הרומן שלי עם אמריקה

בין הגן של יהלי שכרת כבר אי אילו יערות גשם בכמות הניירת הנשלחת הביתה (הכוללת בעיקר להג בלתי פוסק בעניינים חסרי עניין), לגן של הגר שבאמת משתדל ושולח לנו אינספור הודעות אי מייל, אבל כמעט תמיד בסוף נשבר ומצרף גם את הגרסה הכתובה, אני מתקשה בד"כ לעכוב אחר המתרחש, לענות לכל השאלונים ולהגיע לכל הארועים.
עם זאת לפני מספר ימים נחתה הודעת המייל הבאה בתיבת הדואר שלי:

Save the Date!
Mark your calendars!

Margot Kaplan-Sanoff will be joining us on April 21 from 6-7:30pm to present:
"I Can't Be Liking These Peas": Encouraging Healthy Eating In Young Children.

More information to come.

(Child care & pizza will be provided).

כן, זוהי אמריקה שלנו, בכל תפארתה, רוצה כל כך ומשתדלת, אבל מתקשה להפתר מהרגליה הנושנים...
אבל באמריקה כמו באמריקה, לא ניתן לקצת אפונה לפגוע בשגרת יומנו. הגר, שכבר שמעה כנראה את ההרצאה, לא זקוקה לטיפת עידוד קולינרי באגף הבריאותי (אבל קצת יעוץ אופנתי לא יזיק – הילדה כבר כמה ימים יוצאת מהבית כשלרגליה נעל אחת ורודה ואחת לבנה, ושום תכסיס לא יכול לה), בעוד שאחיה, אגוז קשה במיוחד לפיצוח, לא יכנע בסרבנותו לאף יועצת, וכך משחררת עצמי מעוד ארוע חינוכי, פניתי לניצול זמני החופשי בדרכים מועילות יותר, אם לא לילדי אז לפחות לי, ויצאתי לצוד לי קצת ניו יורק, רגע לפני השיבה הגדולה.
שבע בבוקר. יום ראשון. אני יוצאת לאסוף חברה, ולדרך. הרחוב עוד שקט, השמש רק הרימה ראשה ליום נוסף של תחילת אביב. רחובות קיימברידג' שעד אתמול עוד היו נטולים, מהממים אותי בפריחה שהפציעה בן לילה, ואני מתנחמת בידיעה שגם בניו יורק העולם פורח, כי אין כמו בוסטר באביב של עצי מגנוליה מלבלבים, אבל ניו יורק, ניו יורק...
יש לי שלושה ימים לעצמי, לשוב להיות אדון לזמני, לשלוט בגורלי לרגע, תוך ניסיון לצבור קצת קולטורה, לאגור מזון לגוף ולנפש. ועם זאת בסופם, אגלה כרגיל, כי אין מנוס, ותמיד נשאר שם הגעגוע, שקצת מנחס את תחושת החופש אבל מחזק כל כך את שמחת השיבה, כי אין כמו חיוך של ילד (ואבא) שאמא סוף סוף חזרה.
אמריקה של ניו יורק אינה אמריקה של בוסטר (שגם היא אינה אמריקה של אמריקה, אבל זה כבר ספור אחר). רועשת, גועשת, פחות מנומסת, הרבה יותר מלוכלכת, אבל פורחת להפליא. וכך טיול של יום ראשון אחר הצהריים בסנטרל פארק השכיח בי כל טיפת געגוע לפריחה הפרטית שתחת בייתי (כי מי יודע מה ישאר מפריחת הבזק הזו עד שאשוב).

אח"כ בגן אחר לגמרי מצאנו את האנשים של גורמלי צופים בנו כמובטח, בדרכנו לסיור מוזאונים קצר.




























תערוכות גדולות אין כרגע בעיר התפוח, אבל פה ושם זכינו לרגעי אושר קטנים (כמו הWater Lilies של מונה ותערוכת הדפסים מקסימה של פיקאסו). בWhitney מוצגת עכשיו הביאנלה 2010, אוסף אקלקטי של יצירות אמנות בנות זמננו. קשה לי עם האמנות העכשווית. רובה לא מרגשת, לא מעניינת, דורשת יותר מדי הסברים ופחות מדי מספקת חויה אסתטית אמיתית. בעיקר אני מתקשה עם סרטים, מייצגים, ושאר פירוטכניקות אמנותיות. אני מודה, אין לי סבלנות לבהות באימג'ים חסרי פשר שאמן כזה או אחר בחר עבורי רק בכדי להעלות שאלות חסרות עניין לדיון הציבורי או להביע עמדה מחקרית בנושא איזוטרי כמו "הdoughnut – לאן?" (וזאת כמובן מתוך ההנחה שקראתי את החוברות הנלוות והבנתי סוף סוף את כוונת המשורר. אולי). אבל הפעם מצאתי עצמי מהופנטת לחלון הקדמי של Cadillac Miller-Meteor (של קבוצת The Bruce High Quality Foundation) דרכו הוקרן הסרט We Like America and America Likes US (קצת ארוך אבל שווה צפיה עד הסוף).

אז האם אני מחבבת את אמריקה? לעיתים. לעיתים גם לא. זה נכון גם לארצי שלי, לחיים בכלל, לעולם כולו. במבט של כמעט שנתיים קשה יהיה לומר שאנחנו עוזבים בשמחה, קשה יהיה גם לומר שאיננו שמחים לשוב. החיים כנראה מורכבים יותר ממשפטי מחץ של עוד פוסט, אבל בסוף כנראה אין ברירה ופשוט צריך לבחור.