כמו בסיקוול זול, שוב חוזר הניגון ואור לחנוכה (אני נוטה להתפעל מחדודי לשוני בשעה זו של היום שאמנם אינה כה מאוחרת אבל הג'טלג בכל זאת משפיע..) הגיעונו כידוע לארץ הקודש החביבה עלינו, אנחנו, טפנו, וכמעט כל רכושנו, לסבב ביקורים, בילויים, והתחממות (היום זכינו ל19- כולל הרוח) של תחילת העונה.
מה נאמר? לא קלים הם חיינו, ואחרי שבועיים של התפנקות כללית מצאנו עצמנו נודדים חזרה אל ארצות הניכר הקפואות. לאור המצב הבטחוני שמחנו להזכר שרק טיסה אחת מצפה לנו ונסיעת האוטו מניו יורק לא נראתה עוד כעול בלתי רצוי. עם זאת אמצעי הבידוק בנתב"ג שלנו לא עמדו להתרגש, ואנחנו עלינו על מטוסנו ללא שקוף מזוודות, ללא שקוף הדודו (=דובי) החדש של הגר, ובכלל נדמה כי למרות הבטחותיה של דיילת הקרקע האוירה הכללית נרשמה כקלילה משהו, וגם המאבטחים האמריקאיים שהובטחו לנו בכניסה למטוס, לא זיכו אותנו בזיו פניהם ואנחנו נותרנו בכל זאת אוחזים בכמה נוזלים שכנראה לא היו מורשים אצל דוברי האנגלית. וכך באוירת הVIP של משפחה ביטחונית התיישבנו במחוזותינו, ומאז פחות או יותר הגר לא הפסיקה לבכות. יהלי נרדם כמעט עם העליה למטוס, גם הגר נאבקה קצת אבל לבסוף נרדמה. עד אור הבוקר האמריקאי, היא תספיק להרטיב את אסף (ואת עצמה כמובן. ולא, לא במים), להתעורר אין ספור פעמים ובעיקר לבכות בחוסר נחת שיאפף אותה בערך עד לשעות אחר הצהריים המאוחרות של יומנו זה, עת צנח עליה חרפון מסוג אחר והיא הפכה לייצור מטורלל מסוג שונה, חביב בהרבה.
ללא מילים
יהלי לא נשאר חייב
יום האתמול, שהיה קר לא פחות, נוצל לנסיונות ראשנים של התארגנות. וכך בעודי מייצרת הר כביסה רב ממדי מחד, והר צעצועים שמתחרה בו בקלות מאידך, נמלא הבית ילדים מותשים, נטולי שגרה וזוג הורים התוהים כיצד יעבירו את ששת ימות החופש הקרבים ובאים מבלי לאבד את השפיות. או אז החלט לאשפז או להתאשפז, ואנחנו בחרנו בראשונה לעת עתה. הילדים מוקמו אל מול הטלויזיה ליום אחרון של בהייה כללית, שנגמר מקדם באופן יחסי רק כי עייפות הג'טלג הכריעתנו כולנו, ואחת אחד נפלנו שדודים.
אבל הימים עושים את שלהם, הג'טלג נמס לאיטו, וכך מעודדים קצת יותר יצאנו לחגוג את פרוס השנה החדשה הבאה עלינו לטובה (או כך תקוותנו לפחות), בארועי ה-First Night של בוסטר (יודעי דבר יודעים לספר כי בערבו של יום נמלאת העיר מיני הופעות אליהן ניתן להכנס בזכות הסיכה האלמותית שנרכשת מבעוד מועד, ולמרות הקור הארוע מומלץ ביותר).
אבל כיאה לעיר מנומנמת, בוסטר שלנו בכלל חוגגת ביום, וכמו סינדרלה הלילה הראשון מסתיים בחצות. מזג האויר איים מחד להתחמם אל מעט מעל לאפס, בליווי של מיני סופת שלגים לסיום השנה מאידך. וכך בצהרו של יום התעטפנו לנו במיטב מחלצות החורף שלנו, בעוד הגר מצווחת את עצמה מתוך ניסיון להחלץ מהררי השכבות, ויצאנו מן החום הבייתי אל החוץ המשלג, מלאי התרגשות מהלבן הלבן הזה שנוחת על ראשנו.
