ימים חמים מדי עוברים על כוחותינו. 36 המעלות של יום האתמול חישבו להמס כל חלקה טובה, ורק ההתקררות הקלה (ל32 מעלות) שהיתה צפויה לנו ניחמה אותנו מעט. ימים של חופש, שעשוע ילדים ואריזות. שוב אני דוחסת את פיסות חיינו לקופסאות, מקלפת קירות, מפרקת בית, בכדי להעבירו לצידו השני של העולם.
שוב אני משחזרת פוסט שאבד אי שם במרחבי הiPad של אסף, מחפשת מילים אבודות לנצח, בין ארגזי הקרטון לצעצועי ילדים, המצליחים למרות ניסיונות חוזרים ונישנים להעלימם אל בין פיסות טייפ ונייר, לצוץ לפתע בבלאגן נוראי המוסיף נופח בלתי אפשרי לכאוס האריזתי הכללי.
מחר יגיעו סבא וסבתא להצילנו מבין הררי הארגזים המאיימים להטביענו בטרם נשלחם הלאה. אח"כ נקח אתנחתא ונצפין אל הדובדבן שבקצפת האמריקאית, לשבועיים קנדים. צריך להפרד מאמריקה, לא? בינתיים אני מביטה על קירות ביתנו החשופים מה. סתם קירות האמת, לא הוד לא הדר, נעדרי שרם ניו אינגלנדי מינימלי, ועם זאת, זה היה ביתנו. הבית הכמעט ארוז, הולך ונקלף משאריות חיינו. מפת קיימברידג' המוארת הורדה אף היא השבוע אחר כבוד, ולי היה נדמה שרק אתמול היא נתלתה.
המפה והחבר'ה (ושוב תודה לעינת על פאר היצירה)
הרי רק אתמול עמדתי במן מעגליות שכזו ופרקתי חיים אחרים בעיר לא פחות חמה, ורק הילדה שלי שגדלה כל כך מאז מזכירה לי שהרף העין הזה היה שנה ועוד שנה.
מעגלי חיינו החוזרים שוב מובילים אותנו לקיץ חם מדי, נטולי מכוניות (כמעט), במסע לרכישת פתרונות אחסון שבדים זולים (שבגרסה האמריקאית הם זולים עוד יותר), כשבאמתחתנו הפעם רק ילדה אחת שתאיים מתישהו להתחרפן לאיטה (בכל זאת למדנו משהו, ויהלי אופסן לsleep over אצל חברו הטוב Satchel).
הגר עושה קניות באיקאה
עת פרדות היא זו. ואני מתקשה. כל מסע לאורך הנהר הצ'רלס מעורר מחשבות, האם זוהי הפעם האחרונה? האם נספיק עוד להתענג על מראות בוסטר כאלה ואחרים רגע לפני שנסע? החום שבחוץ משחרר רצונות ומונע מסעות גדולים מדי. בוסטר כנראה תצטרך להמשיך להקסים אותנו בזכרונות, ולחכות. יום אחד אולי נגיע לחופשה.
מחר יגיעו סבא וסבתא להצילנו מבין הררי הארגזים המאיימים להטביענו בטרם נשלחם הלאה. אח"כ נקח אתנחתא ונצפין אל הדובדבן שבקצפת האמריקאית, לשבועיים קנדים. צריך להפרד מאמריקה, לא? בינתיים אני מביטה על קירות ביתנו החשופים מה. סתם קירות האמת, לא הוד לא הדר, נעדרי שרם ניו אינגלנדי מינימלי, ועם זאת, זה היה ביתנו. הבית הכמעט ארוז, הולך ונקלף משאריות חיינו. מפת קיימברידג' המוארת הורדה אף היא השבוע אחר כבוד, ולי היה נדמה שרק אתמול היא נתלתה.
המפה והחבר'ה (ושוב תודה לעינת על פאר היצירה)הרי רק אתמול עמדתי במן מעגליות שכזו ופרקתי חיים אחרים בעיר לא פחות חמה, ורק הילדה שלי שגדלה כל כך מאז מזכירה לי שהרף העין הזה היה שנה ועוד שנה.
מעגלי חיינו החוזרים שוב מובילים אותנו לקיץ חם מדי, נטולי מכוניות (כמעט), במסע לרכישת פתרונות אחסון שבדים זולים (שבגרסה האמריקאית הם זולים עוד יותר), כשבאמתחתנו הפעם רק ילדה אחת שתאיים מתישהו להתחרפן לאיטה (בכל זאת למדנו משהו, ויהלי אופסן לsleep over אצל חברו הטוב Satchel).
הגר עושה קניות באיקאה
עת פרדות היא זו. ואני מתקשה. כל מסע לאורך הנהר הצ'רלס מעורר מחשבות, האם זוהי הפעם האחרונה? האם נספיק עוד להתענג על מראות בוסטר כאלה ואחרים רגע לפני שנסע? החום שבחוץ משחרר רצונות ומונע מסעות גדולים מדי. בוסטר כנראה תצטרך להמשיך להקסים אותנו בזכרונות, ולחכות. יום אחד אולי נגיע לחופשה.
הגר פשוט מ-ד-ה-י-מ-ה :-)
השבמחק