פוסט דוק או פוסט טראומה

הסמסטר כמעט ונגמר באופן רשמי. את השיעור האחרון שלי לסמסטר זה אעביר בנתב"ג והמרצה המתחשב שלי יקבל את העבודה שאני עוד שוקדת על הגהות אחרונות שלה (בחסות אסף) באי מייל. יחי הטכנולוגיה.

אז למרות שעדיין עוד אין סיכומים רשמיים, כי בכל זאת יש עוד כמה ימים להינתן האות, עוד שתי הגשות וכמה עניינים קטנים של סוף סמסטר, אני כבר מרגישה עם רגל ושלושת רבעי בתוך החופש הגדול. את היומיים שהתאפשרו לי כטרום חופש ניצלתי לסידור חדר השינה שלנו (לא כולל ארון בגדים – זה כבר יחכה לאחר שנחזור). סוף סוף רואים שם קצת רצפה, ואנחנו כבר יומיים מצליחים כמעט שלא לבלגן מחדש. יש סיכוי (אמנם קטן אבל למה שלא נשמור על אופטימיות) שהסדר ישמר עד לרגע שבו גם שאר הבית יצליח להיכנס למוד ג'ורנלי ותזכו יום אחד לחזות בזיו דירתנו הגפרורית.
היום לאחר משמרת הבוקר שלי בגן של יהלי יצאתי לעשות סוף סוף שופינג במול הקרוב. אוחזת במעט מאוד סבלנות והרבה חוסר שינה יצאתי לצוד כמה פריטים, בכל זאת נוסעים לארץ, משהו צריך ללבוש. האופנה האמריקאית על כל כעורה נפנתה אלי בכמויות המטריפות כל בר דעת קנייני ממוצע. מתי הצליחו H&M ו-Gap לייצר זוועות טקסטיליות שכאלה?
מסע הקניות המפואר שלי נדם בקול ענות חלושה עם שתי חולצות וג'ינס, אין ברירה אצטרך להתחנף לאסף ולקוות שמעצבי ארץ הקודש הזכורים לי לטובה, גם הם שמעו על הסיילים של Christmas.
אנחנו באופן אישי נפספס את החג. כיוון שלא זכינו להזמנה אישית מבעלי עץ אשוח תקני, לא נותר לנו אלא להסתפק באורות הכרך המציפים אותנו עוד מלפני ה-Thanksgiving. היום בעודי מציצה לבית אחד שמחלונו הביט אלי אשוח אחד מואר וחגיגי תהיתי איך שוב דפקו אותנו עם החנוכיה והסופגניות? לא נותר אלא לעבוד על הקשרים הנוצריים שלנו עד לשנה הבאה ולקוות לטוב.
בינתיים גם השלג מתעקש שלא להגיע. בסוף השבוע שעבר התעוררנו לבוקר משליג. פתיתים פתיתים התעופפו בחלוננו, אבל עדיין חם מדי והכל מיד נמס. מצלמתי המורדת כמובן לא זיכתה אותי ולו בתמונה אחת. חכי, חכי, גם יומך יגיע. אבל אנחנו יצאנו לטיול של שלג ואין נחמד מזה, בייחוד לטירונים שכמונו. אף אחד כמעט מלבדנו לא התרגש מהעניין, אבל אנחנו הרגשנו גיבורים.
עכשיו אחרי חוית השלג הראשונה – אפשר לשוב כמנצחים לביקור בארץ.
האמת שזהו פוסט סוף סמסטר ואני עדיין תוהה לאיזה כיוון אני נוטה? ההייתה זו חוויית לימודים מרעננת או טראומה קשה שתדרוש אשפוז מיידי באיזו ארץ חמה? אני כנראה שעדין יושבת על הגדר. לא במיוחד בנוח, אבל אני מלאת תקווה לרפוד טוב יותר בסמסטר הבא, שהוא הוא הסמסטר שאולי יוביל להמסקנה. עד אז, כל שנותר הוא לנוח (בין שני ילדים, סידור בית, נקיונות, קניות, בישולים, קורס אינטנסיבי אחד וכמה ספרים שממש כבר זועקים אלי חמס – אבל מי אנחנו שנקטר?)

אז אנחנו כבר כמעט שם, או פה, תלוי בזוית הראיה.
אני מתכננת להשמיש את ידידי משכבר הימים העונה למס: 0544510666. אבל מה שבטוח לפחות בימים הראשונים נהיה בבית הורי – 035717075.
ועד אז, נשיקות ולהתראות בקרוב

עוד משהו –
אסף המשקים קום ויוצא לרעות בשדות הרחוקים ממערב לבוסטר, זכה לחוות עוד ארוע אקלימי מרהיב. המקומיים, שוב לא התרשמו במיוחד, אבל היי אנחנו לא מפה. אז ככה זה כשהעצים זולגים מגשם וקר מדי מדי. אנשי בוסטר, בעיקר זכרו להזהיר אותנו שלא לצעוד מתחת, שמא יזלוג על ראשנו נטיף. לא נעים...


ותודה לשלומי על הצילומים

הודו לה' כי טוב

סוף השבוע האחרון התאפיין בחגיגות ה-Thanksgiving. יש הטוחנים את הturkey לעייפה, אחרים משקימים קום ויצאים לצוד את הSale הקרוב לביתם עוד לפני הנץ החמה. חברותי ללימודים ניצלו את ארבעת ימי החופש (האמריקאיים מצמידים את כל חגיהם לסופי השבוע כך שגשרים הם הרגל פה) של הסופ"ש הארוך הזה לנפוש בבית הוריהם, לבלוס turkey ולבטח גם לעשות שופינג (אמריקאיות או לא?).

אנחנו לעומת זאת יצאנו בנסיעה לילית לעבר ערבות באפלו הרחוקות.
את הנסיעה והמפגש המרגש עם עלמה, איתמר, אדית וגלעד אנחנו מתכננים עוד מספטמבר. אחרי שהם ואנחנו התמקמנו פחות או יותר גילינו ששבע שעות מפרידות בינינו. ניסיונות לנצל את החג הקודם שלבסוף התברר כחג ניו אינגלנדי בלבד, תוך מפגש באמצע הדרך, העלו חרס. המקום היחיד שנמצא די באמצע הוא עיירה קטנה בשם Cooperstown. המקום נראה, לפחות באתר הרשמי, ציורי למדי ועיקר פרסומו בודאי מגיע מה- National Baseball Hall of Fame‎ שממקומם בתחום המוניציפלי של העיירה ולאו דווקא בגלל התאטרון המקומי. אבל אי שם באוקטובר לא נמצאה מיטה אחת עבורנו ואנחנו נאלצנו לעבור בלוח השנה לחג הבא.
בינתיים כזכור, התהוותה פגישה מקדימה ולא מתוכננת בניו יורק, אך מבטיחה ביותר.
וכך, חמושים בבגדי השלג שלנו (כי אתרי מזג האויר הידועים לשמצה הבטיחו) ועוד כמה מזוודות יצאנו לדרך לעת ליל. שבע שעות כאמור לא כולל הפסקות.
יהלי שהודיע שהוא לא מתרגש ("להתרגש זה כשקורה משהוא מיוחד"), הודיע שהוא לא הולך לישון כי הוא מתקשה לאור הפגישה עם עלמה, ואז גם הסכים להתרגש, כי אמא אמרה שאם קשה לו לישון אולי הוא בכל זאת. הגר לעומת זאת כנראה גם היתה מאוד נרגשת ואחרי שעת שינה התעוררה לבלי שוב. מהתרגשות כמובן. רק אסף לא היה נרגש בכלל והלך לישון כדי שמישהו יצליח להסיע אותנו בבטחה. חמושה בשני ילדים, קצת מיקי מאוס ובייבי אינשטיין הצלחתי לארוז פחות או יותר את עצמנו ובשעה 23:00 התחלנו להעמיס ולצאת מערבה.
ישובה בין יהלי להגר שנרדמו די מהר, הצלחתי לנמנם בין עצירה לעצירה. אסף בלס גזרים גמדיים, שתה הרבה קפה ועוד אי אלו מזונות בלתי רצויים. הגר אמנם ינקה פעמיים אבל סה"כ הנסיעה חלפה בנעימים – עד כמה שאפשר בתנאים הקיימים, קרי, לא נאלצתי לשעשע אף אחד ב4:00 בבוקר.
הבוקר עלה, ושמיים אפורים גילו לנו שאריות שלג על מדשאות באפלו. וכמו שיהלי אמר אם אין שלג זו אינה באפלו, ואם יש אז הגענו. הגענו.






















ביתם רחב המידות של הבאפלואים קבל אותנו יחד עם בני ביתו למשך שלושת הימים הבאים שבהם לא עשינו הרבה, וכמה זה היה כייף. אנחנו, אנשי בוסטר היגעים, שמחנו לגלות סוף סוף שיהלי מסתדר קצת בלי להציק לאחותו, שמצדה מסוגלת ללעוס צעצועים של אחרים בלי להפריע לנו מדי. השקט והשלווה.
יהלי עבר מיד השתלמות בנסיכות אצל עלמה ש"היא מבינה בנסיכות ואני מבין בתומס", ואחרי יומיים של הדחקה הסכים להתחבר לצד הנשי שלו ולהודות שהוא קצת אוהב נסיכות ולכן מוכן להסתכל בדיוידי. החינוך מחדש הסתכם במסקנה שסינדרלה היא בצבע תכלת.
החלק התיירותי של הביקור התמקד באטרקציה המרכזית – מפלי הניאגרה. הצד האמריקאי מרשים פחות מזה הקנדי, ואנחנו עברנו את הגבול אל העיירה התיירותית בניסיון לחזות בפלא המיימי בלי לקפוא מקור.
יהלי כמובן לא הסכים להצטלם ואני נאלצתי להסתפק באיתני הטבע.






















אח"כ פנינו לחפש אטרקציות קולינריות יותר. המסעדה שבמתחם, הצופה אל הנוף המרשים התגלתה כיקרה ובלתי מבטיחה ואנחנו יצאנו לצוד פיצה בקומה שמתחת. הפיצה, התגלתה כסגורה, הקפה שליד כבלתי כניס בעליל, ולנו לא נותר אלא לבנות על הקפטריה של היכל הפרפרים – האטרקציה הבאה בסיור הקנדי.
פרפרים כידוע לא אוהבים שלג ולכן הקנדים המתחשבים בנו להם תת- אקלים טרופי, שאין כמוהו לימים קרים. גם אנחנו התחלנו לחבב מיני אקלימים שכאלה, כך שהמפגש היה משמח. לפחות לרובנו. אסף ואני שיש לנו חסך של פרפרים עוד מימי לאוס (היו שהבטיחו לנו כמויות אדירות שלא נצפו כלל), נהננו למדי להסתובב בין המעופפים הצבעוניים. הגר היתה שוות נפש למדי, יהלי הסכים להתרגש רק מהחשש פן פרפר יעמוד עליו, והמצלמה שלי לא עמדה בשינוייו מזג האויר והתמלאה אדים. אני קיוויתי שסוף סוף אאלץ לקנות אחת חדשה, אבל נאלצתי להתאפק עם התאוששותה המהירה מדי מעט לאחר מכן.
כזכור, אנחנו עדיין רעבים. אך, הקנדים לא שמעו על תיירים שכאלה והקפטריה המקומית היתה סגורה. אבלים וחפויי ראש הסתפקנו בכמה שקיות צ'יפס כולל אחת בטעם חומץ!
בדרך לאוטו, ללא תמונות פרפרים אבל עם שלג המטפטף על ראשנו,

סכמנו שאין ברירה וחוזרים לאמריקה לאכול.

בעודנו מרגישים את תחילת הסוף, עת יצאנו דרומה באפלואה, התחלנו לחשוב לאן נקח את הבאפלואים בביקור הגומלין שלהם בבוסטר. אסף ואני, הזכרנו כמה אטרקציות מקומיות. יהלי תרם משלו והציע לקחת אותם לTarget לקנות מתנה...
יום המחרת היה בייתי גם הוא. הצלחנו להוציא את עצמנו לטיול אל הפיצה המקומית שהתגלתה כטובה למדי. הקור החזיר אותנו די מהר אל הבית ואנחנו ניצלנו שעות אחרונות של רוגע.
הנסיעה חזרה היתה שקטה ורגועה.יהלי שניה לפני שנרדם עוד הבטיח (בעודנו חולפים על פני תחנת כבוי האש המקומית), שכשהוא יהיה גדול הוא רוצה להיות מיקי מאוס. ב5:30 היינו בקיימברידג'. הגר התעוררה כמובן ברגע שנכנסנו הביתה ואני יותר מתוך יאוש ופחות מתוך תקווה הנקתי אותה בשכיבה והתפללתי לעוד שעת שינה. בשעה 8:45 תינוקת חייכנית הודיעה שמספיק. אבא שלה התהפך לצד השני, ואנחנו הלכנו לעשות קצת סדר בבית. ב10:15 אחיה הגדול הצטרף לחגיגה. מי אמר שאין על מה להודות?

אז חוץ מלאלוהי השינה אנחנו באמת מודים לעלמה, איתמר, גלעד ואדית. על האירוח, המזון, התכנית האמנותית ובעיקר החברה. מיטב המוחות שוקדים פה על גיבוש ועידת הפסגה הבאה.
המיקום כבר ידוע הזמן טרם נקבע. אנחנו מקווים שאי שם בחופשת הסמסטר הבאה עלינו לטובה, קצת אחרי שנשוב מהביקור בארץ הקודש הצפוי באמצע החודש!

עוד משהו: יהלי, שהאטרקציה הגדולה מבחינתו היתה האמבטיה יחד עם איתמר ועלמה, התעורר הבוקר כשחיוך על פניו והוא מבשר לי שהוא חלם על הרחצה המשותפת. אסף חסר חוש התעוד שהיה אחראי על מחלקת הניקיון לא צלח לספק עדויות משעשעות, אבל כיוון שהאמבטיה היתה תפוסה הגר ניצלה מיכלים ריקים אחרים להתרעננות, ואמא שלה דווקא זכרה לצלם....

3/12/2008 - ברוכים השבים! (גם אם רק לקצת)

נשלח על ידי גיא

תביאו שלג, או גשם, או איזשהו סוג של משקע. פה יבש וחם.

3/12/2008 - hooray

נשלח על ידי Hamu

מתי אתם באים?

3/12/2008 - לא הבנתי

נשלח על ידי שמופי

מתי אתם באים לביקור?

6/12/2008 - Maybe next time...

נשלח על ידי Big Brother

I understand you come mid December for about 2 weeks. Unfortunately I only arrive mid January, so it seems we'll miss each other. So maybe next time...

