יום שישי, 6 באוגוסט 2010

Bye Bye Miss American Pie

בוסטר של יום שבת בבוקר האירה לנו פנים, שכחה לרגע להיות חמה ולחה כמו שהיא יודעת לעת קיץ, וכך לאות פרידה העניקה לנו יום אחרון של שמשיות נעימה. ארוחת הבוקר המתוכננת, התהוותה עקב שינויים של הרגע האחרון, במין צדק פואטי, לכדי התיישבות ספונטנית בקפה הקבוע שלנו. גם ממנו הרי צריך להפרד. מן הנהר הצ'רלס נפרדנו כמה פעמים השבוע, וכל ניסיון לחפש חווית מיצוי אחרון של האמריקה שלנו נחל כשלון (ידוע מראש כמובן). וכך לאט לאט אמרנו שלום, לרחובות, לבתים, לחברים. לחיים, שהיו ביתנו שנתיים שלמות, נזכרים מחדש בימים אחרים של תזוזה ושינוי, והתחלות חדשות. ימים בהם התקשתי להאמין שיום אחד אתקשה דווקא להפרד ואתמלא מחדש חששות חדשות – ישנות, מן החיים החדשים – ישנים שצפויים לנו עם השיבה הביתה.
המזוודות כבר היו ארוזות, המונית הגיעה, והגר עוד מיאנה לנעול נעליים, אני ניסיתי לשחד אותה שכדאי כי איזה כייף טסים ללונדון. בלי להתבלבל ענתה לי הילדה I don’t want to go to London. ולאן את כן רוצה? שאלתי. To Boston השיבה כמובן. וכך חצי דומעת למראה בייתנו הריק, ומתוך תקווה שילדינו (וגם אנחנו) ישמחו לבסוף בחייהם החדשים, סגרתי את הדלת ויצאתי החוצה, משאירה מאחור שנתיים חיים.
ניסיונותי החוזרים ונישנים לסכם שנתיים עולים בתוהו. החדר נמלא הררים מטפוריים של ניירות קמוטים. האמריקה שהגענו אליה היתה האמריקה של תוכניות הזבל כמו זו שראיתי בטיסה מבוסטר ללונדון. גברת אחת נתבקשה תמורת סכומים עולים לעמוד במשימות כאלה ואחרות. אני פרשתי אחרי משימת העוגיה שהונחה על המצח ורק עם תנועות הפנים, נדרשה המכובדה להובילה אל פיה תוך 60 שניות כמובן. אגלה גם כי הגברת צלחה במשימה והמשיכה לתשואות הקהל בדרכה אל העושר והטמטום.
אבל האמריקה שעזבנו היתה קצת אחרת. לא שזו הראשונה נעלמה. היא שם עדיין, שמחה וחוגגת, אבל מתחת לחברת הצריכה הקפיטליסטית, האינפנטילית והריקנית, גילינו ארץ (חלקתנו קטנה עד מאוד ולבטח בכלל לא מייצגת) יפה, נעימה, מנומסת, מאופקת (לעיתים עד כדי מרוחקת), שאפשרה לנו לגלות שאפשר גם אחרת, לקחת פסק זמן, ולמרות כל הקשיים, לנשום עמוק, ופשוט לחיות. לא תמיד אהבנו את החיים האלה (ולראייה אנחנו פה), אבל ליבנו יהיה תמיד בחלקו שמור גם לבוסטר, לקיימברידג', ולאמריקה הזו.
אסף עדיין טוען, שהבלוג הזה בכלל שלו, ואני סתם שתלטנית. וכך באופן סמבולי, אני מפנה את הבמה למילות הסיכום שלו, שבהחלט מסכמות עבורי הרבה מחשבות המתקשות להתנסח והממענות להכתב לעת סיום הבלוג:

השעה ארבע אחר-הצהריים והמונית-ואן עמוסה לעייפה בתיקים ומזוודות. אנו מתרחקים אט מביתנו הקט ומתחילים את הדרך הארוכה והמתפתלת הביתה. חוצים את הגשר מעל לנהר צ'ארלס שכמו להכעיס נראה במיטבו היום, גשר ההולכי-רגל של הארוורד ניבט ברקע הכנסייה עם הגג האדום והשמש מרצדת קרניים על-פני המים. מבט אחרון מבעד ללחלוחיות והוואן פונה לכביש 90 – המאסס-פייק- בואכה מזרחה. הרכב משתרך לאיטו, אולי כורע תחת משקל התיקים וכובד ההחלטה, וכמו בהילוך איטי אנו עוברים דרך נקודות הדרך הבוסטוניות ששיבצו את חיינו בשנתיים האחרונות – מעל ומימין – פנוואי פארק, מבצרם של הרדסוקס אשר העניקו לבלוג זה את שמו; פה משמאל – הפרודנטיאל ומעט אחריו מתנשא בניין הנקוק לצד הכנסייה בכיכר קופלי החיננית. מחשבות חרטה מתגנבות ללב, וכמו בסרט קומדיה-רומנטית אני מתחיל לחשוב שעוד רגע אחד מאיתנו יצעק לנהג – עצור, חוזרים – ובחריקת בלמים הרכב יפנה פרסה וישוב לקמברידג' – אבל הנה אנחנו מגיעים אל המנהרה הגדולה – הביג דיג – ובצידה השני, שדה התעופה לוגאן. עשרות פעמים עברתי כאן בשנתיים האחרונות ובכול פעם שחזרתי שוב קיבל אותי בברכה נוף הדאונטאון של בוסטון, נוף שלמדתי לאהוב ולהרגיש למראהו בבית. גם עכשיו הוא יפה כתמיד, ניבט מצידו השני של המפרץ אשר לאורכו טיילנו שוב ושוב, ללא מטרה מוגדרת, בסוף שבוע כזה או אחר. לעזאזל – אפילו שדה התעופה של בוסטון נראה יפה. עשרות פעמים עברתי פה – אבל הפעם הכרטיס הוא לכיוון-אחד.
עכשיו אנחנו כבר במטוס שעוד רגע יינתק מהקרקע ותוך דקות ספורות נחצה את גבול המים הטריטוריאלים של ארצות הברית ונעבור למצב צבירה מרחף. זוהי שעת הסיכומים – אבל דומה ששום דבר לא נסגר באמת, זוהי רק תנודה על פני מסלול פתוח קצוות שנע מגיאוגרפיה אחת לשנייה. חלצנו פקק מבקבוק חיינו לפני שנתיים והפקק כבר לא יחזור אלא עתיד לייסרנו בהשוואות הכאן מול השם בסופר-פוזיציה בוסטון-תל-אביב. פונקציית הגל קורסת הפעם אל האוריינט אבל המעבר אינו חלק. כמו דבקו בעקבינו שכבות אדמה אמריקאית והם ישאירו כתמים על-פני מדרכות ביתנו החדש-ישן. נמשיך להיקרע ונמשיך להשוות – רק האוקיינוס עבר צד.
בשבילי אלו היו שנתיים של נסיון לגלות את אמריקה ואיתה את האמריקאיים. נסיון עם הצלחה חלקית ביותר יש לומר. עברנו לכאן בתקופה שנראה שאמריקה עצמה מגלה את עצמה מחדש – קריסה פיננסית סדקה לראשונה מזה שלושים שנה את שלטון התאגידים, נשיא שחור ראשון עם אג'נדות ירוקות שלא נשמעו עד כה ובתוך הנסיון להבין וללמוד את הגלובאלי (בעיקר בעזרת תחנת NPR המצויינת) חוויני אט אט את הלוקאלי – דרך העבודה, גן הילדים של יהלי, המטפלת של הגר, הבנק ועוד. תפישה מונוליטית של אמריקה ("אומה גוועת") התחלפה לתמונה יותר מורכבת עם הרבה נקודות אור. התרשמנו מהנימוס והאדיבות, הנקיון והשמירה על החוק, היעילות והנוחות – הרבה נוחות. ועם זאת. היום אני מרגיש שרוב הזמן ניסינו בעיקר למצוא משהו עמוק יותר מתחת לשכבה הזו – ועם החיפוש כך גדל גם התיסכול.
נראה לי שמשפט מסכם נאות יהיה – 'בוסטון היא לא ניו-יורק, ואמריקה היא לא בוסטון'. 30 מייל נסיעה מערבה לחורבורו כל יום שזורים פרברים על פרברים על פרברים. מכוניות גדולות חונות בחניות גדולות של בתים גדולים ובתוכם אנשים גדולים. שמנים משנים של תרבות שפע וצרכנות עתירת שומן וגבינת צ'דר. החיים בסברבריה הם חיים בהתכנסות, במשק-הבית הפרטי, ארוחות ערב ב- 5:30, מפגשים מתואמים שבועות מראש ושיחות על מזג-אוויר. ואולי זו הפוריטניות הכללית של צפון-מזרח ארה"ב שכן לא נראה שהמצב בקמברידג' שונה כל-כך.
לא, את תקרת הזכוכית לא הצלחנו לצלוח. אולי שנתיים אינן מספיקות או אולי פשוט אין שום דבר בצד השני. היום אני כבר לא בטוח שאמריקאים עצמם מתקשרים מעבר לגדרות ביתיהם הלבנות-מחודדות. הכבוד למרחב ולפרטיות שוכלל בשנים של תקינות פוליטית ומעט מאוד נשאר מהאינטימי. הילדים מתורגלים מגיל צעיר לרוץ על קצות האצבעות, להגיד תודה על כוס מים, לבקש סליחה על כל דבר, לשלוח מכתבים מיופיפים אחרי יומולדת. מנה כזו של ריסון אגרסיות ואני מתפלא שרק אחוז קטן מהם גדל לרסס כיתות בתתי-מקלע. ובמקום שבו הכול מעוגן בחוק, מוגדר ומגודר להגן על האזרח הקטן פן יתבע את התאגיד הגדול (כן – בגלל זה גם הקפה תמיד פושר) – האנשים לומדים להפנים את קידוש הפרט על חשבון ההדדי וכך הקטן שבגדול חדלים להיות בגדר המובן מאליו. כמו כששלפתי את הטלפון יום אחד ברחובות סומרויל להיעזר ב-GPS לעזור לאישה אחת שאיבדה את הכיוון וזכיתי למטר תודות כאילו הצלתי את ילדיה ממחנה ריכוז או הפעם שעדי הציעה כוס מים לאימא של חבר של יהלי וזכתה בשצף תודות דומה או סאלי – מנהלת המוצר בחברה שותפה שהודיעה לי בשיחת טלפון שהיא עשתה את ה – extra effort לחפש בגוגל את התשובה לשאלה ששאלתי. תגידו לי - מי רוצה לחיות במקום שבו חיפוש בגוגל הוא extra effort? או במקום שבו חברי לעבודה מספרים לי שהתוכנית הרפואית של אובמה אולי תגדיל את הכיסוי הרפואי לרב האוכלוסיה אבל מה פתאום שהם ישלמו קצת יותר מס למען זה? – וזו מסצ'וסטס הליברלית לא ערבות קנטאקי.
כן, זו האמריקה שגילינו פה.. אבל אמריקה שלנו הייתה גם העיירות המקסימות של ניו-אינגלד, הפארק הלאומי של מיין, ההרים של ניו-המשפיר או וורמונט. היא הייתה מסעות אינסופיים בג'יפ הכחול הזקן לבאפלו בחג ההודיה, לוושינגטון D.C (גם בחג ההודייה), לפסטיבל החורף בקוויבק. גיחות קטנות לניו-יורק או טיולים גדולים לקליפורניה ולרוקיס של קנדה והמון המון הרפתקאות איזוטריות של סופי-שבוע במקומות כאילו או אחרים שעדי העלתה בחקתה – פה מפעל בייתי למייפל, שם פסטיבל רנסאנס, קטיפי תפוחים או פירות-יער כאלה או אחרים, סיורי בתים מפוארים וגנים נחמדים בניופורט, ערב השטת נרות על מים בפרובידנס וכהנה וכהנה.
נתגעגע לכל זה – אבל זוהי אולי התשובה לשאלה הלא-כתובה פה – כי האמריקה שאנחנו אוהבים היא אמריקה של טיול, זו שאיננו אוהבים היא זו שבה אנחנו לא נרצה לראות את ילדינו גדולים ומפנימים את ערכיה. היא זו שאנחנו עצמנו לא רוצים לגדול בה. לכן אנחנו חוזרים ....
אבל חוזרים לאן? פה ברשותכם אני חייב לעצור. השאלה גדולה עלי והדיילים סוף-סוף כיבו את האור במטוס. אני לא יודע מה יהיה. אני לא יודע אם יהיה טוב. ממרחקי ארה"ב במבט משקיף מזרחה – החלום הציוני נראה קצת עכור לאחרונה. אני מעדיף לא להתעסק בזה עכשיו. מבחינתי אנחנו לא חוזרים לישראל – אנחנו חוזרים לתל-אביב. אנחנו חוזרים לבתי-קפה שמכבדים את עצמם, לארוחות בוקר שמכילות סלטים ולא רק מאפים, לים שאפשר להיכנס אליו, לפאבים שפתוחים גם אחרי אחת-עשרה בלילה לחברים שאפשר לדבר איתם ולא רק על מזג האוויר.
נגיע, נתמקם, נשתה קפה טוב – ורק אז, לאט ובהדרגה נתחיל לחזור גם לישראל.

* * *

טיסת אל על לונדון – תל אביב החלה ברגל ימין. הילדים נרדמו מיד, האוכל היה טעים, ה-VOD אמנם היה חסר בתכנים מרגשים אבל בכל זאת, קדמת הטכנולוגיה כחול-לבן. גם הנחיתה עברה בשלום. אנחנו עמוסי תיקי יד התמהמנו קצת עד שהצלחנו לאסוף שני ילדים מותשים, שני הורים עייפים עוד יותר ושבעה תיקים בגדלים שונים. בינתיים בעודי מנסה להעמיס עוד תרמיל מבלי להתמוטט, מישהיא מאחור כבר הכריזה "יאללה, כבר" ואני אמרתי לעצמי, ברוכה הבאה!
ביתנו הקט עדיין מנסה להתפרק מארגזי הארגזים שחיכו לנו שנתיים, מתוך תקווה לסיים לפני הגעת הנגלה הבאה. החיים בישראל שלאחר בוסטר שונים לנו. אני מתהלכת כאילו אין זה ביתנו, מכירה ולא מכירה. אבל היום כשחזרנו הביתה וחנינו, הגר כבר שאגה "ביתה, ביתה", כך שיש תקווה.
עת פרדות היא. אחרי הפרידה מבוסטר, הגיע הזמן להפרד גם מהבלוג הזה שהיה בייתי ברגעים הקשים והשמחים, בטיולים, בגילוי האמריקה שלנו ובפרידה. כמו חמי רודנר תהיתי פעמים רבות אם מישהו שומע אותי. אבל גם בימים הקשים בהם היה נדמה כי אין שם אף אחד, בסופו של דבר כתבתי לעצמי, כדי לשמר זכרונות ובעיקר כדי לשמר את עצמי. למי שקרא, ועוד יותר למי שטרח להגיב, נשאר רק להודות על כי הייתם שותפים (וגם אם סמויים לעיתים) למסע, ולקוות כי מסעות מרתקים לא פחות עומדים לפתחנו. מי יודע, מה יוליד יום?

תם ונשלם

יום חמישי, 29 ביולי 2010

מחול אחרון ו(כמעט) פרידה

לילה (אני תוהה כמה פוסטים התחלתי ככה. אולי לכבוד טקס סכומי הבלוג אברר, ואולי לא. אני עצלנית מדי). קרירות נעימה של לפני גשמים מנשבת מחלוני. עוד יום חם-לח עבר עלינו במנהלות, קניות אחרונות, ואריזות. ביתנו שב אל בין ארגזי הקרטון ומחר ישלח הימה. הררי ההררים הממלאים את דירתנו יתפנו סוף סוף ואנחנו נזכה ליומיים ריקניים ומרווחים יותר. מי היה מאמין שאתגעגע לזיו פניו של השטיח?

















אורזים במרץ









כמעט הסוף...

הנחיתה מן הפסגות הקנדיות אל שבוע אחרון של בוסטר היתה במגמת התרסקות. יהלי והגר כיאה לשינויים הגאוגרפיים הצפויים נכנסו מיד למוד מחורפן, ובתמורה זוכים להרבה מדי שעות טלויזיה (אמא חייבת לארוז ואבא מנסה להשלים שעות עבודה בין כל התנודות הטרנסאטלנטיות). הרבה זמן לפרדות לא נותר. אבל מחר, אחרי הפרידה הזמנית מן הארגזים ורגע לפני אריזת המזוודות אולי נוכל לתת מבט אחרון בנהר הצ'רלס הכל כך חביב עלינו, או סתם לטייל בערבות קיימברידג' המעתירה, לשחרר ילדים להתרוצצות של ערב, לנשום אויר בוסטרי לקוות שהשיבה תהיה קלה.

* * *

צהריי יום המחרת נדמים צלולים הרבה יותר. ביתנו המרוקן (שלושה בחורים חסונים, נטולי דרישות וטענות למה אין אוכל או מים ואיפה הטיפ, העבירו איתנו בוקר שקט וגשום. שלוש שעות והציוד העמס) יאפשר סוף סוף התהלכות נטולת התקלויות ולי נדמה כי עם הארגזים נעלם גם חלק מן העול שרבץ עלי מזה זמן מה.
שוב מרווח (בשיטת העז)

קלילים הרבה יותר (רק ארבע מזוודות, שלושה תיקי יד, שני תרמילי גב, שני כסאות ועגלה) נוכל עכשיו להפליג אל ארצות החום, עם עצירה קלילה להתרעננות בלונדון. הנחיתה הסופית צפויה אי שם מקדם מדי בבוקר של ה-3 באוגוסט, ועד אז אנחנו כאמור בעסקי פרידות. מחברים, מבוסטר על ירקרותה הקייצית ונעימותה הכללית, מביתנו הקט, מהחיים שהיו לנו. מתקשים להאמין ששנתיים חלפו והצד השני של המסע הולך ומתהווה. אני עוד ממאנת לסכם (מגיע להם לסיכומים פוסט מיוחד, לא?), אבל הרפתקאת בוסטר מגיעה לסיומה. רגשות מעורבים? כבר אמרנו הרבה יותר מדי פעמים. עצבות של סוף, חששות לעתיד, תקוות לימים טובים יותר. את תולדותינו מהצד השני של הים כבר נספר כנראה פנים אל פנים...

עוד משהו -
כן, אין זה פוסט סיום (האם רק לי נדמה כי אני מנסה למשוך את הקץ), אבל אין לדעת לנוכח צפיפות הארועים מתי אצליח לנהל ישיבת סכום ממצה. לחתונה גם אנחנו לא הזמנו, וגם שכנינו, המרגלים הרוסים כבר עזבו כידוע די ממזמן. עונת המלפפונים בשיאה, זמן טוב לשפור עמדות וחילופי חויות. וכך בינתיים נספר שכאמור אנחנו נוחתים ביום שלישי ה-3 באוגוסט מקדם מקדם בבוקר, ונשוב לעירנו שלנו ולמספרים הקבועים (לפחות אני...) - 054-4510666.
להתראות בקרוב.

יום שבת, 24 ביולי 2010

C-A-N-A-D-A

השעון המחשבי שוב מורה כי השעה מאוחרת מדי. עייפות האריזות החלפה מזה כמה ימים בתשישות נעימה ממנה, זו של צעדות ארוכות ונופים עוצרי נשימה, של טיולים במעלה הרים ולאורך אגמים כחלחלים מדי, וגוף דואב (כי באמת אנחנו כל כך נטולי כושר שאי אפשר אחרת).
המסע הגדול, זה שתוכנן מזה ימים רבים כל כך, יצא לדרך. אני נוטשת את עמדת הגעגוע והעין הזולגת (רק לרגע, מבטיחה), לטובת מסעותינו במרחב הקנדי של הרי הרוקיס, כי עם קורדינציה כמו שלי לא ניתן להתפעם ולהתבכיין בו זמנית.
את בוסטר החמלחה להחריד, נטשנו בלילה שבין שלישי לרביעי. הגר שגדלה לנו סוף סוף זכתה לכסא משלה, נפעמת מהחויה של מטוס, התיישבה לידי לדקותיים ואז הכריזה "Out". קצת ציורים, מיקי מאוס, מזון מטוסים, ושנת יופי של יגעים שקמו באמצע הלילה ושתי הטיסות חלפו עברו יחסית בנעימים.
מה נאמר על הרוקיס? יפה פה כל כך. ההרים גבוהים, האגמים תכלכלים, העצים ירוקים כמו שאנחנו רגילים, והאויר קריר ונעים (כמו שכמעט כבר שכחנו שאפשר, אך ספטמבר של עוד שנה היה יכול בודאי להזכיר נשכחות בקלות...). ימים של הליכות וטפוסי הרים (המזכים את כל יושבי הבית המרחב בתעודות פנתר יומיות) עוברים עלינו בנעימים. הגר קמה כל בוקר בשאגות של C-A-N-A-D-A המחלפות רק בדרישה"I want to climb a mountain" בעוד היהלילו שלנו מצייר את גבורי ילדותו ועלילותיהם, הנעים בין Star Wars לCaptain Underpants, או גיבורו הקנדי החדש, רב הפעלים, משה - the Snow Alligator. משה שלנו נולד אי שם בדרך לLake Agnes
(טיפוס לא קל שבסופו אגם מקסים ובית קפה ציורי עם שרות רע במיוחד ומזון לא משהו. אבל עם נוף שכזה מי אנחנו שנתלונן). עייפות החומר הובילה לדרישה ספרותית, ואני מצאתי עצמי מספרת על אחד משה, תנין ירקרק עם נקודות ורודות, יליד פלורידה בכלל, שיצא לחופשת קיץ לבקר את יהושע דב הגריזלי וידידו Johny the Elk. משה, שעבר ילדות לא קלה (נסו אתם להיות תנין יחיד עם נקודות ורודות), מטייל עם ידידיו החדשים בהרי הרוקיס, קורע את היער במסיבה של Lake Louis, ומגלה לבסוף בביקור מקרי על קרחון קולומביה שהוא בכלל תנין שלג, ונקודותיו הורודות שומרות עליו בקור.
בינתיים הפך משה לגבור-על עם גלימה אדומה, כיאה למיטב אפנת גיבורי-העל, ואפילו הגר מחפשת ללא הרף את הציור של התנין המנוקד במחברת החדשה שסבתא קנתה לה, בשאגות של "snow alligator" שמחלפות כאמור רק בצווחות של C-A-N-A-D-A. בפרק ב' של סיפורנו, נתקבלה דרישה לספורי קרבות ודינוזאורים וכך הצטרפו לעלילה אחותו הקטנה של משה, קוקוריקה, המכונה בפי כל קוקה, וחברותיה - פופה הפנתרה וצוצה הצפרדעית. וכך, קוקה, פופה, וצוצה ארזו את בובותיהן הפייתיות - קוקי, פופי, וצוצי, ויצאו לבקר את משה וחבריו ליד Lake Moraine.
Lake Moraine ואנחנו

גשמים תקפו אותם במהלך המסע והבובות אבדו בסערה. שלושת החברות טעו ביער, נרטבו להפליא ואף נאלצו לשחות באגם כחלק מניסיונות החיפוש. בשארית כוחותיהן, עלו לגדה הנגדית רק בכדי לגלות שקוקי, פופי וצוצי נשבו בידי ה-Giganotosaurus השכונתי. רק תושיתה של קוקה שנזכרה שהיא פשוט יכולה להתקשר לסלולרי של משה, הצילה אותן, ותנין השלג שלנו חילץ את שלושת השבויות על ידי דגדוגים דינוזאוריים והשיב את קוקי, פופי, וצוצי לבעליהן הגאות, ששמחו להצטרף לכוס שוקו בבית הקפה שליד האגם.
דולי - הפיה של הגר, אם כל הקוקיות, הפופיות והצוציות על רקע עוד אגם תכלכל

ואנחנו? אנחנו בינתיים טיפסנו, ירדנו, נרטבנו כהוגן, אבל גם זכינו לכמה קשתות.

* * *

הימים חלפו, ההרים כבר מאחורינו.
ועוד אגם אחד לקינוח...

וונקובר מארחת אותנו (בעזרתם האדיבה של חברינו) לכמה ימים, מזכירה לנו שהטבע מלא הוד והדר, מרהיב ומפעים, אבל אין כמו עיר טובה לשמח ליבנו עד מאוד. עוד מעט נשוב אל בלאגן הארגזים המעורב בזה של ערב נסיעה יחד עם שאריות בלאגן שגרה סטנדרטי. שבוע של בוסטר יאפשר לנו לדחוס מיני בלאגנים אלה אל שאריות הארגזים, להפרד מיפי העיר שהיתה לנו לבית ולקוות כי תל אביב תדע לספק חלופה נעימה בדרכה המאפירה והמתקלפת, ועם זאת הבייתית כל כך.

יום חמישי, 8 ביולי 2010

אני עומדת במעגל ומביטה סביבי

ימים חמים מדי עוברים על כוחותינו. 36 המעלות של יום האתמול חישבו להמס כל חלקה טובה, ורק ההתקררות הקלה (ל32 מעלות) שהיתה צפויה לנו ניחמה אותנו מעט. ימים של חופש, שעשוע ילדים ואריזות. שוב אני דוחסת את פיסות חיינו לקופסאות, מקלפת קירות, מפרקת בית, בכדי להעבירו לצידו השני של העולם.
שוב אני משחזרת פוסט שאבד אי שם במרחבי הiPad של אסף, מחפשת מילים אבודות לנצח, בין ארגזי הקרטון לצעצועי ילדים, המצליחים למרות ניסיונות חוזרים ונישנים להעלימם אל בין פיסות טייפ ונייר, לצוץ לפתע בבלאגן נוראי המוסיף נופח בלתי אפשרי לכאוס האריזתי הכללי.
מחר יגיעו סבא וסבתא להצילנו מבין הררי הארגזים המאיימים להטביענו בטרם נשלחם הלאה. אח"כ נקח אתנחתא ונצפין אל הדובדבן שבקצפת האמריקאית, לשבועיים קנדים. צריך להפרד מאמריקה, לא? בינתיים אני מביטה על קירות ביתנו החשופים מה. סתם קירות האמת, לא הוד לא הדר, נעדרי שרם ניו אינגלנדי מינימלי, ועם זאת, זה היה ביתנו. הבית הכמעט ארוז, הולך ונקלף משאריות חיינו. מפת קיימברידג' המוארת הורדה אף היא השבוע אחר כבוד, ולי היה נדמה שרק אתמול היא נתלתה.

המפה והחבר'ה (ושוב תודה לעינת על פאר היצירה)

הרי רק אתמול עמדתי במן מעגליות שכזו ופרקתי חיים אחרים בעיר לא פחות חמה, ורק הילדה שלי שגדלה כל כך מאז מזכירה לי שהרף העין הזה היה שנה ועוד שנה.
מעגלי חיינו החוזרים שוב מובילים אותנו לקיץ חם מדי, נטולי מכוניות (כמעט), במסע לרכישת פתרונות אחסון שבדים זולים (שבגרסה האמריקאית הם זולים עוד יותר), כשבאמתחתנו הפעם רק ילדה אחת שתאיים מתישהו להתחרפן לאיטה (בכל זאת למדנו משהו, ויהלי אופסן לsleep over אצל חברו הטוב Satchel).


הגר עושה קניות באיקאה

עת פרדות היא זו. ואני מתקשה. כל מסע לאורך הנהר הצ'רלס מעורר מחשבות, האם זוהי הפעם האחרונה? האם נספיק עוד להתענג על מראות בוסטר כאלה ואחרים רגע לפני שנסע? החום שבחוץ משחרר רצונות ומונע מסעות גדולים מדי. בוסטר כנראה תצטרך להמשיך להקסים אותנו בזכרונות, ולחכות. יום אחד אולי נגיע לחופשה.

יום שבת, 26 ביוני 2010

למראית הדז'ה-וו

זה מכבר שאין עוד שום דרך לדחוס למקומם הרגעי חפצים משתנים, והבית נמלא בלאגן אינסופי, מתפרץ והולך, מסמן כי הגיעה עת. שנת הלימודים של 2010 ( איך אומרים את זה בתשמשהו?) כבר מאחורינו. שבוע של פרידות נרגשות חלף ועבר, ויחד עם גבעת ארגזים קטנה שצמחה לה לפתע במרכז סלוננו, מסמנים לי, שהנה זה בא. ניסיונות ההדחקה שלי מימים עברו מתקשים לספק הסחורה, ואני מתמלאת עצבות של סיום ופרידה.
שוב אני אורזת, מקפלת את חיינו לתוך קופסאות הקרטון. כאילו לא חלפו שנתיים, ואני באותה נקודה, שוב מחפשת חפצים פנויים למלא חללים מזדמנים. ועם זאת, אין השיבה הביתה דומה אל המסע אל הלא נודע. חלפו שנתיים, גדלנו, הפחדים עדיין שם, גם הם משנים יעדים. אך בין תחלופי געגוע בין השם והפה, אני מנסה להאחז בכל פיסת אמריקה, להנות מהנהר, הרחובות, הבתים.
חום יוני של בוסטר, מכין אותנו היטב לשיבה של תחילת אוגוסט, ורק גשמים מזדמנים (ובגשם, הכוונה בעיקר למיני סופות מטורפות של מים רבים להחריד כך סתם לפתע באמצע החום) מזכירים לנו שפה בכל זאת קצת אחרת, ואין להשוות בין סתם חמלוחת לחמלחות אמיתית.
אני נדה ונדה בין מבטים מצועפים בשמש קייצית של לפנות ערב, המנצנצת בעונג על פני הנהר הצ'רלס מנוקד המפרשיות, תוהה איך אפשר לעזוב, לבין ימים של עייפות מהאמריקה הזו, בה אנשים מודים לי על כוס מי ברז, כאילו תרמתי להם כליה לפחות. אני מוצאת גזרי ברושורים. מקומות שהיינו, מקומות שלא נספיק. עוד אגם, או נהר או יער, בית וגשר ועיירה. ציורית. ניו אינגלנדית. מעוררת געגועים לטיול שלא היה.
כן, גם אנחנו עוזבים עוד מעט. זה נראה כבר כמעט אמיתי. חוליה בשרשרת פרדות עירונית. אחרי הנטישה הגדולה של Crate & Barel והBarefoot Books את עירנו, גם רופא הילדים האגדתי שלנו פרש לטובת מחלקת ילדים אונקולוגית בבי"ח גדול. וכך גם אנחנו כמעט מצטרפים, עוד שניה, עוד רגע, רק תנו להנות מעוד אגם, או נהר או יער, בית וגשר ועיירה.

יום רביעי, 16 ביוני 2010

שש מלאו לנער, ועוד מעינייני דיומא

שקט. הילדים במיטה, אסף כמעט כהרגלו בצידה האחר של האמריקה, גם הגשם של אחר הצהריים פסק. ציפור מצייצת בחלוני, ובריזה נעימה של ערב קריר מנשבת פנימה, כאילו אין זה יוני שעומד והופך תקליט עוד רגע, אלא עוד יום סתוי.
ימים עמוסים עומדים לפתחנו, ואני מנסה לשמר רגעים אחרונים של כתיבה רגע לפני הפרידה הגדולה. חובות ישנים של טיולי קיץ ב-Newport ודיווחי יומולדת (למרות התקווה למזג אויר שמשי מצאנו עצמנו חוגגים לילדון שלנו בסופ"ש גשום למחצה שהסתיים בסערה מטורפת למדי, וכך נאלצנו לארח את אבירי הממלכה בצפופלנד הבוסטרי, מתוך משימת-על למצוא את עצמנו אחרי שעתיים עם קירות עומדים על טילם ושטיח בגוון בז' למחצה. רב הבית נדחס לחדר השינה, התכנית האמנותית היתה עמוסה, וכך בסופו של יום ואחרי שאיבה מסיבית הבית חזר לבלאגן הרגיל, ויהלי כבר רצה לדבר על היומולדת של השנה הבאה. מותשת, הבטחתי שעוד נמצא לנו זמן לשוחח, ובטיפת אופטימיות נזכרתי שלפחות אז כבר מבטחת לנו שמשיות חמימה) נדחקים הצידה, והימים אצים לי בתשישות אחת גדולה. שנת הלימודים כמעט מסתיימת, אוטוטו נארוז, ואח"כ נסע. טיול של פרידה עם סבא וסבתא, קצת לונדון, וזהו, תגיע גם השיבה הגדולה. בין לבין אני דוחסת קורס בכריכת ספרים, ונסיונות לשמר סוג של שגרה, רגע לפני שהכל מתפרק וחיים של שנתיים שוב ישאבו אל בין ארגזים ויפליגו הרחק, אל ארץ הקודש, מתוך תקווה לתחושת בייתיות מחודשת למרות הקשיים שהארץ הזו מערימה.
אבל בינתיים, במדור "אמריקה המחורפנת" מצאנו עצמנו היום בגן עומדים בפני צו חדש ומופלא. במסגרת הביקורות והליכי הרה-אשרור של רישיונות הגן של הרווארד, נתקבלה הוראה שלא לאפשר לילדים להתרוצץ נטולי מנעליים, כולל (כן, כן) בזמן השינה. תחקיר מעמיק העלה את ההגיון שמאחורי, הנובע מהחשש של מחוקקי האמריקה פן תפרוץ שריפה ואחד הילדים ירוץ החוצה יחף לגמרי ורגלו תפגע מאבן פוחזת, והו-הא איזו תביעה אז צפויה... למותר לציין, שהאמריקאי המקומי, לא התלהב או התרגש מן הגאונות התחיקתית (שמצטרפת לדרישה מקדמת יותר לצחצוח שיניים לכל ילדי הגנים), וגם הם תהו האם הוגי הרעיון מוצאים את עצמם ישנים עם נעליים בבית ומצחצחים שיניים כל שעתיים במקום העבודה. אבל אנחנו קטונו, לנו הרי חלם משלנו, רק יכולנו להמליץ על חרם בשיטת עמנואל.

יום רביעי, 2 ביוני 2010

סערה בלב ים

אני רוצה להתיישב ולכתוב על סופ"ש מקסים בNewport השמשית, של חול וים ורוגע. לכתוב על ההכנות הקדחתניות ליומולדת של יהלי הממשמש ובא (אנחנו באגף האבירים ודרקונים השנה), על שינויי מזג האויר המביאים עלינו גשמי זלעפות בינות לימים חמים ושמשיים. רוצה לספר על חידושי השפה האחרונים של הגר שמזמינה אותי לבוא ב"Come, sweetie" וכבר יודעת לומר על כל דבר כמעט שהוא "Awesome", על עינייני דיומא, על חויות אמריקאיות אחרונות, רגע לפני ששבים, לחום, לסחי, הביתה.
אבל המציאות טופחת על פני, והרדיו שעסק עד כה בכתם הנפט ההולך ומתפשט לו להנאתו במפרץ מקסיקו, דוחק הצידה חדשות מקומיות בוערות אלו (התחזיות הקרובות מדברות על עונת ההוריקנים הממשמשת ובאה, עם צפי לנפט מעופף שיכסה בתים, שלא לדבר על הנזק האקולוגי ההולך וגדל מרגע לרגע ואין עוצר), כי הרי כדרכן של חדשות כבר בערות חדשות צומחות ועולות במרחקים.
על העובדות אפשר להתוכח, גם נוכל להתדיין האם כולם אנטישמיים ועוכרי ישראל או שאנחנו הם חסרי השכל והאטומים (לבטח כולם יסכימו שטוב זה לא נראה). אבל ממרחק האוקיינוסים והאולימפוס של בוסטר, נדמה כי אפילו לא ניתן לומר שבעל הבית השתגע, אלא כי נטש או נרדם או שכח להגיע, והשאיר חבורת ביריונים, רפי שכל, להראות לעולם שהם יכולים, ושכולם יקפצו. וכמו כל בריון מקומי שדורש "תחזיקו אותי, או ש...", כך גם אנחנו, בלי מחשבה, רק בכוח, רוצים להראות לכולם מי פה מסכן וצודק. אבל לעולם מסביבנו, נמאס, להחזיק ולטפח, ביריון מקומי, עלג וטפש, נמאס לקפוץ ולטייח ושוב לסלוח לפרחח הקטן שכולם הרי כל כך אוהבים לשנוא. ובין האיש ההוא, ששאל ברדיו, איזה נכס אנחנו כבר מהווים לאמריקה, לעיתונאי שטען כי לא זו הדרך לעזור לאמריקה לעזור לנו במאבק שכנגד איראן, אני, היושבת על גדות הנהר הצ'רלס, מביטה מן החלון וחושבת, לאן אני מחזירה את עצמי ואת ילדי?
בוקר רחוץ עלה על בוסטר, הילדים בגנים, ואני יוצאת לצוד לי מעט מזון בריא בWhole foods השכונתי. הרדיו המכוון כהרגלו על NPR מעדכן מארועי הבוקר, בצד השני של העולם, רחוק כל כך וקרוב אל ליבי. לאור המיני אסון האקולוגי הצפוי של היומולדת של יהלי (כל כך הרבה חומרים בלתי מתכלים, עצים שהלכו לעולמם בטרם עת כדי לעטוף מתנות ופלסטיקים, פלסטיקים, פלסטיקים) אני מרוצה לגלות מזלגות חופש (כן, שמופי, גם הם מתרוצצים חופשי), ויחד עם הפויל הממוחזר שלי אני צועדת אל האוטו, ממשיכה להקשיב למהלך הארועים. תחושות ההתעלות האקולוגיים שלי נמוגים במהרה. בועתי הקטנה מתפוצצת ומתרסקת והחיים על גדות הנהר (שבימים ימימה נהיגה לאורכו ממלאה אותי עונג עילאי, אך לא עוד. לא היום לבטח) אינם שהיו. אולי כי השיבה כל כך קרובה, וכל שרציתי להדחיק בשנתיים האחרונות, צץ ועולה ויורק לי בפנים, אולי כי באמת הגזמנו והאיוולת הגדישה שאה. ואולי הידיעה כי יש בכוחי לבחור היכן לחיות ודווקא אל המקום הזה אני שבה, מחזקת תחושה שגם בי הטפשות פשטה.

יום חמישי, 20 במאי 2010

...Just a Perfect Day

בוקר חדש של אחרי גשם (שוב השמשנו השבוע את מעילי החורף. בכל פעם שאני מחליטה לכבס מיד נתקף מזג האויר שגעון מחודש של פרץ משב קור מלווה בזעם טפטופי כזה או אחר. ועכשיו, מתוך רגשי אשמה התחייבתי לעצמי כבר לכבס אותם בארץ. אולי נביא קצת גשם באוגוסט?) מנץ אלינו. זוהר שמשי של בוקר קריר עם הבטחה להתחממות מסיבית בהמשך. אבא וילד יוצאים הגנה להראות למבוגר שביניהם את ספרו של הקטן שסוף סוף יצא לאור (על פרוייקט הספרים בגן של יהלי ארחיב אולי בהזדמנות אחרת, רק אציין שכל ילד כותב ומאייר ארבעה ספורים ואז בוחר אחד שאותו מדפיסים ומציגים בגן לרווחת הקהל). בנות הבית, כמעט מוכנות, מזדרזות החוצה כמעט אחריהם, מתרגשות לגלות קרירות שמשית רחוצה.
כבר כמעט שנה שלא צעדתי לגן של הארווארד. לא כך בכל אופן. ממעמקי ההדחקה אני נזכרת ביום הקפוא ההוא, ומיד שוב מוחקת, מנסה לשמר רק ימים יפים של צעדה. זה כבר כמה ימים שהגר מבקשת בדרכה המעודנת (צרחות, השתטחויות ובריחה לכיוון השני בכל פעם שצריך להכנס לאוטו) להגיע לגן בעגלה, וכך אנחנו מנצלות שילוב כמעט חד פעמי של מזג אויר ותנאים פיזיים משופרים לצעדה קלילה.
רחובות קיימברידג' שעברו כמעט 24 שעות של זרזיף ממטרתי קליל מנצנצים אלינו מכל עבר. אני נוטה לגלות שהדרך ההיא שהיתה לי מעט ארוכה התקצרה לה לפתע, אבל כל פינות החמד עדיין במקומן. מה חדש בעירנו? צבעוני העיר פינו מקומם לאירוסים סגולים, ובכלל כך נדמה התקופה הסגולה בפתח, כי מכל פינה מציצים אלי, חייכנים, ניצנים ופרחים סגלגלים סגלגלים, מרהיבים, זוהרים, מנוקדים אבני חן של טיפות.
לו היתה לי מצלמה... בוקר משלם שכזה, מתעלה על הנסיעה המקסימה הכל כך חביבה עלי לאורך הנהר הצ'רלס, שתמיד מלווה אותי באנחת עונג של "איזה כייף לחיות פה". אני מתקשה להאמין שעוד רגע כל זה מאחורינו, מנסה להזכר ש"עם טיול של בוקר לא קונים במכולת" ואין ברירה אלא להתחיל לחבב גוונים אחרים, חומים מעט יותר ולקוות שאולי טריק הכביסה בכל זאת יעבוד.

יום רביעי, 12 במאי 2010

פרורי פרורים

אמריקה שלנו מתפוררת לאיטה. אחרי עוד recall של כל מוצרי Tylenol (שגרר כמובן זריקת כמה בקבוקים משומשים למחצה ותהיה, אם לא קרה שום דבר עד עכשיו האם יש טעם לזרוק או שמא כל תוספת תהיה מזיקה), אחרי משבר מים חצי מקומי שהוביל שני מיליון איש במתחם הבוסטרי רבתי (למעט קיימברידג', לשמחתנו) להרתיח מים במשך שלושה ימים, נשכח ילד בחצר הגן של הרווארד ותכתובת אי-מיילים ארוכה תארה לנו את ועדות הדיווח השונות, התחקירים הצפויים והלקחים שיופקו. לילד שלום, אבל אנחנו שרגלנו האחת כבר נוטה ומדשדשת עוד רגע בבוץ הישראלי, מתרגלים ומיתרגלים לאיטנו לחפלפ הישראלי מתוך ההוא האמריקאי, כך שמתוך ניסיון לחצי מבט משועשע, אין כהכנה שכזו לשיבה הצפויה. מי אמר שבאמריקה היאוש יותר נוח?
אבל השבוע ההוא, התחיל בכלל בשיבה הגדולה של אבא שהביא עמו אורחת כבוד לשבוע. תחילתו בטיולים ארוכים בבוסטר שלנו, תוך אפשרות כמעט חד פעמית ונטולת ילדים לבדיקת אותן חנויות מקסימות שעד כה לא זכיתי לשזוף מבפנים כי הילדים, הילדים...
אח"כ כמיטב המסורת הרחקנו אל עיר התפוח, שתי אמהות, נטולות ילדים אך עם הרבה חזון ורצון לקצת חופש ויקיצה טבעית בשעות בהן השמש כבר ערנית. באוטובוס של ההלוך, אסף עדכן שהגר עם חום, ואני מיד נתמלאתי רגשות אשמה, על ילדתי החולה, ועל אבא שלה שלא יוכל לעבוד, בעוד אני מתהוללת בעיר הגדולה. האם אסף מתמלא אשמה כשהוא נוסע והבית מתמלא חיידקים? האמת לא שאלתי אף פעם, וגם על השאלה מה עדיף, להיות רחוקה מן החולים או להתמודד איתם לבד אין לי תשובה. פיזית, לבטח עדיף להיות בדרך למסע תענוגות מרחק ארבע שעות נסיעה, אבל רגשית? לא בטוח. לבטח הייתי מתקשה להנות אלמלא אסף הודיע כי לילדה כבר למחרת ירד החום, והיא שמחה ומתוקה כהרגלה.
ניו יורק, הsequal, היתה מסבירת פנים כתמיד. חוץ ממסע קניות לשחרור רגשות האשמה (בכל זאת השארנו מאחור חמישה צאצאים ושני אבות מסכנים כל כך), זכינו לפסוע ברחובות המעטירים, לגלות מקומות חדשים, לטייל בשווקים, בחנויות הקטנות (והגדולות) שכמובן אי אפשר להנות מהן עם זאטוטים, לשבת בנחת על כוס יין של לפנות ערב, ולהנות מהשקט והשלווה.
האגף האמנותי היה קצת יותר חלש הפעם, אבל ראינו הצגה מצויינת (גם בלי ברוק שילדס שהבריזה) וצנחנו מותשות בכל ערב אל תוך המיטה (שגם אם לא היתה חמימה ונוחה כמו שציפינו), עייפות ומרוצות כמו שרק אפשרי אחרי עוד יום של שיטוט בעיר הגדולה.
שבוע חדש, קריר ואפרורי צנח עלינו (כן, כן, אנחנו מתקשים להפטר ממעילי החורף, אבל מתוך ידיעה שבקרוב נצטרף אל מרחץ הזיעה ונתגעגע, אנחנו נמנעים מלהתלונן ביתר שאת ומתמקדים בירקרקות האופפת מכל פינה). טיולי השבת נמשכים במרץ (יש עוד כל כך הרבה מקומות לבקר...), בין חיפושי דירות וסקרי הובלות, והרבה הדחקה שאו-טו-טו משנים תפאורה. כי הרי הדבר הכי טוב שיש באמריקה, היא העובדה, שאנחנו בכלל לא מפה. מחדלים? תקלות? זה בכלל לא שלנו. בינתיים אפשר עוד קצת להרגע...

יום שני, 19 באפריל 2010

My Goodness

האי-מיילים המטפטפים אל שולחני, לא מותירים מקום לספק, כי אכן יש ספקות בלב קוראינו לגבי עתידנו הגאוגרפי. וכך אני מקדימה ויוצאת בהכרזה חד משמעית - אכן אנו שבים ארצה. סוף יולי הוא תאריך היעד (לאלו מביניכם שברגעים אלו ממש אורגים שטיחים אדומים או שותלים פרחים), ועד אז בתוך שגרת יומנו מזדחלת לה תחושת עצבות קלה, של סיום תקופה ותחילת געגוע, מסוג חדש, למקום הזה ששימש ביתנו בשנתיים האחרונות.
אבל, רגעי הסכום מלאי הדמעות, הרגשנות והפאתוס טרם הגיעו, ואנחנו שאמנם כבר עסוקים בהתארגנויות טרנס-גלובליות (למישהו יש דירה פנויה בתל אביב?), משתדלים בעיקר לשמר שגרה של התפעלויות פרחוניות (צבעונים ונרקיסים - זה מה שהולך עכשיו) בין גשמי אפריל שאמנם מאפשרים את הירקרקות החביבה עלינו כל כך אבל קוטעים פעילויות מבורכות כמו טיולי אביב במתחם הבוסטרי המורחב.
ילדינו שלנו, שהתאמרקנו מה, כבר פחות ופחות זוכים לדרישות הוריות לדבר קצת עברית, כי הרי עוד מעט נתגעגע לאנגלית הזו. יהלי מתבל את לשונו ב"Gee, mom", "Awesome" ו"Grouse" באינטונציה המקומית ואילו הגר מתלבטת בעיקר בין "My goodness" ל"Oh, my gosh", תלוי באירוע כמובן.





























עייפות החומר ניכרת גם בתשישות הקלה המאפיינת את יחסינו לאחרונה עם תושבי המקום. אחרי כמעט שנתיים, קצתי כנראה בלחימה האינסופית כנגד תחנות הרוח האמריקאיות, ואני כבר פחות מתעקשת להתאמץ לארגן play-dates לגברבר הצעיר, פחות מנסה להבין את הלך הנפש המקומי. חברותיות יתר כבר נפתח כנראה בארץ אחרת.
בינתיים שלחנו את אב הבית למסע הכנה בארץ הקודש, בעוד אנו מבלים בעיירה הניו אינגלנדית החביבה Rockport (שנראית כמובן כמו כל עיירה ניו אינגלנדית אחרת, קרי, בתים קטנים ומתוקים, רחוב ראשי קצר של חנויות תיירים מקסימות שכוללות תמיד משום מה לפחות חנות צעצועים אחת מפונפנת, המתהדרת במיטב צעצועי העץ והבד האפשריים, הרבה ירק ופרחים בהתאם לעונה, וB&Bs רבים מסביב) הנחה לה לחופי האוקיינוס האטלנטי הקפוא . חמושים בחברים אמריקאים להפליא (כן, כן, למרות הפסקה של מעלה), שלא הפסיקו להתנצל כמובן, אבל היו נדיבים וחביבים, והנעימו לנו בוקר נטול אבא בשכשוך רגלים והתפלשות חולית.


רגע לפני השכשוך הגדול

הגר, ביאטה, הים...ורולי גם

מק משתזפת




חופשת האביב של יהלי תמה, שבוע רגיל וגשום צפוי לנו. בסופו ישוב אבא, חמוש בתגבורת של אורחת לשבוע ואני שוב אצא לי לנפוש בעיר התפוח, אבל על כך בודאי יסופר כבר בפוסט הבא.

יום ראשון, 11 באפריל 2010

הרומן שלי עם אמריקה

בין הגן של יהלי שכרת כבר אי אילו יערות גשם בכמות הניירת הנשלחת הביתה (הכוללת בעיקר להג בלתי פוסק בעניינים חסרי עניין), לגן של הגר שבאמת משתדל ושולח לנו אינספור הודעות אי מייל, אבל כמעט תמיד בסוף נשבר ומצרף גם את הגרסה הכתובה, אני מתקשה בד"כ לעכוב אחר המתרחש, לענות לכל השאלונים ולהגיע לכל הארועים.
עם זאת לפני מספר ימים נחתה הודעת המייל הבאה בתיבת הדואר שלי:

Save the Date!
Mark your calendars!

Margot Kaplan-Sanoff will be joining us on April 21 from 6-7:30pm to present:
"I Can't Be Liking These Peas": Encouraging Healthy Eating In Young Children.

More information to come.

(Child care & pizza will be provided).

כן, זוהי אמריקה שלנו, בכל תפארתה, רוצה כל כך ומשתדלת, אבל מתקשה להפתר מהרגליה הנושנים...
אבל באמריקה כמו באמריקה, לא ניתן לקצת אפונה לפגוע בשגרת יומנו. הגר, שכבר שמעה כנראה את ההרצאה, לא זקוקה לטיפת עידוד קולינרי באגף הבריאותי (אבל קצת יעוץ אופנתי לא יזיק – הילדה כבר כמה ימים יוצאת מהבית כשלרגליה נעל אחת ורודה ואחת לבנה, ושום תכסיס לא יכול לה), בעוד שאחיה, אגוז קשה במיוחד לפיצוח, לא יכנע בסרבנותו לאף יועצת, וכך משחררת עצמי מעוד ארוע חינוכי, פניתי לניצול זמני החופשי בדרכים מועילות יותר, אם לא לילדי אז לפחות לי, ויצאתי לצוד לי קצת ניו יורק, רגע לפני השיבה הגדולה.
שבע בבוקר. יום ראשון. אני יוצאת לאסוף חברה, ולדרך. הרחוב עוד שקט, השמש רק הרימה ראשה ליום נוסף של תחילת אביב. רחובות קיימברידג' שעד אתמול עוד היו נטולים, מהממים אותי בפריחה שהפציעה בן לילה, ואני מתנחמת בידיעה שגם בניו יורק העולם פורח, כי אין כמו בוסטר באביב של עצי מגנוליה מלבלבים, אבל ניו יורק, ניו יורק...
יש לי שלושה ימים לעצמי, לשוב להיות אדון לזמני, לשלוט בגורלי לרגע, תוך ניסיון לצבור קצת קולטורה, לאגור מזון לגוף ולנפש. ועם זאת בסופם, אגלה כרגיל, כי אין מנוס, ותמיד נשאר שם הגעגוע, שקצת מנחס את תחושת החופש אבל מחזק כל כך את שמחת השיבה, כי אין כמו חיוך של ילד (ואבא) שאמא סוף סוף חזרה.
אמריקה של ניו יורק אינה אמריקה של בוסטר (שגם היא אינה אמריקה של אמריקה, אבל זה כבר ספור אחר). רועשת, גועשת, פחות מנומסת, הרבה יותר מלוכלכת, אבל פורחת להפליא. וכך טיול של יום ראשון אחר הצהריים בסנטרל פארק השכיח בי כל טיפת געגוע לפריחה הפרטית שתחת בייתי (כי מי יודע מה ישאר מפריחת הבזק הזו עד שאשוב).

אח"כ בגן אחר לגמרי מצאנו את האנשים של גורמלי צופים בנו כמובטח, בדרכנו לסיור מוזאונים קצר.




























תערוכות גדולות אין כרגע בעיר התפוח, אבל פה ושם זכינו לרגעי אושר קטנים (כמו הWater Lilies של מונה ותערוכת הדפסים מקסימה של פיקאסו). בWhitney מוצגת עכשיו הביאנלה 2010, אוסף אקלקטי של יצירות אמנות בנות זמננו. קשה לי עם האמנות העכשווית. רובה לא מרגשת, לא מעניינת, דורשת יותר מדי הסברים ופחות מדי מספקת חויה אסתטית אמיתית. בעיקר אני מתקשה עם סרטים, מייצגים, ושאר פירוטכניקות אמנותיות. אני מודה, אין לי סבלנות לבהות באימג'ים חסרי פשר שאמן כזה או אחר בחר עבורי רק בכדי להעלות שאלות חסרות עניין לדיון הציבורי או להביע עמדה מחקרית בנושא איזוטרי כמו "הdoughnut – לאן?" (וזאת כמובן מתוך ההנחה שקראתי את החוברות הנלוות והבנתי סוף סוף את כוונת המשורר. אולי). אבל הפעם מצאתי עצמי מהופנטת לחלון הקדמי של Cadillac Miller-Meteor (של קבוצת The Bruce High Quality Foundation) דרכו הוקרן הסרט We Like America and America Likes US (קצת ארוך אבל שווה צפיה עד הסוף).



אז האם אני מחבבת את אמריקה? לעיתים. לעיתים גם לא. זה נכון גם לארצי שלי, לחיים בכלל, לעולם כולו. במבט של כמעט שנתיים קשה יהיה לומר שאנחנו עוזבים בשמחה, קשה יהיה גם לומר שאיננו שמחים לשוב. החיים כנראה מורכבים יותר ממשפטי מחץ של עוד פוסט, אבל בסוף כנראה אין ברירה ופשוט צריך לבחור.

יום שלישי, 30 במרץ 2010

זה סדר זה?

מזה זמן מה מתרונן בראשי אותו פזמון ישן של "אביב הגיע, פסח בא", מתפזם והולך, והשמחה רבה ורבה עם כל ניצן וכתם צבע שמבצבץ ומציץ ברחבי בוסטר שלנו לעת פרוס האביב, שאכן הגיע סוף סוף. כמעט.
זה כבר כמה ימים שמעילי השלג שוב מעטרים את כתפיינו עת הטמפרטורות צנחו בגלישה רמה אל האפס ומה שמתחתיו. בשישי, מזג האויר הגדיל לעשות וההבטחות של זקני המקום כי גם במרץ יורד פה לעיתים שלג קויימו להפליא, ואנחנו יצאנו הגנה כשפתותים נוחתים על ראשינו, כבר פחות נלהבים מכל הלבנבנות הזו. אנחנו כבר עברנו לסקלה צבעונית מזה. לבן, זה פאסה, ולנו אבירי השלג לפתע שוב קר.
אבל האביב כבר כאן. ואף פתית שלג לא יצליח לבלבלני או לשנות דעתי, והפסח, שנחת לפתחנו ממש בתחילת העונה (עם זאת הspring sales כבר בשיאם), מזמן אותנו שוב לעריכת סדר בניכר, כשהפעם הגדלנו לעשות ואנחנו המארחים. וכך בין החרוסת לקניידלעך (מאז שאני פה אני מתמחה במטבח היהודי על כל מועדיו), אני מתיישבת לרגע בעמדתי הכמעט קבועה על השטיח בכניסה לחדר הילדים, לזמר שיר לילה טוב לבת השנתיים (אחיה ממזמן כבר נרדם וחולם בודאי חלומות מתוקים על נבחרת הלגו של star wars שאולי יקבל מחר בתמורה לאפיקומן), שממאנת להרדם ודורשת עוד קצת אמא לפני השינה.
אז מה נשתנה הלילה הזה? אנחנו עדיין פוזלים בין יבשות, מתכננים כהרגלנו את חיינו הכפולים, שאולי יתגבשו ל"בשנה הבאה בירושלים הבנויה" ואולי גם לא (אבל אם מישהו שומע על דירה חביבה בצפון תל אביב נשמח מיד להתעדכן ולבוא), ואחרי עייפות הלבט הכללית שלי, אני פשוט נחה, ובשלושים ביולי אם אהיה על מטוס אל ארץ הקודש כבר אדע מה החלט. אבל בינתיים יש להמשיך ולהפיק את ארוע הסדר, לערוך השולחן, לבשל בישולים ולפזם שירי פסח, מישהו הרי צריך לשמר הגחלת של "והיגדת לבנך".
ליהלי כבר ערכתי מבעוד מועד תדריך פסח שכלל קצת מקורותינו במצרים (תוך התמקדות נרחבת על עשרת המכות שמאוד רגשו את הילד), נוהל אפיקומן ודיון מעמיק על ההבדלים שבין אליהו הנביא לסנטה קלאוס. ילדי הפרטי לא מאוד התרשם ממרכבת האש של אליהו, אבל התעניין מאיזה שמיים בדיוק הוא מגיע (של ישראל או של פה?) ושמח שלפחות בשבילו לא צריך ארובה אלא רק דלת וכוס יין (כי לנו הרי אין אחת כזו), ואתמול התאכזב בשביל כבודו על שאפילו אינו זוכה לכסא משלו ותהה אם ראינו אותו כשהגיע ומיד שעט חזרה אל חדרו להמשך האנדרלמוסיה הכללית שחגגה שם סדר משלה.
וכך התכנסנו לנו לעת ערב, ששה מבוגרים וחמישה זאטוטים (על הסקלה שבין חמש ושלושתרבע לתשעה שבועות) בקורת ביתנו הצנועה, לסדר פסח כהלכתו (כולל האחורים שבלעדיהם הרי אין סדר), בגרסת בוסטר 2010.
את בוקר יום האתמול ביליתי בקניות אחרונות, בישולים ועריכת שולחן הסדר כמיטב מסורתי הפרטית. אח"כ שבו גמדי הבית מיום עמלם בגני העיר, ומיד דרשו קיום מסורת פרטית אחרת, הלוא היא צפיה במיקי מאוס וחבריו (ואתמול בהתאם לרוח החג – מיקי מציל את סנטה קלאוס). וכך תוך ניצול קלף המיקוח נתאפשר לי לייצר מקלחת בזק, ואז נרגעו הרוחות, לרגע קט או שניים, עד שאמרנו ביי ביי למיקי וכולם נזכרו בעצם שהם מאוד רעבים.

לפני...

הגר התבייתה על קערת הביצים, אבל נאותה לבסוף להסתפק בקצת קיווי, ורק כשהחלה לטעום גם חרוסת ("לבד, לבד"), ושאר הילדים (שבינתיים הגיעו) גם הם החלו למרוד, מצאנו עצמנו במן קדם-סדר של ביצים ומצות ויין ענבים מלוא הכוס. וכך כבר נשבר המחסום, ובעודנו ממתינים לאחרוני המוזמנים, מזגנו קדם-כוס של יין גדולים, כשמסביב כבר צוהלת רביעיה קצת יותר שבעה ושמחה.
כיאה לנכר לאף אחד מן הנוכחים לא היו הגדות מבית אבא. ניסיונות אכזב לקבל קצת יחס יהודי מבית הכנסת השכן הובילונו חזרה אל הרשת ואסף כבר שבוע כמעט שב מדי יום עם עוד שתי הזמנות מודפסות וכרוכות בכריכת סיכות מפוארת וכך להפתעתנו גילינו שלראשונה לכולם יש אותה הגדה. כמעט בערגה התרפקנו על חיסרון התהיות הקבועות של "איפה אתם קוראים?" ו"באיזה עמוד אנחנו?", ואלמלא זעקות שבר שנשמעו מדי פעם מן החדר השני ונטישת אחד המבוגרים האחראיים את שולחן הסדר לטובת השכנת שלום עולמי, שדרשו בשובו שאלות עדכון, לא היינו זוכים לשמירת מסורת זו. אבל, הסדר כהלכתו קבל אי שם באמצע הקריאה קצת עצמאות משלו ואנחנו ויתרנו על לוחות הזמנים לטעימת החרוסת (שנבלסה להפליא אך הושמצה והואשמה במראה של כבד קצוץ. פוי), הביצה, המצה ושאר כרפסים (שרק בבייתי נחשבים כתפוחי אדמה ובשאר עדות הבוסטר נרשמו תנודות בין פטרוזיליה לחסה). גם הכוסות פשוט נמזגו והתמזגו עד אין קץ ואנחנו דילגנו והפלגנו אל המזון שבקצה הטקסט.
ילדינו ששבעו בטרם ויתרו על הספור והקריאה, בקשו שנקרא להם שנגיע לחלק המעניין וגם אז התקשו להפרד מהלגו והפיראטים לטובת חתיכת מצה. יאיר ויהלי (צוות החפשנים הראשי) נתבקשו שלא להציץ וכיאה לחינוך באמריקה תמנו ראשם היטב היטב (ובאמת בלי להציץ) בעוד המצה האמצעית מפליגה הרחק את מעמקי הבלגן שבחדר הילדים. אח"כ נרשמו אינספור בקשות לרמזים והכוונות שבסופם המצה נשלפה ונמצאה. מיד כמובן קמו ועלו דרישות רמות למתנה או לפחות קינוח, וכשהקקפוניה החלה להפריע למנה העיקרית, כבר לא עמדנו בפרץ – ילדי הבית זכו לשי המבטח ואנחנו זכינו לסיים המזון בנחת ובשלווה, לגלות כרגיל שנשאר עוד המון אוכל (כי אחרת באמת שאין זה פסח כהלכתו) בעוד מצת האפיקומן הזנוחה נשכחת לך בשקט ממתינה לסדר של אחרי שיגאל אותה.
אי שם לקראת אחת עשרה יהלי בקש לישון, וגם יאיר ואיתי לבשו פיג'מה, רק מלכת הלילה שלנו עוד נאבקה. את סדר הפסח האמיתי עשינו רק אחרי שהבית שקט ונדם, וקצת אח"כ גם אנחנו פרשנו לישון. רק שכנינו הדתיים מהדלת ממול עוד הנעימו בזמירות שלאחר הסדר במבטא אמריקאי כבד, ואנחנו נזכרנו בחד גדיא ואחד מי יודע שגם כמו אותה המצה נשתכחו ונמוגו בין הבלגן הכללי, לקינוח ולאדי האלכוהול.

...אחרי

חג שמח!

עוד משהו – בחיפושי אחרי מתנות האפיקומן התגלגלתי ברחבי חנויות הצעצועים של בוסטר וגיליתי שאף הן התעדכנו ברוח החג. בין ערכות מזון לפסח מפלסטיק לספרי חג מצאתי גם בובות אצבע של עשרת המכות. כל כך חביבות שעושה חשק... המהדרין שיגללו מטה באתר של Amazon, יגלו שמי שעדיין מתגעגע לפורים יכול גם לרכוש באותה הזדמנות סט מסכות וערכת צפרדעים תואמת. שיהיה. חדי העין ישימו לב שבובות האצבע (שעד לפני מספר ימים היו עדיין במלאי) נמכרו ואזלו עד לפסח הבא לבטח. מי היה מאמין שמישהו אכן קונה את זה. אמריקה כבר אמרנו?

יום רביעי, 10 במרץ 2010

שמש נצחית (לרגע) בראש (לא מאוד) צלול

ילדתי הרכה בת שנתיים. רכה אמרנו? גוש רצונות שעומד או צורח על שלו, דורש ובוחש "לבד, לבד" הומה ורוגש בחיוך מלאכי. ילדת האביב שלנו, שהבליחה אל עולם של ימים חמימים, מתקשה יחד עם כולנו להאמין שהחורף אמנם כבר מאחורינו, אבל האביב עדיין לא פה. בין הקור המקפיא לפריחה המשגעת, שתגיע מתישהו לבטח אי שם בערבות מאי, צפויים לנו עוד ימים קרים ובעיקר גשומים עד מאוד, ימים של המתנה, שיעוררו לבסוף את הטבע אל הירוק, המפעים עיניים ישראליות, הרגילות כל כך לחום ולחום של חמסינים, שלא יעלמו עד לחורף המקווה של השנה הבאה.

כבר שבוע לפחות שאסף יוצא את הבית בסוודר ומעיל גשם מתוך הכרזה, האביב כבר כאן, ושום דבר לא יזיזנו, אפילו לא טמפרטורות קרירות מדי וגשמי הברכה. שאר דיירי הבית עדיין השתרכו במעילי השלג, אבל יום השבת שבר את כולנו, המחשב מדווח משהו שבין שש לשמונה מעלות חיוביות להפליא, ושמש חייכנית ממלאת את אייקוני כל השבוע, והלב מתמלא שמחה.

טיול הבוקר מרטיט את הגר במצהלות שמחה של ילדה משוחררת מסוגר המעיל והכובע, ואני מוצאת עצמי שועטת אחר ילדתי הרכה בת השנתיים שאצה רצה לאורך הנהר כאילו אין כביש או מים או סתם עוברי אורח שאפשר להתנגש בהם בלי שום סיבה. הנהר שוב זורם, וניצני השייטים כבר יוצאים לאימון ראשון של בוקר ואושר גדול ממלא את האויר. יום שבת של שמש חמימה מפעים לא רק לב ילדה בת שנתיים וכל עכברי הבוסטר התפרצו מחוריהם אל החוץ השמשי, מחייכים, בעונג של יום ראשון של אביב. רוכבי האפניים ושאר האצנים שוכחים לנבוח עלינו החוסמים את דרכם בעגלה ובת שנתיים, מתענגים גם הם מהשמשיות החמימה שהפציעה לפתע.

וכך, אני והגאופיטים, שלפתע החלו להציץ ועוד מעט יחייכו אלינו בשלל צבעים וניצנים, מנסים לנער קורי שינה של חורף, להתמלא מרץ ולקבל סוף סוף החלטות. מיליון התחבטויות, לבטוטים ותהיות נוחתים לפתחי, כפרפרי אביב מתדבקים על חלוני, ואני שבקושי התעוררתי, מתקשה לברור בין הקש לתבן ולהחליט – חיי לאן? נו, טוב, לא הכל כה גורלי, אבל שזר ההחלטות מתגלגל והולך, צובר תאוצה לכדי כדור שלג הממאן להנמס למרות החמימות הכללית של השבוע האחרון. וכך בין ההחלטה הגורלית של הלשוב הקיץ ארצה או רק בשנה הבאה, נשזרות החלטות של גנים פה ובארץ, בתי ספר, קייטנות, יעדי טיולים ומה לא, כשהכל כמו דומינו יפתר וילך כשאמצא סוף סוף תשובה. ללמוד או לא ללמוד – זו השאלה, ובימים אלו ממש אני מנסה להחליט בין נפלאות ארצנו למנעמי אמריקה והמשא כבד על כתפי, ואני שבקושי התעוררתי כבר עייפה.

בינתיים כאמור חגגנו יומולדת וילדתנו ששבה מהגן התעלמה בהפגנתיות מהבלונים ושירי היומולדת, והלכה כהרגלה לראות קצת מיקי מאוס, גבור תרבותה החדש-ישן. וגם אח"כ עשתה טובה והועילה בקושי לפתוח את המתנה ורק באגף העוגה (שלא היתה cup cake) הסכימה להביע מעט התרגשות ולשתף פעולה.

אח"כ כאמור היינו עסוקים כל הסופ"ש בלהתרגש מהשמש, וביום ראשון יצאנו במסע קצר של שעה וחצי מערבה עם כמה חברים שנאותו לחבור אלינו במסע אחר המייפל ותהליך יצורו. כך מצאנו עצמנו בתוך יער של עצי מייפל (שעכשיו הם סתם עצים חשופים אבל עוד מעט קט ירהיבו לבטח ביופים את בעליהם ושאר דרי המקום), נהנים משמש חורפית (כן, כבר נמאס לכם, אבל לנו לא, עדיין), שותים קצת סיידר חם, צופים בsap (אותו נוזל מתקתק שממנו יופק אח"כ המייפל) מטפטף לאיטו אל דליי התיירים (בעולמנו המתקדם גם את הפרות כבר לא חולבים בידיים, וכך גם עצי המייפל מחוברים למערכת צינורות ענפה שמובילה את הsap ישירות למייכלי הסינון והחימום. והדליים? כאמור סתם רומנטיקה של תיירים מזדמנים), כשהילדים מתרוצצים בין לבין, מקפצים בין אבנים ועלים. אח"כ הוזמנו להתנחל על הדק המשפחתי לפיקניק שמשי, ואושר גדול מלא את בטטננו, כי מה עוד יכולנו לבקש?

יום רביעי, 17 בפברואר 2010

סערה בכוס תה

גם אנחנו כמו שאר העולם עוקבים באדיקות כזו או אחרת אחר מצב השלגים בוושינגטון בירתנו. רחובות בוסטר, שאפשר לתארם בימים אלו באופנים שונים אך ודאי שלא כלבנים, זעקו השמימה, ונדמה היה כתפילתם נענתה כאשר חזאי ניו אינגלנד צפו לנו אתמול סופת שלגים איומה. שיחת היום היתה כמובן מזג האויר הצפוי לנו, כשהנוכחים מעלים מיני השערות ביחס לגובה השלג העתידי. אח"כ כבר תהינו האם בתי הספר יפעלו כרגיל, ואסף נערך ליום עבודה בייתי. המחשב, ששב לחיים, תודות לטכנאי הבייתי (ומאז שבק סופית, אבל לפחות רב החומר ניצל), מהבהב באדום אימתני ומזהירנו כי אם כל הסופות תנחת לפתחנו לקראת השעה שלוש ועד אז נאלץ להסתפק במתח שלג סתמי או כמו שיהלי קבע, "בבוקר תהיה סערה ובשלוש תתחיל הסופה".
בוקר. אני מציצה מחלון ביתנו. שלג אין. המחשב מעדכן כי "הסערה" תתחיל רק ב10. הגן של הגר עדיין מתפקד אבל מערכת החינוך הציבורית נבהלה ומשתתקת, והצג שוב מעדכנני כי בתי הספר יהיו סגורים היום. יהלי זוכה לSnow day בייתי ואנחנו יוצאים לפלס את דרכנו באין שלג, במשימת הבאת הגר אל הגן ומספר קניות לפני הכניסה למצור השלגי. בין אפסון הילדה לרכישת קוטג' כמה פתיתים מתחילים לעופף באויר. "הסערה החלה" מכריז המושב האחורי.
בהילות באויר, מזרזת צעדינו, ואנו שבים חמושים גם בחומוס וחלב אל מקלט ביתנו, בכדי לגלות, שאופס, הסופה נדחתה לחמש. בינתיים גם הסערה שככה ונחה, נמה שנתה ואף שכחה להתעורר לדייט של חמש. אח"כ כבר החשיך, ואנחנו פנינו למפעלות הלילה ומי כבר זכר להציץ מחלוני? ובבוקרו של יום המחרת שוב מציצה מחלון ביתנו, קצת קצת לבן מבצבץ לו בצדדים. זה שלג זה? רק זנבנבי שאריות. לרגע אפשר כך היה נדמה לראות לבוסטר את הלבן בעיניים, אבל שמש נעימה ממיסה את סופת השלגים במחי קרן, ועד שסיימתי לפזר ילדים כבר כמעט שלא נותרו עקבות לפארסת האתמול.
וכך לא נותר לנו אלא להצפין אל הצד הקנדי של האמריקה, שם לוחשים יודעי דבר, יש שלג אמיתי. בכל שנה אי שם בסביבות הפברואר פוצחים הקוואבקיאנים בחגיגות לכבוד מזג האויר הקפוא והמשלג, ואנחנו צמאי לבנבנות עוד מימים ימימה, תכננו בכלל להגיע לארועי הפתיחה של קרנבל החורף הזה. אבל למזג האויר כידוע חוקים משלו וסוף השבוע ההוא התאפיין בטמפרטורות נמוכות מדי אפילו לבוסטרים קשוחים כמונו (משהו בסביבות ה30- מעלות), וכך מצאנו עצמנו אור לסופה שלא היתה מצפינים לQuebec City כדי להספיק להנות מקצת שלג, שניה לפני שהפסטיבל מסתיים.
באומץ לב החליטותנו הפעם לצאת עם אור ראשון אל המסע הארוך. שמונה וקצת בבוקר, האוטו עמוס במזון, צעצועים, קצת מוזיקה והרבה בגדים חמים. בכדי להגיע במצב צבירה סביר יחסית, אחרי שמונה שעות הנסיעה הצפויות, החלטנו לבצע עצירת התרעננות אי שם במפעל של בן אנד ג'רי'ס אשר בוורמונט. אין כמו הבטחה לגלידה בכדי לאושש ליבו של זאטוט שקצה נפשו באוטו (בגרסת היהלי: "אוף, מתי כבר נגיע?" או בגרסה ההגרית: "Ouuuuuuuut!!!"). המפעל שנראה בערך כמו קופסת גלידה, מציע סיורים מעל קו הייצור, שכמובן לא פעל כשהגענו (ראינו סרט...), אבל למי אכפת? העיקר שבסוף מחלקים טעימות חינם, שהילדים שוחררו לרגע מחגורות הבטיחות, ואפשר להמשיך בכוחות מחודשים לקטר לאמאבא באוטו.
ערב. מפלס הלחץ במושב האחורי עולה. שאגות הout מחריפות ואנחנו מנווטים את עצמנו בערבות קוואבק המשלגת(!) מחפשים את המלון. שני ילדים מחורפנים, ואבא ואמא, מחפשים קצת מזון לפני המנוחה של הלילה, ומישהו למעלה זימן לנו אל מול מחוז חפצנו מסעדה איטלקית, עם מלצרים נחמדים שלא נשברו גם אחרי ששפכנו מיץ והפכנו כסא ובכלל הרעשנו מדי, כיאה לשני ילדים מחורפנים, ואבא ואמא, שנסעו קצת יותר מדי ליום אחד.
אבל אין כמו שנת לילה טובה לסדור עיניינים שכאלה, ואנחנו חמושים במיטב האופנה האלפינית יצאנו לכבוש את הררי השלג שחיכו כל כך בשקט עד שנבוא. מתחם הפסטיבל כלל אינספור אפשרויות להחליק על השלג ועל הקרח, פסלים, טירה אחת קפואה והרבה קנדים קשוחים במעילים שאח"כ גילינו שבכלל מסתובבים עם קצר ממתחת ורק אנחנו החננות מבוסטר מסתירים מלמטה הררי סוודרים.





הטירה















פסלי השלג

באגף הקקפוניה קבלנו הרבה קוואבקנים בבגדי ים שהתפלשו בשלג










קוואבקים משוגעים בלהיטי אפנת החורף המקומית

ואת Bonhomme, מלך הפסטיבל, מין איש שלג עם חיוך קצת תפלצתי שמיד הפך ל"בונון" על ידי נסיכת הבית, שאמצה אותו לחיכה יחד עם מיקי מאוס ושאר חבריו גיבורי תרבותה החדשים.





























בונון - מלך השכונה החדש


יומנו הראשון התאפיין בהרבה תורים ומעט עשייה (בעיקר כי נגמרו המזומנים והATM המקומי סרב בחוסר נחמדות קנדית לא אופיינית להתייחס לכרטיס האשראי המאוד אמריקאי שלנו), ואנחנו שמצאנו עצמנו עם שני ילדים קפואים מעט מדי מן הרצוי יצאנו לצוד קצת חום ושקט בבית קפה בעיר העתיקה של קוואבק. סיור קצר גילה רחובות יפים והרבה מסעדות איטלקיות דווקא, אבל קפה אין, ואנחנו לאור המצב עברנו לplan B שכללה ילד בעגלה וילדה על הכתפיים, עוגיות בסופר והתחממות כללית כולל קפה ושוקו בחדר במלון.
למחרת כבר היינו ערוכים היטב. את התורים לנקניקיות החלפנו בסנדוויצ'ים שהכינונו מבעוד מועד כלומר בערב,
שאריות קולינריות של תורים ארוכים מדי

ככה שותים אלכוהול אצל הקנדים. $7 והכוס נשארת אצלך














וכך מצויידים גם במזחלת השלג שלנו שנקנתה אי שם בשלהי החורף שעבר ושמעולם לא הצלחנו להשמישה,

יצאנו לעוד יום של גלישות שלג, מגלים את המלכה האמיתית של פסטיבל החורף, שלא פספסה אף החלקה כל זמן שהיתה ערה.

רפטינג שלגי - הגר דורשת more

יום ההשתובבות השלגי הסתיים במטח של שלג שהזכירנו שלעיתים גרמי השמיים קצת פחות נעימים, ואנחנו המשכנו בתכנית האמנותית שכללה ארוחת ערב של לפני המסע דרומה, ועוד סיור לילי בעיר העתיקה על שלל תאורת הChristmas שנשתכחה לטובת תיירים כמונו, ושמחה את ליבנו בדרך לאוטו שיובילנו כל הלילה דרך סופה לבנבנת אל בוסטר, עירנו המעתירה ונטולת השלגים.

מבט לילי אל העיר העתיקה

עוד משהו - בינתיים שוב הגיע עוד בוקר ואנחנו התעוררנו אל מיני סופה או שמא היתה זו רק סערה, אבל בוסטר שלנו שוב משלגת, יבוא אישי מקנדה הרחוקה.

יום שישי, 5 בפברואר 2010

שנת החורף שלי

ערב שבת. הילדים ישנים. אסף מנסה להציל את המק שלנו שקרס לעת בוקר וממאן להתאושש. כוסות היין של ארוחת השישי פזורות ברחבי הבית וכך גם הכביסה, הצעצועים, מעילים, תיקים ועוד מיני חפצים (סוודר אחד, שני מכתבים, עיתונים, קופסאות פלסטיק, סרגל מתכת, עוד קופסאות, עוד תיקים, ציוד הגן של הגר, שקית חומה, ועוד היד נטויה). בלאגן אופייני של סוף יום וסוף שבוע, ואני שרועה על הספה מתלבטת אם להרדם או סתם להתעפץ. רסיס מחשבה לסידור הבית חולף במוחי ומיד מטואטא הצידה, מפנה מקום לתהיה המקורית (לישון או לא לישון? זו השאלה), כי הרי לשם מה? מחר בבוקר עם התעוררות זאטוטי הבית, ישוב האי סדר אל קנו, כאילו לא היה פה סדר של רגע, ובמצבי הנוכחי נדמה כי כל תזוזה מיותרת, היא אכן מיותרת להפליא.
ימים של תחילת פברואר, מזכירים לנו כי החורף עוד ארוך ארוך, וקר. כן, קר בבוסטר שלנו אבל אין פה שלג, ומזג האויר המשונה הזה, מותיר זרזיף של שיממון בחלל האויר המקפיא. ללא הדרת עטרת הלבן לבן הזה, עובר עלינו מן חורף גמלוני, סתמי, משמים. קר אצלנו. סתם קר וזהו. מה עוד יש לומר? קר.
ובין שגרת קימה וארגון צאצאים לשגרת כביסות ובישולים אני זונחת את טרדות הבית ומתקפלת אל שנת חורף, מצמצמת פעילות, מרחיבה היקפים, ומחכה לשלג או לאביב, אולי לשיבה הביתה, לימים טובים יותר, לבוא המשיח, כנראה לסוג של ריגוש שיעורר אותי לפעילות פחות מאוזנת (פיזית ונפשית).
הרבה תהיות חולפות באויר הצונן של בייתנו, לאחרונה גאוגרפיות בעיקר. שנת החורף שלי גורסת שהייאוש פה כבר קצת פחות נוח, ועם זאת גורמים אחרים מושכים ומושכים, ואני מלכת הלבטוטים וההתחבטויות, נמתחת ונקרעת בין יבשות, ממאנת להחליט ולהיות שלמה, ולו לרגע אחד.
ובינתיים ימות החורף של שיגרת אין שלג חולפים עלינו, ואבא שב סוף סוף ממרחקים. הגר עוד הגניבה דלקת אוזניים לציון חוקת "אבא איננו - מישהו חייב להיות חולה", ולזכותה יאמר שהפעם היתה במיוחד מתחשבת ואת החלק נטול השינה כבר חלקתי עם אסף. האבא, עם זאת כבר מתחיל לתכנן תכנוני תכנונים של סיורים ברחבי האמריקה, ואני מנסה כמו ההולנדי ההוא לעמוד עם האצבע בפרץ, בינתיים בהצלחה למחצה (קרי משהו צפוי אבל עדיין לא במצב מספיק קונקרטי שאהיה מודעת ואתחיל להתכונן לקרייסס הבא).
וכך בשגרת יומנו צאצאי הבית מאופסנים מדי יום במקומות בהם מבוגרים אחראיים ממני משעשים אותם במיני שעשועים. יהלי הולך ומחכים בגן של הגברת ריאן (שאף זכתה בפרס בתחום החינוך המדעי. ואני שמתחילה להתחקות מחדש אחר המערכת המכונה חינוכית בארץ הקודש מנסה להתענג על רגעים כנראה כמעט אחרונים של חינוך אמיתי). בין פעילויות מדעיות בחקר המים, לכתיבה וקריאה, וחשיבה כמותית, למשחק חופשי, הרבה יצירה, הצגות, ושאר עיסוקים, לא נותר אלא לסכם את פעילויותיו של היהלי, בציטוט המפלא המסכם כל יום ביומו "כייף, כייף, כייף" ואין תוספת, בין אם כי כבר נמאס מתחקיריה של אמא או סתם כי באמת מה כבר יש להוסיף.
גם הגר מצטרפת ובערבו של יום ממאנת ללכת הביתה. היא אמנם עדיין שמחה לראותני אבל אז היא שבה לאטרקציות יותר חינניות ורק איומים של הפקרה תוך גנית משכנעים את הצאצאים שלי להצטרף אל אמא למסע המפרך אל החום הבייתי.
החיים בבוסטר אמנם מייטיבים עם צאצאי הבית, אבל הבית עצמו אינו במיטבו. גשם אחד הוריד יגונו כרגיל על ארונות המטבח, והנזילה הקבועה הפכה לארון שקרס ורק נס שכזה (בכל זאת גם לי קצת מגיע) מנע מכלי האוכל שלנו לסיים אחר כבוד על רצפת המטבח. אח"כ נסתם המדיח, וגם הכיור הצטרף למסיבה. יומיים חלפו, וחואן (אב הבית) האיש שלנו, בא ותקן ופתח על הדרך גם את הסתימה התורנית של האמבט. בינתיים המדיח קרס ונטש אותנו, ועכשיו אנחנו מקווים (תוך שטיפת כלים אינסופית) שסוף סוף יוחלף, באחד קצת יותר שקט וסמפטי, שיהיה מסוגל לפחות לנקות הכלים גם אם לא נשטפו למשעי רגע לפני הכנסתם.
וראשי המלא תהיות של חורף מתלבט באם אלו רק תחלואים עונתיים, או שמא הבית הזה מנסה לרמז רמזים, כי הגיעה העת להפרד כידידים? או אולי גם הוא מנסה ללא הצלחה יתרה לנום לו שנת חורף, מחכה לימים חמימים שיובילו אולי לפתרונים מחכימים?

יום חמישי, 14 בינואר 2010

מצב רוח פיתה או "אבא הלך לעבודה..." - פוסט מסכנים נוסף

חופשת עונת החגים חלפה עברה לה, גם הג'טלג מאחורינו, ועם זאת אנחנו עדיין מתקשים לייצר מחדש שגרת חיים ייצרנית. הילדים אמנם בגנים, אבל יהלי כבר כמעט שבועיים מסיים את הגן ב2:25 במקום בארבע, כי סשן חוגי אחר הצהריים שלו טרם התחיל. הגר צועדת לגנה אף היא, אבל פרץ ה-Terrible two האופף אותה עוד מימי גיל שנה בערך, רק מחריף בימים אלו כשיום הולדתה השני מתחיל להפציע באופק, והילדה משתטחת על שטיחים ורצפות על בסיס דו יומי לפחות, ובין בכי לבכי דורשת מו(צץ) או (בק)בוק או טלויזיה, שלושה אובייקטים שאמא שלה מנסה לצמצם את רגעי המגע עמם, וכך נוצר עוד גורם לבכי הקורע לב שמשכיח אמנם את הסיבה המקורית אבל לא מצמצם את ממדי הקקפוניה הבייתית. ואבא? אבא של צאצאי הבית בעיקר נודד מערבה. אחרי החופש היזום והכפוי אסף בילה את השבועיים האחרונים (לא כולל אפטר של שבת בבוסטר הקרירה) אי שם בערבות הקליפורניה, בעוד אנוכי מגלה מחדש את נפלאות החד הוריות.
אז מי אמר שאין שגרה? כבר שבועיים ימים כמעט אני נאלצת להשקים עצמי קום ב6:30 בלי הקפה שלי שמגיע בד"כ אלי למיטה (בעזרתו האדיבה של אסף כמובן). אכן, יהיו ימים של השקמות מוקדמות יותר, אבל אחרי לילות העירות עם הגר (כן, הילדה עוד לא ישנה לילות שלמים. היא עדיין מתעוררת למים ומוצץ, לקצת שיר של אמא כמאמר הפזמון "ארבע לפנות בוקר לא נרדמת לבד קשה לי ללכת לישון", קצת יד אולי, או נחמה, אבל מה לעשות? אני עייפה) מי סופר. התארגנויות של בוקר, ריצות בשלג, אפסון ילדים והופ כבר 9:30, אפשר לנוח שניה לפני כלים, כביסה, סופר ושאר מרעין בישין? היום קצר, בשתיים שוב צריך לצאת, ואחרי לילה הזוי אני חייבת איזו שנת צהריים קלה. וכך בין סידורים לאיסוף ילדים הרבה יום לא נשאר, ובשעה ההיא הפנויה אני כבר מתמקמת לי בתנוחת פיתה מצויה אל מול הלפטופ ובוהה בהרבה זבל ישראלי. קצת "עונת החתונות", שוב "מחוברות" (סוף סוף העלו לי את כל העונה), ולשיכוח המצפון "הכל דבש", שנרגיש שבתוך כל המישמש הזה מתערבב גם משהו קצת יותר איכותי.
אבל כידוע כשאבא איננו הכל יכול לקרות, ובין ימי השגרה גם הפורענויות צונחות. בימות השבוע הראשון מצאתי עצמי עם ילדה מקיאה את נשמתה כל הלילה. 23:30 - הקאה ראשונה, הענן והמיטה נפגעו קשות. ברגעים אלו אני עדיין מתקשה להחליט מה עושים קודם. לפחות הפעם אני יצאתי נקי. הענן מקולף ונשלח לאמבטיה, הגר מפתחת דציבלים חדשים, מהמצב, מהענן, מהעייפות, והלילה וגם לי מתחשק להתיישב על כסא ליד ולהצטרף לזמר הכללי (תוך תמיהה שהולכת וגדלה עם חלוף הליל כיצד יהלי עוד ישן בתוך הבלאגן שמסביב). אבל אבא איננו וגם אין מבוגר אחר שיתנדב להיות אחראי, ומישהו צריך לתפקד. אמבטיה של חצות, ואמא מוכרת להגר את פיג'מת הכבשה התואמת כענן-כבשה, וקצת שקט וניקיון מתחילים להסתרר. אח"כ כבר ביליתי את שאר הלילה על השטיח, תחילה כי הגר מיענה להפרד ולבסוף כי גיליתי כי סבב ההקאות רק התחיל, ומתוך חצי שינה כבר למדתי לזהות קולות של לפני, לבצע זינוק מקדים ולייצר הקאות נקיות למדי (אם לא מחשיבים את הרצפה שזכתה לאין ספור ניקיונות של ליל, עד לרגע ההארה האחרון שבו נזכרתי להביא דלי) שהשרידו את הענן-כבשה במצב נקי כל כך שאפשר אפילו היה לשלח למחרת את הילדה לגן עם הענן החדש שבתוקף של כמעט שנתיים סורבה להפרד. כן, כן, בישראליות רבה ומתוך מותשות של אם חד הורית (וגם מתוך הסתכלות על הר הכביסה שנוצר בליל והידיעה שאם לא אהיה לבד לא אוכל לחסלו) עם אור ראשון כשהילדה קמה מלאת עוז ועיזוז כאילו כלום, החליטותי לשלחה לגן וכל היום קיוויתי שלא אצטרך לאסוף אותה באמצע היום. מישהו למעלה הפעם הקשיב לי ושאר השבוע עבר בשלום.
אסף חזר וטס שוב, וילדינו לעת ערב כבר פיתחו נוהג לשאוג "אבא" בכל פעם שהרוח מנענעת קמעה את דלת הבית במין קולות שיקשוק של טרום פתיחת דלת, אבל אבא איננו ושבוע חדש יוצא לדרכו.
תחילתו בחולי אחר, הפעם שלי. לא עזרו איומי ההקאה הפרטיים שלי, אסף יצא לדרך, ואני ביליתי את הלילה באופן סביר יחסית, מתוך תקווה שהבוקר יביא קצת מרפא מנחם. אבל את בוקר המחרת העברתי בקושי, על סף עילפון תוך ניסיונות שכנוע של צאצאי להקל על אמא המסכנה. יהלי הסכים להתארגן מהר אבל רק אחרי שיקבל שוקו והגר נרגעה לרגע רק בכדי להמשיך בבכי הקבוע דקה מאוחר יותר. וכך בעודי שרועה על הרצפה הבינותי שאין ברירה ואם אני רוצה לנוח קצת ולהשתקם יש למצוא כוחות אחרונים, לותר על אופציות ההקאה וההתעלפות ולהעיף הילדים כמה שיותר מהר מן הבית אל מבוגרים אחראים ובריאים ממני.
שעה מאוחר יותר עם בחילה ושני ילדים אני מוצאת עצמי סוף סוף באוטו מנסה להכניס את המפתח לסוויץ' ללא הצלחה יתרה. עוד שניים - שלושה ניסיונות והמפתח בפנים. לא מסתובב. לא, זה לא באמת קורה לי. מאבקים נוספים של סיבובים לכאן ולכאן, הופכים אלימים יותר ויותר תוך שההבנה נוחתת לאט לאט בקרבי כי זה אכן קורה, ובהחלט לי. בכי קל (הפעם שלי), כמה קללות והמפתח עדיין לא זע. זוז כבר. לא זע. הערכת מצב קצרה ממקדת אותי מחדש במטרת העל היומית ואני מתמלאת כוחות אחרונים זמנים להפליא של חסרי הישע, מוציאה הפמליה מן האוטו, עגלה, תיקים, ולדרך. צועדים. עשרים דקות מאוחר יותר, אבל באיחור מרשים מאוד אנחנו בגן של יהלי. שלב א' של המשימה בוצע בהצלחה, ואני שוב יוצאת אל הכפור. הגר מצטנפת בשקט, מצמצמת נוכחות. קר לילדה המסכנה. ארבעים דקות אח"כ היא ממאנת להוריד מעיל, נצמדת אלי בגן שלה, מנסה להרגע ולהתחמם נפשית ופיזית. ורק החולשה שלי והידיעה שאני חייבת לארגן אוטו עד אחר הצהריים מחלצים אותי מזרועותיה.