יהלי מיד נמלא כח ויצא לפלס מסלולים חדשים, ואילו הגר מובסת ומותשת מנמנמת בעגלת השלג את שנת הצהריים האחרונה של 2009.
לאיטנו פסענו ברחבי הBoston Common בוחנים את פסלי הקרח שיוארו לעת ערב, נפעמים מן העיר המשלגת פנינו אל הPublic Gardens משתאים לגלות שאגם המלארדים קפוא. יהלי מיד נמלא עוז ועיזוז, וכמו רבים אחרים דרש לפסוע על פני הקרח המשלג ואף זכה לטפס על אי הברווזים.
בהגיענו לCopley Sq, יכולנו שוב לחזות בפסלי קרח, אבל צאצא הבית התמקד בעיקר בדוכנים שמסביב שמכרו מיני אביזרים הנדרשים בעת חגיגות שכאלה, ואנחנו עד מהרה היינו לבעליה הגאים של אחת חצוצרה מפלסטיק ירוק ולא משובח במיוחד ($7 במחיר מציאה לעונת החגים), שהתפרקה כמובן מהר מן הצפוי, ועתה מצופה בפלסטר נאה של מסקינגטייפ צחור, זנוחה בפינת הבית.
וכך אחרי קפה ושוקו של התאוששות מן הכפור, השעה כבר נשקה לארבע אחה"צ, עת אנחנו סוף סוף נכנסנו פנימה למתחם ההופעות שמוקם בתוך מרכז הכנסים המקומי. בין אולמות חסרי חן הסתובבו המוני הורים וילדים אמריקאיים, כשבפנים מצאנו בעיקר הופעות משונות לא מרשימות במיוחד. האטרקציות האמיתיות כך נדמה נגמרו עוד קודם ואני נתמלאתי אסוציאציות של יום עצמאות ישראלי כולל הבמות ואביזרי הפלסטיק שהציפו אותנו בפרוזדורי המתחם. רק הצפיפות והרעש היו מהסוג האמריקאי, ודיינו בכך כי בכל זאת היה נעים וחם. אכזבה רבה לא נרשמה בינות לצאצאי הבית, ואושר גדול מלא אותם בעוד הם מנצלים את מסדרונות הבניין להתרוצצות אינסופית נטולת מעילים.
אחרי נדודי מה, עקרים בעיקר, יהלי ביקש לעשות face painting, ואנחנו סכמנו שהנה סוף סוף נצלנו את מחיר הכרטיס.
מי רוצה נמר ב$54?
לסיום הארוע פנינו שוב אל הקור שהיה חמים יחסית, למחוזות המצעד המסורתי וזיקוקי הדינור שציינו את בואה של שנה חדשה לפי שעון גריניץ', ואז מותשים וקפואים יצאנו במסע חזרה למגרש הבייתי, אל בית חברינו השוויצרים שהאכילונו והשקונו עד כי לא נותר היה אלא לשוב הביתה שכורים עד מאוד.
עוד משהו-
יומיים אח"כ יהלי שוב הודיע מה יעשה כשיהיה גדול. הוא יהיה מפסל ויבנה פסלים של קרח אבל גם ייבא חצוצרות של פלסטיק כי אולי בארץ עדיין אין. אח"כ התקשרה אלינו שירה (בת-דודה, 4.5), ואחרי ששאלתי אותה אם היא יודעת ששנה חדשה נחתה לפתחינו, התעניינה הילדה איזה חודש זה. אצלנו ינואר כמובן אבל בארצות החום כך מסתבר בכלל טבת , ובשיג ושיח שהתפתח בין הילד של כאן לילדה של שם, על החודש הקובע (שירה: "עכשיו טבת", יהלי: "כן, אבל מה זה טבת?" וחוזר חלילה) שוב גילינו את פערי התרבות ההולכים וגדלים, ואנחנו שעדיין בוחרים בעיקר להתמקד בחינניות העניין, נשמר נימה אופטימית ונאחל שנה קצת יותר טובה, אבל הפעם על באמת.