תומס והעיר הגדולה

לאחר שבוע של דיונים מעמיקים, חיבוטי נפש והתלבטויות החלטנו בכל זאת לנסוע. המלון הוזמן עוד באוגוסט כשאנחנו היינו עדיין תחת השפעת מזג האויר הישראלי ומי חשב שיכול להיות קר וגשום בניו יורק בנובמבר. אבל בתחילת השבוע הסתמנו גשמים בעיר. בעוד אבא שלי בודק ביאהו, אסף ב-Weather.com אני התבייתתי על CNN וספק מזג האויר של ה-Dashboard המקי שלנו.
למותר לציין שלכל אחד היתה דעה קצת שונה. CNN היו הכי אופטימיים ועד לרגע האחרון כמעט התעקשו על שמש חורפית או לפחות חצי ענן. ככל שהימים חלפו (עד יום רביעי עוד אפשר היה לבטל את המלון) האתרים התיישרו לאיזשהו כיוון רטוב ואנחנו עדיין תוהים מה ההבדל בין Rain ל-Showers. בסוף, הרצון לנסוע פשוט הכריע. קנינו מטריה חדשה, ארזנו ולעת 6 בבוקר אור ליום שישי יצאנו לדרך. 4-5 שעות ואנחנו בעיר הגדולה.
ההתרגשות היתה רבה. יהלי נפעם מגורדי השחקים והמוניות, אני ואסף נזכרנו בערגה בשבוע הניו יורקי נטול הילדים של מאי שנה שעברה ואפילו הגר נרגעה (או שאולי היה זה מאיר אריאל שהתנגן ברקע? אני מפתחת תאוריה שהילדה מחבבת אותו. בדיקה מעמיקה יותר תתאפשר בשבוע הבא עת ניסע לנו 7 שעות לכל כיוון לחגוג את ה-Thanksgiving בבית אדית וגלעד אשר בבפאלו).
מלון הפשפשים שלנו התגלה כסביר למדי. הגר עשתה עיניים לפקיד הקבלה שמיד שידרג אותנו לחדר גדול יותר עם ספה נפתחת ליהלי. אמנם נמצא ג'וק במצב צבירה של ערש דוואי באמבטיה, אבל, היי, גם אמא שלי מצאה אחד כזה אצלנו בבית יומיים לפני.
אז מה עושים בניו יורק, כשגשום עם שני ילדים? ביומינו הראשון הטפטוף הקל אפשר לנו לטייל קצת ברחובות, לגלות שהעיר גדולה מתמיד, מטונפת, עמוסה, הרבה פחות מנומסת וה-Subway שלה מזעזע לכל מי שמנסה להיות נכה או לפחות סתם הורה לזאטוט עגלתי. אין אבל אין מעליות או מדרגות נעות. איפה, איפה ה-T של בוסטר?
הלומי כפר והמומי הכרך הובלנו את יהלי לToysRus השכונתי. כל ניסיונותיי לשכנע את יהלי לעלות איתי לגלגל הענק נכשלו. אני מודה, שבכלל לא היה חשוב לי שהוא יתנסה בחויה. זו הייתי אני. למה יש לי ילדים אם לא בשביל לעשות דברים שכאלה בלי להתפדח? לא עזר. יהלי לא הסכים לבוא לשמור על אמא שלו בגלגל הענק ושום תירוצים והסברים לא קידמו אותנו. "זה לא מעניין אותי ולא יהיה לי כייף" הילד טען. ומה עם הכייף של אמא שלו?
אז יצאנו לחרוש בשדות הצעצועים. יהלי נדרש לחפש משהו שעולה עד 10, כדי שלא נצטרך להתוכח אם אפשר לקחת הביתה את הדינוזאור שעומד באמצע החנות או לא. הילד המפוקס שלנו אץ ורץ אל חלקת התומסים, נרגש לגלות שיש שם את כל האי סודור. גן העדן עלי האי....
לצאת מהחנות כבר היה קשה יותר, אבל הבטחנו לחזור. חמושים בספנסר יצאנו החוצה, להמשך טיול מרנין נפשות, לפחות של ההורים.
את אחר הצהריים העברנו במרוץ קל במסדרונות ה-MOMA עם ילד ישן בעגלה ותינוקית עצבנית על הידיים (ככה זה כששוכחים מנשא בחדר). יום שישי הוא יום שבו הכניסה למוזיאונים היא חינם. זה אומר הרבה אנשים ותור ארוך להכנס אבל גם כאן קודמנו תודות לצאצאינו היקרים. מי אמר שלא שווה לטייל עם ילדים בניו יורק?
אז פזזנו לנו בתערוכה של ואן גוך, מנסים להתעמק מעל כתפי האנשים והתפתלויותיה של הגר. משם דלגנו למבט חטוף על ציורים של מירו, והיחידה שהיה לה מה להעיר היתה כמובן דודה אחד ישראלית שטענה בפנינו שהגר לא מרוצה. לא התגעגענו לדודות האלה.
אבל ניו יורק, בבואך מבוסטר אכן דומה יותר לתל אביב. ולמרות הבלאגן והלכלוך וקשיי התחבורה אנחנו מחבבים מאוד את השתיים ותמיד שמחים בהן.
את הערב בילינו בחברת עלמה (מהגן הישן) ומשפחתה – שאותם נבקר בבפאלו בקרוב – והתרגשות הילדים היתה רבה.
אסף עוד הגניב בילוי של לילה עם חבר וחזר כמו רווק נטול דאגות ב-5 בבוקר. את יום השבת הוא בילה עם הרבה קפה, ואנחנו התחלנו אותו בבראנץ' שווה בביסטרו המפונפן שממול למלון. סוף סוף אוכל טוב.
היום שהיה אמור להיות הגשום במיוחד, הסתמן בנצנוצי שמש שמיד שכנעו אותנו לצעוד לסנטרל פארק. לא לפני שיהלי ימצא שוב את שיטוטי תומס וחבריו על מסילות האי סודור שב-ToysRus. גם הפעם הסתמנו מאבקים קשים לשלוף את הילד. רק הבטחות שגם ב-FAO Schwartz בטח יש רכבות של תומס גרמו לו לעזוב את המתחם.
מרוצים מהשיפור במזג האויר פסענו בשדרה החמישית בתקוה לטיול נעים בפארק בקרוב. אבל העיר גדולה, ההתנהלות עם ילדים איטית, והיום שהתחיל רק ב11 כבר התקרב לשעות אחר הצהריים שלו.
מזג האויר נזכר שהוא אמור להיות גשום ואנחנו נאלצנו להתחבא בחנות הצעצועים FAO Schwartz. אסף פנה לאפל סטור הצמודה ואני יצאתי עם יהלי לצוד לנו את פסנתר הענק הזכור מימי הסרט "Big" בימים שטום הנקס עוד נחשב חתיך (ההיו ימים כאלה? מה שבטוח שכרס עוד לא היתה לו). יום שבת וכל ניו יורק היתה בחנות. גם איזה מיליונר החליט שזה הזמן לחגוג לילד שלו יומולדת בדיוק במתחם הפסנתר. $1500 עולה התענוג ללא הפסנתר. מי יודע כמה הוא עולה. מצד שני המפעילה היתה מעצבנת כמו כל מפעיל סוג ז ביומולדת טיפוסי.
כרגיל אני הייתי יותר מאוכזבת מיהלי שבעצמו התאכזב רק כשגילינו שאין תומסים ב FAO Schwartz. העומס והרעש לא שכנעו את יהלי לעזוב וכל ניסיונותינו למצוא משהו ב$10 לילד לא צלחו. רק ההבטחה לחזור שוב (!) ל-ToysRus ולקנות שם עוד קטר אפשרו להתמוטט בשקט בגשם שחכה לנו בחוץ.
בינתיים ההורים שלי שהיו בעיר לעת סיום ביקורם אצלנו חברו אלינו לארוחת ערב בבית הקפה החביב עלינו, ששמו הבלגי נשכח ממני ברגע זה. משהו עם לחם... וכיאה לשמו, יש שם סוף סוף לחם אמיתי ואוכל אמיתי שאנשים צמחוניים כמוני יכולים סוף סוף לאכול.
ארוחת הערב הסתיימה כמבטח ב- ToysRus, בקניית הקטרת אמילי ובהרטבות רבתי בגשם השותף. ההיה זה Rain או Showers?
למחרת, ניצלנו את החיבה לאותו בית קפה, כדי לאכול שם ארוחת בוקר, ומשם פנינו סוף סוף לטיול בסנטרל פארק. ליהלי יש ספר מקסים על פינגווינית שיש לה שני אבאים. סיפור אמיתי. הם כולם חיים בסנטרל פארק, ואמא של יהלי שוב ניסתה להלהיב את הזאטוט באטרקציות העיר הגדולה, כשפנינו לגן החיות הקטן והמקסים שבלב הפארק. אני מודה שהפעם נרשמה היענות גדולה יותר מצד הילד.
אז איך מסכמים את ביקורנו הראשון בעיר הגדולה?
אנחנו אמרנו שמזל שחרשנו אותה לבד שנה קודם, יהלי כמובן יודע להגיד שיש בה את כל האי סודור. והגר? הגר אחרי 5 שעות נסיעה חזרה הביתה, אמרה "טה, טה, טה" שמחה להמשיך להתאמן בעמידה לבד בלי ידיים.
לא נותר אלא להזמין מלון לאביב שיבוא....

עוד משהו-
הבוקר בעודי מנערת קורי שינה וילדים זבי חותם מכתפי הדואבות, כרגיל בדקתי מה מזג האויר הצפוי ב-Dashboard. רק 4- !!!. המומה התקשרתי לאסף. הכיתכן? אסף בדק את מקורותיו (שיתכן כמובן שהם אותו מקור. למרות מחקר העומק לא הוחלט עדיין על מקור אמין במיוחד) ואישר את אבחנתי.
אמאל'ה, החורף כאן. או כמו שיהלי אומר זה עוד לא חורף זה רק תחילת החורף.

נשיקות

19/11/2008 - le pain quotidien

נשלח על ידי bradbeeblebrux

בית הקפה הבלגי אסף

19/11/2008 - תמונות?

נשלח על ידי גיא

משהו קטן בשביל החבר'ה? או שגם המצלמה נשכחה בחדר?...

20/11/2008 - תגובה ללא כותרת

נשלח על ידי שמופי

מקווה שתסתדרו בלי המנשא... נילי התקשרה לתאם את ההעברה... גיסתי יולדת בשבוע הבא (כך החליט הרופא) כך שהטיימינג מצוין.. אחי הקטן הולך להיות אבא! אני מתה מהתרגשות..

30/11/2008 - ואנחנו תהינו מה זה האי של סודור ???

נשלח על ידי Anonymous

???? חיבוקי נפש וקפה טוב מארץ השמש התל אביבית . נ.א.

Trick or Treat

בשעה שרובכם מתעוררים לעוד בוקר של ויכוחים עם הצאצאים התורניים ולדיונים עמוקים על קצב התארגנותם, או לסתם יום מפוהק במשרד, יושבים חלקים נבחרים מבני משפחתי ומקשיבים לנאום הבחירות של הנשיא החדש שלנו. בעודי מצחצחת שיניים הצלחתי לשמוע מהאמבטיה דיון מעמיק בין הורי המבקרים אותנו בזמנים מרגשים אלה לבין אסף בנוגע לסטייליסטים של בנות משפחת אובמה. נדמה לי כי יש להם במה להשתפר. מתוך החיים בבועה הבוסטרית נדמה היה כאילו אובמה יבחר לבטח, מה שאכן קרה. לפעמים בועות גם צודקות ולא רק מתפוצצות.

ביום שישי בערב בעודנו מלוות את בנינו המחופשים במסעם אחר ממתקי אמריקה, ספרה לי אחת האמהות שהגיעה השנה מאוהיו עד כמה מפתיעה התמיכה פה באובמה. אח"כ גם היא נזכרה שגם היא חיה באותה בועה בוסטרית.

אותו יום שישי, ה31 באוקטובר, ליל כל הקדושים והממתקים, עבר עלינו בנעימים בבית משפחת אחד מילדי הגן שהזמינו את כולנו למסיבה ויציאה משותפת לTrick or Treat.

אחרי מרק חמים המתאים לעונה כובדנו בפיתות וחומוס כמקובל באמריקה. משום מה כמעט בכל ארוע אליו אנחנו מוזמנים, הכולל בעיקר אמריקאיים, הכבוד הוא על טהרת המזון הכה מוכר בגרסה המפוקפקת המקומית. אחרי זלילה מסיבית שכללה גם ממתקי חרקים (אסף ואני דבקנו בחומוס) יצאנו החוצה להתדפק על דלתות השכנים.

יש לציין שמה שנראה לי כמה שבועות קודם כעוד דביליות אמריקאית, בערב החג הסתמן כהפנינג מקושט להפליא.

ראוי גם לשבח במיוחד את השכנים שלא רק השקיעו בתפאורה אלא גם התחפשו והתאפרו.

הפיראט שלנו, היה בעיקר נרגש מדלעת הפלסטיק של ליאם ש"היתה שלו מהבית" ולכן נאלץ למורת רוחו להסתפק בתיק הדלעת שקבל יחד עם הפנס, שרשרת הסטיקלייט והמדבקות. ארוח כיד המלך כבר אמרנו?

הילדים ציינו כמעט על כל בית שהוא הוא הכי מפחיד בשכונה, לא פסחו על שום הזדמנות לאסוף עוד ממתק ואנחנו עכשיו תוהים עד מתי ישאר המלאי הזה בארון. בינתיים אנחנו משתדלים שלא לעזור ליהלי בנושא.

ואני תהיתי מה היה קורה למשלוח המנות הפורימי אם היינו צריכים להתחיל להתדבק על דלתות השכנים ולאסוף אזני המן.

בינתיים, אובמה אמר לילה טוב לאמריקה וגם אני אפנה לשנת היופי שלי, לפחות עד שהגר שוב תתעורר. יש לציין שהאיש לא חייך לרגע. אבא שלי אמר שאין לו על מה – מי באמת צריך את כאב הראש הזה? אסף טען שלא רק זה הוא גם עוד צריך לעבור דירה, אבל סכמנו שקונטיינר בטוח מממנים לו.

God bless America and the Kit Kat!

לילה טוב

18/11/2008 - תגובה ללא כותרת

נשלח על ידי shmoopy

אני עדיין גורסת שכיף כף יותר טעים... תגידו - יצא לכם להגיע לבית שלא היו בבית והייתם צריכים לסקול אותו בביצים?

גן שלנו מה נחמד הוא

רגע לפני שמתחיל פה החורף, הלילה אמור להיות פה 2- מעלות, אני מנצלת את חוסר החשק שלי ללמוד ומתיישבת לסכם פוסט מצולם נוסף. גם זה אינו ה-פוסט המצולם המבטח, אבל יש סכוי שהסופ"ש נתלה תמונות, נקנה עציצים ונשלח תמונות מהבית לדוגמא. בלי נדר.

או-טו-טו מתחיל פה השלג. אני מתקשה להחליט מהי עונת השנה. לפי העצים והמקומיים אנחנו עדיין בסתיו. גם יהלי טוען שעד שאין שלג זה עוד לא חורף. מצד שני קרררררררררר.

אתמול ביליתי את רוב הערב בניסיונות אינטרנטיים לסיים את רכישות החורף. אנחנו עדיין נטולי נעליים אבל הכובעים כבר בדרך.

הבקרים שלנו מתחילים בד"כ בשעון מעורר שמקים את אסף להכין קפה. בארצות בהן עדיין יש שעון קיץ (אז זו העונה עכשיו?) גם בשבע בבוקר עדיין חשוך. בימים כתיקונם או יותר נכון ע"פ התיכנון אסף משקים אי שם לפנות בוקר ובשעה שש וחצי עם רגל אחת בדלת מגיש לי קפה ומעיר אותי. אני מנסה להתאושש מעוד לילה קטוע שינה שניה לפני שצאצאי הבית קופצים עלי ודורשים ממני להתחיל לתפקד.

אחרי שוקו וקפה מתחיל מרתון נסיונות שכנוע לצחצוח שיניים, התלבשות ומזון. יהלי החולם לו לאיטו באמת מנסה להגיע למספר 5 ברשימה התלויה על דלת הבית אבל לצערנו רק לעיתים רחוקות הוא מספיק לשחק (מספר 5 המסתורי) לפני שצריך לבצע את 6 (אומרים שלום להגרי ובברלי).

אחרי הנעליים, הכובע והמעיל ובמקרה שלא שכחנו את הLunch Box אפשר סוף סוף לנשום לרווחה ולצאת לדרך. 20 דקות כשאני לבד או מאוד מזרזת את יהלי, חצי שעה בימים שיש זמן להתנהל בניחותא ולגלות את נפלאות המסלול הקבוע שלנו ומה השתנה מאתמול:

המעלית שלנו במרומי הקומה החמישית. יהלי אחראי ללחוץ על ה"Door Open"

יוצאים לרחוב הרווארד, פונים ימינה

לרחוב Ware הידוע בשביל עלי השלכת שלו, שאין כמו לצעוד בהם "ויש כל כך הרבה שאני לא יכול לספור"

מסימני הדרך - ברז כיבוי אש מס' 1

פונים מBroadway לFelton

ברז מס' 2 - הפעם בצבע תכלת

הדלתות של קיימברידג'. אחד הבתים החביבים עלי בדרך

ברז שלישי. שוב תכלת

הרמזור החביב על יהלי

והפרחים החביבים עלי, שעכשיו כבר נשארו מהם רק עלים

חצי במפר (בצד השני הכביש ישר) וילד שלא רוצה שאמא תצלם אותו

והמדרכה פה היא כמו משטח של לגו

אח"כ עוברים על פני הבית עם הכי הרבה ארובות

ונכנסים לרחוב פרנסיס. מסתכלים איך התיקון בכביש מגיע עד לעמוד חשמל

דורכים על עוד עלים, בודקים מה מצב האוטו עם הפנצ'ר (ששכחתי לצלם אבל הפנצ'ר עדיין שם), ומגיעים לחניה שמאז הקיץ משתפצת לה לאיטה. העבודות שם מהוות אטרקציה כל כך מלבבת שיהלי מוכן אפילו להזדרז טיפה. גם שאר ילדי הגן כנראה נפעמים כי מדי פעם לוקחים אותם לתצפיות מאורגנות. אני מניחה שגם הנהלת הגן מאוד נרגשת מהעניין כי אנחנו מקבלים עדכונים תלת יומיים על המצב, קצב העבודה ותנאי העבירות.

הגדר שמסתירה את החניה המשתפצת

ואחרי שאומרים "Good Morning" לשוטר הפינתי

אפשר לפנות לחלון שבגדר ולהציץ סוף סוף פנימה (אם הגנרטור לא עובד בדיוק ומחריש את אזניינו)

ממש ממול ישנו בניין של הרווארד שבכניסה שלו יש קורא כרטיסים כמו בכניסה לגן (ככה זה באמריקה, אין ויכוחים עם הגננת על הדלת שבמקרה נשארה פתוחה). ומאז שיהלי גילה אותו עמדת התצפית קצת נזנחה.

ממשיכים עוד קצת, וסוף סוף הגענו - הכניסה לבניין:

והכניסה לגן - הילד, הדלת וקורא הכרטיסים

הגענו! הילד האדום והדלת האדומה. גם כפה אדומה.

גילוי נאות -

התמונת שצולמו בתחילת הסתיו וחלק מהטקסטים נכתבו בלילה מעייף אחר. מאז חלפו להם עוד ימים רבים של צעידה ואנחנו מתכוננים לצעדות של השלג (בעיקר מנטלית כמובן) ולביקור הסבתאים הקרוב.

יהלי חוצב פרצופי דלעת, מכין פשטידות תפוחים (שאולי אולי גם יסכים לטעום מחר) ושוב יתחפש לספיידרמן במסיבת הHalloween הקרובה. אנחנו עוד תוהים על רוח החג. תמונות ודיווחים בקרוב.

בברכת חורף חם,

מתגעגעים, אנחנו

EE102575583IL או סאגת שמונת הברגים

סאגת שמונת הברגים התחילה לפני כמעט כחודש. סוף סוף הגיע המשלוח המיוחל מהארץ, זה ששלחנו בנתיב ה"מהיר" ובמחיר מופקע כחודשיים לפני כן, וכעת לאחר (כך למדנו מנציג חברת השילוח) הליך מוצלח של יציאה ממכס ודיסקונסלידציה (מילה מנופחת לתהליך פשוט בו מחלקים את הארגזים במכולה לנמענים אליהם הם שייכים) התמלא ביתנו הקט עד מאוד בעשרות ארגזים לבנים מסומנים בשחור וכן השידה והמיטה הלשעבר של יהלי המיועדים להגר.
יומיים אחרי, כל הארגזים המפורקים שכנו להם לבטח בחדר האשפה והמיחזור במרתף בית-דירותינו, תכולתם נבלעת בשלל ארונות קמברידג' שלנו (ארונות חצובים בקיר בעומק של קופסת נעליים וחצי), השידה ניצבה לה גאה בחדרה החדש, ואנו התפנינו להרכיב את מיטתה של הגר, שתסיים את לילותינו המרובים בהנקות בזק של אימא ובעיטות קטנות בפנים של אבא. ניגשתי למלאכה, חושש מעט שמא לא אצליח להרכיב רהיט ללא חוברת נייר זול של איקאה, ואז גיליתי לצערי הרב שהברגים של המיטה אינם ברשותינו. את המיטה פירקנו עוד בדירתנו הישנה בפאיירברג לפני יותר משנה ומי יודע איפה תחבתי אותם אז. דבר אחד היה בטוח – ביקורת דרכונים על גבול אמריקה הם לא עברו. ניסיונות נואשים לפשפש בזכרונינו. טלפון בהול ליובל, היורש של ארגז הכלים שלי, גם הוא העלה חרס (אבל זכיתי לגלות שלאחר 5 שנות הזנחה מדוקדקת מצידי, יובל כבר הספיק לסדר את הארגז על כל ברגיו ודיבליו). גם האפשרות לקנות ברגים תואמים באחת החנויות המקומיות נפסלה במהרה בשל חוסר יכולת לפענח את קוטרם ועומקם של הברגים הנדרשים. כמוצא אחרון, נכנסו לאתר של חברת משכל, מעלים מתהום הנשייה את שם המודל של המיטה, וראו זה פלא – המודל עדיין קיים ונמכר. מעודדים התקשרנו לאמא של עדי שהתקשרה למשכל ויומיים אחרי כבר נמסר לנו שברגים תואמים יצאו את דרכם בשירות שליחים מהיר לעבר ביתנו ויגיעו אלינו תוך יומיים.
התחילה תקופת ההמתנה ...
ביום הרביעי התחלנו לחשוד. שוב שיחת טלפון לנילי שדיברה עם EMS (הצד הישראלי של הסיפור) שמסרו לה שהשליחות נמצאת כבר בידי שירות הדואר האמריקאי USPS וניתן לדבר עם שירות הלקוחות או לבדוק באתר את סטטוס משלוח החבילה שמספרה EE102575583IL. שתי דקות אחרי זה כבר הרצתי את השאילתא באתר של usps.com. באתר נטען בתוקף שחברת השילוח כבר ניסתה למסור פעמיים את החבילה ואנו לא היינו בבית. באופן מוזר שני הניסיונות נעשו באותו יום. אמנם אותו יום היה סוף שבוע ובאמת שהינו את רובו מחוץ לבית כך שהדבר לא היה לחלוטין בחזקת בלתי-אפשרי. מצד שני מערכת האינטרקום המשוכללת בכניסה לבית דירותינו מנתבת כל חיוג לאחד הטלפונים הניידים שלי או של עדי, כך שכל עוד היינו באיזור קליטה מן הסתם היינו אמורים לקבל את השיחה. אבל הרבה אי אפשר לעשות כנגד רשע בירוקרטי. האתר המשיך לטעון שהחבילה נמצאת, בריאה ובטוחה, בסניף דואר במרכז בוסטון ומחכה ל- pick-up.
יום שלישי (אנחנו כבר ב 14/10) לקחתי יום חופש לחגוג עם עדי את יום הולדתה. בין שיט על נהר הצ'ארלס (או על הנהר הצ'ארלס, כפי שיהלי אוהב להגיד) לסרט קולנוע החלטנו שזו תהיה מתנה יפה מצד שירות הדואר האמריקאי אם יצליחו להעביר לרשותינו את הברגים. התקשרנו מן הדרך לשירות הלקוחות של הדואר. מענה ממוחשב הודה לנו בעליזות על שיחתנו וביקש שנאמר לו כיצד הוא יכול לעזור.
כאן המקום לעצור ולספר לאלו מכם שלא חוו שהות באמריקה, שבארה"ב מערכות שירות הלקוחות דורשים למעשה מן הפונה "לדבר" עם המערכת. זה אולי נשמע משוכלל ומודרני אבל אין לי ספק שמי שאי-פעם התנסה בזה, יסכים שמדובר בחוויה מעצבנת באופן בלתי-רגיל. שיחה טיפוסית נשמעת ככה (בתרגום חופשי):
מחשב: תודה שהתקשרת לשירות הדואר אנא אמור האם ברצונך לאתר חבילה שנעלמה, למצוא סניפי דואר או לשלם תשלומים. אם ברצונך משהו אחר אמור "אחר"
אני: לאתר חבילה
מחשב: אני מצטערת, לא הצלחתי להבין את תשובתך, אנא חזור שנית
אני: לאתר חבילה
מחשב: אני עדיין לא מבינה מה אתה אומר
אני (קול חזק יותר): לאתר חבילה
מחשב: אני מצטערת אבל נראה ש..
אני (צורח): ל א ת ר ח ב י ל ה !!!!
מחשב: שמעתי אותך אומר לאתר חבילה, האם נכון? אמור ...
אני: נ כ ו ן !!
מחשב: תודה. אם ברשותך מספר חבילה אנא אמור אותו כעת
אני: EE102575583IL
מחשב: שמעתי אי אחת אפס
אני: לא
מחשב: סליחה. אנא אמור שנית
אני: EE102575583IL
מחשב: שמעתי אי אי אחת אפס שתיים חמש שבע חמש חמש שמונה שלוש איי. האם נכון..
אני (כמעט בוכה): לאאאאא #$%^&
מחשב: סליחה. אנא אמור שנית
אני: EE102575583IL
מחשב (הפעם מאיית נכון)
אני (באנחת רווחה): כן
מחשב: תודה. אנא המתן בזמן שאני בודקת נתונים (לאחר 20 שניות). החבילה אותרה והיא נמצאת במשרד בבוסטון בהמתנה ל pickup. תודה. שיחתך חשובה לנו. אם ברצונך לחזור לתפריט הראשי, נא אמור 'תפריט ראשי'
אני מנתק ביבבת ייאוש חנוקה.
זהו משחק מוחות מתוזמר היטב בו כל צד מנסה להערים על הצד השני, הם מנסים לשבור אותך כדי לחסוך עלויות של מענה אנושי ואתה מנסה לתמרן בין המערכת הסבוכה של התפריטים הקוליים להגיע אל צירוף הבחירות הנדיר שיעביר אותך למענה אנושי.
אחרי כישלוני הגדול, התנדבה עדי לנסות את מזלה , ובמהלך מתוחכם הצליחה לבסוף להגיע אל אדם-רובוט אמיתי שמסר לנו שהחבילה אכן נמצאת בבוסטון ותיאסף היום על-ידי UPS ותגיע לביתנו עוד לפני השעה ארבע. קיווינו שבברלי, המטפלת של הגר, תהיה בבית לקבל את החבילה והמשכנו אל הסרט החדש של האחים כהן (שלמרבה האירוניה כלל סצינה דומה בו פרנסיס מקדורמנד "עפה" על מענה קולי ממוחשב שלא מצליח להבין את הוראותיה). החבילה לא הגיעה באותו יום. לא בארבע וגם לא בחמש או בשש. אבל בשבע, שוב בדקתי את הסטטוס באתר וגילתי ששוב נטען שנעשה נסיון כושל למסירה באותו היום ב- 17:15.
התחלתי להאמין שהגר תמשיך לישון איתנו במיטה עד גיל 18 (או גרוע מזה – שאצטרך שוב לנסוע לאיקאה). בכוחותי המנטליים האחרונים התקשרתי שוב למחרת היום למרכז שירות הלקוחות. חמוש בטריק של עדי הגעתי די מהר אל האדם-רובוט (דרך-אגב, מאז למדתי מחבר מקומי שהמערכות האלו מתוכנתות כך שאם תפטיר קללה עסיסית כנגדן הן מייד מעבירות אותך אל מענה קולי. ננסה את זה בפעם הבאה ונקווה שלא נגמור בכלא). הרובוט ידע לספר לי שהחבילה שוב מיועדת ל pickup. הפעם ביקשתי להגיע במו רגליי לקחת את החבילה. לאחר שמסרתי את המיקוד שלי 02138 נאמר לי להגיע בזמני החופשי לסניף כיכר פורטר ברח' מוני 15 ולאסוף את החבילה.
לאחר חיפוש ב- google maps גיליתי שרחוב מוני הוא רחוב קטן ונידח בפאתי קמברידג' במרחק ניכר מאוד מכיכר פורטר. יום חמישי, קמתי נחוש מתמיד לא לחזור הביתה ללא ברגים. כיוון שבלאו-הכי תיכננתי לאחר לעבודה בשל תור לרופא עבור יהלי, המשכתי (אחרי שהורדתי אותו בגן) לרח' מוני. מה שהתגלה שם לחלוטין לא נראה כסניף דואר. מבנה תעשייתי מרובע, מוזר למראה, עם שורות רבות של משאיות דואר, פתחי גישה רבים להעמסה ופריקה ואף לא דלת אחת לכניסת לקוחות. מסתבר שהגעתי למרכז השילוח המרכזי של קמברידג'. ארבתי לאחד מעובדי המיון שיצא להפסקת סיגריה והוא ידע לספר לי שבאגף הצפון-מזרחי של המבנה יש דלת ולידה פעמון ואם אצלצל בפעמון מישהו כבר ייצא ויעזור לי. הפעמון אכן התגלה במיקומו המדוייק ומספר דקות לאחר שצלצלתי בו נפתחה דלת באגף אחר של המבנה ואיש במדי דואר מגוהצים למשעי קרא לי להיכנס (קולות רקע של 'מנהרת הזמן' יהיו ליווי הולם בשלב זה). לאחר שמסרתי את מספר החבילה ואת הדרכון (שבאורח פלא היה איתי) הלכה הגברת הנחמדה (שליוותה את הבחור במדים) לפשפש במחסן ואז חזרה ומסרה לי......... לא. לא את החבילה. – היא מסרה לי שהחבילה נמצאת בסניף Harvard Sq. (3 דקות הליכה מהדירה שלנו) וחבל שהתקשרתי למספר 1-800 שלהם כי הם בדר"כ נותנים מידע לא מדוייק. מתלבט בין צחוק ובכי, שאלתי בנימוס אם החבילה תמתין שם עבורי. "כן" נאמר לי "לזמן מה. ואז היא תחזור לכאן".
מרגיש קצת כמו יוסף ק. רצתי חזרה אל האוטו ונסעתי לסניף ליד הבית (מוותר על עוד שעתיים מיום העבודה). למזלי, הפעם הגעתי בזמן ולאחר עמידה קטנה בתור, מסרתי לפקיד את מספר החבילה וזכיתי – תאמינו או לא – להחזיק בידי את החבילה המיוחלת.
בחינה קלה של פרטי המשלוח גרמה לי להבין את הגורם לפארסה הארוכה הזו. שיכול ספרות של המיקוד שמסרנו לנילי – 01238 במקום 02138. מותש, חזרתי הביתה, וכבר למחרת הורכבה המיטה בהצלחה ואנו עברנו באושר רב מלילות לבנים של ילדה שבועטת בנו משינה ללילות לבנים של ילדה שמתעוררת כל עשרים דקות בבכיות מהחדר הסמוך.
ורק דבר אחד נשאר לוט בערפל בפרשה זו. האם ייתכן שבעיירה Lee הנמצאת 120 מיילים מערבית לקמברידג' ונושאת את המיקוד 01238, ישנו רח' הרווארד. ובמספר A375 שוכנת דירה מס' 30 בה גרים דיירים שכמעט אף-פעם לא נמצאים בביתם ושליחים חרוצים של UPS מבקרים שם יום אחר יום וחוזרים להם בעצב כששקית הברגים שלנו בידיהם?
לעולם לא נדע. ובנימה זו נסיים. ואם נדמה לכם שהפוסט הזה ארוך מדי, אז תדעו שזה כלום לעומת מה שאנחנו עברנו.

19/10/2008 - Amusing, if somewhat expected

נשלח על ידי Big Brother

We had other problems with post offices, more Twin Peaks than The Trial - I refer to when they tried to take my passport photo after disqualifying the one I gave them because is had a very very slight shadow behind the ears. They had in the post office this big Polaroid camera that had 4 lens and one worker was doing a little jig with it when taking my photo. They tried it twice, each time produced MORE shadows in the resulting photos. In the end I told them I come built in with the shadows and went to a professional photographer to do it. After that we convinced a restaurant owner which we frequent a lot to sign on the back of the new photos so that we can submit them for our citizenship. Quite surreal.

שבת בבוקר יום יפה, אבא שותה המון קפה, אמא קוראת המון עתון ולי יקנו המון בלון (פוסט חצי מצולם)

אחרי קיץ גשום, הגיע הזמן להתכונן לחורף הקר. הגר ירשה את חליפת השלג מבת הדודה שלה, אבל אנחנו יצאנו לצוד מעילים בoutlet הקרוב לביתנו. מאז הסתיו מסביר לנו פנים באופן שמשי במיוחד. אנחנו מנצלים את מזג האויר הנפלא בעיקר בסופי השבוע. את השבת הקודמת העברנו בקטיף תפוחים באחת החוות שבסביבה. קנינו שקית תמורת הסכום השערורייתי של 16$ ויצאנו למטע לנסות את מזלנו. אנחנו עדיין מנסים להתגבר על השלל, אבל הדלעת שנרכשה באותה הזדמנות לא שרדה את הרקב המתפשט בה ונזרקה לפח לפני שהצליחה להפוך למרק.

השלל...

ואנחנו. כיאה לי כשסוף סוף אני מצולמת התמונה יוצאת שרופה מה

השבוע יצאנו קצת אלא הטבע בתקוה לעדכן את אלבום תמונות השלכת שלנו. הדרך לWalden Pond היתה אדומה-כתומה להפליא, כמו בגלויות. האגם המקסים הזה שבקיץ אפשר לרחוץ בו היה ביתו של ת'ורו במשך שנתיים.

האיש שחפש להתחבר אל הטבע עוד לפני שהאקושיק נהיה באופנה, גר בעצם במרחק חצי שעה הליכה מהוריו ואני מדמיינת אותו צועד במהירות בערבי שבת פן יאחר לארוחת הערב המשפחתית. מהבית שלו נשאר גל אבנים שהיווה נוף לפיקניק שלנו. שלכת במלואה לא מצאנו כרגיל ואנחנו מקוים שעד שנחזור בכל זאת נמצא את עצמנו צועדים בתוך האדום האדום הזה ולא רק בתוך הכמעט. למרות ההבטחות לעומס יתר השבילים היו די פנויים ואנחנו אפילו הספקנו בדרך חזרה להחזיר את עטרת הדלעת והפעם למודי לקח שלחנו אותה ישירות למקרר.

את בוקר יום הראשון ניצלנו להרכבות אחרונות (איקאה כמובן) ויתכן שבקרוב אצליח לסיים לסדר פה ואף לצלם סוף סוף את הגפרוריה. בצהריים יצאנו לדרכנו את הככר הקרובה לחגיגות Oktoberfast. אנחנו לא סגורים על העניין לגמרי אבל אינס טענה שזה עניין גרמני והבטיחה בירות וספה הכי ארוכה בעולם. התייצבנו.

כיאה לאמריקאים המוני האנשים שנהרו עמנו לא הפריעו כמעט למסיבה. שלוב של במות מוזיקליות, דוכני אוכל ומלאכת יד והרבה אירופאיים בלבוש משונה שצעדו בתהלוכה ססגונית ואח"כ התפזרו במרחב לסשנים פרטיים ומשובבי נפש במיוחד.

יהלי לא פספס את הנסיעה התורנית ברכבת. הפעם היה זה תומס ידידו שהקיף את הבלוק.

קינחנו בגלידה הסבירה ביותר שיש במתחם והמשכנו בדרכנו אל הספה המובטחת. הספה אכן ארוכה.

"אבא, די כבר לצלם אותי"

עכשיו רק נותר למצוא את הבירה המבטחת ולהמשיך להנות מהשמש החורפית. הליכה קצרה הובילה אותנו היישר אל דוכן הבירה, אך לאכזבתנו גילינו שלמרות ההשפעה הגרמנית זו עדיין אמריקה ואין להסתובב עם אלכוהול ברחוב. הרוצה להייטיב את לבו במשקה נאלץ לעמוד ולשתות בתוך מתחם מגודר. ויתרנו.

המכלאה

במקום יצאנו לבדוק מה קורה בCambridge Common. הדרך חלפה על פני הקמפוס של Harvard ואפילו בקרנו בבית של פו.

הגינה המקסימה הנמצאת במרכז העיר היתה נטולת אטרקציות באופן מחשיד. ניסיון נוסף לבחון את המצב גילה באופק כדור פורח ההולך ומתנפח לאיטו.

הגר היתה מרותקת להפליא לפלא הנחשף והולך לפניה וגם אנחנו התרגשנו לא מעט.

הגר הנדהמת

יהלי מתחרפן לו לאיטו

לי באופן אישי יש חולשה לנושא ובכל אופן החויה הז'ול ורנית הזו בחצר האחורית שלנו לא מתרחשת בכל יום.

שעת בין הערביים הכריעה לטובת קפה ואנחנו ויתרנו על האופציה להתרומם 30 מ' באויר.

עכשיו שאנחנו כבר מכירים את המקומות השווים יכולנו להתענג על המשקה בעוד האירופאיים המוזרים ממשיכים לנגן בעוז. בשעה 18:00 כמובטח הדוכנים החלו להתקפל וגם אנחנו צעדנו הביתה.

עייפים אך מרוצים הילדים סוף סוף נרדמו (העייפות לא מקלה במיוחד על הגר נטולת המיטה עדיין להרדם). מחר Columbus Day וחצי מאיתנו יהיה בחופש. הגר ואסף ימשיכו בסדר יומם הקבוע ויהלי ואנוכי ננצל את החופש שלנו לנסיעה בקו הירוק.

בשבוע הבא אנחנו מצוותים לעבודות שרות בגן אבל אני בטוחה שנצליח לשלב אותם עם הפסטיבל הבא.

אני אנצל סוף סוף את השקט פה לטובת לימודים ועד לפעם הבאה נאחל לכם חג סוכות שמח עם הרבה תקוה שמישהו מכם יצליח לבוא להיות האושפזין שלנו בשנה הבאה.

ועד אז,

חג שמח, צום קל ושנה טובה.

אנחנו

לילה ראשון בלי אבא (פוסט קצר לשנה החדשה)

ראש השנה הגיע, חג לאילנות (המשירים את עליהם ואף אחד לא בא ועושה להם פוווווו כדי שהרחוב יראה בכאילו יותר נקי).

בבוקר ביקשתי מהגננת של יהלי שלא יעירו אותו לשם שינוי כדי שהילד יגיע לארוחת החג שמח וטוב לב. שלא יהיו בושות. גם ככה החברים שלנו נוהגים להגיד על הגר שהיא תינוקת עמידה.
אצתי רצתי ללמוד ומשם שבתי לסיים את הכנת האורז שלא רצה להתבשל (שעתיים וחצי לקח לי לשכנע אותו) אבל קצר בסוף שבחים רבים.
באוטו כשכולנו היינו רחוצים ורצוצים מההכנות לצאת, יהלי הבטיח שלשנה החדשה (אמא: "יהלי, מה עושים בראש השנה?" יהלי: "מקבלים מתנות" אמא: "ומה עוד?" יהלי: "אוכלים תפוח בדבש אבל אני לא אוכל, רק את הדבש כי תפוח אני לא אוהב") הוא לא רק יקבל מתנות אלא גם לשם שינוי יקשיב קצת להורים הנודניקים שלו וישתדל לא להרביץ חזק מדי להגר.
בביתם הגדול של חברינו החדשים התקבצו אי אלו אנשי ונשות מחשבים וגם סתם פוסט דוקטורנטים בתחומים אחרים. ואנחנו. אנשי ההייטק ומגרדי התואר השני שבדרך. האוכל היה טעים, החברה נעימה, התינוקות היו רבים (אנחנו היחידים עם שני ילדים, ואני ממזמן לא הרגשתי כל כך מרובה), ויהלי היה מתוק מתמיד, ודאג שמע כל העוללים יזללו לו את הרכבות כי הוא כבר יודע שזה חלקים קטנים שאסור לתינוקות. היה קשה לשכנע אותו שיש להם הורים והם ישמרו. אולי רק הגלידה שכנעה.
אני שמחתי להעביר את נס מוצץ הקסמים לכמה אמהות עם זאטוטים במנשא וזרת של אמא בפה. עשיתי את שלי לשנה החדשה. להם כבר בטוח תהיה שנה טובה יותר.

הבוקר יהלי כבר הספיק לשכוח את תוכניותיו לשנה החדשה. עוד בוקר סהרורי עבר על כוחותינו, בו שני הורים תשושים מנסים לשכנע זאטוט בן 4 שכדאי להתלבש. אסף שנסע לנסיעת הבכורה שלו וישן הלילה באטלנטה, עבד מבית הקפה Darwin’s בעוד אני קוראת ואוכלת סנדביץ' מצויין. הקפה חזק וטוב, הריח נפלא, הלחם לחם (ולא בן דוד של ספוג) ואני משתעממת לי לאיטי מחומר הקריאה.
אחה"צ בצעדנו הביתה שוב התחיל הגשם לטפטף. יהלי חזר למצב רוח ראשנתי, מה שאפשר לנו להכין לביבות גבינה שאמנם מתאימות יותר לשבועות אבל גם האורז במקור שייך למסורת הפורימית, ולנו אנשי הגולה החוגגים את חגי ישראל כבר יסלחו שם למעלה. אני מקווה.
הגר גם היא היתה במצברוח ראשנתי והסכימה לכרסם כלי מטבח בעודי מטגנת.
הילדה שגילתה את מנעמי האוכל המוצק, אך עדיין לא זכתה לכסא משלה (אסף יאלץ שוב"לקפוץ " לאיקאה) אכלה ארוחת ערב בכסא האמבטיה ועכשיו כל השטיח רטוב. יד אחת לפירות שלה, שניה חותכת את העוף ליהלי, מביאה סירופ מייפל לאמריקאי הקטן שכבר לא יכול בלי כדי שיאכל קצת לביבות (העיקר שהמייפל אמיתי אמיתי כיאה למיקום), קצת מים להגר, מנגבת, מנקה, שוב פירות, שוב לחתוך, קצת פירה ודייסה. המטבח כמרקחה אבל הילדים שבעים (שני שלוקים מהציצי מוכיחים זאת אצל מי שעוד לא יודעת לדבר) ואני די מרוצה שבינתיים הערב עובר בשלום. עכשיו שהגר סוף סוף יושבת אפשר גם לדחוף שניים במחיר של אחד לאמבטיה, ספור וללכת לישון.
יהלי במיטה ישן סוף סוף. הגר נרדמה עוד באמצע הסיפורים. המישלוחה שהגיע מהארץ בשבוע שעבר הביא סוף סוף את המיטה שלה, רק חבל שהברגים נשארו אי שם, מי יודע היכן ארזנו אותם. אז הלילה אני והיא חזרנו לשק השינה שבסלון. אבא לא פה לשמור עליה בצד השני.

עד שיגיעו הברגים אני אלך להרדם לי על הספרים כהרגלי.
לילה טוב, שנה טובה ובתאבון


עוד משהו –
לביבות גבינה מ-ע-ו-ל-ו-ת (הילי, לצערי לא חשבתי לצלם לך את השלבים... בפעם הבאה):


500ג"ר גבינה לבנה
7 כפות קמח תופח
6 כפות סוכר
2 ביצים
1 שקית סוכר וניל
שמן לטיגון (לא שמן זית)

אופן ההכנה:
מערבבים את כל החומרים פרט לשמן.
מחממים שמן במחבת ובעזרת כף שמים לביבות ומטגנים.

2/10/2008 - המוצץ...

נשלח על ידי Anonymous

מה עם המוצץ?! למה הוא כזה פטנטי?

2/10/2008 - שנה טובה!

נשלח על ידי נעמה, ברק והגות

שנה טובה מארץ הקנגורו והקואלה

לטיול יצאנו כלנית מצאנו

הפוסט המצולם שוב נדחה.

יתכן כי הדבר נובע מכמה תמונות שעדיין מחכות להצטלמותן אך הסיבה הרשמית היא כי בזרם הארועים הצלחנו בסוף השבוע האחרון לצאת אל ההרים אשר בניו המפשייר ולצוד לנו שלכת והדיווחים מן השטח זועקים חמס (לא הארגון אלא הגוועלד). לא נותר אלא להענות לקריאתם ולספר את קורותינו.
כידוע לכל אין כמו השלכת של ניו אינגלנד. ולמרות כמה עצים פה בסביבה שלא היו מביישים בשלכתותם וגווניהם אף יער בוורמונט החלטנו בכל זאת לצאת אל הטבע ולדפוק כמה תמונות של הדבר האמיתי.
ההחלטה לנסוע דווקא לניו המפשייר היתה נטולת דווקאיות. אני יזמתי, אסף תכנן והצאצאים בצעו.
לאור לימודי העמוסים מצאנו את עצמנו בבוקר יום השבת דוחפים בגדים חמים, מעט מזון והרבה מצב רוח טוב למזוודה. רכשנו מפה חדשה, גיגלנו הוראות ויצאנו לדרך.
השיח הקבוע באוטו שלנו עוסק בענייני תנועה, רמזורים וכבישי אגרה. יהלי מאוד מתפעל מהכרטיס של אסף שמאפשר מעבר מהיר בכבישים אלה, וכל תקוותו היא שנעבור בהם שוב ושוב.
אנחנו מתפעלים מהנוף. הגר בעיקר לא מתפעלת מהמוצץ שלה ואני שוב מוצאת את עצמי שרה שירים, עושה פרצופים, מספרת "מה קורה בכביש" תוך ניווט בדרכי אמריקה.

הילדה נרדמה. אפשר לנוח.
התחנה הראשונה בסיורנו אשר בWhite Mountains- הינה מפל השבת. יש למפל כמובן שם בגרסה אמריקאית אבל לי אין כוחות לחפש את הספר הזה שקנינו ולבדוק אז תסתפקו בתרגום החופשי. בחרנו מסלול קצרצר כי אחה"צ ארגנו ליהלי נסיעה ברכבת קיטור אמיתית. האמת היה קל מדי וקצר מדי. אכן המים זרמו מטה כיאה למפל, היער מקסים ומישהו סידר פה אבנים במגדלים שאותי משעשעים ואת יהלי מעצבנים כי אמא שלו שוב עוצרת ומצלמת. אני הבטחתי לו בתמורה טיול עם סבתא שלו – שיראה כמה מהר אני מצלמת לעומתה.





























אז חזרנו לאוטו, ויצאנו לכיוון הרכבת מתוך כוונה לעצור לאיזה קפה ועוגה וככה להרוג את הזמן. כמובן שמיד נזכרנו שהקפה יהיה אמריקאי ושרוף אבל קיווינו שלפחות פאי האוכמניות יאפיל על העניין. הרכבת והקפה נמצאים בעיירה North Conway. אני מיד חושבת על "בנות גילמור", אסף כמובן מעלה מיד אסוציאציות מ"טווין פיקס", כל אחד ועולמו הוא, ולא אעשה פה ניתוחים פסיכולוגיים של עצמנו...
בית הקפה היה סגור ואנו שאצה לנו הדרך נעצרנו ליד בית שוקולד גרמני. קנינו קופסה והתיישבנו על הספסל שבחוץ אוכלים שוקולד לא משהו תוך האזנה למוסיקה בווארית עליזה. מאוששים מה יצאנו אל תחנת הרכבת המצופה. יהלי, אני מקווה היה נפעם למדי ואולי עקב כך לא הסכים לגלות אם היה כייף. אנחנו לעומת זאת כבר ידענו מראש שהנסיעה התמוהה עד לאי שם בערבות ניו המפשייר ובחזרה לא תכלול נופים עוצרי נשימה אלא בעיקר את הכביסה של השכן ממול. אבל מה לא עושים בשביל הילד? אסף והגר השלימו שעות שינה וגם אני לא סבלתי רבות. בסיום יהלי הפך להיות הקטר שבאמת שלא מדבר, כי קטרים אמיתיים לא יודעים. ועכשיו כשחושבים על זה אולי זו הסיבה מדוע הילד כבר כמה ימים לא עונה. מצד שני לקשקש הוא לא מפסיק. האם הוא מחליף תפקידים כל דקה?





















הערב ירד, התחיל להיות קר ואנחנו נסענו ל-Jackson העיירה השכנה ללון את עצמנו לדעת. ה-B&B שלנו היה חביב למדי וכלל גם פאב צמוד. זמרת הקאנטרי לא הפריעה במיוחד ואנחנו הצלחנו לשם שינוי לאכול באמריקה אוכל טעים. המרק שלי אמנם דמה יותר במרקמו לרוטב פסטה אבל הוא היה חם וערב לחיכי, והסלט בעיקר היה סלט, עם פירות יער ואגוזים ורוטב אמיתי. גם יהלי היה מרוצה למדי ולהגר כמובן שלא היו תלונות.
למחרת בבוקר, לאחר ארוחת בוקר אמריקאית (אני אכלתי סוף סוף פנקייקיים עם אוכמניות) שלא כללה בייקון למרות הצעה חוזרת ונישנת מצד המלצרית, יצאנו בדרכנו אל הטרק האמיתי. יהלי שכבר עייף קצת מנסיעה ביקש שנספר את סיפורי Mickey & the Clubhouse ואני מיד נזכרתי באבא שלי שהיה מספר לנו את סיפורי פטר והדב בעודנו נוסעים עשר שעות ברציפות אי שם באמריקה של ילדותי. לצערנו הסיפורים נשכחו כולם ורק הזכרון שהיו מוצלחים עוד קיים. אני לא הצלחתי לשחזר את ההצלחה, עם זאת נדרשתי לספר על מיקי וחבורתו הנוסעים ברכבת (מיקי פוגש את תומס?) ברגעי המשבר של יהלי לכל אורך הטרק שלנו.
חצינו שוב את העיירה North Conway תוך שאנו חולפים על פני האטרקציה האמיתית בעיר – אוסף הOutlets המטורף שמרוכז במרכזה. אנשים, כך מספרים, מגיעים לכאן לעשות שופינג. אמריקה, לא? אנחנו הצצנו, צילמנו,






















חשבנו על שמופי הקונה את עצמה לדעת, שהייתה מוצאת כאן את גן העדן שלה עלי אדמות ומיד המשכנו אל הסטארבאקס המקומי המתפאר בפיטשר של דרייב אין. וכך רכשנו לנו שתי כוסות קפה בעודנו חושבים על אותם השמופים וכל אותם הפעמים שהיינו צריכים לעצור לקפה בדרך אל.. את זה צריך להביא ארצה.
הנסיעה המתארכת אל תחילת הטרק הביאה את הגר אל קצה יכולתה ואנחנו נדרשנו לעצור. המקום הראשון שנצפה היה תחילתה של דרך פרטית. הילדה הונקה, נרגעה ובעודה חוזרת אל הסלקל השנוא נעצרה מאחורינו מכונית. אשה חמוצת פנים צעדה לכיוונינו ובעודה שואלת "May I help you?" דמיינתי אותה שולפת את הרובה קצוץ הקנה. מזל שאפילו היא לא עמדה בקסמה של הגרולה שלנו, והרובה הוירטואלי חזר לנרתיק. החמיצות בפרצופה נשארה ואנחנו ברחנו משם מהר.
הטרק שלנו החל בצעידה בתוך יער מקסים, לאורך נחל, כשאנחנו עוקבים אחר הכתמים הצהובים המנחים אותנו בדרכנו. יהלי היה מרוצה מהאתגר הפתאומי והחל להפגין יכולות הליכה מרשימות.





























המסלול טיפס אל פסגת ההר הראשון (עדיין אין לי כוח לחפש את הספר), ירד באוכף, המשיך לפסגה השניה וחזר לחניה. כמה פשוט.






















המסע התארך, הטיפוס הפך תלול, הגר הופכה במנשא ונרדמה ויהלי נעזר בכוחותיהם של חבריו מיקי ודונלד הנוסעים ברכבת, כשבאופן מפתיע הרפתקאותיהם דומות לשלנו. למותר לציין שחוץ מלספר שהמסילה תלולה או שהם התעייפו לא היו להם הרבה הרפתקאות מיוחדות. לעיתים עקפה אותם רכבת אחרת – ברגעי השיא. היה מקסים. ההליכה בתוך היער ואח"כ הטיפוס על הפסגה, הנוף שנפתח והשלכת שעוד לא ממש החלה – רק במרומז פה ושם אדום או כתום מלמדים על הבאות.






















אנחנו חשבנו על השמופים שטוב שהם לא פה ולא יכולים לקטר ששוב סחבנו אותם למסלול אתגרי מדי (סטיב במיוחד עליך...) וגם על שי שבדר"כ סוחב אותנו להרפתקאות כאלה ועכשיו אין את מי להאשים.
ליהלי הובטחה תעודת פנתר כשנגיע למטה. הילד שצעד חמש שעות במסלול לא קל בכלל לא הבין מה אמאבא רוצים. הוא הרי בכלל מיקי. ומיקי הוא עכבר.
ההגעה לחניה שמחה את לב כולם. אפילו להגר נמאס כבר במנשא.
יהלי נרדם עוד לפני שאמרנו מיקי מאוס. הגר דרשה קצת יותר פרצופים מטורללים מאמא שלה אבל גם היא בסוף נרדמה. בערבות מסצ'וסטס החל לרדת גשם ואנחנו שמחנו שנמלטנו ממנה עד עתה.
התוכנית להעלות שני ילדים ישנים נתקלה בחוסר שיתוף פעולה של הנוגעים בדבר. אז הספקנו לקלח, להיזכר שכולם רעבים, לבכות על שיהלי החמיץ את השריפה שפרצה בדיוק בבניין השכן, לספר סיפורים כי הבטחנו ובעיקר לחזור עייפים ומרוצים עם הבטחות בלב לצוד שלכת בשבת הבאה.
בינתיים אני קמה כל בוקר אל העץ האדום שבחלון חדר השינה. דופקת כמה תמונות ואצה רצה להעיר את יהלי לעוד יום משוגע.





























נ.ב. הגרולה לבקשת הקהל

25/09/2008 - Coming for a visit

נשלח על ידי Hamu

Darling, I just scheduled a business trip to Booster in the begining of November. Save me some red trees, would you? (I promise to sing you the unforgetable Izhar Cohen song...) Ciao, Hamu

26/09/2008 - הי עדי

נשלח על ידי hilimohr

זו בדיוק התמונה שהיתה לי בראש. מי יודע אולי זה אפילו אותו המסלול . איזה כיף לכם שיש לכם את כל זה במרחק כמה שעות נסיעה מהבית. אהבתי מאד את תמונת הניצחון של אסף. רק את חסרה בתמונות . . .