אני רוצה להתיישב ולכתוב על סופ"ש מקסים בNewport השמשית, של חול וים ורוגע. לכתוב על ההכנות הקדחתניות ליומולדת של יהלי הממשמש ובא (אנחנו באגף האבירים ודרקונים השנה), על שינויי מזג האויר המביאים עלינו גשמי זלעפות בינות לימים חמים ושמשיים. רוצה לספר על חידושי השפה האחרונים של הגר שמזמינה אותי לבוא ב"Come, sweetie" וכבר יודעת לומר על כל דבר כמעט שהוא "Awesome", על עינייני דיומא, על חויות אמריקאיות אחרונות, רגע לפני ששבים, לחום, לסחי, הביתה.
אבל המציאות טופחת על פני, והרדיו שעסק עד כה בכתם הנפט ההולך ומתפשט לו להנאתו במפרץ מקסיקו, דוחק הצידה חדשות מקומיות בוערות אלו (התחזיות הקרובות מדברות על עונת ההוריקנים הממשמשת ובאה, עם צפי לנפט מעופף שיכסה בתים, שלא לדבר על הנזק האקולוגי ההולך וגדל מרגע לרגע ואין עוצר), כי הרי כדרכן של חדשות כבר בערות חדשות צומחות ועולות במרחקים.
על העובדות אפשר להתוכח, גם נוכל להתדיין האם כולם אנטישמיים ועוכרי ישראל או שאנחנו הם חסרי השכל והאטומים (לבטח כולם יסכימו שטוב זה לא נראה). אבל ממרחק האוקיינוסים והאולימפוס של בוסטר, נדמה כי אפילו לא ניתן לומר שבעל הבית השתגע, אלא כי נטש או נרדם או שכח להגיע, והשאיר חבורת ביריונים, רפי שכל, להראות לעולם שהם יכולים, ושכולם יקפצו. וכמו כל בריון מקומי שדורש "תחזיקו אותי, או ש...", כך גם אנחנו, בלי מחשבה, רק בכוח, רוצים להראות לכולם מי פה מסכן וצודק. אבל לעולם מסביבנו, נמאס, להחזיק ולטפח, ביריון מקומי, עלג וטפש, נמאס לקפוץ ולטייח ושוב לסלוח לפרחח הקטן שכולם הרי כל כך אוהבים לשנוא. ובין האיש ההוא, ששאל ברדיו, איזה נכס אנחנו כבר מהווים לאמריקה, לעיתונאי שטען כי לא זו הדרך לעזור לאמריקה לעזור לנו במאבק שכנגד איראן, אני, היושבת על גדות הנהר הצ'רלס, מביטה מן החלון וחושבת, לאן אני מחזירה את עצמי ואת ילדי?
בוקר רחוץ עלה על בוסטר, הילדים בגנים, ואני יוצאת לצוד לי מעט מזון בריא בWhole foods השכונתי. הרדיו המכוון כהרגלו על NPR מעדכן מארועי הבוקר, בצד השני של העולם, רחוק כל כך וקרוב אל ליבי. לאור המיני אסון האקולוגי הצפוי של היומולדת של יהלי (כל כך הרבה חומרים בלתי מתכלים, עצים שהלכו לעולמם בטרם עת כדי לעטוף מתנות ופלסטיקים, פלסטיקים, פלסטיקים) אני מרוצה לגלות מזלגות חופש (כן, שמופי, גם הם מתרוצצים חופשי), ויחד עם הפויל הממוחזר שלי אני צועדת אל האוטו, ממשיכה להקשיב למהלך הארועים. תחושות ההתעלות האקולוגיים שלי נמוגים במהרה. בועתי הקטנה מתפוצצת ומתרסקת והחיים על גדות הנהר (שבימים ימימה נהיגה לאורכו ממלאה אותי עונג עילאי, אך לא עוד. לא היום לבטח) אינם שהיו. אולי כי השיבה כל כך קרובה, וכל שרציתי להדחיק בשנתיים האחרונות, צץ ועולה ויורק לי בפנים, אולי כי באמת הגזמנו והאיוולת הגדישה שאה. ואולי הידיעה כי יש בכוחי לבחור היכן לחיות ודווקא אל המקום הזה אני שבה, מחזקת תחושה שגם בי הטפשות פשטה.
