זה מכבר שאין עוד שום דרך לדחוס למקומם הרגעי חפצים משתנים, והבית נמלא בלאגן אינסופי, מתפרץ והולך, מסמן כי הגיעה עת. שנת הלימודים של 2010 ( איך אומרים את זה בתשמשהו?) כבר מאחורינו. שבוע של פרידות נרגשות חלף ועבר, ויחד עם גבעת ארגזים קטנה שצמחה לה לפתע במרכז סלוננו, מסמנים לי, שהנה זה בא. ניסיונות ההדחקה שלי מימים עברו מתקשים לספק הסחורה, ואני מתמלאת עצבות של סיום ופרידה.
שוב אני אורזת, מקפלת את חיינו לתוך קופסאות הקרטון. כאילו לא חלפו שנתיים, ואני באותה נקודה, שוב מחפשת חפצים פנויים למלא חללים מזדמנים. ועם זאת, אין השיבה הביתה דומה אל המסע אל הלא נודע. חלפו שנתיים, גדלנו, הפחדים עדיין שם, גם הם משנים יעדים. אך בין תחלופי געגוע בין השם והפה, אני מנסה להאחז בכל פיסת אמריקה, להנות מהנהר, הרחובות, הבתים.
חום יוני של בוסטר, מכין אותנו היטב לשיבה של תחילת אוגוסט, ורק גשמים מזדמנים (ובגשם, הכוונה בעיקר למיני סופות מטורפות של מים רבים להחריד כך סתם לפתע באמצע החום) מזכירים לנו שפה בכל זאת קצת אחרת, ואין להשוות בין סתם חמלוחת לחמלחות אמיתית.
אני נדה ונדה בין מבטים מצועפים בשמש קייצית של לפנות ערב, המנצנצת בעונג על פני הנהר הצ'רלס מנוקד המפרשיות, תוהה איך אפשר לעזוב, לבין ימים של עייפות מהאמריקה הזו, בה אנשים מודים לי על כוס מי ברז, כאילו תרמתי להם כליה לפחות. אני מוצאת גזרי ברושורים. מקומות שהיינו, מקומות שלא נספיק. עוד אגם, או נהר או יער, בית וגשר ועיירה. ציורית. ניו אינגלנדית. מעוררת געגועים לטיול שלא היה.
כן, גם אנחנו עוזבים עוד מעט. זה נראה כבר כמעט אמיתי. חוליה בשרשרת פרדות עירונית. אחרי הנטישה הגדולה של Crate & Barel והBarefoot Books את עירנו, גם רופא הילדים האגדתי שלנו פרש לטובת מחלקת ילדים אונקולוגית בבי"ח גדול. וכך גם אנחנו כמעט מצטרפים, עוד שניה, עוד רגע, רק תנו להנות מעוד אגם, או נהר או יער, בית וגשר ועיירה.
שוב אני אורזת, מקפלת את חיינו לתוך קופסאות הקרטון. כאילו לא חלפו שנתיים, ואני באותה נקודה, שוב מחפשת חפצים פנויים למלא חללים מזדמנים. ועם זאת, אין השיבה הביתה דומה אל המסע אל הלא נודע. חלפו שנתיים, גדלנו, הפחדים עדיין שם, גם הם משנים יעדים. אך בין תחלופי געגוע בין השם והפה, אני מנסה להאחז בכל פיסת אמריקה, להנות מהנהר, הרחובות, הבתים.
חום יוני של בוסטר, מכין אותנו היטב לשיבה של תחילת אוגוסט, ורק גשמים מזדמנים (ובגשם, הכוונה בעיקר למיני סופות מטורפות של מים רבים להחריד כך סתם לפתע באמצע החום) מזכירים לנו שפה בכל זאת קצת אחרת, ואין להשוות בין סתם חמלוחת לחמלחות אמיתית.
אני נדה ונדה בין מבטים מצועפים בשמש קייצית של לפנות ערב, המנצנצת בעונג על פני הנהר הצ'רלס מנוקד המפרשיות, תוהה איך אפשר לעזוב, לבין ימים של עייפות מהאמריקה הזו, בה אנשים מודים לי על כוס מי ברז, כאילו תרמתי להם כליה לפחות. אני מוצאת גזרי ברושורים. מקומות שהיינו, מקומות שלא נספיק. עוד אגם, או נהר או יער, בית וגשר ועיירה. ציורית. ניו אינגלנדית. מעוררת געגועים לטיול שלא היה.
כן, גם אנחנו עוזבים עוד מעט. זה נראה כבר כמעט אמיתי. חוליה בשרשרת פרדות עירונית. אחרי הנטישה הגדולה של Crate & Barel והBarefoot Books את עירנו, גם רופא הילדים האגדתי שלנו פרש לטובת מחלקת ילדים אונקולוגית בבי"ח גדול. וכך גם אנחנו כמעט מצטרפים, עוד שניה, עוד רגע, רק תנו להנות מעוד אגם, או נהר או יער, בית וגשר ועיירה.
זה לא סופות רגילות. שמי בוסטר בוכים על עזיבתכם...
השבמחקד.א. גם בתל אביב ירד אתמול גשם שוטף לאות הזדהות.
לא מעודכנת באקלים הישראלי המתחדש אבל גשמי אוגוסט יתקבלו בברכה. אין כמו קצת ירקרקות קיצית
השבמחקנראה לי שהגשם כאן היה מהתרגשות על שובכם הצפוי. עם כל הצער והכאב, יהיה נחמד לפגוש אתכם כאן בחום התל-אביבי של יולי-אוגוסט (אם כי גם בקור הבוסטוני של ינואר היה ממש כיף).
השבמחק