פוסט הפסח שלי נגנז באיבו עת מצאתי את עצמי כותבת לכבוד החג מין פוסט עונתי שאינו עומד בקריטריונים המחמירים של חגיגות ה-30 (כן, כן, מי היה מאמין). אוסף הקלישאות החגיגי נמחק באבחת מקש מתוך ניסיון לפנות מקום להגיגים מחוכמים יותר.
למרות הסי די שהתנגן פה ללא הרף (אין מה לעשות, בנכר אי אפשר לסמוך על הגננת התורנית שתנחיל חינוך יהודי לצאצא הפרטי), פסח אכן הגיע, האביב אולי כבר כאן, אבל הקור עדיין מאיים להזכיר לכולנו שימות החורף עוד לא ממש הסתיימו. אתמול, ביום גשום במיוחד, יצאנו לחגוג Easter בבית לורה וגאס, הוריהם של מרק מהגן של יהלי וביאטה מהגן לעתיד של הגר. לאור העובדה שמצאנו את עצמנו רק בחברת כמה מילדי הגן, התמלאנו גאווה על כי הוזמנו והחלטנו להכריז עליהם כחברינו האמריקאיים הראשונים. מצד שני, לאחר בוקר בו אסף לא חש מי יודע מה ואני ג'ינגלתי בין שני זאטוטים שכללו ילד אחד שרוצה לתפור וילדה אחת שלא רוצה לישון, כל תוכניותי להכין עוגיות ולהביאן לארוע נשכחו, וכך מצאנו את עצמנו מתארחים ללא כל תשורה, תוך תהייה האם עברנו על חוק חמור במיוחד בספר החוקים האמריקאי, ועתה נגורש ממעגל החברים האקסקלוסיבי שניה לאחר שצורפנו אליו. ימים יגידו.
התוכנית האמנותית כללה צביעת ביצים ברוח החג, בעוד המערך הקולינרי כלל לחמים ומיני מאפה בצד מצות מסוגים שונים (האמריקאים התלהבו במיוחד מהגרסה המצופה כרמל ושוקולד). שבנו הביתה עייפים ומרוצים, ויהלי מיד פנה לזלילת ביצה צבעונית אחת, נרגש מהעובדה שלמרות הצבע עדיין אפשר לאכול אותן.
אבל הגשם הרגעי נדמה כמטרד זניח כי היום שוב זרחה השמש ואני כבר תכננתי טיול בשביל האפניים של ארלינגטון, עת אסף יתחיל ללמד את יהלי לנסוע באפניים החדשים שלו. עמוסים במזון, אפניים ובגדים חמים, כי המחשב שוב מראה שקר יצאנו לדרכנו תוך מחאותיו הרמות של יהלי שבכלל לא רצה לצאת מהבית, לא רצה לרכוב על אפניים, ובכלל התעקש שהוא רוצה ללכת לבן. אבל מי אני שהעובדות בשטח יבלבלוני. הילדים הועמסו ואנחנו נסענו. בעודנו חונים, אני מביטה אל האגם שלאורכו מתחיל השביל והגלים נראים גבוהים מה. שני צעדים בחוץ מוכיחים לנו כי כמו בפעם הקודמת שבה עדיין האגם היה קפוא, קר פה מדי וילד מצווח אחד, שני הורים ופעוטה ישנה שבו לאוטו החם.
הטיול הרגלי הפך מיד לטיול אוטו תוך ניסיונות שכנוע של יהלי את שאר הנוכחים שצריך כבר ללכת לבן. אבל ה-Play Date הנוכחי נקבע רק לשלוש ועוד לא היה אפילו שתים עשרה, אבל גם יהלי לא נתן לעובדות לבלבלו. הצווחות נמשכו.
המפגש היום נקבע בספונטניות מפתיעה עת פניתי הביתה ביום שישי אחר הצהריים ואמו של בן הזמינה אותנו לביתם. כזכור בפרקים הקודמים בן ואמו ג'סי יצאו איתנו להרפתקאת ההחלקה על הקרח וכן כבדו אותנו בנוכחותם בגפרוריה בימים שיהלי עוד לא להג באנגלית שוטפת. להזמנת גומלין לא זכינו עד כה ואני התנחמתי שלפחות הם היו מספיק מנומסים להגיע, שלא כמו משפחה אחרת שתרצה את עצמה במתיקות יתר וממשיכה לחייך אלינו בסכריניות דביקה כאילו לא עלינו עליהם ממזמן.
אבל השבוע באחד מימי אחר הצהריים לקח אותי פאלו, גנן הפלאים הצידה וסיפר ששני ילדים הרביצו ליהלי ושהעניין טופל בחומרה. בדרך הביתה תחקרתי את יהלי שמיד ספר שננדו ובן דפקו עליו. הילד נראה אדיש מה לארוע ואני תוהה אילו מן מכות היו אלה. כדי לא להפוך את הארוע למטריד יותר ממה שנתפס בעיניו, באופן יוצא דופן ויתרתי על התחקיר הצולב, ופניתי לדיונים מעמיקים יותר על הפרוייקטים החדשים של פאלו. אבל כשג'סי הזמינה את יהלי מיד פתחתי תאוריית קונספירציה, שזו דרכה של אמריקה לטפל במכות, ובן יאלץ לארח את יהלי בתור כפרה כמה שעות בערבו של יום ראשון אחד. לזכותם יאמר ש-א.אהבתי את העניין ב. הם באמת זוג נחמד ו-ג. בן הוא בסה"כ ילד חמוד גמלוני מה, שובב במקצת, שבגרסה האמריקאית לא נותנים לו מנוח וקצת כמו פיל בחנות חרסינה כל העולם נלחץ ונזהר פן משהו ישבר. על ננדו כבר יש לי דעה אחרת, ואולי גם על הוריו, שמהם לא זכינו למזלנו להזמנה.
בדיווח שלאחר הארוע, יסוכם שהיה אחר צהריים נעים למדי, שוחחנו ארוכות על רובין הוד (גם לבן יש את הסרט) ובן אף רשם לעצמו נקודות זכות רבות עת נמצאו חץ וקשת מאולתרים שהרשימו את יהלי עד מאוד.
בשובנו מהכפור חיכו לנו בבית אסף, הגר, ולאונרד כהן שכנראה יבלה איתנו רבות עד למפגש פנים אל פנים הצפוי לנו בסוף חודש מאי. בעודי מתקשה להרגע מהסכום המזעזע ממנו נפרדנו כדי לצפות בדמות קטנה מתרוצצת על במה רחוקה מתוך תקווה שהפעם הסאונד יהיה קצת יותר טוב מאשר בהופעה הבלתי נשכחת לרעה של רוג'ר ווטרס אי שם בימים חמים יותר, ציין יהלי ש"אבא שר יותר יפה". אולי זה בגלל שיהלי בכלל חובב בוב דילן (הילד נוהג להרדם לצלילי Infidels בiPhone של אסף) ולאונרד כהן לא עושה לו את זה. יתכן גם שאסף מוכשר במיוחד.
אבל למרות הקור, העצים כבר פורחים פה, ואין מה לומר קדחת האביב כבר כאן. בימות פסח אחרים, נהגנו לנצל את החופש להחלפת ארונות הקיץ והחורף, אבל עכשיו למרות בגדי הקיץ בחנויות אני עדיין מתקשה בכלל לדמיין את החולצות הקצרות שבות אל חכינו במתחם שמעבר לדלתות הגפרוריה. מצד שני השבוע מצאתי את רוב ארון הבגדים שלנו מתאחסן על משענת הספה מתוך ניסיון למנוע מהגר להפוך ולפרק את קיפולי הבית שנהגו בעמל רב. גם זו סוג של מסורת...
התוכנית האמנותית כללה צביעת ביצים ברוח החג, בעוד המערך הקולינרי כלל לחמים ומיני מאפה בצד מצות מסוגים שונים (האמריקאים התלהבו במיוחד מהגרסה המצופה כרמל ושוקולד). שבנו הביתה עייפים ומרוצים, ויהלי מיד פנה לזלילת ביצה צבעונית אחת, נרגש מהעובדה שלמרות הצבע עדיין אפשר לאכול אותן.
אבל הגשם הרגעי נדמה כמטרד זניח כי היום שוב זרחה השמש ואני כבר תכננתי טיול בשביל האפניים של ארלינגטון, עת אסף יתחיל ללמד את יהלי לנסוע באפניים החדשים שלו. עמוסים במזון, אפניים ובגדים חמים, כי המחשב שוב מראה שקר יצאנו לדרכנו תוך מחאותיו הרמות של יהלי שבכלל לא רצה לצאת מהבית, לא רצה לרכוב על אפניים, ובכלל התעקש שהוא רוצה ללכת לבן. אבל מי אני שהעובדות בשטח יבלבלוני. הילדים הועמסו ואנחנו נסענו. בעודנו חונים, אני מביטה אל האגם שלאורכו מתחיל השביל והגלים נראים גבוהים מה. שני צעדים בחוץ מוכיחים לנו כי כמו בפעם הקודמת שבה עדיין האגם היה קפוא, קר פה מדי וילד מצווח אחד, שני הורים ופעוטה ישנה שבו לאוטו החם.
הטיול הרגלי הפך מיד לטיול אוטו תוך ניסיונות שכנוע של יהלי את שאר הנוכחים שצריך כבר ללכת לבן. אבל ה-Play Date הנוכחי נקבע רק לשלוש ועוד לא היה אפילו שתים עשרה, אבל גם יהלי לא נתן לעובדות לבלבלו. הצווחות נמשכו.
המפגש היום נקבע בספונטניות מפתיעה עת פניתי הביתה ביום שישי אחר הצהריים ואמו של בן הזמינה אותנו לביתם. כזכור בפרקים הקודמים בן ואמו ג'סי יצאו איתנו להרפתקאת ההחלקה על הקרח וכן כבדו אותנו בנוכחותם בגפרוריה בימים שיהלי עוד לא להג באנגלית שוטפת. להזמנת גומלין לא זכינו עד כה ואני התנחמתי שלפחות הם היו מספיק מנומסים להגיע, שלא כמו משפחה אחרת שתרצה את עצמה במתיקות יתר וממשיכה לחייך אלינו בסכריניות דביקה כאילו לא עלינו עליהם ממזמן.
אבל השבוע באחד מימי אחר הצהריים לקח אותי פאלו, גנן הפלאים הצידה וסיפר ששני ילדים הרביצו ליהלי ושהעניין טופל בחומרה. בדרך הביתה תחקרתי את יהלי שמיד ספר שננדו ובן דפקו עליו. הילד נראה אדיש מה לארוע ואני תוהה אילו מן מכות היו אלה. כדי לא להפוך את הארוע למטריד יותר ממה שנתפס בעיניו, באופן יוצא דופן ויתרתי על התחקיר הצולב, ופניתי לדיונים מעמיקים יותר על הפרוייקטים החדשים של פאלו. אבל כשג'סי הזמינה את יהלי מיד פתחתי תאוריית קונספירציה, שזו דרכה של אמריקה לטפל במכות, ובן יאלץ לארח את יהלי בתור כפרה כמה שעות בערבו של יום ראשון אחד. לזכותם יאמר ש-א.אהבתי את העניין ב. הם באמת זוג נחמד ו-ג. בן הוא בסה"כ ילד חמוד גמלוני מה, שובב במקצת, שבגרסה האמריקאית לא נותנים לו מנוח וקצת כמו פיל בחנות חרסינה כל העולם נלחץ ונזהר פן משהו ישבר. על ננדו כבר יש לי דעה אחרת, ואולי גם על הוריו, שמהם לא זכינו למזלנו להזמנה.
בדיווח שלאחר הארוע, יסוכם שהיה אחר צהריים נעים למדי, שוחחנו ארוכות על רובין הוד (גם לבן יש את הסרט) ובן אף רשם לעצמו נקודות זכות רבות עת נמצאו חץ וקשת מאולתרים שהרשימו את יהלי עד מאוד.
בשובנו מהכפור חיכו לנו בבית אסף, הגר, ולאונרד כהן שכנראה יבלה איתנו רבות עד למפגש פנים אל פנים הצפוי לנו בסוף חודש מאי. בעודי מתקשה להרגע מהסכום המזעזע ממנו נפרדנו כדי לצפות בדמות קטנה מתרוצצת על במה רחוקה מתוך תקווה שהפעם הסאונד יהיה קצת יותר טוב מאשר בהופעה הבלתי נשכחת לרעה של רוג'ר ווטרס אי שם בימים חמים יותר, ציין יהלי ש"אבא שר יותר יפה". אולי זה בגלל שיהלי בכלל חובב בוב דילן (הילד נוהג להרדם לצלילי Infidels בiPhone של אסף) ולאונרד כהן לא עושה לו את זה. יתכן גם שאסף מוכשר במיוחד.
אבל למרות הקור, העצים כבר פורחים פה, ואין מה לומר קדחת האביב כבר כאן. בימות פסח אחרים, נהגנו לנצל את החופש להחלפת ארונות הקיץ והחורף, אבל עכשיו למרות בגדי הקיץ בחנויות אני עדיין מתקשה בכלל לדמיין את החולצות הקצרות שבות אל חכינו במתחם שמעבר לדלתות הגפרוריה. מצד שני השבוע מצאתי את רוב ארון הבגדים שלנו מתאחסן על משענת הספה מתוך ניסיון למנוע מהגר להפוך ולפרק את קיפולי הבית שנהגו בעמל רב. גם זו סוג של מסורת...
אז להגר נמצא סוף סוף מקום בגן של יהלי וגם אצלה יהיה אפשר להוסיף לרזומה שכבר בגיל 18 חודש היא למדה בהרווארד. הרוגע שב למעוננו. גם החלטות מרחיקות לכת על עתיד לימודי או יותר נכון על חוסר העתיד שבהם מביאים מרגוע מה. בימים טובים וברוח החג אני רואה בזאת יציאה מעבדות לחירות. בימים אחרים תחושת הכשלון וחוסר התכלית (כי מה אעשה אחר כך אין לדעת) משתלטות עלי ואימה קלה מזדחלת לאיטה עת אני מתמלאת מחשבות נוגות על עתידי כעקרת בית. רק ההירהורים על חדר הכושר ובית הקפה השכונתי מפיגים אותן מעט - אם כבר עקרת בית אז לפחות חטובה. כי כשאגיע להרוארד יארד בשנה הבאה ואדווח לכל הפרופסוריות והפוסט-דוקים שאני, אני לא עושה שום דבר חשוב, לפחות אדע שמבטי הקנאה ילוו אותי בצאתי עם הגר בזרועותי. לא לכל ילד יש אמא כזו שרירית ודקיקה...
עוד משהו-
המערכת מודעת לעובדה שהמחלקה הצילומית מזנחת לאחרונה. תחושות הקבס שהמצלמה שלי מעלה בי בכל פעם שאני לוחצת על הכפתור ההוא הקטן ומסתכלת מה יצא מקשות עלי לעמוד בפרץ הדרישות לעדכונים חזותיים. אני תוהה אם להקים מגבית לרכישת מצלמה חדשה? מישהו רוצה לתרום?
אבל בינתיים וברוח אביבית אסף הנציח את פריחת הדובדבן בוושינגטון הבירה (כמו שהאתר של "למטייל" אוהב לקרוא לה בעברית), עת נסע לתערוכה שבעיר לא מזמן. ומתוך געגועים ליפן, לא נותר לי אלא להסתפק בהעתק של ההעתק ולקוות לשנה הבאה בוושינגטון הבנויה.
עוד משהו-
המערכת מודעת לעובדה שהמחלקה הצילומית מזנחת לאחרונה. תחושות הקבס שהמצלמה שלי מעלה בי בכל פעם שאני לוחצת על הכפתור ההוא הקטן ומסתכלת מה יצא מקשות עלי לעמוד בפרץ הדרישות לעדכונים חזותיים. אני תוהה אם להקים מגבית לרכישת מצלמה חדשה? מישהו רוצה לתרום?
אבל בינתיים וברוח אביבית אסף הנציח את פריחת הדובדבן בוושינגטון הבירה (כמו שהאתר של "למטייל" אוהב לקרוא לה בעברית), עת נסע לתערוכה שבעיר לא מזמן. ומתוך געגועים ליפן, לא נותר לי אלא להסתפק בהעתק של ההעתק ולקוות לשנה הבאה בוושינגטון הבנויה.
13/04/2009 - תגובה ללא כותרת |
| נשלח על ידי hili |
| איזה פוסט יפה. נהניתי לקרוא. |
13/04/2009 - בקרוב בקרוב נעשה שיחות מ- 2 בתי קפה שכונתיים בהפרש של 3 שעות |
| נשלח על ידי shmoopy |
| תגובה זו נכתבה מהלפטופ החדש והמהמם שלי. היא נכתבה בדם - כי אין לי מקשים בעברית... |
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה