הודו לה' כי טוב

סוף השבוע האחרון התאפיין בחגיגות ה-Thanksgiving. יש הטוחנים את הturkey לעייפה, אחרים משקימים קום ויצאים לצוד את הSale הקרוב לביתם עוד לפני הנץ החמה. חברותי ללימודים ניצלו את ארבעת ימי החופש (האמריקאיים מצמידים את כל חגיהם לסופי השבוע כך שגשרים הם הרגל פה) של הסופ"ש הארוך הזה לנפוש בבית הוריהם, לבלוס turkey ולבטח גם לעשות שופינג (אמריקאיות או לא?).

אנחנו לעומת זאת יצאנו בנסיעה לילית לעבר ערבות באפלו הרחוקות.
את הנסיעה והמפגש המרגש עם עלמה, איתמר, אדית וגלעד אנחנו מתכננים עוד מספטמבר. אחרי שהם ואנחנו התמקמנו פחות או יותר גילינו ששבע שעות מפרידות בינינו. ניסיונות לנצל את החג הקודם שלבסוף התברר כחג ניו אינגלנדי בלבד, תוך מפגש באמצע הדרך, העלו חרס. המקום היחיד שנמצא די באמצע הוא עיירה קטנה בשם Cooperstown. המקום נראה, לפחות באתר הרשמי, ציורי למדי ועיקר פרסומו בודאי מגיע מה- National Baseball Hall of Fame‎ שממקומם בתחום המוניציפלי של העיירה ולאו דווקא בגלל התאטרון המקומי. אבל אי שם באוקטובר לא נמצאה מיטה אחת עבורנו ואנחנו נאלצנו לעבור בלוח השנה לחג הבא.
בינתיים כזכור, התהוותה פגישה מקדימה ולא מתוכננת בניו יורק, אך מבטיחה ביותר.
וכך, חמושים בבגדי השלג שלנו (כי אתרי מזג האויר הידועים לשמצה הבטיחו) ועוד כמה מזוודות יצאנו לדרך לעת ליל. שבע שעות כאמור לא כולל הפסקות.
יהלי שהודיע שהוא לא מתרגש ("להתרגש זה כשקורה משהוא מיוחד"), הודיע שהוא לא הולך לישון כי הוא מתקשה לאור הפגישה עם עלמה, ואז גם הסכים להתרגש, כי אמא אמרה שאם קשה לו לישון אולי הוא בכל זאת. הגר לעומת זאת כנראה גם היתה מאוד נרגשת ואחרי שעת שינה התעוררה לבלי שוב. מהתרגשות כמובן. רק אסף לא היה נרגש בכלל והלך לישון כדי שמישהו יצליח להסיע אותנו בבטחה. חמושה בשני ילדים, קצת מיקי מאוס ובייבי אינשטיין הצלחתי לארוז פחות או יותר את עצמנו ובשעה 23:00 התחלנו להעמיס ולצאת מערבה.
ישובה בין יהלי להגר שנרדמו די מהר, הצלחתי לנמנם בין עצירה לעצירה. אסף בלס גזרים גמדיים, שתה הרבה קפה ועוד אי אלו מזונות בלתי רצויים. הגר אמנם ינקה פעמיים אבל סה"כ הנסיעה חלפה בנעימים – עד כמה שאפשר בתנאים הקיימים, קרי, לא נאלצתי לשעשע אף אחד ב4:00 בבוקר.
הבוקר עלה, ושמיים אפורים גילו לנו שאריות שלג על מדשאות באפלו. וכמו שיהלי אמר אם אין שלג זו אינה באפלו, ואם יש אז הגענו. הגענו.






















ביתם רחב המידות של הבאפלואים קבל אותנו יחד עם בני ביתו למשך שלושת הימים הבאים שבהם לא עשינו הרבה, וכמה זה היה כייף. אנחנו, אנשי בוסטר היגעים, שמחנו לגלות סוף סוף שיהלי מסתדר קצת בלי להציק לאחותו, שמצדה מסוגלת ללעוס צעצועים של אחרים בלי להפריע לנו מדי. השקט והשלווה.
יהלי עבר מיד השתלמות בנסיכות אצל עלמה ש"היא מבינה בנסיכות ואני מבין בתומס", ואחרי יומיים של הדחקה הסכים להתחבר לצד הנשי שלו ולהודות שהוא קצת אוהב נסיכות ולכן מוכן להסתכל בדיוידי. החינוך מחדש הסתכם במסקנה שסינדרלה היא בצבע תכלת.
החלק התיירותי של הביקור התמקד באטרקציה המרכזית – מפלי הניאגרה. הצד האמריקאי מרשים פחות מזה הקנדי, ואנחנו עברנו את הגבול אל העיירה התיירותית בניסיון לחזות בפלא המיימי בלי לקפוא מקור.
יהלי כמובן לא הסכים להצטלם ואני נאלצתי להסתפק באיתני הטבע.






















אח"כ פנינו לחפש אטרקציות קולינריות יותר. המסעדה שבמתחם, הצופה אל הנוף המרשים התגלתה כיקרה ובלתי מבטיחה ואנחנו יצאנו לצוד פיצה בקומה שמתחת. הפיצה, התגלתה כסגורה, הקפה שליד כבלתי כניס בעליל, ולנו לא נותר אלא לבנות על הקפטריה של היכל הפרפרים – האטרקציה הבאה בסיור הקנדי.
פרפרים כידוע לא אוהבים שלג ולכן הקנדים המתחשבים בנו להם תת- אקלים טרופי, שאין כמוהו לימים קרים. גם אנחנו התחלנו לחבב מיני אקלימים שכאלה, כך שהמפגש היה משמח. לפחות לרובנו. אסף ואני שיש לנו חסך של פרפרים עוד מימי לאוס (היו שהבטיחו לנו כמויות אדירות שלא נצפו כלל), נהננו למדי להסתובב בין המעופפים הצבעוניים. הגר היתה שוות נפש למדי, יהלי הסכים להתרגש רק מהחשש פן פרפר יעמוד עליו, והמצלמה שלי לא עמדה בשינוייו מזג האויר והתמלאה אדים. אני קיוויתי שסוף סוף אאלץ לקנות אחת חדשה, אבל נאלצתי להתאפק עם התאוששותה המהירה מדי מעט לאחר מכן.
כזכור, אנחנו עדיין רעבים. אך, הקנדים לא שמעו על תיירים שכאלה והקפטריה המקומית היתה סגורה. אבלים וחפויי ראש הסתפקנו בכמה שקיות צ'יפס כולל אחת בטעם חומץ!
בדרך לאוטו, ללא תמונות פרפרים אבל עם שלג המטפטף על ראשנו,

סכמנו שאין ברירה וחוזרים לאמריקה לאכול.

בעודנו מרגישים את תחילת הסוף, עת יצאנו דרומה באפלואה, התחלנו לחשוב לאן נקח את הבאפלואים בביקור הגומלין שלהם בבוסטר. אסף ואני, הזכרנו כמה אטרקציות מקומיות. יהלי תרם משלו והציע לקחת אותם לTarget לקנות מתנה...
יום המחרת היה בייתי גם הוא. הצלחנו להוציא את עצמנו לטיול אל הפיצה המקומית שהתגלתה כטובה למדי. הקור החזיר אותנו די מהר אל הבית ואנחנו ניצלנו שעות אחרונות של רוגע.
הנסיעה חזרה היתה שקטה ורגועה.יהלי שניה לפני שנרדם עוד הבטיח (בעודנו חולפים על פני תחנת כבוי האש המקומית), שכשהוא יהיה גדול הוא רוצה להיות מיקי מאוס. ב5:30 היינו בקיימברידג'. הגר התעוררה כמובן ברגע שנכנסנו הביתה ואני יותר מתוך יאוש ופחות מתוך תקווה הנקתי אותה בשכיבה והתפללתי לעוד שעת שינה. בשעה 8:45 תינוקת חייכנית הודיעה שמספיק. אבא שלה התהפך לצד השני, ואנחנו הלכנו לעשות קצת סדר בבית. ב10:15 אחיה הגדול הצטרף לחגיגה. מי אמר שאין על מה להודות?

אז חוץ מלאלוהי השינה אנחנו באמת מודים לעלמה, איתמר, גלעד ואדית. על האירוח, המזון, התכנית האמנותית ובעיקר החברה. מיטב המוחות שוקדים פה על גיבוש ועידת הפסגה הבאה.
המיקום כבר ידוע הזמן טרם נקבע. אנחנו מקווים שאי שם בחופשת הסמסטר הבאה עלינו לטובה, קצת אחרי שנשוב מהביקור בארץ הקודש הצפוי באמצע החודש!

עוד משהו: יהלי, שהאטרקציה הגדולה מבחינתו היתה האמבטיה יחד עם איתמר ועלמה, התעורר הבוקר כשחיוך על פניו והוא מבשר לי שהוא חלם על הרחצה המשותפת. אסף חסר חוש התעוד שהיה אחראי על מחלקת הניקיון לא צלח לספק עדויות משעשעות, אבל כיוון שהאמבטיה היתה תפוסה הגר ניצלה מיכלים ריקים אחרים להתרעננות, ואמא שלה דווקא זכרה לצלם....

3/12/2008 - ברוכים השבים! (גם אם רק לקצת)

נשלח על ידי גיא

תביאו שלג, או גשם, או איזשהו סוג של משקע. פה יבש וחם.

3/12/2008 - hooray

נשלח על ידי Hamu

מתי אתם באים?

3/12/2008 - לא הבנתי

נשלח על ידי שמופי

מתי אתם באים לביקור?

6/12/2008 - Maybe next time...

נשלח על ידי Big Brother

I understand you come mid December for about 2 weeks. Unfortunately I only arrive mid January, so it seems we'll miss each other. So maybe next time...