למראית הדז'ה-וו

זה מכבר שאין עוד שום דרך לדחוס למקומם הרגעי חפצים משתנים, והבית נמלא בלאגן אינסופי, מתפרץ והולך, מסמן כי הגיעה עת. שנת הלימודים של 2010 ( איך אומרים את זה בתשמשהו?) כבר מאחורינו. שבוע של פרידות נרגשות חלף ועבר, ויחד עם גבעת ארגזים קטנה שצמחה לה לפתע במרכז סלוננו, מסמנים לי, שהנה זה בא. ניסיונות ההדחקה שלי מימים עברו מתקשים לספק הסחורה, ואני מתמלאת עצבות של סיום ופרידה.
שוב אני אורזת, מקפלת את חיינו לתוך קופסאות הקרטון. כאילו לא חלפו שנתיים, ואני באותה נקודה, שוב מחפשת חפצים פנויים למלא חללים מזדמנים. ועם זאת, אין השיבה הביתה דומה אל המסע אל הלא נודע. חלפו שנתיים, גדלנו, הפחדים עדיין שם, גם הם משנים יעדים. אך בין תחלופי געגוע בין השם והפה, אני מנסה להאחז בכל פיסת אמריקה, להנות מהנהר, הרחובות, הבתים.
חום יוני של בוסטר, מכין אותנו היטב לשיבה של תחילת אוגוסט, ורק גשמים מזדמנים (ובגשם, הכוונה בעיקר למיני סופות מטורפות של מים רבים להחריד כך סתם לפתע באמצע החום) מזכירים לנו שפה בכל זאת קצת אחרת, ואין להשוות בין סתם חמלוחת לחמלחות אמיתית.
אני נדה ונדה בין מבטים מצועפים בשמש קייצית של לפנות ערב, המנצנצת בעונג על פני הנהר הצ'רלס מנוקד המפרשיות, תוהה איך אפשר לעזוב, לבין ימים של עייפות מהאמריקה הזו, בה אנשים מודים לי על כוס מי ברז, כאילו תרמתי להם כליה לפחות. אני מוצאת גזרי ברושורים. מקומות שהיינו, מקומות שלא נספיק. עוד אגם, או נהר או יער, בית וגשר ועיירה. ציורית. ניו אינגלנדית. מעוררת געגועים לטיול שלא היה.
כן, גם אנחנו עוזבים עוד מעט. זה נראה כבר כמעט אמיתי. חוליה בשרשרת פרדות עירונית. אחרי הנטישה הגדולה של Crate & Barel והBarefoot Books את עירנו, גם רופא הילדים האגדתי שלנו פרש לטובת מחלקת ילדים אונקולוגית בבי"ח גדול. וכך גם אנחנו כמעט מצטרפים, עוד שניה, עוד רגע, רק תנו להנות מעוד אגם, או נהר או יער, בית וגשר ועיירה.

שש מלאו לנער, ועוד מעינייני דיומא

שקט. הילדים במיטה, אסף כמעט כהרגלו בצידה האחר של האמריקה, גם הגשם של אחר הצהריים פסק. ציפור מצייצת בחלוני, ובריזה נעימה של ערב קריר מנשבת פנימה, כאילו אין זה יוני שעומד והופך תקליט עוד רגע, אלא עוד יום סתוי.
ימים עמוסים עומדים לפתחנו, ואני מנסה לשמר רגעים אחרונים של כתיבה רגע לפני הפרידה הגדולה. חובות ישנים של טיולי קיץ ב-Newport ודיווחי יומולדת (למרות התקווה למזג אויר שמשי מצאנו עצמנו חוגגים לילדון שלנו בסופ"ש גשום למחצה שהסתיים בסערה מטורפת למדי, וכך נאלצנו לארח את אבירי הממלכה בצפופלנד הבוסטרי, מתוך משימת-על למצוא את עצמנו אחרי שעתיים עם קירות עומדים על טילם ושטיח בגוון בז' למחצה. רב הבית נדחס לחדר השינה, התכנית האמנותית היתה עמוסה, וכך בסופו של יום ואחרי שאיבה מסיבית הבית חזר לבלאגן הרגיל, ויהלי כבר רצה לדבר על היומולדת של השנה הבאה. מותשת, הבטחתי שעוד נמצא לנו זמן לשוחח, ובטיפת אופטימיות נזכרתי שלפחות אז כבר מבטחת לנו שמשיות חמימה) נדחקים הצידה, והימים אצים לי בתשישות אחת גדולה. שנת הלימודים כמעט מסתיימת, אוטוטו נארוז, ואח"כ נסע. טיול של פרידה עם סבא וסבתא, קצת לונדון, וזהו, תגיע גם השיבה הגדולה. בין לבין אני דוחסת קורס בכריכת ספרים, ונסיונות לשמר סוג של שגרה, רגע לפני שהכל מתפרק וחיים של שנתיים שוב ישאבו אל בין ארגזים ויפליגו הרחק, אל ארץ הקודש, מתוך תקווה לתחושת בייתיות מחודשת למרות הקשיים שהארץ הזו מערימה.
אבל בינתיים, במדור "אמריקה המחורפנת" מצאנו עצמנו היום בגן עומדים בפני צו חדש ומופלא. במסגרת הביקורות והליכי הרה-אשרור של רישיונות הגן של הרווארד, נתקבלה הוראה שלא לאפשר לילדים להתרוצץ נטולי מנעליים, כולל (כן, כן) בזמן השינה. תחקיר מעמיק העלה את ההגיון שמאחורי, הנובע מהחשש של מחוקקי האמריקה פן תפרוץ שריפה ואחד הילדים ירוץ החוצה יחף לגמרי ורגלו תפגע מאבן פוחזת, והו-הא איזו תביעה אז צפויה... למותר לציין, שהאמריקאי המקומי, לא התלהב או התרגש מן הגאונות התחיקתית (שמצטרפת לדרישה מקדמת יותר לצחצוח שיניים לכל ילדי הגנים), וגם הם תהו האם הוגי הרעיון מוצאים את עצמם ישנים עם נעליים בבית ומצחצחים שיניים כל שעתיים במקום העבודה. אבל אנחנו קטונו, לנו הרי חלם משלנו, רק יכולנו להמליץ על חרם בשיטת עמנואל.

סערה בלב ים

אני רוצה להתיישב ולכתוב על סופ"ש מקסים בNewport השמשית, של חול וים ורוגע. לכתוב על ההכנות הקדחתניות ליומולדת של יהלי הממשמש ובא (אנחנו באגף האבירים ודרקונים השנה), על שינויי מזג האויר המביאים עלינו גשמי זלעפות בינות לימים חמים ושמשיים. רוצה לספר על חידושי השפה האחרונים של הגר שמזמינה אותי לבוא ב"Come, sweetie" וכבר יודעת לומר על כל דבר כמעט שהוא "Awesome", על עינייני דיומא, על חויות אמריקאיות אחרונות, רגע לפני ששבים, לחום, לסחי, הביתה.
אבל המציאות טופחת על פני, והרדיו שעסק עד כה בכתם הנפט ההולך ומתפשט לו להנאתו במפרץ מקסיקו, דוחק הצידה חדשות מקומיות בוערות אלו (התחזיות הקרובות מדברות על עונת ההוריקנים הממשמשת ובאה, עם צפי לנפט מעופף שיכסה בתים, שלא לדבר על הנזק האקולוגי ההולך וגדל מרגע לרגע ואין עוצר), כי הרי כדרכן של חדשות כבר בערות חדשות צומחות ועולות במרחקים.
על העובדות אפשר להתוכח, גם נוכל להתדיין האם כולם אנטישמיים ועוכרי ישראל או שאנחנו הם חסרי השכל והאטומים (לבטח כולם יסכימו שטוב זה לא נראה). אבל ממרחק האוקיינוסים והאולימפוס של בוסטר, נדמה כי אפילו לא ניתן לומר שבעל הבית השתגע, אלא כי נטש או נרדם או שכח להגיע, והשאיר חבורת ביריונים, רפי שכל, להראות לעולם שהם יכולים, ושכולם יקפצו. וכמו כל בריון מקומי שדורש "תחזיקו אותי, או ש...", כך גם אנחנו, בלי מחשבה, רק בכוח, רוצים להראות לכולם מי פה מסכן וצודק. אבל לעולם מסביבנו, נמאס, להחזיק ולטפח, ביריון מקומי, עלג וטפש, נמאס לקפוץ ולטייח ושוב לסלוח לפרחח הקטן שכולם הרי כל כך אוהבים לשנוא. ובין האיש ההוא, ששאל ברדיו, איזה נכס אנחנו כבר מהווים לאמריקה, לעיתונאי שטען כי לא זו הדרך לעזור לאמריקה לעזור לנו במאבק שכנגד איראן, אני, היושבת על גדות הנהר הצ'רלס, מביטה מן החלון וחושבת, לאן אני מחזירה את עצמי ואת ילדי?
בוקר רחוץ עלה על בוסטר, הילדים בגנים, ואני יוצאת לצוד לי מעט מזון בריא בWhole foods השכונתי. הרדיו המכוון כהרגלו על NPR מעדכן מארועי הבוקר, בצד השני של העולם, רחוק כל כך וקרוב אל ליבי. לאור המיני אסון האקולוגי הצפוי של היומולדת של יהלי (כל כך הרבה חומרים בלתי מתכלים, עצים שהלכו לעולמם בטרם עת כדי לעטוף מתנות ופלסטיקים, פלסטיקים, פלסטיקים) אני מרוצה לגלות מזלגות חופש (כן, שמופי, גם הם מתרוצצים חופשי), ויחד עם הפויל הממוחזר שלי אני צועדת אל האוטו, ממשיכה להקשיב למהלך הארועים. תחושות ההתעלות האקולוגיים שלי נמוגים במהרה. בועתי הקטנה מתפוצצת ומתרסקת והחיים על גדות הנהר (שבימים ימימה נהיגה לאורכו ממלאה אותי עונג עילאי, אך לא עוד. לא היום לבטח) אינם שהיו. אולי כי השיבה כל כך קרובה, וכל שרציתי להדחיק בשנתיים האחרונות, צץ ועולה ויורק לי בפנים, אולי כי באמת הגזמנו והאיוולת הגדישה שאה. ואולי הידיעה כי יש בכוחי לבחור היכן לחיות ודווקא אל המקום הזה אני שבה, מחזקת תחושה שגם בי הטפשות פשטה.

...Just a Perfect Day

בוקר חדש של אחרי גשם (שוב השמשנו השבוע את מעילי החורף. בכל פעם שאני מחליטה לכבס מיד נתקף מזג האויר שגעון מחודש של פרץ משב קור מלווה בזעם טפטופי כזה או אחר. ועכשיו, מתוך רגשי אשמה התחייבתי לעצמי כבר לכבס אותם בארץ. אולי נביא קצת גשם באוגוסט?) מנץ אלינו. זוהר שמשי של בוקר קריר עם הבטחה להתחממות מסיבית בהמשך. אבא וילד יוצאים הגנה להראות למבוגר שביניהם את ספרו של הקטן שסוף סוף יצא לאור (על פרוייקט הספרים בגן של יהלי ארחיב אולי בהזדמנות אחרת, רק אציין שכל ילד כותב ומאייר ארבעה ספורים ואז בוחר אחד שאותו מדפיסים ומציגים בגן לרווחת הקהל). בנות הבית, כמעט מוכנות, מזדרזות החוצה כמעט אחריהם, מתרגשות לגלות קרירות שמשית רחוצה.
כבר כמעט שנה שלא צעדתי לגן של הארווארד. לא כך בכל אופן. ממעמקי ההדחקה אני נזכרת ביום הקפוא ההוא, ומיד שוב מוחקת, מנסה לשמר רק ימים יפים של צעדה. זה כבר כמה ימים שהגר מבקשת בדרכה המעודנת (צרחות, השתטחויות ובריחה לכיוון השני בכל פעם שצריך להכנס לאוטו) להגיע לגן בעגלה, וכך אנחנו מנצלות שילוב כמעט חד פעמי של מזג אויר ותנאים פיזיים משופרים לצעדה קלילה.
רחובות קיימברידג' שעברו כמעט 24 שעות של זרזיף ממטרתי קליל מנצנצים אלינו מכל עבר. אני נוטה לגלות שהדרך ההיא שהיתה לי מעט ארוכה התקצרה לה לפתע, אבל כל פינות החמד עדיין במקומן. מה חדש בעירנו? צבעוני העיר פינו מקומם לאירוסים סגולים, ובכלל כך נדמה התקופה הסגולה בפתח, כי מכל פינה מציצים אלי, חייכנים, ניצנים ופרחים סגלגלים סגלגלים, מרהיבים, זוהרים, מנוקדים אבני חן של טיפות.
לו היתה לי מצלמה... בוקר משלם שכזה, מתעלה על הנסיעה המקסימה הכל כך חביבה עלי לאורך הנהר הצ'רלס, שתמיד מלווה אותי באנחת עונג של "איזה כייף לחיות פה". אני מתקשה להאמין שעוד רגע כל זה מאחורינו, מנסה להזכר ש"עם טיול של בוקר לא קונים במכולת" ואין ברירה אלא להתחיל לחבב גוונים אחרים, חומים מעט יותר ולקוות שאולי טריק הכביסה בכל זאת יעבוד.

פרורי פרורים

אמריקה שלנו מתפוררת לאיטה. אחרי עוד recall של כל מוצרי Tylenol (שגרר כמובן זריקת כמה בקבוקים משומשים למחצה ותהיה, אם לא קרה שום דבר עד עכשיו האם יש טעם לזרוק או שמא כל תוספת תהיה מזיקה), אחרי משבר מים חצי מקומי שהוביל שני מיליון איש במתחם הבוסטרי רבתי (למעט קיימברידג', לשמחתנו) להרתיח מים במשך שלושה ימים, נשכח ילד בחצר הגן של הרווארד ותכתובת אי-מיילים ארוכה תארה לנו את ועדות הדיווח השונות, התחקירים הצפויים והלקחים שיופקו. לילד שלום, אבל אנחנו שרגלנו האחת כבר נוטה ומדשדשת עוד רגע בבוץ הישראלי, מתרגלים ומיתרגלים לאיטנו לחפלפ הישראלי מתוך ההוא האמריקאי, כך שמתוך ניסיון לחצי מבט משועשע, אין כהכנה שכזו לשיבה הצפויה. מי אמר שבאמריקה היאוש יותר נוח?
אבל השבוע ההוא, התחיל בכלל בשיבה הגדולה של אבא שהביא עמו אורחת כבוד לשבוע. תחילתו בטיולים ארוכים בבוסטר שלנו, תוך אפשרות כמעט חד פעמית ונטולת ילדים לבדיקת אותן חנויות מקסימות שעד כה לא זכיתי לשזוף מבפנים כי הילדים, הילדים...
אח"כ כמיטב המסורת הרחקנו אל עיר התפוח, שתי אמהות, נטולות ילדים אך עם הרבה חזון ורצון לקצת חופש ויקיצה טבעית בשעות בהן השמש כבר ערנית. באוטובוס של ההלוך, אסף עדכן שהגר עם חום, ואני מיד נתמלאתי רגשות אשמה, על ילדתי החולה, ועל אבא שלה שלא יוכל לעבוד, בעוד אני מתהוללת בעיר הגדולה. האם אסף מתמלא אשמה כשהוא נוסע והבית מתמלא חיידקים? האמת לא שאלתי אף פעם, וגם על השאלה מה עדיף, להיות רחוקה מן החולים או להתמודד איתם לבד אין לי תשובה. פיזית, לבטח עדיף להיות בדרך למסע תענוגות מרחק ארבע שעות נסיעה, אבל רגשית? לא בטוח. לבטח הייתי מתקשה להנות אלמלא אסף הודיע כי לילדה כבר למחרת ירד החום, והיא שמחה ומתוקה כהרגלה.
ניו יורק, הsequal, היתה מסבירת פנים כתמיד. חוץ ממסע קניות לשחרור רגשות האשמה (בכל זאת השארנו מאחור חמישה צאצאים ושני אבות מסכנים כל כך), זכינו לפסוע ברחובות המעטירים, לגלות מקומות חדשים, לטייל בשווקים, בחנויות הקטנות (והגדולות) שכמובן אי אפשר להנות מהן עם זאטוטים, לשבת בנחת על כוס יין של לפנות ערב, ולהנות מהשקט והשלווה.
האגף האמנותי היה קצת יותר חלש הפעם, אבל ראינו הצגה מצויינת (גם בלי ברוק שילדס שהבריזה) וצנחנו מותשות בכל ערב אל תוך המיטה (שגם אם לא היתה חמימה ונוחה כמו שציפינו), עייפות ומרוצות כמו שרק אפשרי אחרי עוד יום של שיטוט בעיר הגדולה.
שבוע חדש, קריר ואפרורי צנח עלינו (כן, כן, אנחנו מתקשים להפטר ממעילי החורף, אבל מתוך ידיעה שבקרוב נצטרף אל מרחץ הזיעה ונתגעגע, אנחנו נמנעים מלהתלונן ביתר שאת ומתמקדים בירקרקות האופפת מכל פינה). טיולי השבת נמשכים במרץ (יש עוד כל כך הרבה מקומות לבקר...), בין חיפושי דירות וסקרי הובלות, והרבה הדחקה שאו-טו-טו משנים תפאורה. כי הרי הדבר הכי טוב שיש באמריקה, היא העובדה, שאנחנו בכלל לא מפה. מחדלים? תקלות? זה בכלל לא שלנו. בינתיים אפשר עוד קצת להרגע...

My Goodness

האי-מיילים המטפטפים אל שולחני, לא מותירים מקום לספק, כי אכן יש ספקות בלב קוראינו לגבי עתידנו הגאוגרפי. וכך אני מקדימה ויוצאת בהכרזה חד משמעית - אכן אנו שבים ארצה. סוף יולי הוא תאריך היעד (לאלו מביניכם שברגעים אלו ממש אורגים שטיחים אדומים או שותלים פרחים), ועד אז בתוך שגרת יומנו מזדחלת לה תחושת עצבות קלה, של סיום תקופה ותחילת געגוע, מסוג חדש, למקום הזה ששימש ביתנו בשנתיים האחרונות.

אבל, רגעי הסכום מלאי הדמעות, הרגשנות והפאתוס טרם הגיעו, ואנחנו שאמנם כבר עסוקים בהתארגנויות טרנס-גלובליות (למישהו יש דירה פנויה בתל אביב?), משתדלים בעיקר לשמר שגרה של התפעלויות פרחוניות (צבעונים ונרקיסים - זה מה שהולך עכשיו) בין גשמי אפריל שאמנם מאפשרים את הירקרקות החביבה עלינו כל כך אבל קוטעים פעילויות מבורכות כמו טיולי אביב במתחם הבוסטרי המורחב.
ילדינו שלנו, שהתאמרקנו מה, כבר פחות ופחות זוכים לדרישות הוריות לדבר קצת עברית, כי הרי עוד מעט נתגעגע לאנגלית הזו. יהלי מתבל את לשונו ב"Gee, mom", "Awesome" ו"Grouse" באינטונציה המקומית ואילו הגר מתלבטת בעיקר בין "My goodness" ל"Oh, my gosh", תלוי באירוע כמובן.





























עייפות החומר ניכרת גם בתשישות הקלה המאפיינת את יחסינו לאחרונה עם תושבי המקום. אחרי כמעט שנתיים, קצתי כנראה בלחימה האינסופית כנגד תחנות הרוח האמריקאיות, ואני כבר פחות מתעקשת להתאמץ לארגן play-dates לגברבר הצעיר, פחות מנסה להבין את הלך הנפש המקומי. חברותיות יתר כבר נפתח כנראה בארץ אחרת.
בינתיים שלחנו את אב הבית למסע הכנה בארץ הקודש, בעוד אנו מבלים בעיירה הניו אינגלנדית החביבה Rockport (שנראית כמובן כמו כל עיירה ניו אינגלנדית אחרת, קרי, בתים קטנים ומתוקים, רחוב ראשי קצר של חנויות תיירים מקסימות שכוללות תמיד משום מה לפחות חנות צעצועים אחת מפונפנת, המתהדרת במיטב צעצועי העץ והבד האפשריים, הרבה ירק ופרחים בהתאם לעונה, וB&Bs רבים מסביב) הנחה לה לחופי האוקיינוס האטלנטי הקפוא . חמושים בחברים אמריקאים להפליא (כן, כן, למרות הפסקה של מעלה), שלא הפסיקו להתנצל כמובן, אבל היו נדיבים וחביבים, והנעימו לנו בוקר נטול אבא בשכשוך רגלים והתפלשות חולית.


רגע לפני השכשוך הגדול

הגר, ביאטה, הים...ורולי גם

מק משתזפת




חופשת האביב של יהלי תמה, שבוע רגיל וגשום צפוי לנו. בסופו ישוב אבא, חמוש בתגבורת של אורחת לשבוע ואני שוב אצא לי לנפוש בעיר התפוח, אבל על כך בודאי יסופר כבר בפוסט הבא.

הרומן שלי עם אמריקה

בין הגן של יהלי שכרת כבר אי אילו יערות גשם בכמות הניירת הנשלחת הביתה (הכוללת בעיקר להג בלתי פוסק בעניינים חסרי עניין), לגן של הגר שבאמת משתדל ושולח לנו אינספור הודעות אי מייל, אבל כמעט תמיד בסוף נשבר ומצרף גם את הגרסה הכתובה, אני מתקשה בד"כ לעכוב אחר המתרחש, לענות לכל השאלונים ולהגיע לכל הארועים.
עם זאת לפני מספר ימים נחתה הודעת המייל הבאה בתיבת הדואר שלי:

Save the Date!
Mark your calendars!

Margot Kaplan-Sanoff will be joining us on April 21 from 6-7:30pm to present:
"I Can't Be Liking These Peas": Encouraging Healthy Eating In Young Children.

More information to come.

(Child care & pizza will be provided).

כן, זוהי אמריקה שלנו, בכל תפארתה, רוצה כל כך ומשתדלת, אבל מתקשה להפתר מהרגליה הנושנים...
אבל באמריקה כמו באמריקה, לא ניתן לקצת אפונה לפגוע בשגרת יומנו. הגר, שכבר שמעה כנראה את ההרצאה, לא זקוקה לטיפת עידוד קולינרי באגף הבריאותי (אבל קצת יעוץ אופנתי לא יזיק – הילדה כבר כמה ימים יוצאת מהבית כשלרגליה נעל אחת ורודה ואחת לבנה, ושום תכסיס לא יכול לה), בעוד שאחיה, אגוז קשה במיוחד לפיצוח, לא יכנע בסרבנותו לאף יועצת, וכך משחררת עצמי מעוד ארוע חינוכי, פניתי לניצול זמני החופשי בדרכים מועילות יותר, אם לא לילדי אז לפחות לי, ויצאתי לצוד לי קצת ניו יורק, רגע לפני השיבה הגדולה.
שבע בבוקר. יום ראשון. אני יוצאת לאסוף חברה, ולדרך. הרחוב עוד שקט, השמש רק הרימה ראשה ליום נוסף של תחילת אביב. רחובות קיימברידג' שעד אתמול עוד היו נטולים, מהממים אותי בפריחה שהפציעה בן לילה, ואני מתנחמת בידיעה שגם בניו יורק העולם פורח, כי אין כמו בוסטר באביב של עצי מגנוליה מלבלבים, אבל ניו יורק, ניו יורק...
יש לי שלושה ימים לעצמי, לשוב להיות אדון לזמני, לשלוט בגורלי לרגע, תוך ניסיון לצבור קצת קולטורה, לאגור מזון לגוף ולנפש. ועם זאת בסופם, אגלה כרגיל, כי אין מנוס, ותמיד נשאר שם הגעגוע, שקצת מנחס את תחושת החופש אבל מחזק כל כך את שמחת השיבה, כי אין כמו חיוך של ילד (ואבא) שאמא סוף סוף חזרה.
אמריקה של ניו יורק אינה אמריקה של בוסטר (שגם היא אינה אמריקה של אמריקה, אבל זה כבר ספור אחר). רועשת, גועשת, פחות מנומסת, הרבה יותר מלוכלכת, אבל פורחת להפליא. וכך טיול של יום ראשון אחר הצהריים בסנטרל פארק השכיח בי כל טיפת געגוע לפריחה הפרטית שתחת בייתי (כי מי יודע מה ישאר מפריחת הבזק הזו עד שאשוב).

אח"כ בגן אחר לגמרי מצאנו את האנשים של גורמלי צופים בנו כמובטח, בדרכנו לסיור מוזאונים קצר.




























תערוכות גדולות אין כרגע בעיר התפוח, אבל פה ושם זכינו לרגעי אושר קטנים (כמו הWater Lilies של מונה ותערוכת הדפסים מקסימה של פיקאסו). בWhitney מוצגת עכשיו הביאנלה 2010, אוסף אקלקטי של יצירות אמנות בנות זמננו. קשה לי עם האמנות העכשווית. רובה לא מרגשת, לא מעניינת, דורשת יותר מדי הסברים ופחות מדי מספקת חויה אסתטית אמיתית. בעיקר אני מתקשה עם סרטים, מייצגים, ושאר פירוטכניקות אמנותיות. אני מודה, אין לי סבלנות לבהות באימג'ים חסרי פשר שאמן כזה או אחר בחר עבורי רק בכדי להעלות שאלות חסרות עניין לדיון הציבורי או להביע עמדה מחקרית בנושא איזוטרי כמו "הdoughnut – לאן?" (וזאת כמובן מתוך ההנחה שקראתי את החוברות הנלוות והבנתי סוף סוף את כוונת המשורר. אולי). אבל הפעם מצאתי עצמי מהופנטת לחלון הקדמי של Cadillac Miller-Meteor (של קבוצת The Bruce High Quality Foundation) דרכו הוקרן הסרט We Like America and America Likes US (קצת ארוך אבל שווה צפיה עד הסוף).

אז האם אני מחבבת את אמריקה? לעיתים. לעיתים גם לא. זה נכון גם לארצי שלי, לחיים בכלל, לעולם כולו. במבט של כמעט שנתיים קשה יהיה לומר שאנחנו עוזבים בשמחה, קשה יהיה גם לומר שאיננו שמחים לשוב. החיים כנראה מורכבים יותר ממשפטי מחץ של עוד פוסט, אבל בסוף כנראה אין ברירה ופשוט צריך לבחור.