מצב רוח פיתה או "אבא הלך לעבודה..." - פוסט מסכנים נוסף

חופשת עונת החגים חלפה עברה לה, גם הג'טלג מאחורינו, ועם זאת אנחנו עדיין מתקשים לייצר מחדש שגרת חיים ייצרנית. הילדים אמנם בגנים, אבל יהלי כבר כמעט שבועיים מסיים את הגן ב2:25 במקום בארבע, כי סשן חוגי אחר הצהריים שלו טרם התחיל. הגר צועדת לגנה אף היא, אבל פרץ ה-Terrible two האופף אותה עוד מימי גיל שנה בערך, רק מחריף בימים אלו כשיום הולדתה השני מתחיל להפציע באופק, והילדה משתטחת על שטיחים ורצפות על בסיס דו יומי לפחות, ובין בכי לבכי דורשת מו(צץ) או (בק)בוק או טלויזיה, שלושה אובייקטים שאמא שלה מנסה לצמצם את רגעי המגע עמם, וכך נוצר עוד גורם לבכי הקורע לב שמשכיח אמנם את הסיבה המקורית אבל לא מצמצם את ממדי הקקפוניה הבייתית. ואבא? אבא של צאצאי הבית בעיקר נודד מערבה. אחרי החופש היזום והכפוי אסף בילה את השבועיים האחרונים (לא כולל אפטר של שבת בבוסטר הקרירה) אי שם בערבות הקליפורניה, בעוד אנוכי מגלה מחדש את נפלאות החד הוריות.
אז מי אמר שאין שגרה? כבר שבועיים ימים כמעט אני נאלצת להשקים עצמי קום ב6:30 בלי הקפה שלי שמגיע בד"כ אלי למיטה (בעזרתו האדיבה של אסף כמובן). אכן, יהיו ימים של השקמות מוקדמות יותר, אבל אחרי לילות העירות עם הגר (כן, הילדה עוד לא ישנה לילות שלמים. היא עדיין מתעוררת למים ומוצץ, לקצת שיר של אמא כמאמר הפזמון "ארבע לפנות בוקר לא נרדמת לבד קשה לי ללכת לישון", קצת יד אולי, או נחמה, אבל מה לעשות? אני עייפה) מי סופר. התארגנויות של בוקר, ריצות בשלג, אפסון ילדים והופ כבר 9:30, אפשר לנוח שניה לפני כלים, כביסה, סופר ושאר מרעין בישין? היום קצר, בשתיים שוב צריך לצאת, ואחרי לילה הזוי אני חייבת איזו שנת צהריים קלה. וכך בין סידורים לאיסוף ילדים הרבה יום לא נשאר, ובשעה ההיא הפנויה אני כבר מתמקמת לי בתנוחת פיתה מצויה אל מול הלפטופ ובוהה בהרבה זבל ישראלי. קצת "עונת החתונות", שוב "מחוברות" (סוף סוף העלו לי את כל העונה), ולשיכוח המצפון "הכל דבש", שנרגיש שבתוך כל המישמש הזה מתערבב גם משהו קצת יותר איכותי.
אבל כידוע כשאבא איננו הכל יכול לקרות, ובין ימי השגרה גם הפורענויות צונחות. בימות השבוע הראשון מצאתי עצמי עם ילדה מקיאה את נשמתה כל הלילה. 23:30 - הקאה ראשונה, הענן והמיטה נפגעו קשות. ברגעים אלו אני עדיין מתקשה להחליט מה עושים קודם. לפחות הפעם אני יצאתי נקי. הענן מקולף ונשלח לאמבטיה, הגר מפתחת דציבלים חדשים, מהמצב, מהענן, מהעייפות, והלילה וגם לי מתחשק להתיישב על כסא ליד ולהצטרף לזמר הכללי (תוך תמיהה שהולכת וגדלה עם חלוף הליל כיצד יהלי עוד ישן בתוך הבלאגן שמסביב). אבל אבא איננו וגם אין מבוגר אחר שיתנדב להיות אחראי, ומישהו צריך לתפקד. אמבטיה של חצות, ואמא מוכרת להגר את פיג'מת הכבשה התואמת כענן-כבשה, וקצת שקט וניקיון מתחילים להסתרר. אח"כ כבר ביליתי את שאר הלילה על השטיח, תחילה כי הגר מיענה להפרד ולבסוף כי גיליתי כי סבב ההקאות רק התחיל, ומתוך חצי שינה כבר למדתי לזהות קולות של לפני, לבצע זינוק מקדים ולייצר הקאות נקיות למדי (אם לא מחשיבים את הרצפה שזכתה לאין ספור ניקיונות של ליל, עד לרגע ההארה האחרון שבו נזכרתי להביא דלי) שהשרידו את הענן-כבשה במצב נקי כל כך שאפשר אפילו היה לשלח למחרת את הילדה לגן עם הענן החדש שבתוקף של כמעט שנתיים סורבה להפרד. כן, כן, בישראליות רבה ומתוך מותשות של אם חד הורית (וגם מתוך הסתכלות על הר הכביסה שנוצר בליל והידיעה שאם לא אהיה לבד לא אוכל לחסלו) עם אור ראשון כשהילדה קמה מלאת עוז ועיזוז כאילו כלום, החליטותי לשלחה לגן וכל היום קיוויתי שלא אצטרך לאסוף אותה באמצע היום. מישהו למעלה הפעם הקשיב לי ושאר השבוע עבר בשלום.
אסף חזר וטס שוב, וילדינו לעת ערב כבר פיתחו נוהג לשאוג "אבא" בכל פעם שהרוח מנענעת קמעה את דלת הבית במין קולות שיקשוק של טרום פתיחת דלת, אבל אבא איננו ושבוע חדש יוצא לדרכו.
תחילתו בחולי אחר, הפעם שלי. לא עזרו איומי ההקאה הפרטיים שלי, אסף יצא לדרך, ואני ביליתי את הלילה באופן סביר יחסית, מתוך תקווה שהבוקר יביא קצת מרפא מנחם. אבל את בוקר המחרת העברתי בקושי, על סף עילפון תוך ניסיונות שכנוע של צאצאי להקל על אמא המסכנה. יהלי הסכים להתארגן מהר אבל רק אחרי שיקבל שוקו והגר נרגעה לרגע רק בכדי להמשיך בבכי הקבוע דקה מאוחר יותר. וכך בעודי שרועה על הרצפה הבינותי שאין ברירה ואם אני רוצה לנוח קצת ולהשתקם יש למצוא כוחות אחרונים, לותר על אופציות ההקאה וההתעלפות ולהעיף הילדים כמה שיותר מהר מן הבית אל מבוגרים אחראים ובריאים ממני.

שעה מאוחר יותר עם בחילה ושני ילדים אני מוצאת עצמי סוף סוף באוטו מנסה להכניס את המפתח לסוויץ' ללא הצלחה יתרה. עוד שניים - שלושה ניסיונות והמפתח בפנים. לא מסתובב. לא, זה לא באמת קורה לי. מאבקים נוספים של סיבובים לכאן ולכאן, הופכים אלימים יותר ויותר תוך שההבנה נוחתת לאט לאט בקרבי כי זה אכן קורה, ובהחלט לי. בכי קל (הפעם שלי), כמה קללות והמפתח עדיין לא זע. זוז כבר. לא זע. הערכת מצב קצרה ממקדת אותי מחדש במטרת העל היומית ואני מתמלאת כוחות אחרונים זמנים להפליא של חסרי הישע, מוציאה הפמליה מן האוטו, עגלה, תיקים, ולדרך. צועדים. עשרים דקות מאוחר יותר, אבל באיחור מרשים מאוד אנחנו בגן של יהלי. שלב א' של המשימה בוצע בהצלחה, ואני שוב יוצאת אל הכפור. הגר מצטנפת בשקט, מצמצמת נוכחות. קר לילדה המסכנה. ארבעים דקות אח"כ היא ממאנת להוריד מעיל, נצמדת אלי בגן שלה, מנסה להרגע ולהתחמם נפשית ופיזית. ורק החולשה שלי והידיעה שאני חייבת לארגן אוטו עד אחר הצהריים מחלצים אותי מזרועותיה.

הסוף טוב. ה-AAA מגיע ומסובב לי המפתח. שעתיים של שינה מקלים קצת את המצב.

ערב. אבא סוף סוף בבית. שני ילדים ממאנים להרדם. הגר מכורת אמא (בשני פתחים), זועקת אלי ממיטתה. אמא שלה (נטולת ניקוד מרב תשישות) שרועה על הספה ואבא יוצא אל משימת הברור - מה רוצים מאמא:
אסף - מה את רוצה הגר?
הגר - אמא, אמא (בפתחים כמובן)
אסף - עכשיו אני גם אבא וגם אמא.
יהלי - אתה אבא
אסף - שבוע לא הייתי לא אבא ולא אמא. אז עכשיו אני שניהם
הגר - ???
אסף - את יודעת הגר אם את רוצה להגיד משהו את יכולה להגיד ליהלי (יוצא מהחדר)
הגר - ???
יהלי - כן, הגר? אני גם יהלי וגם אבא, מה את רוצה להגיד לי?
הגר - משתתקת מרב בלבול ותדהמה, ויש לקוות שעד שתצליח לפענח את החידה תרדם ותישן סוף סוף לילה שלם.

אמן ותודה.