ומתמלאת רוגע, כי הסבל נגמר, ובאה השינה הטובה.