דווקא ביום שלישי האחרון הגעתי לעבודה בלי רכב. נסיעה לא יעילה בעליל שארכה מעט יותר משעה ב-T של בוסטון הביאה אותי ל- Boston College בברוקליין, שם חיכה לי שלומי מהעבודה – שהתנדב לתת לי טרמפ. מילותיו הראשונות היו "נו, פול דיבר איתך כבר?". כתגובה למבטי המבולבל, הוא הוסיף "מה, מפטרים היום – לא ידעת?". הסברתי לו, שאני כרגיל האחרון לשמוע ידיעות/שמועות בחברה. אחר-כך שקעתי בקדרות משהו עת דמיוני מתחיל לשוט חופשי – זה פשוט נראה הגיוני להפליא. כבר תקופה שאני חושד שפול זומם משהו כלפי, והנה ההזדמנות המושלמת הגיעה. יכולתי לראות את התמונה לפרטי-פרטים. אני מגיע למשרד, תולה את המעיל בקיוביקל, ושתי דקות אחרי, כשאני חוזר ממסלול הבוקר הקבוע עם כוס הקפה הדלוח בידי, את פול מציץ במשרדי (או יותר טוב – שולח לי מסר ב- MSN), קורא לי למשרדו.
אני נכנס, מתיישב. הוא מתחיל למלמל בגמגום על החברה, איזה רבעון מצויין היה לנו, התוכנית ממשיכה אבל הנוף המאקרו-כלכלי והויזיבילטי שנפגע מחייבים התייעלות. על כך שאני עושה עבודה מצויינת אבל החברה חייבת להתמקד ב- 2009 ב'לחם וחמאה' (ואני הרי תמיד מתבקש להתעסק בעוגות קצפת ודובדבן). אני רוצה לצעוק – אבל מה עכשיו? איך אני מסתדר עכשיו? בלי עבודה? בלי משכורת? בלי ויזה? עם התחייבות לשנה שכירות ו35 פריטי איקאה, אבל כל מה שאני מסוגל לחשוב עליו זה איך לעזאזל אני חוזר הבייתה ממערב בורו העלובה ללא רכב. אני לוחץ את ידו של פול ברפיון, ממלמל משהו פתטי והולך למשרד של סטיב מה-HR. סטיב נותן לי נאום מוכן מראש וערכת למפוטר (בארה"ב לא מפטרים אלא 'נותנים ללכת' I was let go). הוא אומר לי שעו"ד ההגירה ייצור איתי קשר. אני חוזר לקיובקל שם מחכים לי שני ארגזי קרטון לארוז בהם את מעט חפצי. אני מניח שזה זמן טוב להתקשר לעדי להודיע – אבל מה אני בדיוק אומר לה?
"הכול בסדר?" – קולו של שלומי קוטע את מחשבותי בחדות. "כן" אני עונה "אני מקווה שיש לי עוד עבודה". "אה, יהיה בסדר. אתה יכול להניח שלא יפטרו אותך עד שהביאו אותך כל הדרך לפה". אני עונה לו שאני חי על-פי המוטו ש"ההנחה היא האימא של כל הפאשלות" אבל מקווה בלב שהוא צודק.
ברגע הראשון לכניסתי למשרד הכול נראה רגיל, אבל מבט מדוקדק יותר מגלה תכונה לא טיפוסית. עמנואלי (מנהל המוצר האיטלקי (המנהל, לא המוצר)) מסתובב במסדרון כאחוז-תזזית, ג'ון מהפיתוח (בחור גבוה למדי) משקיף מעל המחיצות, תר אחרי אנשים מצויידים בקופסאות קרטון. עובדים אחרים מנהלים תצפיות על משרדם של שני הפולים – קרגנולה וקראן, נושאי הנטל המרכזיים בפיטורים הפעם. אני ניגש לעמנואלי ושואל אותו "נו, התחיל כבר?" כאילו מדובר בדבר שאני כבר יודע עליו לפחות שבועיים ולא משהו שלמדתי על אודותיו 15 דקות לפני. "התחיל" הוא אומר ומספר לי על שניים מהפיתוח שפוטרו כבר. אני לוקח אותו הצידה לחקירה צולבת ומגלה שקבוצת השיווק הקטנה שלנו בטוחה. אני נושם לרווחה אבל לא באופן מופגן מדי, וצועד במסדרון החיצוני לכיוון המטבח, ואז במבט חטוף מן החלון אל רחבת החנייה זה מכה בי ...
שני עובדים המוכרים לי בפנים בלבד צועדים ברחבה לקראת אחד הרכבים, האחד עוזר לשני לשאת את ארבעת ארגזי הקרטון שלו. הם מעמיסים את הארגזים לתא המטען. החבר לוחץ את ידו של העובד המפוטר שאחר-כך נכנס לאוטו ונוסע לדרכו. אני לא מכיר אותו, אבל אני חושב לעצמי שייתכן שזה מישהו שעובד בחברה כבר ארבע שנים או יותר. אולי הוא אהב את העבודה או אולי היא הייתה רק רוע הכרחי לשלם את החשבונות אבל הוא מחר יקום בבוקר וישאל "מה עכשיו?" ואיך מוצאים עבודה בארה"ב שלאחרונה מפטרת מאות אלפי עובדים בחודש אחד.
כי ככה זה באמריקה. כל הסיפורים על פיטורים מהיום למחר, על ארגזי קרטון וקיוביקל ריקים, על מחשבים שנחסמים. חברים – זה הכול נכון. כי בארה"ב – רק בגלל שיש לך social security number, זה עוד לא אומר שיש לך social security. זהו הצד האפל יותר שבצדו השני המסים הנמוכים, הסיילים הגדולים והפוטנציאל התיאורטי להתעשרות מהירה. העובד בתאגיד הוא חסר כל כוח מיקוח או התארגנות. אני מנסה לחשוב האם המצב בארץ הוא טוב יותר – הוא בהחלט מדרדר במהירות למודל האמריקאי כשכל שנה כוח האיגודים המקצועים נשחק (לא בהיי-טק. שם הוא מעולם לא היה קיים). ועם זאת - אני חושב על מספר חברים מהארץ שפוטרו לא מזמן – אני מניח שברמת המאקרו מצבם לא שונה בהרבה, אבל כולם המשיכו לקבל משכורת לפחות לחודש, חלקם אפילו לארבעה חודשים ויותר. לכולם יש עדיין רשת בטחון פנסיונית כזאת או אחרת. ומעל לכול, מהדהדת גם הניראות של כל זה. התחושה שהעובד הוא משאב נידף, חסר-כוח, dispensable – ברקע חסר רק קולו של שוורצנגר “you have just been erased”.
אני מנסה להסביר את זה לעמיתי האמריקאים, אבל אני מרגיש שהמסר לא עובר. הם לא מכירים דרך אחרת ולא לגמרי מבינים מדוע אני מזועזע כל-כך מהחדות של כל זה. אחרי הכול, אני נשאל "אתה היית רוצה להישאר במשרד כשכרגע פיטרו אותך". האמת, אני עונה, רק חצי ברצינות - אני בלי רכב היום כך שלא ממש הייתה לי ברירה, אבל אני מייד מוסיף שכמובן שלא, אבל הייתי רוצה להשאיר את החפצים במשרד לעוד שבוע-שבועיים, להיפרד מהחברים בניחותא, אולי לחזור לעוד יום יומיים לחפוף, ולקחת את שארית חפציי. "ומה עם כל המסמכים הפרטיים שעל מחשב? או מוזיקה שאני מחזיק עליו?". אני מייד מעודכן בחומרה שהמחשב הוא לא רכושי הפרטי ואני לא אמור להשאיר עליו מסמכים שאינם בענייני עבודה. אני מוותר.
ב- 11:30 פול קורא לנו לחדר הישיבות. התהליך הסתיים. כל המפוטרים עזבו. אנחנו, הניצולים, מקבלים עידכון. הוא מתחיל למלמל בגמגום על החברה, איזה רבעון מצויין היה לנו, התוכנית ממשיכה אבל הנוף המאקרו-כלכלי והויזיבילטי שנפגע מחייבים התייעלות. על כך שכל המפוטרים היו עובדים מצויינים אבל החברה חייבת להתמקד ב- 2009 ב'לחם וחמאה' ועוד ועוד
ב- 12:00 חוזרים לעבודה והכול מרגיש כרגיל, כאילו לא קרה כלום. בדרך למטבח לארוחת צהריים אני נתקל בעוד עובד נושא ארגז קרטון. כנראה התעכב קצת באריזה. גם אותו איני ממש מכיר (לא מפתיע, נכון?) אבל אני רואה אותו כמעט כל-יום. אני פתאום נזכר באירוע חברה בקיץ בו ראיתי אותו עם הבת שלו. אני חושב שהוא קם בבוקר, נפרד מהמשפחה בדרך למה שנראה כמו "עוד יום במשרד" ועכשיו הוא בדרך הבייתה, מובטל. אני ממלמל "שלום" כלפיו במבט מושפל וחומק למטבח לאכול.
