ערב שבת. הילדים ישנים. אסף מנסה להציל את המק שלנו שקרס לעת בוקר וממאן להתאושש. כוסות היין של ארוחת השישי פזורות ברחבי הבית וכך גם הכביסה, הצעצועים, מעילים, תיקים ועוד מיני חפצים (סוודר אחד, שני מכתבים, עיתונים, קופסאות פלסטיק, סרגל מתכת, עוד קופסאות, עוד תיקים, ציוד הגן של הגר, שקית חומה, ועוד היד נטויה). בלאגן אופייני של סוף יום וסוף שבוע, ואני שרועה על הספה מתלבטת אם להרדם או סתם להתעפץ. רסיס מחשבה לסידור הבית חולף במוחי ומיד מטואטא הצידה, מפנה מקום לתהיה המקורית (לישון או לא לישון? זו השאלה), כי הרי לשם מה? מחר בבוקר עם התעוררות זאטוטי הבית, ישוב האי סדר אל קנו, כאילו לא היה פה סדר של רגע, ובמצבי הנוכחי נדמה כי כל תזוזה מיותרת, היא אכן מיותרת להפליא.
ימים של תחילת פברואר, מזכירים לנו כי החורף עוד ארוך ארוך, וקר. כן, קר בבוסטר שלנו אבל אין פה שלג, ומזג האויר המשונה הזה, מותיר זרזיף של שיממון בחלל האויר המקפיא. ללא הדרת עטרת הלבן לבן הזה, עובר עלינו מן חורף גמלוני, סתמי, משמים. קר אצלנו. סתם קר וזהו. מה עוד יש לומר? קר.
ובין שגרת קימה וארגון צאצאים לשגרת כביסות ובישולים אני זונחת את טרדות הבית ומתקפלת אל שנת חורף, מצמצמת פעילות, מרחיבה היקפים, ומחכה לשלג או לאביב, אולי לשיבה הביתה, לימים טובים יותר, לבוא המשיח, כנראה לסוג של ריגוש שיעורר אותי לפעילות פחות מאוזנת (פיזית ונפשית).
הרבה תהיות חולפות באויר הצונן של בייתנו, לאחרונה גאוגרפיות בעיקר. שנת החורף שלי גורסת שהייאוש פה כבר קצת פחות נוח, ועם זאת גורמים אחרים מושכים ומושכים, ואני מלכת הלבטוטים וההתחבטויות, נמתחת ונקרעת בין יבשות, ממאנת להחליט ולהיות שלמה, ולו לרגע אחד.
ובינתיים ימות החורף של שיגרת אין שלג חולפים עלינו, ואבא שב סוף סוף ממרחקים. הגר עוד הגניבה דלקת אוזניים לציון חוקת "אבא איננו - מישהו חייב להיות חולה", ולזכותה יאמר שהפעם היתה במיוחד מתחשבת ואת החלק נטול השינה כבר חלקתי עם אסף. האבא, עם זאת כבר מתחיל לתכנן תכנוני תכנונים של סיורים ברחבי האמריקה, ואני מנסה כמו ההולנדי ההוא לעמוד עם האצבע בפרץ, בינתיים בהצלחה למחצה (קרי משהו צפוי אבל עדיין לא במצב מספיק קונקרטי שאהיה מודעת ואתחיל להתכונן לקרייסס הבא).
וכך בשגרת יומנו צאצאי הבית מאופסנים מדי יום במקומות בהם מבוגרים אחראיים ממני משעשים אותם במיני שעשועים. יהלי הולך ומחכים בגן של הגברת ריאן (שאף זכתה בפרס בתחום החינוך המדעי. ואני שמתחילה להתחקות מחדש אחר המערכת המכונה חינוכית בארץ הקודש מנסה להתענג על רגעים כנראה כמעט אחרונים של חינוך אמיתי). בין פעילויות מדעיות בחקר המים, לכתיבה וקריאה, וחשיבה כמותית, למשחק חופשי, הרבה יצירה, הצגות, ושאר עיסוקים, לא נותר אלא לסכם את פעילויותיו של היהלי, בציטוט המפלא המסכם כל יום ביומו "כייף, כייף, כייף" ואין תוספת, בין אם כי כבר נמאס מתחקיריה של אמא או סתם כי באמת מה כבר יש להוסיף.
גם הגר מצטרפת ובערבו של יום ממאנת ללכת הביתה. היא אמנם עדיין שמחה לראותני אבל אז היא שבה לאטרקציות יותר חינניות ורק איומים של הפקרה תוך גנית משכנעים את הצאצאים שלי להצטרף אל אמא למסע המפרך אל החום הבייתי.
החיים בבוסטר אמנם מייטיבים עם צאצאי הבית, אבל הבית עצמו אינו במיטבו. גשם אחד הוריד יגונו כרגיל על ארונות המטבח, והנזילה הקבועה הפכה לארון שקרס ורק נס שכזה (בכל זאת גם לי קצת מגיע) מנע מכלי האוכל שלנו לסיים אחר כבוד על רצפת המטבח. אח"כ נסתם המדיח, וגם הכיור הצטרף למסיבה. יומיים חלפו, וחואן (אב הבית) האיש שלנו, בא ותקן ופתח על הדרך גם את הסתימה התורנית של האמבט. בינתיים המדיח קרס ונטש אותנו, ועכשיו אנחנו מקווים (תוך שטיפת כלים אינסופית) שסוף סוף יוחלף, באחד קצת יותר שקט וסמפטי, שיהיה מסוגל לפחות לנקות הכלים גם אם לא נשטפו למשעי רגע לפני הכנסתם.
וראשי המלא תהיות של חורף מתלבט באם אלו רק תחלואים עונתיים, או שמא הבית הזה מנסה לרמז רמזים, כי הגיעה העת להפרד כידידים? או אולי גם הוא מנסה ללא הצלחה יתרה לנום לו שנת חורף, מחכה לימים חמימים שיובילו אולי לפתרונים מחכימים?
ימים של תחילת פברואר, מזכירים לנו כי החורף עוד ארוך ארוך, וקר. כן, קר בבוסטר שלנו אבל אין פה שלג, ומזג האויר המשונה הזה, מותיר זרזיף של שיממון בחלל האויר המקפיא. ללא הדרת עטרת הלבן לבן הזה, עובר עלינו מן חורף גמלוני, סתמי, משמים. קר אצלנו. סתם קר וזהו. מה עוד יש לומר? קר.
ובין שגרת קימה וארגון צאצאים לשגרת כביסות ובישולים אני זונחת את טרדות הבית ומתקפלת אל שנת חורף, מצמצמת פעילות, מרחיבה היקפים, ומחכה לשלג או לאביב, אולי לשיבה הביתה, לימים טובים יותר, לבוא המשיח, כנראה לסוג של ריגוש שיעורר אותי לפעילות פחות מאוזנת (פיזית ונפשית).
הרבה תהיות חולפות באויר הצונן של בייתנו, לאחרונה גאוגרפיות בעיקר. שנת החורף שלי גורסת שהייאוש פה כבר קצת פחות נוח, ועם זאת גורמים אחרים מושכים ומושכים, ואני מלכת הלבטוטים וההתחבטויות, נמתחת ונקרעת בין יבשות, ממאנת להחליט ולהיות שלמה, ולו לרגע אחד.
ובינתיים ימות החורף של שיגרת אין שלג חולפים עלינו, ואבא שב סוף סוף ממרחקים. הגר עוד הגניבה דלקת אוזניים לציון חוקת "אבא איננו - מישהו חייב להיות חולה", ולזכותה יאמר שהפעם היתה במיוחד מתחשבת ואת החלק נטול השינה כבר חלקתי עם אסף. האבא, עם זאת כבר מתחיל לתכנן תכנוני תכנונים של סיורים ברחבי האמריקה, ואני מנסה כמו ההולנדי ההוא לעמוד עם האצבע בפרץ, בינתיים בהצלחה למחצה (קרי משהו צפוי אבל עדיין לא במצב מספיק קונקרטי שאהיה מודעת ואתחיל להתכונן לקרייסס הבא).
וכך בשגרת יומנו צאצאי הבית מאופסנים מדי יום במקומות בהם מבוגרים אחראיים ממני משעשים אותם במיני שעשועים. יהלי הולך ומחכים בגן של הגברת ריאן (שאף זכתה בפרס בתחום החינוך המדעי. ואני שמתחילה להתחקות מחדש אחר המערכת המכונה חינוכית בארץ הקודש מנסה להתענג על רגעים כנראה כמעט אחרונים של חינוך אמיתי). בין פעילויות מדעיות בחקר המים, לכתיבה וקריאה, וחשיבה כמותית, למשחק חופשי, הרבה יצירה, הצגות, ושאר עיסוקים, לא נותר אלא לסכם את פעילויותיו של היהלי, בציטוט המפלא המסכם כל יום ביומו "כייף, כייף, כייף" ואין תוספת, בין אם כי כבר נמאס מתחקיריה של אמא או סתם כי באמת מה כבר יש להוסיף.
גם הגר מצטרפת ובערבו של יום ממאנת ללכת הביתה. היא אמנם עדיין שמחה לראותני אבל אז היא שבה לאטרקציות יותר חינניות ורק איומים של הפקרה תוך גנית משכנעים את הצאצאים שלי להצטרף אל אמא למסע המפרך אל החום הבייתי.
החיים בבוסטר אמנם מייטיבים עם צאצאי הבית, אבל הבית עצמו אינו במיטבו. גשם אחד הוריד יגונו כרגיל על ארונות המטבח, והנזילה הקבועה הפכה לארון שקרס ורק נס שכזה (בכל זאת גם לי קצת מגיע) מנע מכלי האוכל שלנו לסיים אחר כבוד על רצפת המטבח. אח"כ נסתם המדיח, וגם הכיור הצטרף למסיבה. יומיים חלפו, וחואן (אב הבית) האיש שלנו, בא ותקן ופתח על הדרך גם את הסתימה התורנית של האמבט. בינתיים המדיח קרס ונטש אותנו, ועכשיו אנחנו מקווים (תוך שטיפת כלים אינסופית) שסוף סוף יוחלף, באחד קצת יותר שקט וסמפטי, שיהיה מסוגל לפחות לנקות הכלים גם אם לא נשטפו למשעי רגע לפני הכנסתם.
וראשי המלא תהיות של חורף מתלבט באם אלו רק תחלואים עונתיים, או שמא הבית הזה מנסה לרמז רמזים, כי הגיעה העת להפרד כידידים? או אולי גם הוא מנסה ללא הצלחה יתרה לנום לו שנת חורף, מחכה לימים חמימים שיובילו אולי לפתרונים מחכימים?
בעסה עם כל הנסיעות האלה (למרות שלי דווקא נחמד שבראד מגיע לביקור פעם בחודש...)
השבמחקתחזיקי מעמד
אביטל