ללא מיליםיהלי לא נשאר חייב
יום האתמול, שהיה קר לא פחות, נוצל לנסיונות ראשנים של התארגנות. וכך בעודי מייצרת הר כביסה רב ממדי מחד, והר צעצועים שמתחרה בו בקלות מאידך, נמלא הבית ילדים מותשים, נטולי שגרה וזוג הורים התוהים כיצד יעבירו את ששת ימות החופש הקרבים ובאים מבלי לאבד את השפיות. או אז החלט לאשפז או להתאשפז, ואנחנו בחרנו בראשונה לעת עתה. הילדים מוקמו אל מול הטלויזיה ליום אחרון של בהייה כללית, שנגמר מקדם באופן יחסי רק כי עייפות הג'טלג הכריעתנו כולנו, ואחת אחד נפלנו שדודים.
אבל הימים עושים את שלהם, הג'טלג נמס לאיטו, וכך מעודדים קצת יותר יצאנו לחגוג את פרוס השנה החדשה הבאה עלינו לטובה (או כך תקוותנו לפחות), בארועי ה-First Night של בוסטר (יודעי דבר יודעים לספר כי בערבו של יום נמלאת העיר מיני הופעות אליהן ניתן להכנס בזכות הסיכה האלמותית שנרכשת מבעוד מועד, ולמרות הקור הארוע מומלץ ביותר).
אבל כיאה לעיר מנומנמת, בוסטר שלנו בכלל חוגגת ביום, וכמו סינדרלה הלילה הראשון מסתיים בחצות. מזג האויר איים מחד להתחמם אל מעט מעל לאפס, בליווי של מיני סופת שלגים לסיום השנה מאידך. וכך בצהרו של יום התעטפנו לנו במיטב מחלצות החורף שלנו, בעוד הגר מצווחת את עצמה מתוך ניסיון להחלץ מהררי השכבות, ויצאנו מן החום הבייתי אל החוץ המשלג, מלאי התרגשות מהלבן הלבן הזה שנוחת על ראשנו.
יהלי מיד נמלא כח ויצא לפלס מסלולים חדשים, ואילו הגר מובסת ומותשת מנמנמת בעגלת השלג את שנת הצהריים האחרונה של 2009.
לאיטנו פסענו ברחבי הBoston Common בוחנים את פסלי הקרח שיוארו לעת ערב, נפעמים מן העיר המשלגת פנינו אל הPublic Gardens משתאים לגלות שאגם המלארדים קפוא. יהלי מיד נמלא עוז ועיזוז, וכמו רבים אחרים דרש לפסוע על פני הקרח המשלג ואף זכה לטפס על אי הברווזים.
בהגיענו לCopley Sq, יכולנו שוב לחזות בפסלי קרח, אבל צאצא הבית התמקד בעיקר בדוכנים שמסביב שמכרו מיני אביזרים הנדרשים בעת חגיגות שכאלה, ואנחנו עד מהרה היינו לבעליה הגאים של אחת חצוצרה מפלסטיק ירוק ולא משובח במיוחד ($7 במחיר מציאה לעונת החגים), שהתפרקה כמובן מהר מן הצפוי, ועתה מצופה בפלסטר נאה של מסקינגטייפ צחור, זנוחה בפינת הבית.
וכך אחרי קפה ושוקו של התאוששות מן הכפור, השעה כבר נשקה לארבע אחה"צ, עת אנחנו סוף סוף נכנסנו פנימה למתחם ההופעות שמוקם בתוך מרכז הכנסים המקומי. בין אולמות חסרי חן הסתובבו המוני הורים וילדים אמריקאיים, כשבפנים מצאנו בעיקר הופעות משונות לא מרשימות במיוחד. האטרקציות האמיתיות כך נדמה נגמרו עוד קודם ואני נתמלאתי אסוציאציות של יום עצמאות ישראלי כולל הבמות ואביזרי הפלסטיק שהציפו אותנו בפרוזדורי המתחם. רק הצפיפות והרעש היו מהסוג האמריקאי, ודיינו בכך כי בכל זאת היה נעים וחם. אכזבה רבה לא נרשמה בינות לצאצאי הבית, ואושר גדול מלא אותם בעוד הם מנצלים את מסדרונות הבניין להתרוצצות אינסופית נטולת מעילים.
אחרי נדודי מה, עקרים בעיקר, יהלי ביקש לעשות face painting, ואנחנו סכמנו שהנה סוף סוף נצלנו את מחיר הכרטיס.
מי רוצה נמר ב$54?
לסיום הארוע פנינו שוב אל הקור שהיה חמים יחסית, למחוזות המצעד המסורתי וזיקוקי הדינור שציינו את בואה של שנה חדשה לפי שעון גריניץ', ואז מותשים וקפואים יצאנו במסע חזרה למגרש הבייתי, אל בית חברינו השוויצרים שהאכילונו והשקונו עד כי לא נותר היה אלא לשוב הביתה שכורים עד מאוד.
עוד משהו-
יומיים אח"כ יהלי שוב הודיע מה יעשה כשיהיה גדול. הוא יהיה מפסל ויבנה פסלים של קרח אבל גם ייבא חצוצרות של פלסטיק כי אולי בארץ עדיין אין. אח"כ התקשרה אלינו שירה (בת-דודה, 4.5), ואחרי ששאלתי אותה אם היא יודעת ששנה חדשה נחתה לפתחינו, התעניינה הילדה איזה חודש זה. אצלנו ינואר כמובן אבל בארצות החום כך מסתבר בכלל טבת , ובשיג ושיח שהתפתח בין הילד של כאן לילדה של שם, על החודש הקובע (שירה: "עכשיו טבת", יהלי: "כן, אבל מה זה טבת?" וחוזר חלילה) שוב גילינו את פערי התרבות ההולכים וגדלים, ואנחנו שעדיין בוחרים בעיקר להתמקד בחינניות העניין, נשמר נימה אופטימית ונאחל שנה קצת יותר טובה, אבל הפעם על באמת.
נפרדתי מבעלי לפני שלוש שנים. לא הייתה תקשורת בינינו. יעצו לי על ידי משפחות וחברים לשחרר את השכוח מהנישואים ולהמשיך הלאה בחיי. לא רציתי להתחתן עם מישהו אחר כי עמוק בפנים אני עדיין אוהב את בעלי. כל כך סבלתי מכאבים ובלבול שקראתי המלצה באינטרנט על איך ד"ר אלאבה איחד מחדש נישואים שבורים בעזרת כוחותיו הרוחניים. המשכתי לקרוא כל כך הרבה המלצות על איך הוא עזר לשים קץ לגירושים ולשקם את אהוביהם לשעבר של אנשים ואמונתי התחדשה. אני צריך ליצור קשר עם ד"ר אלאבה מיד כעבור כמה דקות הוא ענה לי ונתן הנחיות מה לעשות, לאחר שעמדתי בדרישה הנדרשת יומיים לאחר הטקס, הכישוף שינה את חיי סביב בעלי לא ליצור איתי קשר יותר מזה. שנתיים התקשרו אליי באמצע הלילה בוכה והתנצלות שזו עבודת השדים, אז אני עדיין נדהם מהנס הזה אז אני סולח לו. עכשיו הנישואים שלי מאוזנים. טקס דרלאבה עבד מצוין והנישואים חזקים יותר מבעבר, ושום דבר לא יכול להפריד בינינו שוב. ביקרתי בכל כך הרבה אתרים שחיפשתי עזרה, זה היה חסר סיכוי עד שהתחברתי לדראלבה, הגבר האמיתי שעזר לי לשחזר את הנישואים השבורים שלי אם יש לך בעיה דומה בנישואיך, אתה רוצה שבעלך או אשתך יאהבו אותך שוב . , יש לך מישהו שאתה אוהב ואתה רוצה שהוא יאהב אותך בתמורה, יש לך אתגר בחייך, תבנית הכישוף של ד"ר אלאבה היא הפתרון והתשובה לבעיה שלך, וואטסאפ / ויבר עם מספר הטלפון שלו: +1(425) 477-2744, צור איתו קשר עוד היום על ידי שליחת אימייל אל dralaba3000@gmail.com אל תיתן לאף אחד לקחת את בן/בת הזוג שלך ממך.
השבמחק