שאלתם 'איך משפיע עלינו המיתון הכלכלי?' – הוא משפיע ככה.
אני נכנס, מתיישב. הוא מתחיל למלמל בגמגום על החברה, איזה רבעון מצויין היה לנו, התוכנית ממשיכה אבל הנוף המאקרו-כלכלי והויזיבילטי שנפגע מחייבים התייעלות. על כך שאני עושה עבודה מצויינת אבל החברה חייבת להתמקד ב- 2009 ב'לחם וחמאה' (ואני הרי תמיד מתבקש להתעסק בעוגות קצפת ודובדבן). אני רוצה לצעוק – אבל מה עכשיו? איך אני מסתדר עכשיו? בלי עבודה? בלי משכורת? בלי ויזה? עם התחייבות לשנה שכירות ו35 פריטי איקאה, אבל כל מה שאני מסוגל לחשוב עליו זה איך לעזאזל אני חוזר הבייתה ממערב בורו העלובה ללא רכב. אני לוחץ את ידו של פול ברפיון, ממלמל משהו פתטי והולך למשרד של סטיב מה-HR. סטיב נותן לי נאום מוכן מראש וערכת למפוטר (בארה"ב לא מפטרים אלא 'נותנים ללכת' I was let go). הוא אומר לי שעו"ד ההגירה ייצור איתי קשר. אני חוזר לקיובקל שם מחכים לי שני ארגזי קרטון לארוז בהם את מעט חפצי. אני מניח שזה זמן טוב להתקשר לעדי להודיע – אבל מה אני בדיוק אומר לה?
"הכול בסדר?" – קולו של שלומי קוטע את מחשבותי בחדות. "כן" אני עונה "אני מקווה שיש לי עוד עבודה". "אה, יהיה בסדר. אתה יכול להניח שלא יפטרו אותך עד שהביאו אותך כל הדרך לפה". אני עונה לו שאני חי על-פי המוטו ש"ההנחה היא האימא של כל הפאשלות" אבל מקווה בלב שהוא צודק.
ברגע הראשון לכניסתי למשרד הכול נראה רגיל, אבל מבט מדוקדק יותר מגלה תכונה לא טיפוסית. עמנואלי (מנהל המוצר האיטלקי (המנהל, לא המוצר)) מסתובב במסדרון כאחוז-תזזית, ג'ון מהפיתוח (בחור גבוה למדי) משקיף מעל המחיצות, תר אחרי אנשים מצויידים בקופסאות קרטון. עובדים אחרים מנהלים תצפיות על משרדם של שני הפולים – קרגנולה וקראן, נושאי הנטל המרכזיים בפיטורים הפעם. אני ניגש לעמנואלי ושואל אותו "נו, התחיל כבר?" כאילו מדובר בדבר שאני כבר יודע עליו לפחות שבועיים ולא משהו שלמדתי על אודותיו 15 דקות לפני. "התחיל" הוא אומר ומספר לי על שניים מהפיתוח שפוטרו כבר. אני לוקח אותו הצידה לחקירה צולבת ומגלה שקבוצת השיווק הקטנה שלנו בטוחה. אני נושם לרווחה אבל לא באופן מופגן מדי, וצועד במסדרון החיצוני לכיוון המטבח, ואז במבט חטוף מן החלון אל רחבת החנייה זה מכה בי ...
שני עובדים המוכרים לי בפנים בלבד צועדים ברחבה לקראת אחד הרכבים, האחד עוזר לשני לשאת את ארבעת ארגזי הקרטון שלו. הם מעמיסים את הארגזים לתא המטען. החבר לוחץ את ידו של העובד המפוטר שאחר-כך נכנס לאוטו ונוסע לדרכו. אני לא מכיר אותו, אבל אני חושב לעצמי שייתכן שזה מישהו שעובד בחברה כבר ארבע שנים או יותר. אולי הוא אהב את העבודה או אולי היא הייתה רק רוע הכרחי לשלם את החשבונות אבל הוא מחר יקום בבוקר וישאל "מה עכשיו?" ואיך מוצאים עבודה בארה"ב שלאחרונה מפטרת מאות אלפי עובדים בחודש אחד.
כי ככה זה באמריקה. כל הסיפורים על פיטורים מהיום למחר, על ארגזי קרטון וקיוביקל ריקים, על מחשבים שנחסמים. חברים – זה הכול נכון. כי בארה"ב – רק בגלל שיש לך social security number, זה עוד לא אומר שיש לך social security. זהו הצד האפל יותר שבצדו השני המסים הנמוכים, הסיילים הגדולים והפוטנציאל התיאורטי להתעשרות מהירה. העובד בתאגיד הוא חסר כל כוח מיקוח או התארגנות. אני מנסה לחשוב האם המצב בארץ הוא טוב יותר – הוא בהחלט מדרדר במהירות למודל האמריקאי כשכל שנה כוח האיגודים המקצועים נשחק (לא בהיי-טק. שם הוא מעולם לא היה קיים). ועם זאת - אני חושב על מספר חברים מהארץ שפוטרו לא מזמן – אני מניח שברמת המאקרו מצבם לא שונה בהרבה, אבל כולם המשיכו לקבל משכורת לפחות לחודש, חלקם אפילו לארבעה חודשים ויותר. לכולם יש עדיין רשת בטחון פנסיונית כזאת או אחרת. ומעל לכול, מהדהדת גם הניראות של כל זה. התחושה שהעובד הוא משאב נידף, חסר-כוח, dispensable – ברקע חסר רק קולו של שוורצנגר “you have just been erased”.
אני מנסה להסביר את זה לעמיתי האמריקאים, אבל אני מרגיש שהמסר לא עובר. הם לא מכירים דרך אחרת ולא לגמרי מבינים מדוע אני מזועזע כל-כך מהחדות של כל זה. אחרי הכול, אני נשאל "אתה היית רוצה להישאר במשרד כשכרגע פיטרו אותך". האמת, אני עונה, רק חצי ברצינות - אני בלי רכב היום כך שלא ממש הייתה לי ברירה, אבל אני מייד מוסיף שכמובן שלא, אבל הייתי רוצה להשאיר את החפצים במשרד לעוד שבוע-שבועיים, להיפרד מהחברים בניחותא, אולי לחזור לעוד יום יומיים לחפוף, ולקחת את שארית חפציי. "ומה עם כל המסמכים הפרטיים שעל מחשב? או מוזיקה שאני מחזיק עליו?". אני מייד מעודכן בחומרה שהמחשב הוא לא רכושי הפרטי ואני לא אמור להשאיר עליו מסמכים שאינם בענייני עבודה. אני מוותר.
ב- 11:30 פול קורא לנו לחדר הישיבות. התהליך הסתיים. כל המפוטרים עזבו. אנחנו, הניצולים, מקבלים עידכון. הוא מתחיל למלמל בגמגום על החברה, איזה רבעון מצויין היה לנו, התוכנית ממשיכה אבל הנוף המאקרו-כלכלי והויזיבילטי שנפגע מחייבים התייעלות. על כך שכל המפוטרים היו עובדים מצויינים אבל החברה חייבת להתמקד ב- 2009 ב'לחם וחמאה' ועוד ועוד
ב- 12:00 חוזרים לעבודה והכול מרגיש כרגיל, כאילו לא קרה כלום. בדרך למטבח לארוחת צהריים אני נתקל בעוד עובד נושא ארגז קרטון. כנראה התעכב קצת באריזה. גם אותו איני ממש מכיר (לא מפתיע, נכון?) אבל אני רואה אותו כמעט כל-יום. אני פתאום נזכר באירוע חברה בקיץ בו ראיתי אותו עם הבת שלו. אני חושב שהוא קם בבוקר, נפרד מהמשפחה בדרך למה שנראה כמו "עוד יום במשרד" ועכשיו הוא בדרך הבייתה, מובטל. אני ממלמל "שלום" כלפיו במבט מושפל וחומק למטבח לאכול.
שאלתם 'איך משפיע עלינו המיתון הכלכלי?' – הוא משפיע ככה.
23/02/2009 - קרקר ומרגרינה |
| נשלח על ידי גיא |
| אתה חייב להתמקד מיד בלחם וחמאה. עם קצפת ודובדבים לא קונים במכולת. |
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה