C-A-N-A-D-A

השעון המחשבי שוב מורה כי השעה מאוחרת מדי. עייפות האריזות החלפה מזה כמה ימים בתשישות נעימה ממנה, זו של צעדות ארוכות ונופים עוצרי נשימה, של טיולים במעלה הרים ולאורך אגמים כחלחלים מדי, וגוף דואב (כי באמת אנחנו כל כך נטולי כושר שאי אפשר אחרת).

המסע הגדול, זה שתוכנן מזה ימים רבים כל כך, יצא לדרך. אני נוטשת את עמדת הגעגוע והעין הזולגת (רק לרגע, מבטיחה), לטובת מסעותינו במרחב הקנדי של הרי הרוקיס, כי עם קורדינציה כמו שלי לא ניתן להתפעם ולהתבכיין בו זמנית.

את בוסטר החמלחה להחריד, נטשנו בלילה שבין שלישי לרביעי. הגר שגדלה לנו סוף סוף זכתה לכסא משלה, נפעמת מהחויה של מטוס, התיישבה לידי לדקותיים ואז הכריזה "Out". קצת ציורים, מיקי מאוס, מזון מטוסים, ושנת יופי של יגעים שקמו באמצע הלילה ושתי הטיסות חלפו עברו יחסית בנעימים.

מה נאמר על הרוקיס? יפה פה כל כך. ההרים גבוהים, האגמים תכלכלים, העצים ירוקים כמו שאנחנו רגילים, והאויר קריר ונעים (כמו שכמעט כבר שכחנו שאפשר, אך ספטמבר של עוד שנה היה יכול בודאי להזכיר נשכחות בקלות...). ימים של הליכות וטפוסי הרים (המזכים את כל יושבי הבית המרחב בתעודות פנתר יומיות) עוברים עלינו בנעימים. הגר קמה כל בוקר בשאגות של C-A-N-A-D-A המחלפות רק בדרישה"I want to climb a mountain" בעוד היהלילו שלנו מצייר את גבורי ילדותו ועלילותיהם, הנעים בין Star Wars לCaptain Underpants, או גיבורו הקנדי החדש, רב הפעלים, משה - the Snow Alligator. משה שלנו נולד אי שם בדרך לLake Agnes

(טיפוס לא קל שבסופו אגם מקסים ובית קפה ציורי עם שרות רע במיוחד ומזון לא משהו. אבל עם נוף שכזה מי אנחנו שנתלונן). עייפות החומר הובילה לדרישה ספרותית, ואני מצאתי עצמי מספרת על אחד משה, תנין ירקרק עם נקודות ורודות, יליד פלורידה בכלל, שיצא לחופשת קיץ לבקר את יהושע דב הגריזלי וידידו Johny the Elk. משה, שעבר ילדות לא קלה (נסו אתם להיות תנין יחיד עם נקודות ורודות), מטייל עם ידידיו החדשים בהרי הרוקיס, קורע את היער במסיבה של Lake Louis, ומגלה לבסוף בביקור מקרי על קרחון קולומביה שהוא בכלל תנין שלג, ונקודותיו הורודות שומרות עליו בקור.

בינתיים הפך משה לגבור-על עם גלימה אדומה, כיאה למיטב אפנת גיבורי-העל, ואפילו הגר מחפשת ללא הרף את הציור של התנין המנוקד במחברת החדשה שסבתא קנתה לה, בשאגות של "snow alligator" שמחלפות כאמור רק בצווחות של C-A-N-A-D-A. בפרק ב' של סיפורנו, נתקבלה דרישה לספורי קרבות ודינוזאורים וכך הצטרפו לעלילה אחותו הקטנה של משה, קוקוריקה, המכונה בפי כל קוקה, וחברותיה - פופה הפנתרה וצוצה הצפרדעית. וכך, קוקה, פופה, וצוצה ארזו את בובותיהן הפייתיות - קוקי, פופי, וצוצי, ויצאו לבקר את משה וחבריו ליד Lake Moraine.

Lake Moraine ואנחנו

גשמים תקפו אותם במהלך המסע והבובות אבדו בסערה. שלושת החברות טעו ביער, נרטבו להפליא ואף נאלצו לשחות באגם כחלק מניסיונות החיפוש. בשארית כוחותיהן, עלו לגדה הנגדית רק בכדי לגלות שקוקי, פופי וצוצי נשבו בידי ה-Giganotosaurus השכונתי. רק תושיתה של קוקה שנזכרה שהיא פשוט יכולה להתקשר לסלולרי של משה, הצילה אותן, ותנין השלג שלנו חילץ את שלושת השבויות על ידי דגדוגים דינוזאוריים והשיב את קוקי, פופי, וצוצי לבעליהן הגאות, ששמחו להצטרף לכוס שוקו בבית הקפה שליד האגם.

דולי - הפיה של הגר, אם כל הקוקיות, הפופיות והצוציות על רקע עוד אגם תכלכל

ואנחנו? אנחנו בינתיים טיפסנו, ירדנו, נרטבנו כהוגן, אבל גם זכינו לכמה קשתות.

* * *

הימים חלפו, ההרים כבר מאחורינו.

ועוד אגם אחד לקינוח...

וונקובר מארחת אותנו (בעזרתם האדיבה של חברינו) לכמה ימים, מזכירה לנו שהטבע מלא הוד והדר, מרהיב ומפעים, אבל אין כמו עיר טובה לשמח ליבנו עד מאוד. עוד מעט נשוב אל בלאגן הארגזים המעורב בזה של ערב נסיעה יחד עם שאריות בלאגן שגרה סטנדרטי. שבוע של בוסטר יאפשר לנו לדחוס מיני בלאגנים אלה אל שאריות הארגזים, להפרד מיפי העיר שהיתה לנו לבית ולקוות כי תל אביב תדע לספק חלופה נעימה בדרכה המאפירה והמתקלפת, ועם זאת הבייתית כל כך.

אני עומדת במעגל ומביטה סביבי

ימים חמים מדי עוברים על כוחותינו. 36 המעלות של יום האתמול חישבו להמס כל חלקה טובה, ורק ההתקררות הקלה (ל32 מעלות) שהיתה צפויה לנו ניחמה אותנו מעט. ימים של חופש, שעשוע ילדים ואריזות. שוב אני דוחסת את פיסות חיינו לקופסאות, מקלפת קירות, מפרקת בית, בכדי להעבירו לצידו השני של העולם.

שוב אני משחזרת פוסט שאבד אי שם במרחבי הiPad של אסף, מחפשת מילים אבודות לנצח, בין ארגזי הקרטון לצעצועי ילדים, המצליחים למרות ניסיונות חוזרים ונישנים להעלימם אל בין פיסות טייפ ונייר, לצוץ לפתע בבלאגן נוראי המוסיף נופח בלתי אפשרי לכאוס האריזתי הכללי.
מחר יגיעו סבא וסבתא להצילנו מבין הררי הארגזים המאיימים להטביענו בטרם נשלחם הלאה. אח"כ נקח אתנחתא ונצפין אל הדובדבן שבקצפת האמריקאית, לשבועיים קנדים. צריך להפרד מאמריקה, לא? בינתיים אני מביטה על קירות ביתנו החשופים מה. סתם קירות האמת, לא הוד לא הדר, נעדרי שרם ניו אינגלנדי מינימלי, ועם זאת, זה היה ביתנו. הבית הכמעט ארוז, הולך ונקלף משאריות חיינו. מפת קיימברידג' המוארת הורדה אף היא השבוע אחר כבוד, ולי היה נדמה שרק אתמול היא נתלתה.

המפה והחבר'ה (ושוב תודה לעינת על פאר היצירה)

הרי רק אתמול עמדתי במן מעגליות שכזו ופרקתי חיים אחרים בעיר לא פחות חמה, ורק הילדה שלי שגדלה כל כך מאז מזכירה לי שהרף העין הזה היה שנה ועוד שנה.
מעגלי חיינו החוזרים שוב מובילים אותנו לקיץ חם מדי, נטולי מכוניות (כמעט), במסע לרכישת פתרונות אחסון שבדים זולים (שבגרסה האמריקאית הם זולים עוד יותר), כשבאמתחתנו הפעם רק ילדה אחת שתאיים מתישהו להתחרפן לאיטה (בכל זאת למדנו משהו, ויהלי אופסן לsleep over אצל חברו הטוב Satchel).


הגר עושה קניות באיקאה

עת פרדות היא זו. ואני מתקשה. כל מסע לאורך הנהר הצ'רלס מעורר מחשבות, האם זוהי הפעם האחרונה? האם נספיק עוד להתענג על מראות בוסטר כאלה ואחרים רגע לפני שנסע? החום שבחוץ משחרר רצונות ומונע מסעות גדולים מדי. בוסטר כנראה תצטרך להמשיך להקסים אותנו בזכרונות, ולחכות. יום אחד אולי נגיע לחופשה.

למראית הדז'ה-וו

זה מכבר שאין עוד שום דרך לדחוס למקומם הרגעי חפצים משתנים, והבית נמלא בלאגן אינסופי, מתפרץ והולך, מסמן כי הגיעה עת. שנת הלימודים של 2010 ( איך אומרים את זה בתשמשהו?) כבר מאחורינו. שבוע של פרידות נרגשות חלף ועבר, ויחד עם גבעת ארגזים קטנה שצמחה לה לפתע במרכז סלוננו, מסמנים לי, שהנה זה בא. ניסיונות ההדחקה שלי מימים עברו מתקשים לספק הסחורה, ואני מתמלאת עצבות של סיום ופרידה.
שוב אני אורזת, מקפלת את חיינו לתוך קופסאות הקרטון. כאילו לא חלפו שנתיים, ואני באותה נקודה, שוב מחפשת חפצים פנויים למלא חללים מזדמנים. ועם זאת, אין השיבה הביתה דומה אל המסע אל הלא נודע. חלפו שנתיים, גדלנו, הפחדים עדיין שם, גם הם משנים יעדים. אך בין תחלופי געגוע בין השם והפה, אני מנסה להאחז בכל פיסת אמריקה, להנות מהנהר, הרחובות, הבתים.
חום יוני של בוסטר, מכין אותנו היטב לשיבה של תחילת אוגוסט, ורק גשמים מזדמנים (ובגשם, הכוונה בעיקר למיני סופות מטורפות של מים רבים להחריד כך סתם לפתע באמצע החום) מזכירים לנו שפה בכל זאת קצת אחרת, ואין להשוות בין סתם חמלוחת לחמלחות אמיתית.
אני נדה ונדה בין מבטים מצועפים בשמש קייצית של לפנות ערב, המנצנצת בעונג על פני הנהר הצ'רלס מנוקד המפרשיות, תוהה איך אפשר לעזוב, לבין ימים של עייפות מהאמריקה הזו, בה אנשים מודים לי על כוס מי ברז, כאילו תרמתי להם כליה לפחות. אני מוצאת גזרי ברושורים. מקומות שהיינו, מקומות שלא נספיק. עוד אגם, או נהר או יער, בית וגשר ועיירה. ציורית. ניו אינגלנדית. מעוררת געגועים לטיול שלא היה.
כן, גם אנחנו עוזבים עוד מעט. זה נראה כבר כמעט אמיתי. חוליה בשרשרת פרדות עירונית. אחרי הנטישה הגדולה של Crate & Barel והBarefoot Books את עירנו, גם רופא הילדים האגדתי שלנו פרש לטובת מחלקת ילדים אונקולוגית בבי"ח גדול. וכך גם אנחנו כמעט מצטרפים, עוד שניה, עוד רגע, רק תנו להנות מעוד אגם, או נהר או יער, בית וגשר ועיירה.

שש מלאו לנער, ועוד מעינייני דיומא

שקט. הילדים במיטה, אסף כמעט כהרגלו בצידה האחר של האמריקה, גם הגשם של אחר הצהריים פסק. ציפור מצייצת בחלוני, ובריזה נעימה של ערב קריר מנשבת פנימה, כאילו אין זה יוני שעומד והופך תקליט עוד רגע, אלא עוד יום סתוי.
ימים עמוסים עומדים לפתחנו, ואני מנסה לשמר רגעים אחרונים של כתיבה רגע לפני הפרידה הגדולה. חובות ישנים של טיולי קיץ ב-Newport ודיווחי יומולדת (למרות התקווה למזג אויר שמשי מצאנו עצמנו חוגגים לילדון שלנו בסופ"ש גשום למחצה שהסתיים בסערה מטורפת למדי, וכך נאלצנו לארח את אבירי הממלכה בצפופלנד הבוסטרי, מתוך משימת-על למצוא את עצמנו אחרי שעתיים עם קירות עומדים על טילם ושטיח בגוון בז' למחצה. רב הבית נדחס לחדר השינה, התכנית האמנותית היתה עמוסה, וכך בסופו של יום ואחרי שאיבה מסיבית הבית חזר לבלאגן הרגיל, ויהלי כבר רצה לדבר על היומולדת של השנה הבאה. מותשת, הבטחתי שעוד נמצא לנו זמן לשוחח, ובטיפת אופטימיות נזכרתי שלפחות אז כבר מבטחת לנו שמשיות חמימה) נדחקים הצידה, והימים אצים לי בתשישות אחת גדולה. שנת הלימודים כמעט מסתיימת, אוטוטו נארוז, ואח"כ נסע. טיול של פרידה עם סבא וסבתא, קצת לונדון, וזהו, תגיע גם השיבה הגדולה. בין לבין אני דוחסת קורס בכריכת ספרים, ונסיונות לשמר סוג של שגרה, רגע לפני שהכל מתפרק וחיים של שנתיים שוב ישאבו אל בין ארגזים ויפליגו הרחק, אל ארץ הקודש, מתוך תקווה לתחושת בייתיות מחודשת למרות הקשיים שהארץ הזו מערימה.
אבל בינתיים, במדור "אמריקה המחורפנת" מצאנו עצמנו היום בגן עומדים בפני צו חדש ומופלא. במסגרת הביקורות והליכי הרה-אשרור של רישיונות הגן של הרווארד, נתקבלה הוראה שלא לאפשר לילדים להתרוצץ נטולי מנעליים, כולל (כן, כן) בזמן השינה. תחקיר מעמיק העלה את ההגיון שמאחורי, הנובע מהחשש של מחוקקי האמריקה פן תפרוץ שריפה ואחד הילדים ירוץ החוצה יחף לגמרי ורגלו תפגע מאבן פוחזת, והו-הא איזו תביעה אז צפויה... למותר לציין, שהאמריקאי המקומי, לא התלהב או התרגש מן הגאונות התחיקתית (שמצטרפת לדרישה מקדמת יותר לצחצוח שיניים לכל ילדי הגנים), וגם הם תהו האם הוגי הרעיון מוצאים את עצמם ישנים עם נעליים בבית ומצחצחים שיניים כל שעתיים במקום העבודה. אבל אנחנו קטונו, לנו הרי חלם משלנו, רק יכולנו להמליץ על חרם בשיטת עמנואל.

סערה בלב ים

אני רוצה להתיישב ולכתוב על סופ"ש מקסים בNewport השמשית, של חול וים ורוגע. לכתוב על ההכנות הקדחתניות ליומולדת של יהלי הממשמש ובא (אנחנו באגף האבירים ודרקונים השנה), על שינויי מזג האויר המביאים עלינו גשמי זלעפות בינות לימים חמים ושמשיים. רוצה לספר על חידושי השפה האחרונים של הגר שמזמינה אותי לבוא ב"Come, sweetie" וכבר יודעת לומר על כל דבר כמעט שהוא "Awesome", על עינייני דיומא, על חויות אמריקאיות אחרונות, רגע לפני ששבים, לחום, לסחי, הביתה.
אבל המציאות טופחת על פני, והרדיו שעסק עד כה בכתם הנפט ההולך ומתפשט לו להנאתו במפרץ מקסיקו, דוחק הצידה חדשות מקומיות בוערות אלו (התחזיות הקרובות מדברות על עונת ההוריקנים הממשמשת ובאה, עם צפי לנפט מעופף שיכסה בתים, שלא לדבר על הנזק האקולוגי ההולך וגדל מרגע לרגע ואין עוצר), כי הרי כדרכן של חדשות כבר בערות חדשות צומחות ועולות במרחקים.
על העובדות אפשר להתוכח, גם נוכל להתדיין האם כולם אנטישמיים ועוכרי ישראל או שאנחנו הם חסרי השכל והאטומים (לבטח כולם יסכימו שטוב זה לא נראה). אבל ממרחק האוקיינוסים והאולימפוס של בוסטר, נדמה כי אפילו לא ניתן לומר שבעל הבית השתגע, אלא כי נטש או נרדם או שכח להגיע, והשאיר חבורת ביריונים, רפי שכל, להראות לעולם שהם יכולים, ושכולם יקפצו. וכמו כל בריון מקומי שדורש "תחזיקו אותי, או ש...", כך גם אנחנו, בלי מחשבה, רק בכוח, רוצים להראות לכולם מי פה מסכן וצודק. אבל לעולם מסביבנו, נמאס, להחזיק ולטפח, ביריון מקומי, עלג וטפש, נמאס לקפוץ ולטייח ושוב לסלוח לפרחח הקטן שכולם הרי כל כך אוהבים לשנוא. ובין האיש ההוא, ששאל ברדיו, איזה נכס אנחנו כבר מהווים לאמריקה, לעיתונאי שטען כי לא זו הדרך לעזור לאמריקה לעזור לנו במאבק שכנגד איראן, אני, היושבת על גדות הנהר הצ'רלס, מביטה מן החלון וחושבת, לאן אני מחזירה את עצמי ואת ילדי?
בוקר רחוץ עלה על בוסטר, הילדים בגנים, ואני יוצאת לצוד לי מעט מזון בריא בWhole foods השכונתי. הרדיו המכוון כהרגלו על NPR מעדכן מארועי הבוקר, בצד השני של העולם, רחוק כל כך וקרוב אל ליבי. לאור המיני אסון האקולוגי הצפוי של היומולדת של יהלי (כל כך הרבה חומרים בלתי מתכלים, עצים שהלכו לעולמם בטרם עת כדי לעטוף מתנות ופלסטיקים, פלסטיקים, פלסטיקים) אני מרוצה לגלות מזלגות חופש (כן, שמופי, גם הם מתרוצצים חופשי), ויחד עם הפויל הממוחזר שלי אני צועדת אל האוטו, ממשיכה להקשיב למהלך הארועים. תחושות ההתעלות האקולוגיים שלי נמוגים במהרה. בועתי הקטנה מתפוצצת ומתרסקת והחיים על גדות הנהר (שבימים ימימה נהיגה לאורכו ממלאה אותי עונג עילאי, אך לא עוד. לא היום לבטח) אינם שהיו. אולי כי השיבה כל כך קרובה, וכל שרציתי להדחיק בשנתיים האחרונות, צץ ועולה ויורק לי בפנים, אולי כי באמת הגזמנו והאיוולת הגדישה שאה. ואולי הידיעה כי יש בכוחי לבחור היכן לחיות ודווקא אל המקום הזה אני שבה, מחזקת תחושה שגם בי הטפשות פשטה.

...Just a Perfect Day

בוקר חדש של אחרי גשם (שוב השמשנו השבוע את מעילי החורף. בכל פעם שאני מחליטה לכבס מיד נתקף מזג האויר שגעון מחודש של פרץ משב קור מלווה בזעם טפטופי כזה או אחר. ועכשיו, מתוך רגשי אשמה התחייבתי לעצמי כבר לכבס אותם בארץ. אולי נביא קצת גשם באוגוסט?) מנץ אלינו. זוהר שמשי של בוקר קריר עם הבטחה להתחממות מסיבית בהמשך. אבא וילד יוצאים הגנה להראות למבוגר שביניהם את ספרו של הקטן שסוף סוף יצא לאור (על פרוייקט הספרים בגן של יהלי ארחיב אולי בהזדמנות אחרת, רק אציין שכל ילד כותב ומאייר ארבעה ספורים ואז בוחר אחד שאותו מדפיסים ומציגים בגן לרווחת הקהל). בנות הבית, כמעט מוכנות, מזדרזות החוצה כמעט אחריהם, מתרגשות לגלות קרירות שמשית רחוצה.
כבר כמעט שנה שלא צעדתי לגן של הארווארד. לא כך בכל אופן. ממעמקי ההדחקה אני נזכרת ביום הקפוא ההוא, ומיד שוב מוחקת, מנסה לשמר רק ימים יפים של צעדה. זה כבר כמה ימים שהגר מבקשת בדרכה המעודנת (צרחות, השתטחויות ובריחה לכיוון השני בכל פעם שצריך להכנס לאוטו) להגיע לגן בעגלה, וכך אנחנו מנצלות שילוב כמעט חד פעמי של מזג אויר ותנאים פיזיים משופרים לצעדה קלילה.
רחובות קיימברידג' שעברו כמעט 24 שעות של זרזיף ממטרתי קליל מנצנצים אלינו מכל עבר. אני נוטה לגלות שהדרך ההיא שהיתה לי מעט ארוכה התקצרה לה לפתע, אבל כל פינות החמד עדיין במקומן. מה חדש בעירנו? צבעוני העיר פינו מקומם לאירוסים סגולים, ובכלל כך נדמה התקופה הסגולה בפתח, כי מכל פינה מציצים אלי, חייכנים, ניצנים ופרחים סגלגלים סגלגלים, מרהיבים, זוהרים, מנוקדים אבני חן של טיפות.
לו היתה לי מצלמה... בוקר משלם שכזה, מתעלה על הנסיעה המקסימה הכל כך חביבה עלי לאורך הנהר הצ'רלס, שתמיד מלווה אותי באנחת עונג של "איזה כייף לחיות פה". אני מתקשה להאמין שעוד רגע כל זה מאחורינו, מנסה להזכר ש"עם טיול של בוקר לא קונים במכולת" ואין ברירה אלא להתחיל לחבב גוונים אחרים, חומים מעט יותר ולקוות שאולי טריק הכביסה בכל זאת יעבוד.

פרורי פרורים

אמריקה שלנו מתפוררת לאיטה. אחרי עוד recall של כל מוצרי Tylenol (שגרר כמובן זריקת כמה בקבוקים משומשים למחצה ותהיה, אם לא קרה שום דבר עד עכשיו האם יש טעם לזרוק או שמא כל תוספת תהיה מזיקה), אחרי משבר מים חצי מקומי שהוביל שני מיליון איש במתחם הבוסטרי רבתי (למעט קיימברידג', לשמחתנו) להרתיח מים במשך שלושה ימים, נשכח ילד בחצר הגן של הרווארד ותכתובת אי-מיילים ארוכה תארה לנו את ועדות הדיווח השונות, התחקירים הצפויים והלקחים שיופקו. לילד שלום, אבל אנחנו שרגלנו האחת כבר נוטה ומדשדשת עוד רגע בבוץ הישראלי, מתרגלים ומיתרגלים לאיטנו לחפלפ הישראלי מתוך ההוא האמריקאי, כך שמתוך ניסיון לחצי מבט משועשע, אין כהכנה שכזו לשיבה הצפויה. מי אמר שבאמריקה היאוש יותר נוח?
אבל השבוע ההוא, התחיל בכלל בשיבה הגדולה של אבא שהביא עמו אורחת כבוד לשבוע. תחילתו בטיולים ארוכים בבוסטר שלנו, תוך אפשרות כמעט חד פעמית ונטולת ילדים לבדיקת אותן חנויות מקסימות שעד כה לא זכיתי לשזוף מבפנים כי הילדים, הילדים...
אח"כ כמיטב המסורת הרחקנו אל עיר התפוח, שתי אמהות, נטולות ילדים אך עם הרבה חזון ורצון לקצת חופש ויקיצה טבעית בשעות בהן השמש כבר ערנית. באוטובוס של ההלוך, אסף עדכן שהגר עם חום, ואני מיד נתמלאתי רגשות אשמה, על ילדתי החולה, ועל אבא שלה שלא יוכל לעבוד, בעוד אני מתהוללת בעיר הגדולה. האם אסף מתמלא אשמה כשהוא נוסע והבית מתמלא חיידקים? האמת לא שאלתי אף פעם, וגם על השאלה מה עדיף, להיות רחוקה מן החולים או להתמודד איתם לבד אין לי תשובה. פיזית, לבטח עדיף להיות בדרך למסע תענוגות מרחק ארבע שעות נסיעה, אבל רגשית? לא בטוח. לבטח הייתי מתקשה להנות אלמלא אסף הודיע כי לילדה כבר למחרת ירד החום, והיא שמחה ומתוקה כהרגלה.
ניו יורק, הsequal, היתה מסבירת פנים כתמיד. חוץ ממסע קניות לשחרור רגשות האשמה (בכל זאת השארנו מאחור חמישה צאצאים ושני אבות מסכנים כל כך), זכינו לפסוע ברחובות המעטירים, לגלות מקומות חדשים, לטייל בשווקים, בחנויות הקטנות (והגדולות) שכמובן אי אפשר להנות מהן עם זאטוטים, לשבת בנחת על כוס יין של לפנות ערב, ולהנות מהשקט והשלווה.
האגף האמנותי היה קצת יותר חלש הפעם, אבל ראינו הצגה מצויינת (גם בלי ברוק שילדס שהבריזה) וצנחנו מותשות בכל ערב אל תוך המיטה (שגם אם לא היתה חמימה ונוחה כמו שציפינו), עייפות ומרוצות כמו שרק אפשרי אחרי עוד יום של שיטוט בעיר הגדולה.
שבוע חדש, קריר ואפרורי צנח עלינו (כן, כן, אנחנו מתקשים להפטר ממעילי החורף, אבל מתוך ידיעה שבקרוב נצטרף אל מרחץ הזיעה ונתגעגע, אנחנו נמנעים מלהתלונן ביתר שאת ומתמקדים בירקרקות האופפת מכל פינה). טיולי השבת נמשכים במרץ (יש עוד כל כך הרבה מקומות לבקר...), בין חיפושי דירות וסקרי הובלות, והרבה הדחקה שאו-טו-טו משנים תפאורה. כי הרי הדבר הכי טוב שיש באמריקה, היא העובדה, שאנחנו בכלל לא מפה. מחדלים? תקלות? זה בכלל לא שלנו. בינתיים אפשר עוד קצת להרגע...