הסוף טוב. ה-AAA מגיע ומסובב לי המפתח. שעתיים של שינה מקלים קצת את המצב.


ערב. אבא סוף סוף בבית. שני ילדים ממאנים להרדם. הגר מכורת אמא (בשני פתחים), זועקת אלי ממיטתה. אמא שלה (נטולת ניקוד מרב תשישות) שרועה על הספה ואבא יוצא אל משימת הברור - מה רוצים מאמא:
אסף - מה את רוצה הגר?
הגר - אמא, אמא (בפתחים כמובן)
אסף - עכשיו אני גם אבא וגם אמא.
יהלי - אתה אבא
אסף - שבוע לא הייתי לא אבא ולא אמא. אז עכשיו אני שניהם
הגר - ???
אסף - את יודעת הגר אם את רוצה להגיד משהו את יכולה להגיד ליהלי (יוצא מהחדר)
הגר - ???
יהלי - כן, הגר? אני גם יהלי וגם אבא, מה את רוצה להגיד לי?
הגר - משתתקת מרב בלבול ותדהמה, ויש לקוות שעד שתצליח לפענח את החידה תרדם ותישן סוף סוף לילה שלם.

אמן ותודה.

יום שלישי, 5 בינואר 2010

השיבה הביתה (2) - סכומים ותחזיות

כמו בסיקוול זול, שוב חוזר הניגון ואור לחנוכה (אני נוטה להתפעל מחדודי לשוני בשעה זו של היום שאמנם אינה כה מאוחרת אבל הג'טלג בכל זאת משפיע..) הגיעונו כידוע לארץ הקודש החביבה עלינו, אנחנו, טפנו, וכמעט כל רכושנו, לסבב ביקורים, בילויים, והתחממות (היום זכינו ל19- כולל הרוח) של תחילת העונה.
מה נאמר? לא קלים הם חיינו, ואחרי שבועיים של התפנקות כללית מצאנו עצמנו נודדים חזרה אל ארצות הניכר הקפואות. לאור המצב הבטחוני שמחנו להזכר שרק טיסה אחת מצפה לנו ונסיעת האוטו מניו יורק לא נראתה עוד כעול בלתי רצוי. עם זאת אמצעי הבידוק בנתב"ג שלנו לא עמדו להתרגש, ואנחנו עלינו על מטוסנו ללא שקוף מזוודות, ללא שקוף הדודו (=דובי) החדש של הגר, ובכלל נדמה כי למרות הבטחותיה של דיילת הקרקע האוירה הכללית נרשמה כקלילה משהו, וגם המאבטחים האמריקאיים שהובטחו לנו בכניסה למטוס, לא זיכו אותנו בזיו פניהם ואנחנו נותרנו בכל זאת אוחזים בכמה נוזלים שכנראה לא היו מורשים אצל דוברי האנגלית. וכך באוירת הVIP של משפחה ביטחונית התיישבנו במחוזותינו, ומאז פחות או יותר הגר לא הפסיקה לבכות. יהלי נרדם כמעט עם העליה למטוס, גם הגר נאבקה קצת אבל לבסוף נרדמה. עד אור הבוקר האמריקאי, היא תספיק להרטיב את אסף (ואת עצמה כמובן. ולא, לא במים), להתעורר אין ספור פעמים ובעיקר לבכות בחוסר נחת שיאפף אותה בערך עד לשעות אחר הצהריים המאוחרות של יומנו זה, עת צנח עליה חרפון מסוג אחר והיא הפכה לייצור מטורלל מסוג שונה, חביב בהרבה.

ללא מילים


יהלי לא נשאר חייב

יום האתמול, שהיה קר לא פחות, נוצל לנסיונות ראשנים של התארגנות. וכך בעודי מייצרת הר כביסה רב ממדי מחד, והר צעצועים שמתחרה בו בקלות מאידך, נמלא הבית ילדים מותשים, נטולי שגרה וזוג הורים התוהים כיצד יעבירו את ששת ימות החופש הקרבים ובאים מבלי לאבד את השפיות. או אז החלט לאשפז או להתאשפז, ואנחנו בחרנו בראשונה לעת עתה. הילדים מוקמו אל מול הטלויזיה ליום אחרון של בהייה כללית, שנגמר מקדם באופן יחסי רק כי עייפות הג'טלג הכריעתנו כולנו, ואחת אחד נפלנו שדודים.
אבל הימים עושים את שלהם, הג'טלג נמס לאיטו, וכך מעודדים קצת יותר יצאנו לחגוג את פרוס השנה החדשה הבאה עלינו לטובה (או כך תקוותנו לפחות), בארועי ה-First Night של בוסטר (יודעי דבר יודעים לספר כי בערבו של יום נמלאת העיר מיני הופעות אליהן ניתן להכנס בזכות הסיכה האלמותית שנרכשת מבעוד מועד, ולמרות הקור הארוע מומלץ ביותר).
אבל כיאה לעיר מנומנמת, בוסטר שלנו בכלל חוגגת ביום, וכמו סינדרלה הלילה הראשון מסתיים בחצות. מזג האויר איים מחד להתחמם אל מעט מעל לאפס, בליווי של מיני סופת שלגים לסיום השנה מאידך. וכך בצהרו של יום התעטפנו לנו במיטב מחלצות החורף שלנו, בעוד הגר מצווחת את עצמה מתוך ניסיון להחלץ מהררי השכבות, ויצאנו מן החום הבייתי אל החוץ המשלג, מלאי התרגשות מהלבן הלבן הזה שנוחת על ראשנו.



















יהלי מיד נמלא כח ויצא לפלס מסלולים חדשים, ואילו הגר מובסת ומותשת מנמנמת בעגלת השלג את שנת הצהריים האחרונה של 2009.



















לאיטנו פסענו ברחבי הBoston Common בוחנים את פסלי הקרח שיוארו לעת ערב, נפעמים מן העיר המשלגת פנינו אל הPublic Gardens משתאים לגלות שאגם המלארדים קפוא. יהלי מיד נמלא עוז ועיזוז, וכמו רבים אחרים דרש לפסוע על פני הקרח המשלג ואף זכה לטפס על אי הברווזים.





































בהגיענו לCopley Sq, יכולנו שוב לחזות בפסלי קרח, אבל צאצא הבית התמקד בעיקר בדוכנים שמסביב שמכרו מיני אביזרים הנדרשים בעת חגיגות שכאלה, ואנחנו עד מהרה היינו לבעליה הגאים של אחת חצוצרה מפלסטיק ירוק ולא משובח במיוחד ($7 במחיר מציאה לעונת החגים), שהתפרקה כמובן מהר מן הצפוי, ועתה מצופה בפלסטר נאה של מסקינגטייפ צחור, זנוחה בפינת הבית.
וכך אחרי קפה ושוקו של התאוששות מן הכפור, השעה כבר נשקה לארבע אחה"צ, עת אנחנו סוף סוף נכנסנו פנימה למתחם ההופעות שמוקם בתוך מרכז הכנסים המקומי. בין אולמות חסרי חן הסתובבו המוני הורים וילדים אמריקאיים, כשבפנים מצאנו בעיקר הופעות משונות לא מרשימות במיוחד. האטרקציות האמיתיות כך נדמה נגמרו עוד קודם ואני נתמלאתי אסוציאציות של יום עצמאות ישראלי כולל הבמות ואביזרי הפלסטיק שהציפו אותנו בפרוזדורי המתחם. רק הצפיפות והרעש היו מהסוג האמריקאי, ודיינו בכך כי בכל זאת היה נעים וחם. אכזבה רבה לא נרשמה בינות לצאצאי הבית, ואושר גדול מלא אותם בעוד הם מנצלים את מסדרונות הבניין להתרוצצות אינסופית נטולת מעילים.



















אחרי נדודי מה, עקרים בעיקר, יהלי ביקש לעשות face painting, ואנחנו סכמנו שהנה סוף סוף נצלנו את מחיר הכרטיס.





























מי רוצה נמר ב$54?

לסיום הארוע פנינו שוב אל הקור שהיה חמים יחסית, למחוזות המצעד המסורתי וזיקוקי הדינור שציינו את בואה של שנה חדשה לפי שעון גריניץ', ואז מותשים וקפואים יצאנו במסע חזרה למגרש הבייתי, אל בית חברינו השוויצרים שהאכילונו והשקונו עד כי לא נותר היה אלא לשוב הביתה שכורים עד מאוד.




















עוד משהו-
יומיים אח"כ יהלי שוב הודיע מה יעשה כשיהיה גדול. הוא יהיה מפסל ויבנה פסלים של קרח אבל גם ייבא חצוצרות של פלסטיק כי אולי בארץ עדיין אין. אח"כ התקשרה אלינו שירה (בת-דודה, 4.5), ואחרי ששאלתי אותה אם היא יודעת ששנה חדשה נחתה לפתחינו, התעניינה הילדה איזה חודש זה. אצלנו ינואר כמובן אבל בארצות החום כך מסתבר בכלל טבת , ובשיג ושיח שהתפתח בין הילד של כאן לילדה של שם, על החודש הקובע (שירה: "עכשיו טבת", יהלי: "כן, אבל מה זה טבת?" וחוזר חלילה) שוב גילינו את פערי התרבות ההולכים וגדלים, ואנחנו שעדיין בוחרים בעיקר להתמקד בחינניות העניין, נשמר נימה אופטימית ונאחל שנה קצת יותר טובה, אבל הפעם על באמת.