סאגת שמונת הברגים התחילה לפני כמעט כחודש. סוף סוף הגיע המשלוח המיוחל מהארץ, זה ששלחנו בנתיב ה"מהיר" ובמחיר מופקע כחודשיים לפני כן, וכעת לאחר (כך למדנו מנציג חברת השילוח) הליך מוצלח של יציאה ממכס ודיסקונסלידציה (מילה מנופחת לתהליך פשוט בו מחלקים את הארגזים במכולה לנמענים אליהם הם שייכים) התמלא ביתנו הקט עד מאוד בעשרות ארגזים לבנים מסומנים בשחור וכן השידה והמיטה הלשעבר של יהלי המיועדים להגר.
יומיים אחרי, כל הארגזים המפורקים שכנו להם לבטח בחדר האשפה והמיחזור במרתף בית-דירותינו, תכולתם נבלעת בשלל ארונות קמברידג' שלנו (ארונות חצובים בקיר בעומק של קופסת נעליים וחצי), השידה ניצבה לה גאה בחדרה החדש, ואנו התפנינו להרכיב את מיטתה של הגר, שתסיים את לילותינו המרובים בהנקות בזק של אימא ובעיטות קטנות בפנים של אבא. ניגשתי למלאכה, חושש מעט שמא לא אצליח להרכיב רהיט ללא חוברת נייר זול של איקאה, ואז גיליתי לצערי הרב שהברגים של המיטה אינם ברשותינו. את המיטה פירקנו עוד בדירתנו הישנה בפאיירברג לפני יותר משנה ומי יודע איפה תחבתי אותם אז. דבר אחד היה בטוח – ביקורת דרכונים על גבול אמריקה הם לא עברו. ניסיונות נואשים לפשפש בזכרונינו. טלפון בהול ליובל, היורש של ארגז הכלים שלי, גם הוא העלה חרס (אבל זכיתי לגלות שלאחר 5 שנות הזנחה מדוקדקת מצידי, יובל כבר הספיק לסדר את הארגז על כל ברגיו ודיבליו). גם האפשרות לקנות ברגים תואמים באחת החנויות המקומיות נפסלה במהרה בשל חוסר יכולת לפענח את קוטרם ועומקם של הברגים הנדרשים. כמוצא אחרון, נכנסו לאתר של חברת משכל, מעלים מתהום הנשייה את שם המודל של המיטה, וראו זה פלא – המודל עדיין קיים ונמכר. מעודדים התקשרנו לאמא של עדי שהתקשרה למשכל ויומיים אחרי כבר נמסר לנו שברגים תואמים יצאו את דרכם בשירות שליחים מהיר לעבר ביתנו ויגיעו אלינו תוך יומיים.
התחילה תקופת ההמתנה ...
ביום הרביעי התחלנו לחשוד. שוב שיחת טלפון לנילי שדיברה עם EMS (הצד הישראלי של הסיפור) שמסרו לה שהשליחות נמצאת כבר בידי שירות הדואר האמריקאי USPS וניתן לדבר עם שירות הלקוחות או לבדוק באתר את סטטוס משלוח החבילה שמספרה EE102575583IL. שתי דקות אחרי זה כבר הרצתי את השאילתא באתר של usps.com. באתר נטען בתוקף שחברת השילוח כבר ניסתה למסור פעמיים את החבילה ואנו לא היינו בבית. באופן מוזר שני הניסיונות נעשו באותו יום. אמנם אותו יום היה סוף שבוע ובאמת שהינו את רובו מחוץ לבית כך שהדבר לא היה לחלוטין בחזקת בלתי-אפשרי. מצד שני מערכת האינטרקום המשוכללת בכניסה לבית דירותינו מנתבת כל חיוג לאחד הטלפונים הניידים שלי או של עדי, כך שכל עוד היינו באיזור קליטה מן הסתם היינו אמורים לקבל את השיחה. אבל הרבה אי אפשר לעשות כנגד רשע בירוקרטי. האתר המשיך לטעון שהחבילה נמצאת, בריאה ובטוחה, בסניף דואר במרכז בוסטון ומחכה ל- pick-up.
יום שלישי (אנחנו כבר ב 14/10) לקחתי יום חופש לחגוג עם עדי את יום הולדתה. בין שיט על נהר הצ'ארלס (או על הנהר הצ'ארלס, כפי שיהלי אוהב להגיד) לסרט קולנוע החלטנו שזו תהיה מתנה יפה מצד שירות הדואר האמריקאי אם יצליחו להעביר לרשותינו את הברגים. התקשרנו מן הדרך לשירות הלקוחות של הדואר. מענה ממוחשב הודה לנו בעליזות על שיחתנו וביקש שנאמר לו כיצד הוא יכול לעזור.
כאן המקום לעצור ולספר לאלו מכם שלא חוו שהות באמריקה, שבארה"ב מערכות שירות הלקוחות דורשים למעשה מן הפונה "לדבר" עם המערכת. זה אולי נשמע משוכלל ומודרני אבל אין לי ספק שמי שאי-פעם התנסה בזה, יסכים שמדובר בחוויה מעצבנת באופן בלתי-רגיל. שיחה טיפוסית נשמעת ככה (בתרגום חופשי):
מחשב: תודה שהתקשרת לשירות הדואר אנא אמור האם ברצונך לאתר חבילה שנעלמה, למצוא סניפי דואר או לשלם תשלומים. אם ברצונך משהו אחר אמור "אחר"
אני: לאתר חבילה
מחשב: אני מצטערת, לא הצלחתי להבין את תשובתך, אנא חזור שנית
אני: לאתר חבילה
מחשב: אני עדיין לא מבינה מה אתה אומר
אני (קול חזק יותר): לאתר חבילה
מחשב: אני מצטערת אבל נראה ש..
אני (צורח): ל א ת ר ח ב י ל ה !!!!
מחשב: שמעתי אותך אומר לאתר חבילה, האם נכון? אמור ...
אני: נ כ ו ן !!
מחשב: תודה. אם ברשותך מספר חבילה אנא אמור אותו כעת
אני: EE102575583IL
מחשב: שמעתי אי אחת אפס
אני: לא
מחשב: סליחה. אנא אמור שנית
אני: EE102575583IL
מחשב: שמעתי אי אי אחת אפס שתיים חמש שבע חמש חמש שמונה שלוש איי. האם נכון..
אני (כמעט בוכה): לאאאאא #$%^&
מחשב: סליחה. אנא אמור שנית
אני: EE102575583IL
מחשב (הפעם מאיית נכון)
אני (באנחת רווחה): כן
מחשב: תודה. אנא המתן בזמן שאני בודקת נתונים (לאחר 20 שניות). החבילה אותרה והיא נמצאת במשרד בבוסטון בהמתנה ל pickup. תודה. שיחתך חשובה לנו. אם ברצונך לחזור לתפריט הראשי, נא אמור 'תפריט ראשי'
אני מנתק ביבבת ייאוש חנוקה.
זהו משחק מוחות מתוזמר היטב בו כל צד מנסה להערים על הצד השני, הם מנסים לשבור אותך כדי לחסוך עלויות של מענה אנושי ואתה מנסה לתמרן בין המערכת הסבוכה של התפריטים הקוליים להגיע אל צירוף הבחירות הנדיר שיעביר אותך למענה אנושי.
אחרי כישלוני הגדול, התנדבה עדי לנסות את מזלה , ובמהלך מתוחכם הצליחה לבסוף להגיע אל אדם-רובוט אמיתי שמסר לנו שהחבילה אכן נמצאת בבוסטון ותיאסף היום על-ידי UPS ותגיע לביתנו עוד לפני השעה ארבע. קיווינו שבברלי, המטפלת של הגר, תהיה בבית לקבל את החבילה והמשכנו אל הסרט החדש של האחים כהן (שלמרבה האירוניה כלל סצינה דומה בו פרנסיס מקדורמנד "עפה" על מענה קולי ממוחשב שלא מצליח להבין את הוראותיה). החבילה לא הגיעה באותו יום. לא בארבע וגם לא בחמש או בשש. אבל בשבע, שוב בדקתי את הסטטוס באתר וגילתי ששוב נטען שנעשה נסיון כושל למסירה באותו היום ב- 17:15.
התחלתי להאמין שהגר תמשיך לישון איתנו במיטה עד גיל 18 (או גרוע מזה – שאצטרך שוב לנסוע לאיקאה). בכוחותי המנטליים האחרונים התקשרתי שוב למחרת היום למרכז שירות הלקוחות. חמוש בטריק של עדי הגעתי די מהר אל האדם-רובוט (דרך-אגב, מאז למדתי מחבר מקומי שהמערכות האלו מתוכנתות כך שאם תפטיר קללה עסיסית כנגדן הן מייד מעבירות אותך אל מענה קולי. ננסה את זה בפעם הבאה ונקווה שלא נגמור בכלא). הרובוט ידע לספר לי שהחבילה שוב מיועדת ל pickup. הפעם ביקשתי להגיע במו רגליי לקחת את החבילה. לאחר שמסרתי את המיקוד שלי 02138 נאמר לי להגיע בזמני החופשי לסניף כיכר פורטר ברח' מוני 15 ולאסוף את החבילה.
לאחר חיפוש ב- google maps גיליתי שרחוב מוני הוא רחוב קטן ונידח בפאתי קמברידג' במרחק ניכר מאוד מכיכר פורטר. יום חמישי, קמתי נחוש מתמיד לא לחזור הביתה ללא ברגים. כיוון שבלאו-הכי תיכננתי לאחר לעבודה בשל תור לרופא עבור יהלי, המשכתי (אחרי שהורדתי אותו בגן) לרח' מוני. מה שהתגלה שם לחלוטין לא נראה כסניף דואר. מבנה תעשייתי מרובע, מוזר למראה, עם שורות רבות של משאיות דואר, פתחי גישה רבים להעמסה ופריקה ואף לא דלת אחת לכניסת לקוחות. מסתבר שהגעתי למרכז השילוח המרכזי של קמברידג'. ארבתי לאחד מעובדי המיון שיצא להפסקת סיגריה והוא ידע לספר לי שבאגף הצפון-מזרחי של המבנה יש דלת ולידה פעמון ואם אצלצל בפעמון מישהו כבר ייצא ויעזור לי. הפעמון אכן התגלה במיקומו המדוייק ומספר דקות לאחר שצלצלתי בו נפתחה דלת באגף אחר של המבנה ואיש במדי דואר מגוהצים למשעי קרא לי להיכנס (קולות רקע של 'מנהרת הזמן' יהיו ליווי הולם בשלב זה). לאחר שמסרתי את מספר החבילה ואת הדרכון (שבאורח פלא היה איתי) הלכה הגברת הנחמדה (שליוותה את הבחור במדים) לפשפש במחסן ואז חזרה ומסרה לי......... לא. לא את החבילה. – היא מסרה לי שהחבילה נמצאת בסניף Harvard Sq. (3 דקות הליכה מהדירה שלנו) וחבל שהתקשרתי למספר 1-800 שלהם כי הם בדר"כ נותנים מידע לא מדוייק. מתלבט בין צחוק ובכי, שאלתי בנימוס אם החבילה תמתין שם עבורי. "כן" נאמר לי "לזמן מה. ואז היא תחזור לכאן".
מרגיש קצת כמו יוסף ק. רצתי חזרה אל האוטו ונסעתי לסניף ליד הבית (מוותר על עוד שעתיים מיום העבודה). למזלי, הפעם הגעתי בזמן ולאחר עמידה קטנה בתור, מסרתי לפקיד את מספר החבילה וזכיתי – תאמינו או לא – להחזיק בידי את החבילה המיוחלת.
בחינה קלה של פרטי המשלוח גרמה לי להבין את הגורם לפארסה הארוכה הזו. שיכול ספרות של המיקוד שמסרנו לנילי – 01238 במקום 02138. מותש, חזרתי הביתה, וכבר למחרת הורכבה המיטה בהצלחה ואנו עברנו באושר רב מלילות לבנים של ילדה שבועטת בנו משינה ללילות לבנים של ילדה שמתעוררת כל עשרים דקות בבכיות מהחדר הסמוך.
ורק דבר אחד נשאר לוט בערפל בפרשה זו. האם ייתכן שבעיירה Lee הנמצאת 120 מיילים מערבית לקמברידג' ונושאת את המיקוד 01238, ישנו רח' הרווארד. ובמספר A375 שוכנת דירה מס' 30 בה גרים דיירים שכמעט אף-פעם לא נמצאים בביתם ושליחים חרוצים של UPS מבקרים שם יום אחר יום וחוזרים להם בעצב כששקית הברגים שלנו בידיהם?
לעולם לא נדע. ובנימה זו נסיים. ואם נדמה לכם שהפוסט הזה ארוך מדי, אז תדעו שזה כלום לעומת מה שאנחנו עברנו.
יומיים אחרי, כל הארגזים המפורקים שכנו להם לבטח בחדר האשפה והמיחזור במרתף בית-דירותינו, תכולתם נבלעת בשלל ארונות קמברידג' שלנו (ארונות חצובים בקיר בעומק של קופסת נעליים וחצי), השידה ניצבה לה גאה בחדרה החדש, ואנו התפנינו להרכיב את מיטתה של הגר, שתסיים את לילותינו המרובים בהנקות בזק של אימא ובעיטות קטנות בפנים של אבא. ניגשתי למלאכה, חושש מעט שמא לא אצליח להרכיב רהיט ללא חוברת נייר זול של איקאה, ואז גיליתי לצערי הרב שהברגים של המיטה אינם ברשותינו. את המיטה פירקנו עוד בדירתנו הישנה בפאיירברג לפני יותר משנה ומי יודע איפה תחבתי אותם אז. דבר אחד היה בטוח – ביקורת דרכונים על גבול אמריקה הם לא עברו. ניסיונות נואשים לפשפש בזכרונינו. טלפון בהול ליובל, היורש של ארגז הכלים שלי, גם הוא העלה חרס (אבל זכיתי לגלות שלאחר 5 שנות הזנחה מדוקדקת מצידי, יובל כבר הספיק לסדר את הארגז על כל ברגיו ודיבליו). גם האפשרות לקנות ברגים תואמים באחת החנויות המקומיות נפסלה במהרה בשל חוסר יכולת לפענח את קוטרם ועומקם של הברגים הנדרשים. כמוצא אחרון, נכנסו לאתר של חברת משכל, מעלים מתהום הנשייה את שם המודל של המיטה, וראו זה פלא – המודל עדיין קיים ונמכר. מעודדים התקשרנו לאמא של עדי שהתקשרה למשכל ויומיים אחרי כבר נמסר לנו שברגים תואמים יצאו את דרכם בשירות שליחים מהיר לעבר ביתנו ויגיעו אלינו תוך יומיים.
התחילה תקופת ההמתנה ...
ביום הרביעי התחלנו לחשוד. שוב שיחת טלפון לנילי שדיברה עם EMS (הצד הישראלי של הסיפור) שמסרו לה שהשליחות נמצאת כבר בידי שירות הדואר האמריקאי USPS וניתן לדבר עם שירות הלקוחות או לבדוק באתר את סטטוס משלוח החבילה שמספרה EE102575583IL. שתי דקות אחרי זה כבר הרצתי את השאילתא באתר של usps.com. באתר נטען בתוקף שחברת השילוח כבר ניסתה למסור פעמיים את החבילה ואנו לא היינו בבית. באופן מוזר שני הניסיונות נעשו באותו יום. אמנם אותו יום היה סוף שבוע ובאמת שהינו את רובו מחוץ לבית כך שהדבר לא היה לחלוטין בחזקת בלתי-אפשרי. מצד שני מערכת האינטרקום המשוכללת בכניסה לבית דירותינו מנתבת כל חיוג לאחד הטלפונים הניידים שלי או של עדי, כך שכל עוד היינו באיזור קליטה מן הסתם היינו אמורים לקבל את השיחה. אבל הרבה אי אפשר לעשות כנגד רשע בירוקרטי. האתר המשיך לטעון שהחבילה נמצאת, בריאה ובטוחה, בסניף דואר במרכז בוסטון ומחכה ל- pick-up.
יום שלישי (אנחנו כבר ב 14/10) לקחתי יום חופש לחגוג עם עדי את יום הולדתה. בין שיט על נהר הצ'ארלס (או על הנהר הצ'ארלס, כפי שיהלי אוהב להגיד) לסרט קולנוע החלטנו שזו תהיה מתנה יפה מצד שירות הדואר האמריקאי אם יצליחו להעביר לרשותינו את הברגים. התקשרנו מן הדרך לשירות הלקוחות של הדואר. מענה ממוחשב הודה לנו בעליזות על שיחתנו וביקש שנאמר לו כיצד הוא יכול לעזור.
כאן המקום לעצור ולספר לאלו מכם שלא חוו שהות באמריקה, שבארה"ב מערכות שירות הלקוחות דורשים למעשה מן הפונה "לדבר" עם המערכת. זה אולי נשמע משוכלל ומודרני אבל אין לי ספק שמי שאי-פעם התנסה בזה, יסכים שמדובר בחוויה מעצבנת באופן בלתי-רגיל. שיחה טיפוסית נשמעת ככה (בתרגום חופשי):
מחשב: תודה שהתקשרת לשירות הדואר אנא אמור האם ברצונך לאתר חבילה שנעלמה, למצוא סניפי דואר או לשלם תשלומים. אם ברצונך משהו אחר אמור "אחר"
אני: לאתר חבילה
מחשב: אני מצטערת, לא הצלחתי להבין את תשובתך, אנא חזור שנית
אני: לאתר חבילה
מחשב: אני עדיין לא מבינה מה אתה אומר
אני (קול חזק יותר): לאתר חבילה
מחשב: אני מצטערת אבל נראה ש..
אני (צורח): ל א ת ר ח ב י ל ה !!!!
מחשב: שמעתי אותך אומר לאתר חבילה, האם נכון? אמור ...
אני: נ כ ו ן !!
מחשב: תודה. אם ברשותך מספר חבילה אנא אמור אותו כעת
אני: EE102575583IL
מחשב: שמעתי אי אחת אפס
אני: לא
מחשב: סליחה. אנא אמור שנית
אני: EE102575583IL
מחשב: שמעתי אי אי אחת אפס שתיים חמש שבע חמש חמש שמונה שלוש איי. האם נכון..
אני (כמעט בוכה): לאאאאא #$%^&
מחשב: סליחה. אנא אמור שנית
אני: EE102575583IL
מחשב (הפעם מאיית נכון)
אני (באנחת רווחה): כן
מחשב: תודה. אנא המתן בזמן שאני בודקת נתונים (לאחר 20 שניות). החבילה אותרה והיא נמצאת במשרד בבוסטון בהמתנה ל pickup. תודה. שיחתך חשובה לנו. אם ברצונך לחזור לתפריט הראשי, נא אמור 'תפריט ראשי'
אני מנתק ביבבת ייאוש חנוקה.
זהו משחק מוחות מתוזמר היטב בו כל צד מנסה להערים על הצד השני, הם מנסים לשבור אותך כדי לחסוך עלויות של מענה אנושי ואתה מנסה לתמרן בין המערכת הסבוכה של התפריטים הקוליים להגיע אל צירוף הבחירות הנדיר שיעביר אותך למענה אנושי.
אחרי כישלוני הגדול, התנדבה עדי לנסות את מזלה , ובמהלך מתוחכם הצליחה לבסוף להגיע אל אדם-רובוט אמיתי שמסר לנו שהחבילה אכן נמצאת בבוסטון ותיאסף היום על-ידי UPS ותגיע לביתנו עוד לפני השעה ארבע. קיווינו שבברלי, המטפלת של הגר, תהיה בבית לקבל את החבילה והמשכנו אל הסרט החדש של האחים כהן (שלמרבה האירוניה כלל סצינה דומה בו פרנסיס מקדורמנד "עפה" על מענה קולי ממוחשב שלא מצליח להבין את הוראותיה). החבילה לא הגיעה באותו יום. לא בארבע וגם לא בחמש או בשש. אבל בשבע, שוב בדקתי את הסטטוס באתר וגילתי ששוב נטען שנעשה נסיון כושל למסירה באותו היום ב- 17:15.
התחלתי להאמין שהגר תמשיך לישון איתנו במיטה עד גיל 18 (או גרוע מזה – שאצטרך שוב לנסוע לאיקאה). בכוחותי המנטליים האחרונים התקשרתי שוב למחרת היום למרכז שירות הלקוחות. חמוש בטריק של עדי הגעתי די מהר אל האדם-רובוט (דרך-אגב, מאז למדתי מחבר מקומי שהמערכות האלו מתוכנתות כך שאם תפטיר קללה עסיסית כנגדן הן מייד מעבירות אותך אל מענה קולי. ננסה את זה בפעם הבאה ונקווה שלא נגמור בכלא). הרובוט ידע לספר לי שהחבילה שוב מיועדת ל pickup. הפעם ביקשתי להגיע במו רגליי לקחת את החבילה. לאחר שמסרתי את המיקוד שלי 02138 נאמר לי להגיע בזמני החופשי לסניף כיכר פורטר ברח' מוני 15 ולאסוף את החבילה.
לאחר חיפוש ב- google maps גיליתי שרחוב מוני הוא רחוב קטן ונידח בפאתי קמברידג' במרחק ניכר מאוד מכיכר פורטר. יום חמישי, קמתי נחוש מתמיד לא לחזור הביתה ללא ברגים. כיוון שבלאו-הכי תיכננתי לאחר לעבודה בשל תור לרופא עבור יהלי, המשכתי (אחרי שהורדתי אותו בגן) לרח' מוני. מה שהתגלה שם לחלוטין לא נראה כסניף דואר. מבנה תעשייתי מרובע, מוזר למראה, עם שורות רבות של משאיות דואר, פתחי גישה רבים להעמסה ופריקה ואף לא דלת אחת לכניסת לקוחות. מסתבר שהגעתי למרכז השילוח המרכזי של קמברידג'. ארבתי לאחד מעובדי המיון שיצא להפסקת סיגריה והוא ידע לספר לי שבאגף הצפון-מזרחי של המבנה יש דלת ולידה פעמון ואם אצלצל בפעמון מישהו כבר ייצא ויעזור לי. הפעמון אכן התגלה במיקומו המדוייק ומספר דקות לאחר שצלצלתי בו נפתחה דלת באגף אחר של המבנה ואיש במדי דואר מגוהצים למשעי קרא לי להיכנס (קולות רקע של 'מנהרת הזמן' יהיו ליווי הולם בשלב זה). לאחר שמסרתי את מספר החבילה ואת הדרכון (שבאורח פלא היה איתי) הלכה הגברת הנחמדה (שליוותה את הבחור במדים) לפשפש במחסן ואז חזרה ומסרה לי......... לא. לא את החבילה. – היא מסרה לי שהחבילה נמצאת בסניף Harvard Sq. (3 דקות הליכה מהדירה שלנו) וחבל שהתקשרתי למספר 1-800 שלהם כי הם בדר"כ נותנים מידע לא מדוייק. מתלבט בין צחוק ובכי, שאלתי בנימוס אם החבילה תמתין שם עבורי. "כן" נאמר לי "לזמן מה. ואז היא תחזור לכאן".
מרגיש קצת כמו יוסף ק. רצתי חזרה אל האוטו ונסעתי לסניף ליד הבית (מוותר על עוד שעתיים מיום העבודה). למזלי, הפעם הגעתי בזמן ולאחר עמידה קטנה בתור, מסרתי לפקיד את מספר החבילה וזכיתי – תאמינו או לא – להחזיק בידי את החבילה המיוחלת.
בחינה קלה של פרטי המשלוח גרמה לי להבין את הגורם לפארסה הארוכה הזו. שיכול ספרות של המיקוד שמסרנו לנילי – 01238 במקום 02138. מותש, חזרתי הביתה, וכבר למחרת הורכבה המיטה בהצלחה ואנו עברנו באושר רב מלילות לבנים של ילדה שבועטת בנו משינה ללילות לבנים של ילדה שמתעוררת כל עשרים דקות בבכיות מהחדר הסמוך.
ורק דבר אחד נשאר לוט בערפל בפרשה זו. האם ייתכן שבעיירה Lee הנמצאת 120 מיילים מערבית לקמברידג' ונושאת את המיקוד 01238, ישנו רח' הרווארד. ובמספר A375 שוכנת דירה מס' 30 בה גרים דיירים שכמעט אף-פעם לא נמצאים בביתם ושליחים חרוצים של UPS מבקרים שם יום אחר יום וחוזרים להם בעצב כששקית הברגים שלנו בידיהם?
לעולם לא נדע. ובנימה זו נסיים. ואם נדמה לכם שהפוסט הזה ארוך מדי, אז תדעו שזה כלום לעומת מה שאנחנו עברנו.
19/10/2008 - Amusing, if somewhat expected |
| נשלח על ידי Big Brother |
| We had other problems with post offices, more Twin Peaks than The Trial - I refer to when they tried to take my passport photo after disqualifying the one I gave them because is had a very very slight shadow behind the ears. They had in the post office this big Polaroid camera that had 4 lens and one worker was doing a little jig with it when taking my photo. They tried it twice, each time produced MORE shadows in the resulting photos. In the end I told them I come built in with the shadows and went to a professional photographer to do it. After that we convinced a restaurant owner which we frequent a lot to sign on the back of the new photos so that we can submit them for our citizenship. Quite surreal. |
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה