הימים ימי חורף. כמעט.
כבר הספקנו להיות מצוננים (אני עוד סוחבת הררי טישו מסביבי אבל שאר בני הבית נראים כבר בריאים למדי). כבר נהגתי בשלג, בחושך בחלונות לא מנוקים ביסודיות רבה מדי (מי ידע ששלג לא שקוף?). כבר קנינו מזחלת למרות בגדי הים התוקפים את החנויות בימים קפואים אלה. בינתיים צצו כמה ימי חום (יחסי) שהמיסו את שאריות הלבן לבן ולנו נותרו רק כמה כתמי קרח מכוערים למדי שרק הררי בדלי הסיגריות הקפואים שנוצרו מזריקות אינסופיות אל תוך השלג מתחרים בכעורם.
הסמסטר החל ואני נעה בין דינמיקה קבוצתית לקורס בטראומה. בין לבין אני ממשיכה להתראיין, להתרוצץ ולגלות ששוב אין מספיק זמן ביממה. בייחוד לא כשאני חולה. שוב לא הלכתי לחדר הכושר האלמותי. כשאחזור לנשום אני מבטיחה להשלים.
כיאה לחורף אנחנו מנסים לבדוק כל אטרקציה חורפית אפשרית. לפני כשבועיים יהלי ואסף חנכו את עונת הסקי בעוד הגר ואנוכי מטיילות לקפה הקרוב לקריאה של בוקר.
למחרת ביום יפה במיוחד נסענו לבוסטון יחד עם בן - מהגן של יהלי, כדי לחנוך את משטח הקרח שבמרכז הפארק. אוחזת ביהלי הנופל ללא הפסקה, נאלצתי להודות שזה הרבה פחות כייף. מה לעשות הגב שלי לא עומד תחת משקלו של הילד. מצד שני סבוב אחד נטול צאצא הספיק לי כדי להודות ש-א. זה בכלל לא קל כמו שזה נראה, וב. הנעליים האלה ממש אבל ממש לא נוחות. מי הסאדיסט שהמציא אותן?
אז, החיים נעים במסלולם, והיאוש כמעט נוח ולי נדמה שאין ארועים מרגשים דורשי דווח. הגר אמנם אומרת את מילתה הראשונה "תודה" ללא הרף אבל סנסציות מרשימות לא נרשמו.
אני כמעט ושולפת פוסט מגרה כי כמו שאמרה אדית- זוהי שנת החורף שלנו (ואני רק תוהה למה אנחנו עדיין ערים בלילות האלה במקום להיות דובים גדולים וישנים. להגר הפתרונות כמובן...). אבל אחרי שבוע של חולי-מה אני מנסה להתאושש ולשכנע את עצמי שאני כמעט בריאה. הררי הטישו הנערמים פה רומזים אחרת. אני מנסה להתרגש מהבחירות הקרבות לקיצן ברגעים אלו ממש ובעיקר מתבאסת לגלות מחדש את הדיסאוננס שלי עם הארץ. הגעגועים רבים, אבל האם במדינת ביבי את ליברמן אני רוצה לחיות?
שוב אני מפתחת תודעה חברתית. הכל אשם הרדיו המלווה אותי בשיטוטי הראיונות שלי לאחרונה. NPR - רשת הרדיו הציבורית מגלה לי שיש עולם שם בחוץ ואפילו די מעניין. זה נכון שהשבוע התחנה עוברת משבר עת נוחת כאן הוולנטיין בסוף השבוע והם מנסים למכור תרומות לתחנה במסוה של תריסר ורדים עבור הסכום הפעוט של $150. 600 שקל? אני תוהה? זה נכון אנחנו בעד התחנה אני גם ממש אוהבת את בן זוגי אבל 600 שקל על זר פרחים לוולנטיין? אמריקה התחרפנה. כי השירותרום הזה נמרח ונמרח וחוזר על עצמו בערך חמש פעמים בשעה, ואני כבר יודעת שהפרחים מרהיבים, והחדשות נהדרות והלב מלא שירה. אבל בין דבקיקיות אחת לשניה אני מקבלת דיווחים על מצב האומה והעולם והחיים שם שמחוץ לבועה. ולא אנחנו לא במרכז החדשות. יש עוד כמה נושאים שמעסיקים את הרדיו שלי. לפני יומיים פרשן אחד הרגיע את עם ישראל של אמריקה שאובמה לא נדבק בחיידק הסוציאליזם ואפשר להרגע. היום בעודי תוהה וטועה בחזרה מעוד ראיון אסף עדכן אותי בחוויות היום אשר בעבודה. אז גם בביגבנד מצמצמים. ואפשר סוף סוף לענות לכל המתעניינים שאנחנו סוף סוף מרגישים את המצב. לא פוטרנו אבל תרמנו כמה ימי חופש שגם כך היו מעטים מדי. כן כן, חווית האנשים וארגז המפוטרים הגיעה אל ווסטבורו. ולמי שחשב שרק בסרטים האזרח התמים קם בבוקר הולך לעבודה ואחרי שעה בועטים בו החוצה ללא התראה, טעה. ככה זה באמריקה. שלום ותודה.
בכלל האמריקאים הרבה פחות מרשימים אותי לאחרונה. הורי הגן שלנו למשל. איפה שיח האמהות המקשקשות בגינה? במקום אנחנו פותחים יומנים, מנהלים התכתבויות מנומסות במייל ובינתיים זכינו לארגן שני Play Dates ולהגעל ממשפחה אחת שנפנפה אותנו בצביעות דוחה במיוחד. הנימוס הנוטף בדביקות מכל הורה וילד מקשה לשמר איזו תחושת אמינות, כי מי יאמין לילד בן 5 שפוגש את יהלי השבוע בגן לאחר שבילה אחר צהריים פה בגפרוריה וכל שיש לו לומר זה איזה כייף היה לבוא אליך ותודה שהזמנת אותי לחוס תחת קורת גגך. ואני רק תוהה כמה זמן הם התאמנו על זה בבית.
וזאת דווקא היתה אמא שאנחנו ממש מחבבים, זה רק אנחנו מהלוונט שלא מסתדרים עם הטוקסידו והשפה.
גם חברותיי ללימודים מקשות עלי להבין את אמריקה. שרה שאלה אותי השבוע האם כולם קבלו A בכל הקורסים או שזה רק היא. ננסי חוותה דעה לגבי הערה שלי בכתה. זה היה נטול נימוס במיוחד. אז מה? נפתחנו? אתם שם באמריקה - אתם או מנומסים או גסים?
אני מודה שאני עייפה. האם זה הלם התרבות שקורס על ראשי מחדש או שמא גיליתי סוף סוף את מעטה הזכוכית? נדמה כי ישנו איזה Secret handshake שפספתי.
אני תוהה אם החיים בארץ מאירים יותר פנים סתם למשפחה אחת נורמלית, שאינם עולים חדשים, יש להם פרנסה והכרות מה עם השפה. האם אנחנו נחמדים יותר? האם אנחנו מקבלים יותר? כי אפילו הישראלים פה נדמה נדבקו מה בחיידק האמריקאיות, הספונטניות נעלמה ורובם לא מאוד מסבירים את פניהם לתייר המנסה להשתלב, להוריד את תוית הנדודים ולנוח.
עוד משהו-
בינתיים אני מגלה שיתכן ולבני נצחה. אני תוהה אם לשמוח. בגרסת ה"רק לא ביבי" יש בי מעט שמחה, אבל הרבה אופטימיות לא צומחת בי. למרות היותה מיעוט והיותי בעד קידום נשים, ציפי היא לא אובמה ואני מתקשה לקוות שהיא תביא לשינוי המתבקש.
כן, כן אתם תוהים, הכיצד לבני כבר יומיים סוג של מלכה ואני עוד מדברת על אולי. כיאה לעתונות החופשית של אמריקה (מישהוא רוצה זר חמציצים תמורת תמיכה בחופש הבטוי שלי ופרדה מכמה ניירות ירקרקים?), הפוסט צונזר באכזריות ע"י אסף שטען בהגיון שהידיעות המרעישות ההופכות את ביג בנד לעוד חברה נורמלית בימים טרופים אלה, עדיין לא הפכו לנחלת הכלל. אסף מבטיח דווח נרחב יותר מהopen-space האמריקאי בפוסט הבא, ואני העדפתי לשמר את כל מילותיי ולשחררן למרחב האינטרנטי באיחור מה. לבני תתגבר על זה.
כבר הספקנו להיות מצוננים (אני עוד סוחבת הררי טישו מסביבי אבל שאר בני הבית נראים כבר בריאים למדי). כבר נהגתי בשלג, בחושך בחלונות לא מנוקים ביסודיות רבה מדי (מי ידע ששלג לא שקוף?). כבר קנינו מזחלת למרות בגדי הים התוקפים את החנויות בימים קפואים אלה. בינתיים צצו כמה ימי חום (יחסי) שהמיסו את שאריות הלבן לבן ולנו נותרו רק כמה כתמי קרח מכוערים למדי שרק הררי בדלי הסיגריות הקפואים שנוצרו מזריקות אינסופיות אל תוך השלג מתחרים בכעורם.
הסמסטר החל ואני נעה בין דינמיקה קבוצתית לקורס בטראומה. בין לבין אני ממשיכה להתראיין, להתרוצץ ולגלות ששוב אין מספיק זמן ביממה. בייחוד לא כשאני חולה. שוב לא הלכתי לחדר הכושר האלמותי. כשאחזור לנשום אני מבטיחה להשלים.
כיאה לחורף אנחנו מנסים לבדוק כל אטרקציה חורפית אפשרית. לפני כשבועיים יהלי ואסף חנכו את עונת הסקי בעוד הגר ואנוכי מטיילות לקפה הקרוב לקריאה של בוקר.
למחרת ביום יפה במיוחד נסענו לבוסטון יחד עם בן - מהגן של יהלי, כדי לחנוך את משטח הקרח שבמרכז הפארק. אוחזת ביהלי הנופל ללא הפסקה, נאלצתי להודות שזה הרבה פחות כייף. מה לעשות הגב שלי לא עומד תחת משקלו של הילד. מצד שני סבוב אחד נטול צאצא הספיק לי כדי להודות ש-א. זה בכלל לא קל כמו שזה נראה, וב. הנעליים האלה ממש אבל ממש לא נוחות. מי הסאדיסט שהמציא אותן?
אז, החיים נעים במסלולם, והיאוש כמעט נוח ולי נדמה שאין ארועים מרגשים דורשי דווח. הגר אמנם אומרת את מילתה הראשונה "תודה" ללא הרף אבל סנסציות מרשימות לא נרשמו.
אני כמעט ושולפת פוסט מגרה כי כמו שאמרה אדית- זוהי שנת החורף שלנו (ואני רק תוהה למה אנחנו עדיין ערים בלילות האלה במקום להיות דובים גדולים וישנים. להגר הפתרונות כמובן...). אבל אחרי שבוע של חולי-מה אני מנסה להתאושש ולשכנע את עצמי שאני כמעט בריאה. הררי הטישו הנערמים פה רומזים אחרת. אני מנסה להתרגש מהבחירות הקרבות לקיצן ברגעים אלו ממש ובעיקר מתבאסת לגלות מחדש את הדיסאוננס שלי עם הארץ. הגעגועים רבים, אבל האם במדינת ביבי את ליברמן אני רוצה לחיות?
שוב אני מפתחת תודעה חברתית. הכל אשם הרדיו המלווה אותי בשיטוטי הראיונות שלי לאחרונה. NPR - רשת הרדיו הציבורית מגלה לי שיש עולם שם בחוץ ואפילו די מעניין. זה נכון שהשבוע התחנה עוברת משבר עת נוחת כאן הוולנטיין בסוף השבוע והם מנסים למכור תרומות לתחנה במסוה של תריסר ורדים עבור הסכום הפעוט של $150. 600 שקל? אני תוהה? זה נכון אנחנו בעד התחנה אני גם ממש אוהבת את בן זוגי אבל 600 שקל על זר פרחים לוולנטיין? אמריקה התחרפנה. כי השירותרום הזה נמרח ונמרח וחוזר על עצמו בערך חמש פעמים בשעה, ואני כבר יודעת שהפרחים מרהיבים, והחדשות נהדרות והלב מלא שירה. אבל בין דבקיקיות אחת לשניה אני מקבלת דיווחים על מצב האומה והעולם והחיים שם שמחוץ לבועה. ולא אנחנו לא במרכז החדשות. יש עוד כמה נושאים שמעסיקים את הרדיו שלי. לפני יומיים פרשן אחד הרגיע את עם ישראל של אמריקה שאובמה לא נדבק בחיידק הסוציאליזם ואפשר להרגע. היום בעודי תוהה וטועה בחזרה מעוד ראיון אסף עדכן אותי בחוויות היום אשר בעבודה. אז גם בביגבנד מצמצמים. ואפשר סוף סוף לענות לכל המתעניינים שאנחנו סוף סוף מרגישים את המצב. לא פוטרנו אבל תרמנו כמה ימי חופש שגם כך היו מעטים מדי. כן כן, חווית האנשים וארגז המפוטרים הגיעה אל ווסטבורו. ולמי שחשב שרק בסרטים האזרח התמים קם בבוקר הולך לעבודה ואחרי שעה בועטים בו החוצה ללא התראה, טעה. ככה זה באמריקה. שלום ותודה.
בכלל האמריקאים הרבה פחות מרשימים אותי לאחרונה. הורי הגן שלנו למשל. איפה שיח האמהות המקשקשות בגינה? במקום אנחנו פותחים יומנים, מנהלים התכתבויות מנומסות במייל ובינתיים זכינו לארגן שני Play Dates ולהגעל ממשפחה אחת שנפנפה אותנו בצביעות דוחה במיוחד. הנימוס הנוטף בדביקות מכל הורה וילד מקשה לשמר איזו תחושת אמינות, כי מי יאמין לילד בן 5 שפוגש את יהלי השבוע בגן לאחר שבילה אחר צהריים פה בגפרוריה וכל שיש לו לומר זה איזה כייף היה לבוא אליך ותודה שהזמנת אותי לחוס תחת קורת גגך. ואני רק תוהה כמה זמן הם התאמנו על זה בבית.
וזאת דווקא היתה אמא שאנחנו ממש מחבבים, זה רק אנחנו מהלוונט שלא מסתדרים עם הטוקסידו והשפה.
גם חברותיי ללימודים מקשות עלי להבין את אמריקה. שרה שאלה אותי השבוע האם כולם קבלו A בכל הקורסים או שזה רק היא. ננסי חוותה דעה לגבי הערה שלי בכתה. זה היה נטול נימוס במיוחד. אז מה? נפתחנו? אתם שם באמריקה - אתם או מנומסים או גסים?
אני מודה שאני עייפה. האם זה הלם התרבות שקורס על ראשי מחדש או שמא גיליתי סוף סוף את מעטה הזכוכית? נדמה כי ישנו איזה Secret handshake שפספתי.
אני תוהה אם החיים בארץ מאירים יותר פנים סתם למשפחה אחת נורמלית, שאינם עולים חדשים, יש להם פרנסה והכרות מה עם השפה. האם אנחנו נחמדים יותר? האם אנחנו מקבלים יותר? כי אפילו הישראלים פה נדמה נדבקו מה בחיידק האמריקאיות, הספונטניות נעלמה ורובם לא מאוד מסבירים את פניהם לתייר המנסה להשתלב, להוריד את תוית הנדודים ולנוח.
עוד משהו-
בינתיים אני מגלה שיתכן ולבני נצחה. אני תוהה אם לשמוח. בגרסת ה"רק לא ביבי" יש בי מעט שמחה, אבל הרבה אופטימיות לא צומחת בי. למרות היותה מיעוט והיותי בעד קידום נשים, ציפי היא לא אובמה ואני מתקשה לקוות שהיא תביא לשינוי המתבקש.
כן, כן אתם תוהים, הכיצד לבני כבר יומיים סוג של מלכה ואני עוד מדברת על אולי. כיאה לעתונות החופשית של אמריקה (מישהוא רוצה זר חמציצים תמורת תמיכה בחופש הבטוי שלי ופרדה מכמה ניירות ירקרקים?), הפוסט צונזר באכזריות ע"י אסף שטען בהגיון שהידיעות המרעישות ההופכות את ביג בנד לעוד חברה נורמלית בימים טרופים אלה, עדיין לא הפכו לנחלת הכלל. אסף מבטיח דווח נרחב יותר מהopen-space האמריקאי בפוסט הבא, ואני העדפתי לשמר את כל מילותיי ולשחררן למרחב האינטרנטי באיחור מה. לבני תתגבר על זה.
13/02/2009 - לחמו ולשמש |
| נשלח על ידי עדי |
| ברגעים אלו ממש ששבתי מן הכפור של עוד ראיון אחד מייגע, אני מוכרת מיד את כל נזיד העדשים שלי תמורת קצת שמש. מישהוא קונה? |
15/02/2009 - ניצחון פירוס |
| נשלח על ידי Anonymous |
| אל תתבלבלי - התקווה הלבנה החדשה נצחה רק לכאורה: היא שיחקה משחק על סכום אפס עם ברק ועם ג'ומס וכך בדרך היא השמידה כל מה שמסמולה |
16/02/2009 - סקי אמרתם? |
| נשלח על ידי שמופי |
| אפשר לבנות עליכם בשנה הבאה בלייק טאהו הבנוי? סקי דו משפחתי? איזו התרגשות!! בינתיים נסתפק בביקור שלכם בבית שעדיין אין לנו.. תחזיקו אצבעות - תחילת מרץ חיפושי הבית מתחילים... |
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה