יתכן כי הדבר נובע מכמה תמונות שעדיין מחכות להצטלמותן אך הסיבה הרשמית היא כי בזרם הארועים הצלחנו בסוף השבוע האחרון לצאת אל ההרים אשר בניו המפשייר ולצוד לנו שלכת והדיווחים מן השטח זועקים חמס (לא הארגון אלא הגוועלד). לא נותר אלא להענות לקריאתם ולספר את קורותינו.
כידוע לכל אין כמו השלכת של ניו אינגלנד. ולמרות כמה עצים פה בסביבה שלא היו מביישים בשלכתותם וגווניהם אף יער בוורמונט החלטנו בכל זאת לצאת אל הטבע ולדפוק כמה תמונות של הדבר האמיתי.
ההחלטה לנסוע דווקא לניו המפשייר היתה נטולת דווקאיות. אני יזמתי, אסף תכנן והצאצאים בצעו.
לאור לימודי העמוסים מצאנו את עצמנו בבוקר יום השבת דוחפים בגדים חמים, מעט מזון והרבה מצב רוח טוב למזוודה. רכשנו מפה חדשה, גיגלנו הוראות ויצאנו לדרך.
השיח הקבוע באוטו שלנו עוסק בענייני תנועה, רמזורים וכבישי אגרה. יהלי מאוד מתפעל מהכרטיס של אסף שמאפשר מעבר מהיר בכבישים אלה, וכל תקוותו היא שנעבור בהם שוב ושוב.
אנחנו מתפעלים מהנוף. הגר בעיקר לא מתפעלת מהמוצץ שלה ואני שוב מוצאת את עצמי שרה שירים, עושה פרצופים, מספרת "מה קורה בכביש" תוך ניווט בדרכי אמריקה.
הילדה נרדמה. אפשר לנוח.
התחנה הראשונה בסיורנו אשר בWhite Mountains- הינה מפל השבת. יש למפל כמובן שם בגרסה אמריקאית אבל לי אין כוחות לחפש את הספר הזה שקנינו ולבדוק אז תסתפקו בתרגום החופשי. בחרנו מסלול קצרצר כי אחה"צ ארגנו ליהלי נסיעה ברכבת קיטור אמיתית. האמת היה קל מדי וקצר מדי. אכן המים זרמו מטה כיאה למפל, היער מקסים ומישהו סידר פה אבנים במגדלים שאותי משעשעים ואת יהלי מעצבנים כי אמא שלו שוב עוצרת ומצלמת. אני הבטחתי לו בתמורה טיול עם סבתא שלו – שיראה כמה מהר אני מצלמת לעומתה.
אז חזרנו לאוטו, ויצאנו לכיוון הרכבת מתוך כוונה לעצור לאיזה קפה ועוגה וככה להרוג את הזמן. כמובן שמיד נזכרנו שהקפה יהיה אמריקאי ושרוף אבל קיווינו שלפחות פאי האוכמניות יאפיל על העניין. הרכבת והקפה נמצאים בעיירה North Conway. אני מיד חושבת על "בנות גילמור", אסף כמובן מעלה מיד אסוציאציות מ"טווין פיקס", כל אחד ועולמו הוא, ולא אעשה פה ניתוחים פסיכולוגיים של עצמנו...
בית הקפה היה סגור ואנו שאצה לנו הדרך נעצרנו ליד בית שוקולד גרמני. קנינו קופסה והתיישבנו על הספסל שבחוץ אוכלים שוקולד לא משהו תוך האזנה למוסיקה בווארית עליזה. מאוששים מה יצאנו אל תחנת הרכבת המצופה. יהלי, אני מקווה היה נפעם למדי ואולי עקב כך לא הסכים לגלות אם היה כייף. אנחנו לעומת זאת כבר ידענו מראש שהנסיעה התמוהה עד לאי שם בערבות ניו המפשייר ובחזרה לא תכלול נופים עוצרי נשימה אלא בעיקר את הכביסה של השכן ממול. אבל מה לא עושים בשביל הילד? אסף והגר השלימו שעות שינה וגם אני לא סבלתי רבות. בסיום יהלי הפך להיות הקטר שבאמת שלא מדבר, כי קטרים אמיתיים לא יודעים. ועכשיו כשחושבים על זה אולי זו הסיבה מדוע הילד כבר כמה ימים לא עונה. מצד שני לקשקש הוא לא מפסיק. האם הוא מחליף תפקידים כל דקה?
הערב ירד, התחיל להיות קר ואנחנו נסענו ל-Jackson העיירה השכנה ללון את עצמנו לדעת. ה-B&B שלנו היה חביב למדי וכלל גם פאב צמוד. זמרת הקאנטרי לא הפריעה במיוחד ואנחנו הצלחנו לשם שינוי לאכול באמריקה אוכל טעים. המרק שלי אמנם דמה יותר במרקמו לרוטב פסטה אבל הוא היה חם וערב לחיכי, והסלט בעיקר היה סלט, עם פירות יער ואגוזים ורוטב אמיתי. גם יהלי היה מרוצה למדי ולהגר כמובן שלא היו תלונות.
למחרת בבוקר, לאחר ארוחת בוקר אמריקאית (אני אכלתי סוף סוף פנקייקיים עם אוכמניות) שלא כללה בייקון למרות הצעה חוזרת ונישנת מצד המלצרית, יצאנו בדרכנו אל הטרק האמיתי. יהלי שכבר עייף קצת מנסיעה ביקש שנספר את סיפורי Mickey & the Clubhouse ואני מיד נזכרתי באבא שלי שהיה מספר לנו את סיפורי פטר והדב בעודנו נוסעים עשר שעות ברציפות אי שם באמריקה של ילדותי. לצערנו הסיפורים נשכחו כולם ורק הזכרון שהיו מוצלחים עוד קיים. אני לא הצלחתי לשחזר את ההצלחה, עם זאת נדרשתי לספר על מיקי וחבורתו הנוסעים ברכבת (מיקי פוגש את תומס?) ברגעי המשבר של יהלי לכל אורך הטרק שלנו.
חצינו שוב את העיירה North Conway תוך שאנו חולפים על פני האטרקציה האמיתית בעיר – אוסף הOutlets המטורף שמרוכז במרכזה. אנשים, כך מספרים, מגיעים לכאן לעשות שופינג. אמריקה, לא? אנחנו הצצנו, צילמנו,
חשבנו על שמופי הקונה את עצמה לדעת, שהייתה מוצאת כאן את גן העדן שלה עלי אדמות ומיד המשכנו אל הסטארבאקס המקומי המתפאר בפיטשר של דרייב אין. וכך רכשנו לנו שתי כוסות קפה בעודנו חושבים על אותם השמופים וכל אותם הפעמים שהיינו צריכים לעצור לקפה בדרך אל.. את זה צריך להביא ארצה.
הנסיעה המתארכת אל תחילת הטרק הביאה את הגר אל קצה יכולתה ואנחנו נדרשנו לעצור. המקום הראשון שנצפה היה תחילתה של דרך פרטית. הילדה הונקה, נרגעה ובעודה חוזרת אל הסלקל השנוא נעצרה מאחורינו מכונית. אשה חמוצת פנים צעדה לכיוונינו ובעודה שואלת "May I help you?" דמיינתי אותה שולפת את הרובה קצוץ הקנה. מזל שאפילו היא לא עמדה בקסמה של הגרולה שלנו, והרובה הוירטואלי חזר לנרתיק. החמיצות בפרצופה נשארה ואנחנו ברחנו משם מהר.
הטרק שלנו החל בצעידה בתוך יער מקסים, לאורך נחל, כשאנחנו עוקבים אחר הכתמים הצהובים המנחים אותנו בדרכנו. יהלי היה מרוצה מהאתגר הפתאומי והחל להפגין יכולות הליכה מרשימות.
המסלול טיפס אל פסגת ההר הראשון (עדיין אין לי כוח לחפש את הספר), ירד באוכף, המשיך לפסגה השניה וחזר לחניה. כמה פשוט.
המסע התארך, הטיפוס הפך תלול, הגר הופכה במנשא ונרדמה ויהלי נעזר בכוחותיהם של חבריו מיקי ודונלד הנוסעים ברכבת, כשבאופן מפתיע הרפתקאותיהם דומות לשלנו. למותר לציין שחוץ מלספר שהמסילה תלולה או שהם התעייפו לא היו להם הרבה הרפתקאות מיוחדות. לעיתים עקפה אותם רכבת אחרת – ברגעי השיא. היה מקסים. ההליכה בתוך היער ואח"כ הטיפוס על הפסגה, הנוף שנפתח והשלכת שעוד לא ממש החלה – רק במרומז פה ושם אדום או כתום מלמדים על הבאות.
אנחנו חשבנו על השמופים שטוב שהם לא פה ולא יכולים לקטר ששוב סחבנו אותם למסלול אתגרי מדי (סטיב במיוחד עליך...) וגם על שי שבדר"כ סוחב אותנו להרפתקאות כאלה ועכשיו אין את מי להאשים.
ליהלי הובטחה תעודת פנתר כשנגיע למטה. הילד שצעד חמש שעות במסלול לא קל בכלל לא הבין מה אמאבא רוצים. הוא הרי בכלל מיקי. ומיקי הוא עכבר.
ההגעה לחניה שמחה את לב כולם. אפילו להגר נמאס כבר במנשא.
יהלי נרדם עוד לפני שאמרנו מיקי מאוס. הגר דרשה קצת יותר פרצופים מטורללים מאמא שלה אבל גם היא בסוף נרדמה. בערבות מסצ'וסטס החל לרדת גשם ואנחנו שמחנו שנמלטנו ממנה עד עתה.
התוכנית להעלות שני ילדים ישנים נתקלה בחוסר שיתוף פעולה של הנוגעים בדבר. אז הספקנו לקלח, להיזכר שכולם רעבים, לבכות על שיהלי החמיץ את השריפה שפרצה בדיוק בבניין השכן, לספר סיפורים כי הבטחנו ובעיקר לחזור עייפים ומרוצים עם הבטחות בלב לצוד שלכת בשבת הבאה.
בינתיים אני קמה כל בוקר אל העץ האדום שבחלון חדר השינה. דופקת כמה תמונות ואצה רצה להעיר את יהלי לעוד יום משוגע.
נ.ב. הגרולה לבקשת הקהל
כידוע לכל אין כמו השלכת של ניו אינגלנד. ולמרות כמה עצים פה בסביבה שלא היו מביישים בשלכתותם וגווניהם אף יער בוורמונט החלטנו בכל זאת לצאת אל הטבע ולדפוק כמה תמונות של הדבר האמיתי.
ההחלטה לנסוע דווקא לניו המפשייר היתה נטולת דווקאיות. אני יזמתי, אסף תכנן והצאצאים בצעו.
לאור לימודי העמוסים מצאנו את עצמנו בבוקר יום השבת דוחפים בגדים חמים, מעט מזון והרבה מצב רוח טוב למזוודה. רכשנו מפה חדשה, גיגלנו הוראות ויצאנו לדרך.
השיח הקבוע באוטו שלנו עוסק בענייני תנועה, רמזורים וכבישי אגרה. יהלי מאוד מתפעל מהכרטיס של אסף שמאפשר מעבר מהיר בכבישים אלה, וכל תקוותו היא שנעבור בהם שוב ושוב.
אנחנו מתפעלים מהנוף. הגר בעיקר לא מתפעלת מהמוצץ שלה ואני שוב מוצאת את עצמי שרה שירים, עושה פרצופים, מספרת "מה קורה בכביש" תוך ניווט בדרכי אמריקה.
הילדה נרדמה. אפשר לנוח.התחנה הראשונה בסיורנו אשר בWhite Mountains- הינה מפל השבת. יש למפל כמובן שם בגרסה אמריקאית אבל לי אין כוחות לחפש את הספר הזה שקנינו ולבדוק אז תסתפקו בתרגום החופשי. בחרנו מסלול קצרצר כי אחה"צ ארגנו ליהלי נסיעה ברכבת קיטור אמיתית. האמת היה קל מדי וקצר מדי. אכן המים זרמו מטה כיאה למפל, היער מקסים ומישהו סידר פה אבנים במגדלים שאותי משעשעים ואת יהלי מעצבנים כי אמא שלו שוב עוצרת ומצלמת. אני הבטחתי לו בתמורה טיול עם סבתא שלו – שיראה כמה מהר אני מצלמת לעומתה.
אז חזרנו לאוטו, ויצאנו לכיוון הרכבת מתוך כוונה לעצור לאיזה קפה ועוגה וככה להרוג את הזמן. כמובן שמיד נזכרנו שהקפה יהיה אמריקאי ושרוף אבל קיווינו שלפחות פאי האוכמניות יאפיל על העניין. הרכבת והקפה נמצאים בעיירה North Conway. אני מיד חושבת על "בנות גילמור", אסף כמובן מעלה מיד אסוציאציות מ"טווין פיקס", כל אחד ועולמו הוא, ולא אעשה פה ניתוחים פסיכולוגיים של עצמנו...
בית הקפה היה סגור ואנו שאצה לנו הדרך נעצרנו ליד בית שוקולד גרמני. קנינו קופסה והתיישבנו על הספסל שבחוץ אוכלים שוקולד לא משהו תוך האזנה למוסיקה בווארית עליזה. מאוששים מה יצאנו אל תחנת הרכבת המצופה. יהלי, אני מקווה היה נפעם למדי ואולי עקב כך לא הסכים לגלות אם היה כייף. אנחנו לעומת זאת כבר ידענו מראש שהנסיעה התמוהה עד לאי שם בערבות ניו המפשייר ובחזרה לא תכלול נופים עוצרי נשימה אלא בעיקר את הכביסה של השכן ממול. אבל מה לא עושים בשביל הילד? אסף והגר השלימו שעות שינה וגם אני לא סבלתי רבות. בסיום יהלי הפך להיות הקטר שבאמת שלא מדבר, כי קטרים אמיתיים לא יודעים. ועכשיו כשחושבים על זה אולי זו הסיבה מדוע הילד כבר כמה ימים לא עונה. מצד שני לקשקש הוא לא מפסיק. האם הוא מחליף תפקידים כל דקה?
הערב ירד, התחיל להיות קר ואנחנו נסענו ל-Jackson העיירה השכנה ללון את עצמנו לדעת. ה-B&B שלנו היה חביב למדי וכלל גם פאב צמוד. זמרת הקאנטרי לא הפריעה במיוחד ואנחנו הצלחנו לשם שינוי לאכול באמריקה אוכל טעים. המרק שלי אמנם דמה יותר במרקמו לרוטב פסטה אבל הוא היה חם וערב לחיכי, והסלט בעיקר היה סלט, עם פירות יער ואגוזים ורוטב אמיתי. גם יהלי היה מרוצה למדי ולהגר כמובן שלא היו תלונות.
למחרת בבוקר, לאחר ארוחת בוקר אמריקאית (אני אכלתי סוף סוף פנקייקיים עם אוכמניות) שלא כללה בייקון למרות הצעה חוזרת ונישנת מצד המלצרית, יצאנו בדרכנו אל הטרק האמיתי. יהלי שכבר עייף קצת מנסיעה ביקש שנספר את סיפורי Mickey & the Clubhouse ואני מיד נזכרתי באבא שלי שהיה מספר לנו את סיפורי פטר והדב בעודנו נוסעים עשר שעות ברציפות אי שם באמריקה של ילדותי. לצערנו הסיפורים נשכחו כולם ורק הזכרון שהיו מוצלחים עוד קיים. אני לא הצלחתי לשחזר את ההצלחה, עם זאת נדרשתי לספר על מיקי וחבורתו הנוסעים ברכבת (מיקי פוגש את תומס?) ברגעי המשבר של יהלי לכל אורך הטרק שלנו.
חצינו שוב את העיירה North Conway תוך שאנו חולפים על פני האטרקציה האמיתית בעיר – אוסף הOutlets המטורף שמרוכז במרכזה. אנשים, כך מספרים, מגיעים לכאן לעשות שופינג. אמריקה, לא? אנחנו הצצנו, צילמנו,
חשבנו על שמופי הקונה את עצמה לדעת, שהייתה מוצאת כאן את גן העדן שלה עלי אדמות ומיד המשכנו אל הסטארבאקס המקומי המתפאר בפיטשר של דרייב אין. וכך רכשנו לנו שתי כוסות קפה בעודנו חושבים על אותם השמופים וכל אותם הפעמים שהיינו צריכים לעצור לקפה בדרך אל.. את זה צריך להביא ארצה.
הנסיעה המתארכת אל תחילת הטרק הביאה את הגר אל קצה יכולתה ואנחנו נדרשנו לעצור. המקום הראשון שנצפה היה תחילתה של דרך פרטית. הילדה הונקה, נרגעה ובעודה חוזרת אל הסלקל השנוא נעצרה מאחורינו מכונית. אשה חמוצת פנים צעדה לכיוונינו ובעודה שואלת "May I help you?" דמיינתי אותה שולפת את הרובה קצוץ הקנה. מזל שאפילו היא לא עמדה בקסמה של הגרולה שלנו, והרובה הוירטואלי חזר לנרתיק. החמיצות בפרצופה נשארה ואנחנו ברחנו משם מהר.
הטרק שלנו החל בצעידה בתוך יער מקסים, לאורך נחל, כשאנחנו עוקבים אחר הכתמים הצהובים המנחים אותנו בדרכנו. יהלי היה מרוצה מהאתגר הפתאומי והחל להפגין יכולות הליכה מרשימות.
המסלול טיפס אל פסגת ההר הראשון (עדיין אין לי כוח לחפש את הספר), ירד באוכף, המשיך לפסגה השניה וחזר לחניה. כמה פשוט.
המסע התארך, הטיפוס הפך תלול, הגר הופכה במנשא ונרדמה ויהלי נעזר בכוחותיהם של חבריו מיקי ודונלד הנוסעים ברכבת, כשבאופן מפתיע הרפתקאותיהם דומות לשלנו. למותר לציין שחוץ מלספר שהמסילה תלולה או שהם התעייפו לא היו להם הרבה הרפתקאות מיוחדות. לעיתים עקפה אותם רכבת אחרת – ברגעי השיא. היה מקסים. ההליכה בתוך היער ואח"כ הטיפוס על הפסגה, הנוף שנפתח והשלכת שעוד לא ממש החלה – רק במרומז פה ושם אדום או כתום מלמדים על הבאות.
אנחנו חשבנו על השמופים שטוב שהם לא פה ולא יכולים לקטר ששוב סחבנו אותם למסלול אתגרי מדי (סטיב במיוחד עליך...) וגם על שי שבדר"כ סוחב אותנו להרפתקאות כאלה ועכשיו אין את מי להאשים.
ליהלי הובטחה תעודת פנתר כשנגיע למטה. הילד שצעד חמש שעות במסלול לא קל בכלל לא הבין מה אמאבא רוצים. הוא הרי בכלל מיקי. ומיקי הוא עכבר.
ההגעה לחניה שמחה את לב כולם. אפילו להגר נמאס כבר במנשא.
יהלי נרדם עוד לפני שאמרנו מיקי מאוס. הגר דרשה קצת יותר פרצופים מטורללים מאמא שלה אבל גם היא בסוף נרדמה. בערבות מסצ'וסטס החל לרדת גשם ואנחנו שמחנו שנמלטנו ממנה עד עתה.
התוכנית להעלות שני ילדים ישנים נתקלה בחוסר שיתוף פעולה של הנוגעים בדבר. אז הספקנו לקלח, להיזכר שכולם רעבים, לבכות על שיהלי החמיץ את השריפה שפרצה בדיוק בבניין השכן, לספר סיפורים כי הבטחנו ובעיקר לחזור עייפים ומרוצים עם הבטחות בלב לצוד שלכת בשבת הבאה.
בינתיים אני קמה כל בוקר אל העץ האדום שבחלון חדר השינה. דופקת כמה תמונות ואצה רצה להעיר את יהלי לעוד יום משוגע.
נ.ב. הגרולה לבקשת הקהל
26/09/2008 - הי עדי |
| נשלח על ידי hilimohr |
| זו בדיוק התמונה שהיתה לי בראש. מי יודע אולי זה אפילו אותו המסלול . איזה כיף לכם שיש לכם את כל זה במרחק כמה שעות נסיעה מהבית. אהבתי מאד את תמונת הניצחון של אסף. רק את חסרה בתמונות . . . |
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה