על הפסח, הפסחא, ושמחות אחרות

פוסט הפסח שלי נגנז באיבו עת מצאתי את עצמי כותבת לכבוד החג מין פוסט עונתי שאינו עומד בקריטריונים המחמירים של חגיגות ה-30 (כן, כן, מי היה מאמין). אוסף הקלישאות החגיגי נמחק באבחת מקש מתוך ניסיון לפנות מקום להגיגים מחוכמים יותר.

למרות הסי די שהתנגן פה ללא הרף (אין מה לעשות, בנכר אי אפשר לסמוך על הגננת התורנית שתנחיל חינוך יהודי לצאצא הפרטי), פסח אכן הגיע, האביב אולי כבר כאן, אבל הקור עדיין מאיים להזכיר לכולנו שימות החורף עוד לא ממש הסתיימו. אתמול, ביום גשום במיוחד, יצאנו לחגוג Easter בבית לורה וגאס, הוריהם של מרק מהגן של יהלי וביאטה מהגן לעתיד של הגר. לאור העובדה שמצאנו את עצמנו רק בחברת כמה מילדי הגן, התמלאנו גאווה על כי הוזמנו והחלטנו להכריז עליהם כחברינו האמריקאיים הראשונים. מצד שני, לאחר בוקר בו אסף לא חש מי יודע מה ואני ג'ינגלתי בין שני זאטוטים שכללו ילד אחד שרוצה לתפור וילדה אחת שלא רוצה לישון, כל תוכניותי להכין עוגיות ולהביאן לארוע נשכחו, וכך מצאנו את עצמנו מתארחים ללא כל תשורה, תוך תהייה האם עברנו על חוק חמור במיוחד בספר החוקים האמריקאי, ועתה נגורש ממעגל החברים האקסקלוסיבי שניה לאחר שצורפנו אליו. ימים יגידו.
התוכנית האמנותית כללה צביעת ביצים ברוח החג, בעוד המערך הקולינרי כלל לחמים ומיני מאפה בצד מצות מסוגים שונים (האמריקאים התלהבו במיוחד מהגרסה המצופה כרמל ושוקולד). שבנו הביתה עייפים ומרוצים, ויהלי מיד פנה לזלילת ביצה צבעונית אחת, נרגש מהעובדה שלמרות הצבע עדיין אפשר לאכול אותן.
אבל הגשם הרגעי נדמה כמטרד זניח כי היום שוב זרחה השמש ואני כבר תכננתי טיול בשביל האפניים של ארלינגטון, עת אסף יתחיל ללמד את יהלי לנסוע באפניים החדשים שלו. עמוסים במזון, אפניים ובגדים חמים, כי המחשב שוב מראה שקר יצאנו לדרכנו תוך מחאותיו הרמות של יהלי שבכלל לא רצה לצאת מהבית, לא רצה לרכוב על אפניים, ובכלל התעקש שהוא רוצה ללכת לבן. אבל מי אני שהעובדות בשטח יבלבלוני. הילדים הועמסו ואנחנו נסענו. בעודנו חונים, אני מביטה אל האגם שלאורכו מתחיל השביל והגלים נראים גבוהים מה. שני צעדים בחוץ מוכיחים לנו כי כמו בפעם הקודמת שבה עדיין האגם היה קפוא, קר פה מדי וילד מצווח אחד, שני הורים ופעוטה ישנה שבו לאוטו החם.
הטיול הרגלי הפך מיד לטיול אוטו תוך ניסיונות שכנוע של יהלי את שאר הנוכחים שצריך כבר ללכת לבן. אבל ה-Play Date הנוכחי נקבע רק לשלוש ועוד לא היה אפילו שתים עשרה, אבל גם יהלי לא נתן לעובדות לבלבלו. הצווחות נמשכו.
המפגש היום נקבע בספונטניות מפתיעה עת פניתי הביתה ביום שישי אחר הצהריים ואמו של בן הזמינה אותנו לביתם. כזכור בפרקים הקודמים בן ואמו ג'סי יצאו איתנו להרפתקאת ההחלקה על הקרח וכן כבדו אותנו בנוכחותם בגפרוריה בימים שיהלי עוד לא להג באנגלית שוטפת. להזמנת גומלין לא זכינו עד כה ואני התנחמתי שלפחות הם היו מספיק מנומסים להגיע, שלא כמו משפחה אחרת שתרצה את עצמה במתיקות יתר וממשיכה לחייך אלינו בסכריניות דביקה כאילו לא עלינו עליהם ממזמן.
אבל השבוע באחד מימי אחר הצהריים לקח אותי פאלו, גנן הפלאים הצידה וסיפר ששני ילדים הרביצו ליהלי ושהעניין טופל בחומרה. בדרך הביתה תחקרתי את יהלי שמיד ספר שננדו ובן דפקו עליו. הילד נראה אדיש מה לארוע ואני תוהה אילו מן מכות היו אלה. כדי לא להפוך את הארוע למטריד יותר ממה שנתפס בעיניו, באופן יוצא דופן ויתרתי על התחקיר הצולב, ופניתי לדיונים מעמיקים יותר על הפרוייקטים החדשים של פאלו. אבל כשג'סי הזמינה את יהלי מיד פתחתי תאוריית קונספירציה, שזו דרכה של אמריקה לטפל במכות, ובן יאלץ לארח את יהלי בתור כפרה כמה שעות בערבו של יום ראשון אחד. לזכותם יאמר ש-א.אהבתי את העניין ב. הם באמת זוג נחמד ו-ג. בן הוא בסה"כ ילד חמוד גמלוני מה, שובב במקצת, שבגרסה האמריקאית לא נותנים לו מנוח וקצת כמו פיל בחנות חרסינה כל העולם נלחץ ונזהר פן משהו ישבר. על ננדו כבר יש לי דעה אחרת, ואולי גם על הוריו, שמהם לא זכינו למזלנו להזמנה.
בדיווח שלאחר הארוע, יסוכם שהיה אחר צהריים נעים למדי, שוחחנו ארוכות על רובין הוד (גם לבן יש את הסרט) ובן אף רשם לעצמו נקודות זכות רבות עת נמצאו חץ וקשת מאולתרים שהרשימו את יהלי עד מאוד.
בשובנו מהכפור חיכו לנו בבית אסף, הגר, ולאונרד כהן שכנראה יבלה איתנו רבות עד למפגש פנים אל פנים הצפוי לנו בסוף חודש מאי. בעודי מתקשה להרגע מהסכום המזעזע ממנו נפרדנו כדי לצפות בדמות קטנה מתרוצצת על במה רחוקה מתוך תקווה שהפעם הסאונד יהיה קצת יותר טוב מאשר בהופעה הבלתי נשכחת לרעה של רוג'ר ווטרס אי שם בימים חמים יותר, ציין יהלי ש"אבא שר יותר יפה". אולי זה בגלל שיהלי בכלל חובב בוב דילן (הילד נוהג להרדם לצלילי Infidels בiPhone של אסף) ולאונרד כהן לא עושה לו את זה. יתכן גם שאסף מוכשר במיוחד.
אבל למרות הקור, העצים כבר פורחים פה, ואין מה לומר קדחת האביב כבר כאן. בימות פסח אחרים, נהגנו לנצל את החופש להחלפת ארונות הקיץ והחורף, אבל עכשיו למרות בגדי הקיץ בחנויות אני עדיין מתקשה בכלל לדמיין את החולצות הקצרות שבות אל חכינו במתחם שמעבר לדלתות הגפרוריה. מצד שני השבוע מצאתי את רוב ארון הבגדים שלנו מתאחסן על משענת הספה מתוך ניסיון למנוע מהגר להפוך ולפרק את קיפולי הבית שנהגו בעמל רב. גם זו סוג של מסורת...

אז להגר נמצא סוף סוף מקום בגן של יהלי וגם אצלה יהיה אפשר להוסיף לרזומה שכבר בגיל 18 חודש היא למדה בהרווארד. הרוגע שב למעוננו. גם החלטות מרחיקות לכת על עתיד לימודי או יותר נכון על חוסר העתיד שבהם מביאים מרגוע מה. בימים טובים וברוח החג אני רואה בזאת יציאה מעבדות לחירות. בימים אחרים תחושת הכשלון וחוסר התכלית (כי מה אעשה אחר כך אין לדעת) משתלטות עלי ואימה קלה מזדחלת לאיטה עת אני מתמלאת מחשבות נוגות על עתידי כעקרת בית. רק ההירהורים על חדר הכושר ובית הקפה השכונתי מפיגים אותן מעט - אם כבר עקרת בית אז לפחות חטובה. כי כשאגיע להרוארד יארד בשנה הבאה ואדווח לכל הפרופסוריות והפוסט-דוקים שאני, אני לא עושה שום דבר חשוב, לפחות אדע שמבטי הקנאה ילוו אותי בצאתי עם הגר בזרועותי. לא לכל ילד יש אמא כזו שרירית ודקיקה...

עוד משהו-
המערכת מודעת לעובדה שהמחלקה הצילומית מזנחת לאחרונה. תחושות הקבס שהמצלמה שלי מעלה בי בכל פעם שאני לוחצת על הכפתור ההוא הקטן ומסתכלת מה יצא מקשות עלי לעמוד בפרץ הדרישות לעדכונים חזותיים. אני תוהה אם להקים מגבית לרכישת מצלמה חדשה? מישהו רוצה לתרום?
אבל בינתיים וברוח אביבית אסף הנציח את פריחת הדובדבן בוושינגטון הבירה (כמו שהאתר של "למטייל" אוהב לקרוא לה בעברית), עת נסע לתערוכה שבעיר לא מזמן. ומתוך געגועים ליפן, לא נותר לי אלא להסתפק בהעתק של ההעתק ולקוות לשנה הבאה בוושינגטון הבנויה.

13/04/2009 - תגובה ללא כותרת

נשלח על ידי hili

איזה פוסט יפה. נהניתי לקרוא.

13/04/2009 - בקרוב בקרוב נעשה שיחות מ- 2 בתי קפה שכונתיים בהפרש של 3 שעות

נשלח על ידי shmoopy

תגובה זו נכתבה מהלפטופ החדש והמהמם שלי. היא נכתבה בדם - כי אין לי מקשים בעברית...

יהלי והחבר'ה

אסף טוען שאני מזניחה את הבלוג שלנו. ואני טוענת כי ימים של שיגרה אלו, ומה אחדש?
האביב המתחדש לנו בחוץ (רק מתוך עצלות איני ממלאה את הפוסט בכתמים סגולים סגולים שמתוכם אני מצליחה רק לזהות אירוסים והשאר ישארו בגדר "הפרחים הסגולים המקסימים", שם מנצח לכל הדעות), כבר מזכיר לנו, עת תכננו להרחיק עד ניו המפשיר ולבחון הכיצד חובצים את הSap - אותו נוזל שקוף הזורם בעצי המייפל- או שמא בוצרים אותו?, שהוא אינו אביב ישראלי. הגשם האביבי שיפקוד אותנו ביום ראשון ימנע מבעדנו להמשיך ולחקור את תהליך ייצורו של הנוזל המופלא לפחות בשנה זו (אין מה לעשות חייבים לשמר כמה אטרקציות לשנה הבאה) ולהמשיך במחקר המעמיק מהצד השני של הפיה, זה שצמוד לפנקייק.
מחר, יום השבת ינוצל למרות היותו שמשי מה לתחילת מסעותיו של יהלי ברחבי הבוסטריה, עת ינוע הדרדק מבית חבר למישנהו. מה שהתחיל ביומו של פטריק הקדוש אותו ניצלו בגן של יהלי לשפור עמדות והשתלמות הגננים, כך שנאלצנו לקחת את העוללים בשעה 12:30 במקום חמש שעות מאוחר יותר, נמשך ביומן פתוח, יד רושמת ואמא שתסיע את הילד לplay date התורן.
באותו היום, שבו כל ילדי הגן זכו לכמה שעות איכות נוספות עם אמאבא, יהלי העדיף ללכת לשחק עם אנשים בני גילו. כיאה למסורת הישראלית, כשנכנסתי לגן הוא ואיזבל כבר תיכננו שיהלי יבוא לבקר אצלה. רק לוחות הזמנים הבדילו בין התרבויות. יהלי רצה - עכשיו! איזבל תכננה ללכת עם אמא שלה למשרד ובכיו של יהלי המאוכזב לא עזר, הפגישה נקבעה לשבת הקרובה. גם השיחודים שלי בגלידה לא רגשו אותו במיוחד. כשכיבו את האור, הילד הועיל להגרר הביתה, להתרצות לגלידה כדי לסיים על הספה שאמא תוכל להרדם באמצע הקראת ספור אפילו שרק צהריים. בינתיים כבר שכחנו מאיזבל אבל אמא שלה דווחה בשישי שהילדה חולה. הplay date נדחה בשבוע ואם לא נזכה לעדכון בריאותי נוסף במהלך הלילה נתייצב שם מחר בצהריי היום.
עד אז אני מנסה לתהות כמה זמן זה play date? מה אומרים חוקי אמריקה? כי כשנפגשים אחרי הצהריים בישראל זה 16-17 אבל פה הכוונה זה לכל מה שאחרי 12. וכשמתחילים לשחק ב17 תמיד יש ארוחת ערב שתאפשר לתרץ את העובדה שצריך גם לחזור הביתה. אבל מה עושים כשהמפגש מתחיל ב14? מי ידע ויהפוך אותנו מאנשי הלבנט לבני תרבות? לא נותר לי אלא לפתח את תאורית השעה וחצי ולקוות לטוב, תוך ציפייה לבכי של יהלי עת אנסה להסביר לו שהגיעה עת, מה שיאריך את הביקור בעוד חצי שעה לפחות ויגרום אולי לאמא של איזבל לותר על ביקור הגומלין אי שם בעתיד.
ביום ראשון לעומת זאת נלך לבקר את אלברט. יהלי שסוף סוף מתחיל להשתלט על השפה המקומית הסכים סוף סוף גם לנדב מידע לאמא שלו ולומר שהוא רוצה לשחק עם הילד. חמושה במידע נדיב זה ארבתי לאמו של אלברט בתחילת השבוע וסכמנו בכללי על ראשון אחה"צ (כבר ידעתי שזה בערך 14) אבל הפרטים הסופיים טרם נקבעו. השבוע חלף ומארביי החדשים העלו חרס - אמא של אלברט לא נצפתה במתחם. לא נותר לי אלא לשלוח אי מייל ולבדוק מה קורה. אני והאמריקאיים טרם נפתחנו והטלפון נשאר חתום כך שרשימת הכתובות הכיתתית בעיקר משמשת להתכתבויות ענפות הכוללות בד"כ בקשות החלפת משמרות עבודה בגן.
תחת שמו של אלברט, שהוא בעצם ילד סיני למהדרין, רשומים היו בגאון שמות הוריו - ווי ג'י וווילי. לכל אחד מהם אי מייל משלו, ואני תהיתי - מיהו מי? כבר כמעט אמרתי נואש ובעודי מתכננת לבשר ליהלי שהשבוע לא נבקר את אלברט, מקדתי את עבודת הבילוש וגיליתי שלאורך כל רשימת הכתובות האמהות רשומות תמיד ראשונות. אלברט בודאי לא קופח, האי מייל הנכון נמצא. ווי ג'י ניצחה והplay date ניצל!
בינתיים כמובן חזר היום יהלי מהגן בהכרזה שדייב הוא החבר הכי טוב שלו ולי לא נותר אלא להתחיל לארוב לאמא של דייב כדי לארגן מפגש בשבוע הבא.
אבל, השבוע שיבוא יוביל אותנו לסוף שבוע אחר לגמרי, עת נפקיד העוללים בידיה האמונות של בברלי ונצא לנו לסוף שבוע של גדולים בברקשייר. מקבץ ארועים הכוללים יום הולדת וימי נישואין הובילונו עד הלום וכולנו תקווה (ובעיקר החלק הבוגר של המשפחה הזו) שהB&B שנבחר יוכיח את איכותו, שהשקט והשלווה יצברו באברינו הדווייים ושהילדים לא יספרו על האירוע לפסיכולוג יום אחד כשיגדלו. בינתיים אמא שלהם מלאת רגשות האשמה כבר רצה לאגור מתנות כי מה ינחם אותם יותר ביום ראשון בערב? אמא ואבא שחזרו או משהו בעטיפה מרשרשת? אני מהמרת על הרשרשנית הקטנה ואצה לחנות.
אני מודה שמאז שסיימתי לכתוב את העבודה על הסרט "ואלס עם באשיר" אני באוירת סוף קורס ומתקשה לחזור ללמוד ברצינות. הסרט, שלמרות בעיותיו הרבות עדיין מומלץ בעיני לראותו, היווה נושא שיחה מרכזי בחלל ביתנו עוד בימי הביקור הבפלואי. על תאור הניצוצות שעפו פה אותר, אבל מאז שניגמרו נושאי השיחה אני מתמקדת בהכנות לחופשת מאי שלנו עת נפזול לחוף המערבי וננצל שבועיים ימים כדי לאגור חויות ברות כתיבה אי שם בקליפורניה.
גם חופשת יוני כבר מתארגנת, ובכלל אני בעיקר עסוקה בלסמן תאריכי אירועים מבטיחים בלוח השנה ולחפש מקומות לינה שיתאימו לכיס ולגאוגרפיה. לא פלא שספרי הטראומה נשארים מאחור.

עוד משהו-
כמובן שחלפו להם כמה ימים. עומס המפגשים החברתיים בתוספת וירוס קטן של הגר והעובדה שבכל זאת צריך גם קצת ללמוד פה משגרים את הפוסט הזה בתחילתו של השבוע החדש. אסף יטוס מחר לוושיגטון לצלם לנו קצת עצי דובדבן פורחים ואני אמשיך לארוב לאמהות תורניות תוך ריצה אחר הגר המתרוצצת ברחבי הגן ומחפשת כתמיד מה עוד אפשר לבלוס - ורצוי שיהיה קטן ומסוכן. הילדה שמוכנה כבר לRed Door Room או בעברית טרום חובה, אולי אולי תזכה לבלות בשנה הבאה בחדר הכחול של הרווארד יארד. לצערנו מקומה המבטח כאחות של נתפס ע"י משפחה אחת שלא רק שכבר יש לה ילד/ה בגן הם גם קשורים להרווארד ולכן קודמו בתור. החצופים! אנחנו שלחנו את אמא של מרק שיש לו אחות בגילה של הגר לרחרח בין האמהות בשכבת הגיל שלה. לורה גילתה תושיה והצליחה לדוג לנו פיסת אופטימיות קטנה אבל לא מבטיחה מדי. היא לעומת זאת נהנתה מאוד מתפקידי הריגול שהוטלו עליה ואנחנו ממשיכים להאחז בפיסה שלנו, לקוות לטוב וללכת לישון. לילה טוב!

31/03/2009 - שולח תגבורת

נשלח על ידי גיא

אני שולח אליכם את משפחת חסון (לא שמעון, זוג אחר) עם שני ילדים בדיוק בגילאים של יהלי והגר. יגיעו ביולי. יהיה סבבה.

31/03/2009 - מחכים בכיליון עיניים למפגש

נשלח על ידי שמופי

San Francisco - here we come

שינויי מזג האויר הביאו אותי לחשוב

באספת ההורים האחרונה בגן של יהלי שהתקיימה השבוע אבא של ננדו עוד הבטיח לנו החדשים בעיר שלג במאי. אילולא השלג של יום שני שנחת כאן לאחר יומיים שמשיים במיוחד הייתי מתקשה להאמין. גם בשבוע שלפני בילינו את יום השני בסופת שלגים קשה שהשביתה את הגן, הלימודים, העבודה והבברליה. יום שלם בבית עם שני זאטוטים כשהאחת מהן מריירת את עצמה לדעת תוך הצמחת שיניים בלתי נלאית וניגוב נזלת על בגדיה המהוהים של אמה הסתיים מקדם מן הצפוי, לפחות עבורי, עת לזלי הודיעה כי שעורי אחר הצהריים יתקיימו למרות הכל ואני העברתי משמרת לאסף. יש לציין שלעת בוקר עת קבלתי את ההודעה על בטול השעור מרצתי הזורקת הוסיפה לנו מיד עבודה נוספת כי אנחנו כבר ממש בפיגור.

שמחתי על כן היתה מרובה עוד יותר, גם אוכל להתאוורר קצת מעודף הנוזלים המשפחתי וגם אוכל לנצל את זמני המועט לפעולות מרנינות יותר מכתיבת עוד עבודה.
אך השמחה היתה קצרה ומקדמת מדי. רק אני ועוד שני סטודנטים טרחנו להגיע. לא האינטימיות הכיתתית שנחתה עלי לפתע היא שהטרידה אותי. אחרי 20 דקות לערך גילינו שגם המרצה שלנו התעצלה ולא רק שהגענו גם נצטרך לכתוב כמה מילים נוספות עבורה. עצביי הרופפים ממילא עמדו להתפוצץ.
אבל אז כבר התחילו ימים יפים יותר. השלג נמס ובשישי בלילה נחתו פה חברינו הבפאלואים לביקור הגומלין המבטח. סוף השבוע היה מקסים במיוחד ואנחנו יכולנו להשויץ בכייף ביופין של קיימברידג' ובוסטר. המפגש המשותף נוצל גם לחגיגת פורים מקדמות שכללו אכילת אזני המן מעשה ידי, שהיו להפתעתי פשוטות להכנה. לאור דרישת הקהל ובעיקר מתוך הקושי למצוא פרג הסתפקתי במילוי שוקולד שהיה לבסוף טעים אפילו לי. אבל גולת הכותרת היתה חגיגת ימי ההולדת של ילידי מרץ- הגר, אסף ועלמה. האחים של לא ויתרו, ומיד הלאימו את יום ההולדת. כך שגם הם זכו לזרים, מתנות וכבוי נרות. הגר כמובן היתה שוות נפש לכל הארוע ורק יהלי התרגש במיוחד ודרש שנכין גם שקיות.





























באדיבות אדית וגלעד

אחרי יומיים מקסימים במיוחד התעוררנו לשלג נוסף שאמנם לא תפס אבל הוכיח שאין לנוח על זרי הדפנה והכל עוד יכול לקרות. לא נותר להוכיח שיש פה גם מוזאונים ואנחנו יצאנו לשחק בזה של הילדים שהיה ריק במיוחד ועל כן נעים מתמיד.
את פורים כאמור שעוד התחלנו לחגוג ביום שני משכנו אל הגן של יום רביעי - יום העבודה שלי שם. חמושה באזני המן ותחפושת רובין הוד אחת יצאתי עם יהלי אל הגן. נוגה שהגיעה בתחפושת כלה שכנעה את יהלי להתלבש סוף סוף וגם שאר הילדים לא נותרו מאחור. יש לציין שבגן של יהלי לא חוגגים חגים, אבל כל רצון של הורים לשתף במנהגי החג הפרטי שלהןם מתקבל בברכה וננסי ופאלו הצליחו לחפש את כל ילדי הגן, להובילם בתהלוכה מלוות פעמונים בעיקר על משקל הרעשנים שנשמעה קצת יות ר לכבוד הChristmas מאשר הפורים אבל למי אכפת. אח"כ הילדים זכו לספור מגילה אינסטנט, הכנת מסכות וsnack של special cookies הלו הן אזני ההמן הידועות. בערב אמא של קלי אמרה שהילדה ספרה שזה היה היום הכי כייף ואני נתמלאתי גאווה רבה. קצת כבוד ונחת לישראל...
הימים ממשיכים לנוע לנו בין דרגות שונות של קור וגשמומיות לימים מקסימים וחמימים כמו היום עת יצאנו לגלות איך מכינים סרופ מייפל בהפנינג שאורגן בעיר הסמוכה Somerville. בתוך גן תמוה שנועד לפעילויות גינון שונות כמה היפים עוד יותר תמוהים הקימו כמה תחנות. באחת זכינו לגלות איך מכינים את הנוזל האמיתי, באחרת השתתפנו במבחן טעימות עיוור שכלל כמה סוגי סירופים. בשלישית הוקם פסל צבעוני אינטרקטיבי שמטרתו היתה לייצר גלי שלום עולמי. ארגז כלי נגינה השלים את האוירה ורק נפילתו של יהלי לבריכת המים הקפואה קטעה את הארוע באיבו. יהלי ואסף חזרו הביתה להחליף בגדים ואני המשכתי לטייל עם מרק, חבר של יהלי, ואמא שלו אל המצודה הקרובה. בדרך גילינו שהפרחים כבר החלו להנץ. גם השלטים בככר שלנו מודיעם על חגיגות הSpringfest הקרובות. אין ספק - האביב כבר כאן!










מחר נצא אל דרום בוסטון לחוג עם האירים ועם גיא ששוב מבקרנו וזוכה בפרס המבקר המתמיד את St. Patrik's Day. אנחנו אמנם יכולים להצטרף לפורימון המקומי אבל איכשהו היה לנו מספיק פורים להשנה ונדמה כי עכשיו תורה של אירלנד.
שעון הקיץ, הטבע המתעורר לו משנת החורף והעבודות שאני צריכה לסיים לכתוב מזכירים לי שהסמסטר עוד פחות מחודשיים מסתיים. לעת סיום השנה שהקצבתי לעצמי ותחילת המחשבות על חופשתינו שתחל עם השמע הגונג של סיום הסמסטראני מתמלאה תהיות מסוג "החיים לאן". חלקים הולכים ומתרחבים שבי נוטים להגיד יפה שלום ותודה ולחזור למקורות. חלקים אחרים דורשים לעשות זאת ברגע זה. מי ניצח ואיך היה במצעד של הקדוש פטריק - בפוסט הבא.

עוד משהו -
הפנינג הבוקר האירי התגלה כפארסה צפופה במיוחד ואחרי שבת תשחורת אמריקאית במיוחד התאפקה שלא להקיא עלי וחבריה מעכו את העגלה עם הגר הישנה יותר מדי פעמים פרשתי. אסף ויהלי נשארו עוד קצת לצפות בתזמורות ובפרשים. האמריקאים התגלו כשיכורים לא נחמדים בכלל, התהלוכה נרשמה כסבירה מינוס אבל יהלי זכה ללקק סוכריה ירוקה כמיטב המסורת ואני אף הצלחתי לצלם כמה צופים שתפסו מקומות שווים במיוחד.

























































גיא שטיסתו התאחרה הצטרף אלינו כבר חזרה בקיימברידג' עת שוב התאפשר לנו לדוג לנו סנדוויצ'ים מעולים ב-Darwin's ולנוע לאיתנו אל הנהר הצ'רלס. פיקניק על הדשא כבר מזמן לא היה לנו כך שאין מה להתלונן.


ולמי שהתלונן הנה כמה תמונות משפחתיות...











הגר המריירת








גם הגר רוצה להיות רובין הוד



הגר על הסוס ואמא מזייפת ברקע


ובעצם - זו בעיקר הגר, כי יהלי ממאן להצטלם, ואנחנו? אנחנו הרי הרבה פחות מעניינים.
אביב נעים!

16/03/2009 - תגובה ללא כותרת

נשלח על ידי hili

איזה פוסט יפה. התמונה של הגר בכובע רובין הוד הורסת .

דיווח מכתבנו באלבקורקי

ההארה הגדולה שלי מכנס השיווק/מכירות של החברה, הגיעה דווקא בשעות האחרונות באג'נדה של היום האחרון, ואני ארשום אותה באנגלית כי זה פשוט נשמע טוב יותר – “New age is the religion of the business world, and dollar is the god it worships” את העובדה שאני נוכח בסוג חדש של כנסייה סיפק מי שנרשם באג'נדה כ- motivational speaker והתגלה כאיש גרום, מקריח ותזזיתי באופן בלתי-נסבל (מכל האנרגיה החיובית הזורמת בעורקיו) בשם צ'אק. צ'אק הוא חלק מהתעשייה המשומנת הסוחפת את האליטה המצליחנית המאוהבת בעצמה של אמריקה אשר מספקת את מרכלותה הפסאוודו-רוחנית דרך שמות מותגים כמו coaching, personal improvement, empowerment וכו' וכו' וכו'. הספורט הלאומי של אליטה זו הוא הגולף, שמסתבר, כך למדתי, הינו התלכדות של אסטרטגיה, שלמות רוחנית והרמוניית נפש-גוף, ולא משחק אווילי של עשירים האוהבים להתלבש לבן, לעשן סיגרים ולגזול מרחבי דשא בלתי נדלים שהיו יכולים לספק איכות חיים לסביבה האזרחית הטפילה שבסביבתם. כמו כל ענף ניו-אג'י משופשף, בבסיס תורתו של צ'אק מספר אמיתות בסיסיות כמו "שתו הרבה מים", "תהיו בעלים/נשים/הורים/___ טובים", "השקיעו 5 דקות כל יום בשיפור עצמי" ומיני קלשיאות עטופות בשמות מפוצצים כמו "מבחן ה- 4%". ההרצאה עצמה אינטראקטיבית באופן מעצבן במיוחד, מלווה בתרגילי "מוטיבציה" הכוללת קימה של הקהל (כלומר, אנחנו), קפיצות, שינון מנטרות מטופשות (כמו צעקת “yes” מחרישת אוזניים מלווה בתנועת נצחון), מסג' הדדי ועוד מיני תועבות שבאמת לקחו אותי לקצה הסבילות המנטלית שלי. וכן – הוא הראה לנו גם תמונות של הילדים שלו. יאאאק.
צ'אק הוא מאמין גדול בכך ש- “you are what you read and listen to”. בגדול, הוא אומר, נכון שהכלכלה בדאון, הלקוחות בורחים ויש סבל בעולם אבל אל תטרידו את עצמכם בזה, זה רק ייפגע באיכות המכירה שלכם. אם תקראו דברים מדכאים, תהפכו לאנשים מדכאים ואף-אחד לא יירצה לקנות מכם (בעיני צ'אק, דיכאון הוא תוצר של mind-set של מפסידנים המעדיפים כנראה לקחת כדורים על-פני המאמץ הכרוך בשיפור עצמי. שנים של מחקר ומצע עובדתי בתחומי הפסיכולוגיה, פסיכאטריה וגנטיקה לא ישכנעו אותו אחרת). זה הכול בראש. כן, כן, אנחנו מדברים על אותו סוג של זבל מנטלי דוגמת "השלום מתחיל בתוכי" מבית מדרשה של שרי אריסון. אפילו קיבלנו רשימת ספרים מומלצים לקרוא – אל דאגה, לא תמצאו שם את "הקץ לנשק" של המינגווי או את "מאה שנים של בדידות" (דיכאון – זוכרים?) . מאות שנות יצירה ספרותית אינם נחשבים בעיניי האליטה העסקית וכהני-הדת המאמנים שלה.
הגרוע מכל היה שאני כנראה היחיד שהרגיש נבוך מכל המעמד הזה. מבטים שהגנבתי לצדדים (וכן מספר פידבקים קצרים ששמעתי מאוחר יותר בערב) חשפו התלהבות גדולה בקרב המאזינים. אחר-כך עלה ה- COO שלנו למופע הסיום שהפך כעת לדרשה עסקית הנשמעה לקוחה היישר ממעמקי הרטוריקה המטיפית הנוצרית, מלווה בצעקות של השבח לאל הדולר הנענות בהתלהבות ע"י אנשי המכירות, נערי הכנסייה. רק מקהלת גוספל הייתה חסרה שם.
הללויה ...
אבל, אל בהלה. לא כל השבוע היה כזה. סך הכול מדובר היה באירוע מאורגן היטב. הרבה הרצאות מענייניות על השוק, האירגון והמוצרים. הרבה אפשרויות להכיר ולקשור קשרים עם אנשי המכירות והמכירה הטכנית של החברה ומעל הכול תחושה באמת טובה של חברה מאוד מגובשת עם תוכנית תפורה היטב לשנת 2009. בין התכנים האינפורמטיבים, שובצו להם פעילויות גיבוש במיטב המסורת האינפנטילית האמריקאית כששיא האירועים המגבשים היה ביום רביעי אחה"צ בו נערך המשחק אשר רבות דובר בו טרום האירוע – ה- dodge ball שלבסוף התגלה כלא יותר מ..... מחניים. נו, מילא.
כמובן שהיה הרבה אוכל טוב (אני אאלץ להתנזר מאוכל מקסיקני בחצי שנה הקרובה), הרבה הרבה אלכוהול, והרבה ויכוחים סוערים בין אנשי השיווק, שוכני החוף המערבי (סן-פרנסיסקו) והמזרחי (בוסטון) ואנשי המכירות הטקסנים ברובם. (כך למדתי למשל ש-global warming הוא רק המצאה של דמוקרטים יפי-נפש) המקום עצמו הוא מקום-נופש די יפהפה יש לומר, השוכן כ-20 מייל מאלבקורקי, ניו-מקסיקו, או אם יורשה לי לצטט מהסרט 'כוכב בודד' “between nowhere and not much else”. מזג האוויר המדברי היווה פסק זמן חביב מהחורף הבוסטוני אבל אחרי שבוע, הגעגועים למשפחה ולאורות הכרך עשו את שלהם.
סך הכול היה נחמד – שנה הבאה אנחנו ב- Napa Valley.

7/03/2009 - שנה הבאה?

נשלח על ידי Anonymous

אופטימיות זה חשוב!

22/03/2009 - Mass Psychology

נשלח על ידי Big Brother

What you've described sounds, amongst other things, as one of the scientologists conventions, with this charismatic speaker on the stage motivating the herd and goading them into extreme behavior. On the subject of psychology, I have recently encountered the name of Szasz, whose critique of psychology, the term "mental illness" etc are directly following Gilbert Ryle's criticism of Descartes' ghost in the machine dualism. His views are quite interesting and antagonistic to mainstream psychology. The book "The Meaning of Mind" in particular.

פוסט יום א'

אני אתחיל מהחדשות הטובות. שני ילדים ישנים, בית שקט כמעט מסודר והשעה עוד לא 21:00. מצד שני, אני בכלל אמורה ללמוד ולא לכתוב פוסט (מה לא עושים כדי לדחות את הקץ) ויש לי שבוע שלם לבלות עם שני הזאטוטים הללו בעוד אסף עובד קשה בערבות ניו מקסיקו. מפגש אנשי מכירות ומרקטינג נשמע לי יותר כמו נופש, אבל היי הוא מקבל על זה כסף אז מי אני שאקטר. לזכותו יאמר שטיסתו יצאה כשעתיים לפני יום ההולדת של בן (ההוא מההחלקה על הקרח), וכל שנותר לי היה לארוז שני ילדים בבגדים חצי חגיגיים, להרטב בגשם השוטף, להעמיסם על האוטו ולנסוע אל הגן שכמו שיהלי אמר "אנחנו נוסעים אליו באופן מיוחד" כי יום ההולדת נערך בGYM. כיאה למרחבים האמריקאיים הגן של יהלי כולל גם אולם בסדר גודל של גן שלם בארץ ישראל הכולל מזרנים, מתקנים ושאר אביזרי עיוף ילדים.
יהלי יצא את הבית חבוש בכובעו של רובין הוד אלילו החדש. מאז אותו יום בו הצלחנו לשכנע את יהלי לצפות בסרטו האלמותי של דיסני בגרסת החיות, זנח הילד את כל גבוריו הקודמים ומאז הוא רובין הוד. התחפושת שנקנתה בעשרה שקלים בארץ ואיש אינו זוכר אם היא אכן מר הוד או שמא פיטר פן הושמשה מיד אחר כבוד והילד מתרוצץ בבית ושולף את חרבו כנגד עשירים רשעים לעת מצוא או לחלופין אחותו הקטנה שעדיין מתקשה להחזיר לו כראוי אך עובדת על כך במרץ.
באחד מימות השבוע יהלי הסתובב עם הקופה שלו המתמלאת אט אט במטבעות מן הארץ שצצו לפתע או בסנטים בודדים המתפיחים את ארנקנו ללא שוב. "מי אני? מי אני?" צעק הילד. "אתה רובין הוד" עניתי כמובן. "לא", התעקש הרובין, "מי אני פה? למי אני מחלק את הכסף". "מי עני?" הבנתי סוף סוף, ומיד הפכתי ממריאן לאשה עניה הזקוקה לחמישה סנט כדי להאכיל את ילדיה המרובים.
לעיתים בוחר יהלי להיות נב-נב, ארנב הפלא החוגג יומולדת שבע עת השריף הרשע גוזל ממנו את מתנתו - מטבע נחושת. כי נב-נב הוא בן שבע, כי הדבר היחיד שיהלי רוצה יותר מאשר להיות בן חמש הוא להיות בן שבע כמו נב-נב זה.
ה-GYM הגני המה ילדים בני חמש לערך ואוסף הורים אחראיים. הגר השתלטה מיד על העניינים ורדפה אחר קופסאות המיץ. יהלי הצטרף לחברתו נוגה ששבה סוף סוף מחופשתה המשפחתית ולהתרוצצות אינסופית במרחבי החלל הג'ימבוריי.
באופן יחסי היומולדת היה יחסית מושקע. האוכל באמת כלל בעיקר בייגלה וצ'יפס אבל הפעילות האמנותית כללה צביעת קרניים של קרנפים והדבקתם בעיניים עצומות אי שם בין האף והטוסיק ומשחק רב משתתפים של "המלך אמר..." בגרסת "Simon Said..." האמריקאית. אחר כך חזרה ההמולה הכללית שנגדעה רק לכדי זלילת Cup Cakes כי אין אין אין חגיגה בלי בלי בלי בלי Cup Cakes. סוף סוף קצת שקט.
אבל בין לבין זכיתי לבקשת סליחה מילד אחד שאפילו לא הרגשתי שנתקל בי והגר זכתה לבקשת מחילה מילד אחר שהתנצל בשם ילד שלישי על שפגע בה. בתור ההורה האחראי עליה פספסתי את האקט המכונן, אבל אין מה לומר - אמריקה!
יצאנו עייפים ומרוצים בדיוק בשעה חמש כמובטח בהזמנה אל הגשם השוטף, שמחים לגלות שהסופ"ש כמעט נגמר ומחר כבר תבוא בברלי להציל אותנו.

קופסאות קרטון במערב-בורו

דווקא ביום שלישי האחרון הגעתי לעבודה בלי רכב. נסיעה לא יעילה בעליל שארכה מעט יותר משעה ב-T של בוסטון הביאה אותי ל- Boston College בברוקליין, שם חיכה לי שלומי מהעבודה – שהתנדב לתת לי טרמפ. מילותיו הראשונות היו "נו, פול דיבר איתך כבר?". כתגובה למבטי המבולבל, הוא הוסיף "מה, מפטרים היום – לא ידעת?". הסברתי לו, שאני כרגיל האחרון לשמוע ידיעות/שמועות בחברה. אחר-כך שקעתי בקדרות משהו עת דמיוני מתחיל לשוט חופשי – זה פשוט נראה הגיוני להפליא. כבר תקופה שאני חושד שפול זומם משהו כלפי, והנה ההזדמנות המושלמת הגיעה. יכולתי לראות את התמונה לפרטי-פרטים. אני מגיע למשרד, תולה את המעיל בקיוביקל, ושתי דקות אחרי, כשאני חוזר ממסלול הבוקר הקבוע עם כוס הקפה הדלוח בידי, את פול מציץ במשרדי (או יותר טוב – שולח לי מסר ב- MSN), קורא לי למשרדו.
אני נכנס, מתיישב. הוא מתחיל למלמל בגמגום על החברה, איזה רבעון מצויין היה לנו, התוכנית ממשיכה אבל הנוף המאקרו-כלכלי והויזיבילטי שנפגע מחייבים התייעלות. על כך שאני עושה עבודה מצויינת אבל החברה חייבת להתמקד ב- 2009 ב'לחם וחמאה' (ואני הרי תמיד מתבקש להתעסק בעוגות קצפת ודובדבן). אני רוצה לצעוק – אבל מה עכשיו? איך אני מסתדר עכשיו? בלי עבודה? בלי משכורת? בלי ויזה? עם התחייבות לשנה שכירות ו35 פריטי איקאה, אבל כל מה שאני מסוגל לחשוב עליו זה איך לעזאזל אני חוזר הבייתה ממערב בורו העלובה ללא רכב. אני לוחץ את ידו של פול ברפיון, ממלמל משהו פתטי והולך למשרד של סטיב מה-HR. סטיב נותן לי נאום מוכן מראש וערכת למפוטר (בארה"ב לא מפטרים אלא 'נותנים ללכת' I was let go). הוא אומר לי שעו"ד ההגירה ייצור איתי קשר. אני חוזר לקיובקל שם מחכים לי שני ארגזי קרטון לארוז בהם את מעט חפצי. אני מניח שזה זמן טוב להתקשר לעדי להודיע – אבל מה אני בדיוק אומר לה?
"הכול בסדר?" – קולו של שלומי קוטע את מחשבותי בחדות. "כן" אני עונה "אני מקווה שיש לי עוד עבודה". "אה, יהיה בסדר. אתה יכול להניח שלא יפטרו אותך עד שהביאו אותך כל הדרך לפה". אני עונה לו שאני חי על-פי המוטו ש"ההנחה היא האימא של כל הפאשלות" אבל מקווה בלב שהוא צודק.
ברגע הראשון לכניסתי למשרד הכול נראה רגיל, אבל מבט מדוקדק יותר מגלה תכונה לא טיפוסית. עמנואלי (מנהל המוצר האיטלקי (המנהל, לא המוצר)) מסתובב במסדרון כאחוז-תזזית, ג'ון מהפיתוח (בחור גבוה למדי) משקיף מעל המחיצות, תר אחרי אנשים מצויידים בקופסאות קרטון. עובדים אחרים מנהלים תצפיות על משרדם של שני הפולים – קרגנולה וקראן, נושאי הנטל המרכזיים בפיטורים הפעם. אני ניגש לעמנואלי ושואל אותו "נו, התחיל כבר?" כאילו מדובר בדבר שאני כבר יודע עליו לפחות שבועיים ולא משהו שלמדתי על אודותיו 15 דקות לפני. "התחיל" הוא אומר ומספר לי על שניים מהפיתוח שפוטרו כבר. אני לוקח אותו הצידה לחקירה צולבת ומגלה שקבוצת השיווק הקטנה שלנו בטוחה. אני נושם לרווחה אבל לא באופן מופגן מדי, וצועד במסדרון החיצוני לכיוון המטבח, ואז במבט חטוף מן החלון אל רחבת החנייה זה מכה בי ...
שני עובדים המוכרים לי בפנים בלבד צועדים ברחבה לקראת אחד הרכבים, האחד עוזר לשני לשאת את ארבעת ארגזי הקרטון שלו. הם מעמיסים את הארגזים לתא המטען. החבר לוחץ את ידו של העובד המפוטר שאחר-כך נכנס לאוטו ונוסע לדרכו. אני לא מכיר אותו, אבל אני חושב לעצמי שייתכן שזה מישהו שעובד בחברה כבר ארבע שנים או יותר. אולי הוא אהב את העבודה או אולי היא הייתה רק רוע הכרחי לשלם את החשבונות אבל הוא מחר יקום בבוקר וישאל "מה עכשיו?" ואיך מוצאים עבודה בארה"ב שלאחרונה מפטרת מאות אלפי עובדים בחודש אחד.
כי ככה זה באמריקה. כל הסיפורים על פיטורים מהיום למחר, על ארגזי קרטון וקיוביקל ריקים, על מחשבים שנחסמים. חברים – זה הכול נכון. כי בארה"ב – רק בגלל שיש לך social security number, זה עוד לא אומר שיש לך social security. זהו הצד האפל יותר שבצדו השני המסים הנמוכים, הסיילים הגדולים והפוטנציאל התיאורטי להתעשרות מהירה. העובד בתאגיד הוא חסר כל כוח מיקוח או התארגנות. אני מנסה לחשוב האם המצב בארץ הוא טוב יותר – הוא בהחלט מדרדר במהירות למודל האמריקאי כשכל שנה כוח האיגודים המקצועים נשחק (לא בהיי-טק. שם הוא מעולם לא היה קיים). ועם זאת - אני חושב על מספר חברים מהארץ שפוטרו לא מזמן – אני מניח שברמת המאקרו מצבם לא שונה בהרבה, אבל כולם המשיכו לקבל משכורת לפחות לחודש, חלקם אפילו לארבעה חודשים ויותר. לכולם יש עדיין רשת בטחון פנסיונית כזאת או אחרת. ומעל לכול, מהדהדת גם הניראות של כל זה. התחושה שהעובד הוא משאב נידף, חסר-כוח, dispensable – ברקע חסר רק קולו של שוורצנגר “you have just been erased”.
אני מנסה להסביר את זה לעמיתי האמריקאים, אבל אני מרגיש שהמסר לא עובר. הם לא מכירים דרך אחרת ולא לגמרי מבינים מדוע אני מזועזע כל-כך מהחדות של כל זה. אחרי הכול, אני נשאל "אתה היית רוצה להישאר במשרד כשכרגע פיטרו אותך". האמת, אני עונה, רק חצי ברצינות - אני בלי רכב היום כך שלא ממש הייתה לי ברירה, אבל אני מייד מוסיף שכמובן שלא, אבל הייתי רוצה להשאיר את החפצים במשרד לעוד שבוע-שבועיים, להיפרד מהחברים בניחותא, אולי לחזור לעוד יום יומיים לחפוף, ולקחת את שארית חפציי. "ומה עם כל המסמכים הפרטיים שעל מחשב? או מוזיקה שאני מחזיק עליו?". אני מייד מעודכן בחומרה שהמחשב הוא לא רכושי הפרטי ואני לא אמור להשאיר עליו מסמכים שאינם בענייני עבודה. אני מוותר.
ב- 11:30 פול קורא לנו לחדר הישיבות. התהליך הסתיים. כל המפוטרים עזבו. אנחנו, הניצולים, מקבלים עידכון. הוא מתחיל למלמל בגמגום על החברה, איזה רבעון מצויין היה לנו, התוכנית ממשיכה אבל הנוף המאקרו-כלכלי והויזיבילטי שנפגע מחייבים התייעלות. על כך שכל המפוטרים היו עובדים מצויינים אבל החברה חייבת להתמקד ב- 2009 ב'לחם וחמאה' ועוד ועוד
ב- 12:00 חוזרים לעבודה והכול מרגיש כרגיל, כאילו לא קרה כלום. בדרך למטבח לארוחת צהריים אני נתקל בעוד עובד נושא ארגז קרטון. כנראה התעכב קצת באריזה. גם אותו איני ממש מכיר (לא מפתיע, נכון?) אבל אני רואה אותו כמעט כל-יום. אני פתאום נזכר באירוע חברה בקיץ בו ראיתי אותו עם הבת שלו. אני חושב שהוא קם בבוקר, נפרד מהמשפחה בדרך למה שנראה כמו "עוד יום במשרד" ועכשיו הוא בדרך הבייתה, מובטל. אני ממלמל "שלום" כלפיו במבט מושפל וחומק למטבח לאכול.

שאלתם 'איך משפיע עלינו המיתון הכלכלי?' – הוא משפיע ככה.

23/02/2009 - קרקר ומרגרינה

נשלח על ידי גיא

אתה חייב להתמקד מיד בלחם וחמאה. עם קצפת ודובדבים לא קונים במכולת.

אמריקה התחרפנה

הימים ימי חורף. כמעט.
כבר הספקנו להיות מצוננים (אני עוד סוחבת הררי טישו מסביבי אבל שאר בני הבית נראים כבר בריאים למדי). כבר נהגתי בשלג, בחושך בחלונות לא מנוקים ביסודיות רבה מדי (מי ידע ששלג לא שקוף?). כבר קנינו מזחלת למרות בגדי הים התוקפים את החנויות בימים קפואים אלה. בינתיים צצו כמה ימי חום (יחסי) שהמיסו את שאריות הלבן לבן ולנו נותרו רק כמה כתמי קרח מכוערים למדי שרק הררי בדלי הסיגריות הקפואים שנוצרו מזריקות אינסופיות אל תוך השלג מתחרים בכעורם.
הסמסטר החל ואני נעה בין דינמיקה קבוצתית לקורס בטראומה. בין לבין אני ממשיכה להתראיין, להתרוצץ ולגלות ששוב אין מספיק זמן ביממה. בייחוד לא כשאני חולה. שוב לא הלכתי לחדר הכושר האלמותי. כשאחזור לנשום אני מבטיחה להשלים.
כיאה לחורף אנחנו מנסים לבדוק כל אטרקציה חורפית אפשרית. לפני כשבועיים יהלי ואסף חנכו את עונת הסקי בעוד הגר ואנוכי מטיילות לקפה הקרוב לקריאה של בוקר.
למחרת ביום יפה במיוחד נסענו לבוסטון יחד עם בן - מהגן של יהלי, כדי לחנוך את משטח הקרח שבמרכז הפארק. אוחזת ביהלי הנופל ללא הפסקה, נאלצתי להודות שזה הרבה פחות כייף. מה לעשות הגב שלי לא עומד תחת משקלו של הילד. מצד שני סבוב אחד נטול צאצא הספיק לי כדי להודות ש-א. זה בכלל לא קל כמו שזה נראה, וב. הנעליים האלה ממש אבל ממש לא נוחות. מי הסאדיסט שהמציא אותן?
אז, החיים נעים במסלולם, והיאוש כמעט נוח ולי נדמה שאין ארועים מרגשים דורשי דווח. הגר אמנם אומרת את מילתה הראשונה "תודה" ללא הרף אבל סנסציות מרשימות לא נרשמו.
אני כמעט ושולפת פוסט מגרה כי כמו שאמרה אדית- זוהי שנת החורף שלנו (ואני רק תוהה למה אנחנו עדיין ערים בלילות האלה במקום להיות דובים גדולים וישנים. להגר הפתרונות כמובן...). אבל אחרי שבוע של חולי-מה אני מנסה להתאושש ולשכנע את עצמי שאני כמעט בריאה. הררי הטישו הנערמים פה רומזים אחרת. אני מנסה להתרגש מהבחירות הקרבות לקיצן ברגעים אלו ממש ובעיקר מתבאסת לגלות מחדש את הדיסאוננס שלי עם הארץ. הגעגועים רבים, אבל האם במדינת ביבי את ליברמן אני רוצה לחיות?
שוב אני מפתחת תודעה חברתית. הכל אשם הרדיו המלווה אותי בשיטוטי הראיונות שלי לאחרונה. NPR - רשת הרדיו הציבורית מגלה לי שיש עולם שם בחוץ ואפילו די מעניין. זה נכון שהשבוע התחנה עוברת משבר עת נוחת כאן הוולנטיין בסוף השבוע והם מנסים למכור תרומות לתחנה במסוה של תריסר ורדים עבור הסכום הפעוט של $150. 600 שקל? אני תוהה? זה נכון אנחנו בעד התחנה אני גם ממש אוהבת את בן זוגי אבל 600 שקל על זר פרחים לוולנטיין? אמריקה התחרפנה. כי השירותרום הזה נמרח ונמרח וחוזר על עצמו בערך חמש פעמים בשעה, ואני כבר יודעת שהפרחים מרהיבים, והחדשות נהדרות והלב מלא שירה. אבל בין דבקיקיות אחת לשניה אני מקבלת דיווחים על מצב האומה והעולם והחיים שם שמחוץ לבועה. ולא אנחנו לא במרכז החדשות. יש עוד כמה נושאים שמעסיקים את הרדיו שלי. לפני יומיים פרשן אחד הרגיע את עם ישראל של אמריקה שאובמה לא נדבק בחיידק הסוציאליזם ואפשר להרגע. היום בעודי תוהה וטועה בחזרה מעוד ראיון אסף עדכן אותי בחוויות היום אשר בעבודה. אז גם בביגבנד מצמצמים. ואפשר סוף סוף לענות לכל המתעניינים שאנחנו סוף סוף מרגישים את המצב. לא פוטרנו אבל תרמנו כמה ימי חופש שגם כך היו מעטים מדי. כן כן, חווית האנשים וארגז המפוטרים הגיעה אל ווסטבורו. ולמי שחשב שרק בסרטים האזרח התמים קם בבוקר הולך לעבודה ואחרי שעה בועטים בו החוצה ללא התראה, טעה. ככה זה באמריקה. שלום ותודה.
בכלל האמריקאים הרבה פחות מרשימים אותי לאחרונה. הורי הגן שלנו למשל. איפה שיח האמהות המקשקשות בגינה? במקום אנחנו פותחים יומנים, מנהלים התכתבויות מנומסות במייל ובינתיים זכינו לארגן שני Play Dates ולהגעל ממשפחה אחת שנפנפה אותנו בצביעות דוחה במיוחד. הנימוס הנוטף בדביקות מכל הורה וילד מקשה לשמר איזו תחושת אמינות, כי מי יאמין לילד בן 5 שפוגש את יהלי השבוע בגן לאחר שבילה אחר צהריים פה בגפרוריה וכל שיש לו לומר זה איזה כייף היה לבוא אליך ותודה שהזמנת אותי לחוס תחת קורת גגך. ואני רק תוהה כמה זמן הם התאמנו על זה בבית.
וזאת דווקא היתה אמא שאנחנו ממש מחבבים, זה רק אנחנו מהלוונט שלא מסתדרים עם הטוקסידו והשפה.
גם חברותיי ללימודים מקשות עלי להבין את אמריקה. שרה שאלה אותי השבוע האם כולם קבלו A בכל הקורסים או שזה רק היא. ננסי חוותה דעה לגבי הערה שלי בכתה. זה היה נטול נימוס במיוחד. אז מה? נפתחנו? אתם שם באמריקה - אתם או מנומסים או גסים?
אני מודה שאני עייפה. האם זה הלם התרבות שקורס על ראשי מחדש או שמא גיליתי סוף סוף את מעטה הזכוכית? נדמה כי ישנו איזה Secret handshake שפספתי.
אני תוהה אם החיים בארץ מאירים יותר פנים סתם למשפחה אחת נורמלית, שאינם עולים חדשים, יש להם פרנסה והכרות מה עם השפה. האם אנחנו נחמדים יותר? האם אנחנו מקבלים יותר? כי אפילו הישראלים פה נדמה נדבקו מה בחיידק האמריקאיות, הספונטניות נעלמה ורובם לא מאוד מסבירים את פניהם לתייר המנסה להשתלב, להוריד את תוית הנדודים ולנוח.


עוד משהו-
בינתיים אני מגלה שיתכן ולבני נצחה. אני תוהה אם לשמוח. בגרסת ה"רק לא ביבי" יש בי מעט שמחה, אבל הרבה אופטימיות לא צומחת בי. למרות היותה מיעוט והיותי בעד קידום נשים, ציפי היא לא אובמה ואני מתקשה לקוות שהיא תביא לשינוי המתבקש.

כן, כן אתם תוהים, הכיצד לבני כבר יומיים סוג של מלכה ואני עוד מדברת על אולי. כיאה לעתונות החופשית של אמריקה (מישהוא רוצה זר חמציצים תמורת תמיכה בחופש הבטוי שלי ופרדה מכמה ניירות ירקרקים?), הפוסט צונזר באכזריות ע"י אסף שטען בהגיון שהידיעות המרעישות ההופכות את ביג בנד לעוד חברה נורמלית בימים טרופים אלה, עדיין לא הפכו לנחלת הכלל. אסף מבטיח דווח נרחב יותר מהopen-space האמריקאי בפוסט הבא, ואני העדפתי לשמר את כל מילותיי ולשחררן למרחב האינטרנטי באיחור מה. לבני תתגבר על זה.

13/02/2009 - לפחות בחוץ שמש

נשלח על ידי חמו

אז לנו באמת אין את אובמה (שבינתיים נראה לי קצת טובע בין הררי התקוות שתלו בו, אבל זו כמובן אינטואיציה של אחת שלא קוראת עיתון ולא רואה טלוויזיה...), ותוצאות הבחירות מבאסות למדי (מחנה השמאל!? תזכירו לי?...). אבל - שמש! משכנע?

13/02/2009 - לחמו ולשמש

נשלח על ידי עדי

ברגעים אלו ממש ששבתי מן הכפור של עוד ראיון אחד מייגע, אני מוכרת מיד את כל נזיד העדשים שלי תמורת קצת שמש. מישהוא קונה?

15/02/2009 - ניצחון פירוס

נשלח על ידי Anonymous

אל תתבלבלי - התקווה הלבנה החדשה נצחה רק לכאורה: היא שיחקה משחק על סכום אפס עם ברק ועם ג'ומס וכך בדרך היא השמידה כל מה שמסמולה

16/02/2009 - סקי אמרתם?

נשלח על ידי שמופי

אפשר לבנות עליכם בשנה הבאה בלייק טאהו הבנוי? סקי דו משפחתי? איזו התרגשות!! בינתיים נסתפק בביקור שלכם בבית שעדיין אין לנו.. תחזיקו אצבעות - תחילת מרץ חיפושי הבית מתחילים...