אבל המציאות טופחת על פני, והרדיו שעסק עד כה בכתם הנפט ההולך ומתפשט לו להנאתו במפרץ מקסיקו, דוחק הצידה חדשות מקומיות בוערות אלו (התחזיות הקרובות מדברות על עונת ההוריקנים הממשמשת ובאה, עם צפי לנפט מעופף שיכסה בתים, שלא לדבר על הנזק האקולוגי ההולך וגדל מרגע לרגע ואין עוצר), כי הרי כדרכן של חדשות כבר בערות חדשות צומחות ועולות במרחקים.
על העובדות אפשר להתוכח, גם נוכל להתדיין האם כולם אנטישמיים ועוכרי ישראל או שאנחנו הם חסרי השכל והאטומים (לבטח כולם יסכימו שטוב זה לא נראה). אבל ממרחק האוקיינוסים והאולימפוס של בוסטר, נדמה כי אפילו לא ניתן לומר שבעל הבית השתגע, אלא כי נטש או נרדם או שכח להגיע, והשאיר חבורת ביריונים, רפי שכל, להראות לעולם שהם יכולים, ושכולם יקפצו. וכמו כל בריון מקומי שדורש "תחזיקו אותי, או ש...", כך גם אנחנו, בלי מחשבה, רק בכוח, רוצים להראות לכולם מי פה מסכן וצודק. אבל לעולם מסביבנו, נמאס, להחזיק ולטפח, ביריון מקומי, עלג וטפש, נמאס לקפוץ ולטייח ושוב לסלוח לפרחח הקטן שכולם הרי כל כך אוהבים לשנוא. ובין האיש ההוא, ששאל ברדיו, איזה נכס אנחנו כבר מהווים לאמריקה, לעיתונאי שטען כי לא זו הדרך לעזור לאמריקה לעזור לנו במאבק שכנגד איראן, אני, היושבת על גדות הנהר הצ'רלס, מביטה מן החלון וחושבת, לאן אני מחזירה את עצמי ואת ילדי?
בוקר רחוץ עלה על בוסטר, הילדים בגנים, ואני יוצאת לצוד לי מעט מזון בריא בWhole foods השכונתי. הרדיו המכוון כהרגלו על NPR מעדכן מארועי הבוקר, בצד השני של העולם, רחוק כל כך וקרוב אל ליבי. לאור המיני אסון האקולוגי הצפוי של היומולדת של יהלי (כל כך הרבה חומרים בלתי מתכלים, עצים שהלכו לעולמם בטרם עת כדי לעטוף מתנות ופלסטיקים, פלסטיקים, פלסטיקים) אני מרוצה לגלות מזלגות חופש (כן, שמופי, גם הם מתרוצצים חופשי), ויחד עם הפויל הממוחזר שלי אני צועדת אל האוטו, ממשיכה להקשיב למהלך הארועים. תחושות ההתעלות האקולוגיים שלי נמוגים במהרה. בועתי הקטנה מתפוצצת ומתרסקת והחיים על גדות הנהר (שבימים ימימה נהיגה לאורכו ממלאה אותי עונג עילאי, אך לא עוד. לא היום לבטח) אינם שהיו. אולי כי השיבה כל כך קרובה, וכל שרציתי להדחיק בשנתיים האחרונות, צץ ועולה ויורק לי בפנים, אולי כי באמת הגזמנו והאיוולת הגדישה שאה. ואולי הידיעה כי יש בכוחי לבחור היכן לחיות ודווקא אל המקום הזה אני שבה, מחזקת תחושה שגם בי הטפשות פשטה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה