תחל שנה וברכותיה

ראש השנה. אני מתקשה להתאפק ופוזלת אל אחיו הותיק מהשנה שעברה, בודקת מה נשתנה הלילה הזה מקודמו ואיך תועד בפוסט ההוא של 2008 (מי יודע מהו השנתון העברי? אני נמנעת מלברר לא מתוך התבוללות גולתית, אלא סתם עצלות אינטרנטית).
שוב ערב ראש השנה, יום שישי, חגיגיות כפולה שבשעת בוקר זו עדיין מתקשה לקפצץ החוצה, להרים ראש ולהכריז על קיומה. נקיים ורחוצים נצא לארוחת החג רק מחר. אנחנו אנשי הגולה מאמינים שאלוהים לא מתעסק איתנו בקטנות, ויום שישי פה הוא עוד יום רגיל של ריצות , עבודות, סידורים וילדים, וכך מארחינו הנדיבים החליטותו לדחות את הארוע לשבת אחה"צ. את האורז של השנה שעברה יחליף תבשיל ברוקולי ואפונה וכולנו תקוה שיצא טעים.
בימים שהחגיגיות היתה רוחשת באויר, אור לשנה החדשה שבפתח, או אז הייתי מתמלאה תקוות חדשות להתחלות חדשות, להבטחות והתממשויות, וקיומים מבטיחים. שוב רחוקים מדי, אני נאלצת להסתפק ב-Happy New Year שאחל לי הרופא שלי השבוע (ואין זה משנה אפילו מי מהם היה זה, כי כולם יהודים). אכן התחלות חדשות אופפות אותנו. בעיקר את צמד הזאטוטים. יהלי נדמה צעד קדימה לבלי שוב, וכל יום נאבק מחדש באמו המתעקשת לקחת את אחותו הקטנה מהחדר הכחול הביתה. המעבר היומי על פני החדר האדום קשה עליו, כי הרי הוא כבר ב- Kindergarten. הצורך להוביל שני ילדים אל המוסדות החינוכיים בו יבלו את שעות הבוקר גורר קימות מקדמות מדי לדעת כל בני הבית. יהלי שמאוד לא רוצה לאחר מבלה את רוב זמן ההתארגנות ברביצה על הספה או השטיח, ואם מצבנו טוב, זה יהיה כבר בערום מלא. בוקר, בוקר, אני תוהה מה מעשיו שם, ורק ערב אחד בו נחתתי על הספה ומיענתי לזוז ממנה תוך סינג'ור אינסופי של אסף, הבינותי סוף סוף מאיפה באה לו ההתחפרות הספתית ולמה אני מצטווה בכל בוקר להגיש לו את הבגדים המונחים לפתחו אבל עדיין לא מספיק קרוב. כנראה. עם זאת בניגוד האינטרסים של הבוקר אני חוזרת לקשיי ההבנה המצווים עלי כאמא, וכל בוקר מסתיים בריצה לאוטו ואיום מרחף באויר "אתה תאחר לגן". יהלי בבטחון קבוע מודיע "אני לא", ואיכשהו זה אכן עדיין לא קרה, אולי כי אמא שלו בכל זאת מתאמצת.
גם הגר כבר מתרוצצת בחופשיות ברחבי החדר הכחול. בכיות ההתחלה ורגשות האשמה האינסופיים שלי על הילדה שננטשה מקדם מדי, הולכים ונגוזים, ונדמה כי החיים שבים למסלולם. בקרוב אפשר יהיה אולי להתפנות סוף סוף להתחלות משלי עצמי.
אבל היום שהחל בתוכניות למחר, קם והתהפך לו אי שם בסופר של המהגרים. פגישה חטופה בתור לקופה עם אמא אחת מהגן הביאתנו לקדם ארוחת חג (עבורנו) אי שם בMIT. ילדי ההתחלות, נרדמו עוד בתחילת הערב, ואנחנו מצאנו את עצמנו עם הרבה יין וחברה נעימה, עד כי גם לנו כבר קצת התעייפו העיניים והררי הכביסה (תוכניותיינו המקוריות להערב) נשמעו זועקים חמס, או אז ארזנו עצמנו ושבנו הביתה.
שנה חדשה בפתח. הסתיו כבר כאן. התחלות חדשות, תקוות לעתיד, הבטחות לימים טובים יותר. גם הקודמת היתה כזו, מלאה כרימון בהתחלות, הבטחות ותקוות. רובן נגוזו אי שם אל חלל האויר, מעטות זכו לצנוח, לנבוט, להבשיל. יש האומרים, כה מעט צלחו, ואני מנסה באופטימיות לא אופיינית לשכנע עצמי כי יש לפזרן הרבה ומהר, להגדיל סכויים, כך שגם המעט שבמעט יצמחו, יגדלו, ויהפכו לעולם ומלואו.
אז לכם היקרים, הרחוקים אך קרובים אלינו כל כך, נאחל בזהירות שנה טובה, לפחות קצת יותר, הרבה בריאות (רבים מדי מסביבנו לצערנו זקוקים לכך), ובעיקר שתמיד תדעו להתחיל שנה חדשה מלאי תקוות, להתחלות חדשות והבטחות שיתקיימו, במהרה, בימינו. אמן.

ספורים מהחדר הכחול

זה כבר כמה ימים שהמחשב שלי מדווח על טמפרטורות שמתחת ל-20 (כן, עדיין אינני מורגלת בפרנהייט הזה. עם זאת אני כבר יודעת שמעל 90 זה ממש חם , וגם השמונימים מניבים הזעה מרשימה למדי). אחרי גל החום של חודש אוגוסט, בואכה ספטמבר, הימים היפים האלו מרמזים אך ורק על בוא הסתיו. אז כן הספיקותנו להזיע. היינו בים, רחצנו באגמים השכונתיים ואף השתכשכנו בלא מעט ממטרות. חודש אוגוסט חלף הלך לו מלווה גם בגשמים לא מעט (שנטו לנחות בעיקר בסופי השבוע שלנו ובכך טרפדו קמפינג אחד שמיד הפך לביקור פתע בניו יורק המעתירה ומאירת הפנים גם כשגרמי השמים נוטים לנו קצת פחות חסד). הימים, ימי ספטמבר מזמנים לנו את תחילתה של התקופה הכחולה של חיינו (וכולנו תקווה שהיא תהיה מאירת פנים נעימה ומצלחת להבדיל מההיא של פיקאסו). הגר הצועדת כבר מזה שבוע בערבות החדר הכחול בגן של יהלי שהפך בכלל לגן שלה, מתאקלמת לאיתה (קרי בכי פרידה, בכי אחוד משפחות, ואמצע מדווח של ימים טובים ומהנים). בגנים של גיל שנה+ קשה לומר שבאמריקה הרבה יותר טוב. סטנדרטי. אנחנו דורשים הרבה חיבה רוך ונעימות, ואת זה עוד אפשר למצוא גם בארץ, עד כמה שזכורתני. אבל אין מאושרת ממנה שגם לה סוף סוף יש lunch box. כן, כן, המטפלות לא מבשלות פה, ואני עדיין מתקשה להאמין שכששמים ברוקולי בתיק הוא נאכל, ויש לפתח את יצרתיותי הקולינרית מחדש אחרי היום סנדביץ וביצה, יום שניצל ופסטה של יהלי.
אז בברלי לא באה לכאן יותר, וצריך בבוקר לארגן שניים. יהלי שמשך את החופש שלו עוד טיפה, הצטרף היום לשורות הצועדים. נדמה כי היה כייף, אבל הרבה לא הצלחתי לשמוע. בימים כתיקונם , אלה של שנה שעברה, יכולתי לחכות לשעות הWorking Parent שלי כדי להציץ לרגע לעולמו הקסום של הגן, ולגלות קצת מה עושה הילד שלי כשהוא לא איתי. בין עשרות הטפסים שמלאתי השבוע יכולתי גם להתנדב למעורבות כזו או אחרת בחיי ביה"ס, אבל איכשהו נדמה כי שום דבר לא יחליף את המשמרות ההן של החדר האדום.
בערגה רבה אני חולפת פעמיים ביום על פני ננסי, פאלו, והדלת האדומה ובליבי תהיה מתי זה כבר לא יהיה מוזר שלא להכנס פנימה ולהמשיך לכתה הכחלחלה. יהלי ביהליות אופיינית המשיך כבר קדימה. העבר מאחוריו ואין לו שום סיבה לשוב לגן, אפילו התרוץ נלוז של אמא שלו שהגר צריכה לשוב איכשהו הביתה, לא קונה אותו, וכל יום יש חצי בכי של "אני לא רוצה להכנס לשם".
יום ב של בי"ס בכיתה של גברת רייאן, ואנחנו כמעט ששוב מאחרים. הפקקים של הבוקר, חולמנות הילד וגם עייפותי אחרי לילה בלי הרבה שינה (הגר שוב מצמיחה שיניים, שוב מהוזלת, מריירת ולא ישנה), מובילים אותנו לכתה בשניה האחרונה. הגר כבר מתנחלת, רוצה גם לשחק, לשמוע ספור. בגן שלה נרשמת קצת פחות התלהבות אבל פה עם הגדולים, היא מלכה.
יום אפרורי, עם גשם באופק, אסף שוב הרחיק אל מעבר לים. אני כבר עסוקה בקניות לימות השלג, מביטה בהררי הכביסה של בגדי הקיץ, עוד לא מאמינה שרק התחיל וכבר עברנו מחדש לארוך. שנה חדשה מביאה אותי לתהות שוב ושוב איפה היינו באותו הזמן אז בשנה שעברה. ואני שזוכרת את ספורי ה11 בספטמבר של השנה שעברה בכתה ההיא של פסיכולוגיה כזו או אחרת, פונה אל הכביסה והכלים ומקווה שתהה זו שנת לימודים נהדרת ושנה טובה בכלל.

מה אכפת לציפור...

כל החורף חיכינו שהעץ המקסים הניבט מחלון חדרנו יחזור להצמיח עלים, וכשהגיע האביב גילינו לצערנו שהעץ הצטנן וחלה ונשאר לו עירום.
היום ברדתי עם יהלי מטה מחוץ לבניין, התגלה לפנינו סרט סימון שחסם את הגישה מהחצר הפנימית למגרש החנייה, ועל הרצפה היה סימון גיר לא ברור. הגרוע מכל כבר חלף בראשי, אולם מבט שני גילה שלט המודיע על עבודת תחזוקת עצים של העירייה. והסימון גיר? - טוב, זה התגלה כמגרש בייסבול מאולתר ששרטטו ילדים.

כשחזרנו הבייתה אחרי שעה קלה, עבודת התחזוקה הייתה בעיצומה והתגלתה כטיפול בטוטאל לוס. העץ נכרת לו לגמרי, ובמקומו נשאר גדם עירום ואופק פרוש מחלון חדרנו אל הרחוב המרוחק.

כך הסתיימה לה תקופה. לפחות יהלי נהנה מן מחזה הגדיעה כשהוא מצווח בחדווה על מיטת חדרנו ושולח מדי פעם עידכונים לחלל הבית.

הנה תמונות מימים יפים יותר ...

פה ושם ובכל מקום

שוב יבשה הדיו על המקלדת שלי. פוסט תאור חויותינו משבוע בלי אבא, אשר בילה שישה ימים כולל סופ"ש נגנז מקוצר היריעה, עודף העייפות והמחסור בזמן. עכשיו, ששב, מחשבותי מאותם ימים נטולי שינה (הגר החליטה לרייר את עצמה לדעת ולהתעורר כל שעה בערך עקב גדילת שיניים נוספת) נראים פטתים מה ואני מעדיפה להפנות אליהם עורף עד לספטמבר או אז צפוי לי עוד סופ"ש שכזה ולקוות שעד אז הילדים שלי כבר ישכיבו את עצמם לישון או לפחות יתמידו בשינה קצת יותר שעות ובפחות הפסקות. כי אחרי הלילה ההוא בו הגר התעוררה בשעה שתיים תוך סרוב עקשני לחזור לישון, ואחרי שמצאתי את עצמי בוהה איתה על השטיח במשך חצי שעה במדבקות שהגאון הדביקה לבד לבד בבוקר על הדלת, כשכל ניסיון מצידי לשפר עמדות (קרי מעבר לפוזה קצת יותר מאוזנת) נתקל בשאגות קרב, כנראה שנמוך יותר אי אפשר לרדת. עכשיו כשכתבתי את זה אני גם יודעת שיום אחד כבר אתבדה.

אחרי הפוסט הקודם, נדמה לי כי הרושם שנוצר היה בעיקר שרע וקשה פה, מהתוהים למה אנחנו עוד פה ועד המעודדים שבסוף נזכור לטובה. בימים קשים גם אני שואלת מה אנחנו עוד עושים פה. בימים אחרים אני זוכרת לראות הכל כחופשה אחת ארוכה. או אז צפים מראות אמריקה על כל הדרה. מהזוית האנתרופולוגית, אף פעם לא קל כי הרי לא באנו הנה להנות, אלא לחקור, לפשפש ולרחרח. אני מחבבת את הזוית הזו, היא מותירה לי אפשרות למבט חצי משועשע (כשאני זוכרת להשתמש בו).
בימים אלו של חוסר מעש חלקי אני מוצאת את עצמי בוהה מדי יום ב"מחוברות" (באדיבותם של גילי וynet). בלי קשר לתוכנית עצמה מתאפשרת לי פתאום הצצה משונה אל נופי ישראל ותל אביב שלנו בעודי יושבת על גדות הנהר הצ'רלס ומתמוגגת מהירק והאוירה. הרבה יותר יפה פה. אבל ליבי חצוי ולמרות הכעור שניבט מהמסך אני שוב מתגעגעת. הביתה.
בynet נדמה כי המדינה כמרקחה משפעת החזירים האופפת את ישראל, ואין לי לדעת האם אלו עוד כותרות של צהובון אינטרנטי או חרדה אמיתית. קצת אחרי המתח שאפף אותנו במאי בעוד כל אמריקה מטרטרת לנו לרחוץ ידיים (עכשיו כבר מותר לגלות כי בעוד אנחנו טיילנו בערבות קליפורניה בילה אחד מילדי גן הרווארד במיטה עם החזירים. השם שמור במערכת כסוד צבאי ועד היום אין איש יודע מיהו מלבד החולה עצמו), אני יכולה עתה להתרווח קצת בכורסא ולשמוח שאנחנו כאן. לא כי בעונת הסתיו השפעת החליטה לותר על אמריקה אלא כי נשמע הרבה יותר בטוח לחרדתית חיידקים שכמותי להעביר את החורף במדינה מתוקנת שלא תוהה אם כדאי בכלל לרכוש חיסונים. כי ממרומי מגדל השן של אמריקה נדמה שישראל קרובה הרבה יותר למקסיקו ההיא בה הכל התחיל. אני נזכרת בנוהלי הגן שדרשו מכל ילד חולה להשאר בבית שבוע אחרי שהחום ירד ומדמיינת את הורי ישראל בוהים בהנחתה הזו לשניה ורבע לפני או אחרי שנתנו אקמולי ושלחו את הילד לגן. כן, הזוי ובלתי אפשרי, אבל עם מחלות שכאלה יש כנראה שתי אפשרויות. או שחיים במדינה קומוניסטית ואז כבר מישהו ידאג לסגור אותך בכלוב ביתך עד יעבור הזעם, או שחיים במדינה שבה גם התושבים מנסים להתמודד ולעזור. האפשרות השלישית, הישראלית מה, כבר תעלה בחיי אדם.
בכלל מאז "מחוברות" בועתי הקטנה מעט נפגמת ואני נאלצת לרפרף על פני הynet ולגלות נפלאות עולם. אני מודה שחוץ ממחלות איני זוכרת הרבה, אבל נדמה שההיסטוריה היומיומית ממחזרת את עצמה בעצב, הרוגים, תאונות, טייפונים. אפילו הרדיו המקומי מתחיל לדון במוכנות בוסטר לאסונות טבעיים שכאלה. מי אמר שטבעי זה בריא?
ביושבי לנסות לסכם מחדש את קורות השנה הזו, בקצת יותר אופטימיות אולי, אני נוטה להתדרדר אל סכומים פופוליסטיים מהסוג האופייני לעיתוני השבת בארועים שכאלה. שניה לפני אני עוצרת ומוותרת, אבל מחליטה לקיים חוב ישן, בן שנה, וסוף סוף לאפשר מבט חטוף אל הגפרוריה. חלק מן התמונות כבר צולמו ממזמן מחכות לרגע החשיפה הגדול. אחרות עוד דורשות פה מרוק וצחצוח, מי יתן והערב אתמלא מרץ פלאים, הבית ימורק להפליא לכדי תמונות הז'ורנאל הדרושות (מה לעשות? כיאה לפולניה אמיתית, את הבלגן היומי אי אפשר לשחרר לדפי ההיסטוריה). מצד שני יש סכוי טוב שעצלות העייפות היומית תכריע את הכף ואוסף התמונות ישאר חלקי עד לפרץ הניקיון הבא מי יודע אי מתי.






רק חדר השינה שלנו נותר מיותם ומבולגן אל מחוץ לדפי ההיסטוריה. יום יבוא וגם הוא יצטרף אל הפנתאון השכונתי. אני מביטה בסלון של ערב אחרי שעבר תחת ידי גדוד הילדים היומי, מסתכלת שוב על התמונות, מחפשת את הדימיון.

בינתיים זכינו לביקור בית של צוות גנני העתיד של הגר. רק באמריקה מגיע כל הצוות הביתה לברר מה חברת החדר הכחול לעתיד אוהבת לעשות, לאכול, ולשחק. גן הקסמים מפעים בשנית.
אין מה לומר הרגשות פה מתערבבים לאין קץ. בחיים כמו בחיים אין שחור או לבן, בבוסטר אפילו השמיים היו היום אפורים (וכן אפילו הסווצ'רטים הוצאו מהארון אבל מחר כבר תפציע שמש חמה ולחה של 32 מעלות).
בפתחה של שנה שניה אנחנו קצת יותר ראלים, קצת פחות אופטימיים אולי באזורים מסויימים, אבל גם יודעים כבר לומר שלמרות הכל, יום אחד, כשנשב במרפסת התל אביבית שלנו, לפחות לחלק מהדברים נתגעגע, על חלק נצחק, ואת השאר נשכח באלגנטיות מה כאילו לא היו הדברים מעולם.

עוד משהו - היום הוא יום של סיומים. תם עידן הבברלי וגם יהלי פורש סופית מהגן של הרווארד ופונה אל המערכת החינוכית הציבורית שבודאי עוד רבות ידובר בה. קצת מוזר אך גם נעים. עכשיו באמת יש תחושה של סיום שנה. עד להתחלות החדשות ההן אי שם בספטמבר אנחנו נחכה לאורחינו הראשונים שיגיעו כבר מחר. ואחרי חודש של ווקנס משפחתי בודאי נשוב חייכנים ושזופים יותר לשגרת הסתיו הבוסטרית.

שנה עברה שנה חלפה

חום סוף יולי נחת עלינו סוף סוף. בואכה אוגוסט, הקיץ הגיע. גם לנו חם ולח, אבל תמיד קיימת עדיין האפשרות האופטימית לגשם. מיתרונות הניו אינגלנד. או-טו-טו סוגרים שנה, יש האומרים אף הופכים תקליט, ועת הסכומים הגיעה. זמן לבחון היכן היינו, איפה טעינו, להסיק מסקנות, לשפר עמדות ולהתכונן לחורף הבא.

מתוך ניסיון שלא לגלוש לסנטימנטליות רבה, איני קוראת את הפוסטים הראשונים, אבל אני שבה ונזכרת כי אוגוסט 2008 היה לא קל. מאז הספיקונו לא מעט, כל אחד בגזרתו הוא.

הגר הפכה מתינוקת מהממת לנערה הורסת (תרתי משמע), דו לשונית, חד משמעית, גוש רצונות העומד והולך על שלו. בעוד שלושה שבועות נפרד מבברלי ועם בוא הסתיו הילדה תצעד אל החדר הכחול ותראה להם את נחת זרועה.



יהלי, הילד ששתק באנגלית חצי שנה, בקש היום בדרך מהגן שנדבר רק אנגלית ואת העברית הוא כבר יזכור כי הוא נולד בישראל. שנה בגן הקסום של הרווארד, והילד פורח. יש לציין שבאנגלית הוא הרבה יותר מנומס (אנו נוטים לחשוב שהוא פשוט לא מכיר צורת דבור אחרת) כך שאולי זה רעיון לא כל כך רע.



אסף שנסע לבחון את אטרקטיביות העבודה בקורפורייט האמריקאי, הציץ ונפגע. החויה האנתרופולוגית אכן העשירה את עולמו, אבל לפחות מהצד כך נדמה לי, לא נצפתה הארה גדולה. ואילו אנוכי, שנטשתי את עולם העיצוב (אך שודרגתי בינתיים בטייטל המקצועי) לטובת הטיפול אשר באמנות והפכתי סטודנטית לרגע, גיליתי שלא מספיק להתהדר בלימודים בחו"ל, צריך גם לרצות את זה.
כאז כהיום אנחנו עדיין לא ממש מסתדרים עם האמריקה הזו, אבל כבר פחות נחרדים משגיונות המדינה. עם זאת נותרתי נפעמת עת גיליתי היום הוראות בפורום מקומי כיצד לנהוג ולהכין את הבית לקראת ביקור פתע. שאלת השאלות היא הכיצד יקרה פה כדבר הזה? וכמה זה כבר פתע באמריקה הזו?
אז אמריקה בכל זאת ממשיכה להפתיע לעיתים. אבל גם לטובה. כי יפה פה כל כך, בייחוד כשרואים את תל אביב יקירתנו, הזקנה, המתקלפת באי אלו תוכניות טלויזיה ישראליות. גם ים מצאנו השבת, אפילו שהמים קרים מדי. אבל היה שקט ונקי, נטול מטקות, וחול שעף לעיניים. אפילו החול מנומס פה יותר.




אבל בין אז לעכשיו, בין החששות לתקוות של התחלות חדשות בעולמות רחוקים, לא באמת הרבה השתנה. אחרי שנה בבוסטר, אנחנו עדיין מתגעגעים, עדיין לא לגמרי מרגישים פה בבית. כבר יש לנו את הקפה הקבוע, ואני כבר יודעת להגיע לסופר בלי להתבלבל. אבל רב הזמן תחושת היותנו אבודים בבוסטר לא נותנת מנוח, ומה נאמר לכל המבטיחים שאחרי שנה נהיה קל יותר? לא קל. גם כבר לא ממש קשה. בעיקר צמיגי.
בפרץ של אופטימיות אני נוטה לקוות שהשנה הבאה בכל זאת תהיה טובה ממנה, והחיים בבוסטר יהיו יותר מזמינים. כי Target זה נחמד וגם כל כך ירוק ויפה פה, אבל כמו שיהלי אמר פעם, "בלי אתם, זה לא כייף".

בינתיים נמשיך להתגעגע,
עד לפעם הבאה.

מיומנה של עקרת הבית

עקרת הבית האישית שלנו מתרשלת בתפקידה. המקרר ריק למדי, גם הררי הכביסה מחכים להתקפלות והכנסה לארונות הקיר האמריקאים שממילא לא מצליחים להכיל יותר מדי, כך שלהם דווקא העניין נוח למדי. הבית לא מאוד נקי, לא מאוד מסודר. הילדים שוב אוכלים שניצל קנוי ופסטה (אבל מחיטה מלאה).
מה אומר? משעמם להיות עקרת בית. אז אני מעגלת פינות. הלחם עדיין נאפה בהצלחה רבה (מי יתנני שוב סניף לחם ארז מתחת לבית וגם שם לבטח אתרשל, אבל בינתיים התנור מתחמם, הבצק תופח, וגם אנחנו. אין כמו לחם טוב לתחזוק הצמיגים), הכביסה הגולשת ופורצת את חומותיו הלא בצורות של ארון הכביסה לעיתים מתכבסת ונערמת מחדש על הספה, הכלים יש לציין מוכנסים למדיח על בסיס יומי.
באחד מימי השבוע עת אבא של נוגה בא לקחת אותה הביתה מה-play date של אותו אחר צהריים, הסתכלתי על הבית שנדמה היה כי שבט אינדיאנים חלף על פניו במרדף אחר עדר בפלואים שגם הוא השאיר את אותותיו ברחבי הסלון. אין סכוי שהייתי מארחת כך ילד אמריקאי, בין הררי הכביסה ואחרי הרה-דקורציה היומית שהגפרוריה עברה באדיבות הגר/יהלי. גם אבא של נוגה נטה להסכים שזה היה יכול להיות סופה של ידידות לא כל כך מופלאה.
אבל הבלגן הנוכחי, שנתחב ערב ערב לפינותיו ומשתחרר לו בצווחות קרב של פעוטי הבית בכל בוקר מחדש לא הוא שישבור אותי, אני, העקרת הבייתית, מוכנה לקבל עלי את עול התואר רק כי אני מתקשה לחלץ לעצמי כתרים חדשים במקום הסטודנטית ההיא שנגוזה וחלפה.
ביקור אצל רופאת השיניים החדשה שלנו (ישראלית כמובן) דורש ממני לתאר את עיסוקי ואני מנסה להגדיר את עצמי מחדש. סטודנטית לשעבר? Staying home mom? מעצבת משודרגת? מחפשת כרונית? מבלי לחשוב יותר מדי נכסתי לי את עקרות הבית, בלי תואר או הדר ובלי שאוכל להתגאות כי לפחות הבית מתפקד למופת. אבל יש לחם! כבר אמרתי?
לאמהות שלא עובדות יש מלא סידורים. לאמהות יש מלא סידורים. בין הלחם לכביסה לחדר הכושר, ועכשיו שיש לי סוף סוף אוטו משלי אפשר להסתדר בנחת, בלי עדת מעריצים נרגנים ומשועממים שתוהה מה אנחנו שוב עושים בTarget. השבוע באמת שנקבע שיא של ביקורים על בסיס יומי, והכל אשם הקיץ שנחת פה סוף סוף. כי יהלי צריך סנדלים, מידה 11, רצוי זולים, עמידים, ובעלי איכויות אסתטיות סבירות. Target. בבוקר יום ב הזברה קמה (ביום א היה חופש אז היא נשארה בפיג'מה), ושבה עם צמד חמד סנדלי בז' מידה 11. יהלי חובב נעליים לא קטן שב מהגן וניסה נואשות לשכנע את אמא שלו שהסנדלים נהדרים. רק הבוהן הסוררת הציצה ורמזה כי אין ברירה אלא לשוב החנותה לצוד מידה 12. בבוקר יום ג שבה אמא, החזירה סנדלי החמד, ואחרי חיפוש מסיבי יצאה עם זוג סנדלי בז' טיפה יותר חנונים אבל עדיין סבירים, מידה 12. יחי! יהלי שב מהגן, מדד הסנדלים, הכריז כי נהדרים, אבל הבוהן הסוררת הציצה ורמזה שמחר או מחרתיים כבר יהיה לה קצת צפוף. בבוקר יום ד, כבר לא סמכתי על הTarget ויצאתי הקניונה לקנות סנדלים. הפעם נמצא רק זוג אדום, מכוער למדי אבל במידה 13. לא נורא אמרתי לעצמי, עניין זמני, הילד יגדל, נקנה משהו אחר. אח"כ כמובן פניתי אל הTarget כי להחזיר את סנדלי האתמול עדיין צריך. באותה הזדמנות כבר עשיתי סיבוב, כך ששבתי הביתה מצויידת גם בצמד שחרחר, גם הוא צריך לעבוד על כישורי האסתטיקה שלו. יהלי השב מהגן כמובן העדיף את הזוג האדום שלמרות היותו מידה 13 היה בדיוק בדיוק, ואמא שלו המרשעת הכריחה אותו ללכת לגן עם השחור, עת הגיע יום ה. אז כבר פניתי לבקור היומי בTarget כדי להשלים כמה חוסרים שנשתכחו מליבי כל השבוע. בבוקר יום ו הבן של הזברה קם והלך לגן עם הקרוקס הישנות והטובות.

עוד משהו – בעוד הגר הבלסנית הבלתי-נלאית משמינה מנחת, ילדנו הגדל זכה הלילה לביקורה הראשון של פיית השיניים. באופן תמוה לא גיירנו אותה כמו את סנטה קלאוס שהפך לאליהו הנביא, והיא נשארה פיה קטנה וחביבה. יום שלם הסתובבתי עם השן שנפלה בבוקר בגן, בכיס. לעת ליל עת השקט נחת פה סוף סוף, נציגת הפיות גלתה כי השן לא הוחבאה דווקא מתחת לכר, ובכל זאת החליטה להחליק הפעם, בכל זאת שן ראשונה, ובמקומה הונח כובע הRed Sox החדש של יהלי שכל כך רצה כבר ממזמן, אבל לאמא ואבא שלו לא היה לב להוציא $20 על כובע עם האות B. כמה טוב שיש פיות!

על גשמים ועדכונים אחרים

מיני התקף לב תקף אתמול את באי הבית (אנחנו הרי טובים בזה) עת ניסיתי לסיים את פוסט עצמאות-אמריקה שהותחל מבעוד מועד ולא נשלם. הודעת "הדף אינו בנמצא" לא עשתה לי טוב, בלשון המעטה. גם ניסיונותיו של טכנולוג הבית לא הועילו. הבלוג שלנו איננו!

בפרץ "אמרתי לך" אופייני הזכרתי לטכנולוג שמתפקידו היה לגבות את הבלוג ועכשיו כמעט שנה של כתיבה הלכה לעולמה. בתגובה הודעתי על שביתת רעב, "אני לא כותבת יותר, גמרתי".
אח"כ כבר מצאנו דרך לשחזר ולגבות והעיניינים קצת נרגעו. תוך כדי שאני שומרת עמוד אחר עמוד, רפרפתי לי אחורה, אל הימים של יולי של השנה שעברה. ימים לא קלים היו אלו. הרבה אריזות, פרידות. היה חם ולח כיאה לארצנו. כמעט שנה חלפה.
הסירו דאגה, זה עדיין לא פוסט סכום שנה. את הדביקות המתבקשת נשמר לימים שיבואו מתוך תקווה שגם בחוץ יהיה קצת יותר דביק. בינתיים שוב ירד גשם כל היום. גם מחר יש צפי שכזה ואנחנו הפסקנו להיות אופטימיים רק בגלל שבמחר השלישי (הלוא הוא היום שאחרי מחרתיים, ע"פ הוגה הדעות הבייתי) אמורה להפציעה השמש. עד שיגיע היום כבר כל טיפת שימשיות תעלם מהאייקון במחשב שלי והטפטוף הבלתי נפסק יתפרץ לכל עבר כולל החוצה אל החלון הבייתי.
אבל השבת האחרונה, אולי לכבוד היומולדת הלאומי, הפציעה שמש קייצית שאפשרה לנו לטייל קצת בבוסטר, להנות מחסדי הBoston Common והPublic Gardens הנושקים. בפרץ נוסטלגיה נזכרנו בביקורנו הראשון במתחם, כשכולנו היינו חדשים, הלומי ג'ט לג ותשישות כללית. הפעם כותיקי המקום היינו כבר חמושים בבגדי ים שאפשרו לנו להשתכשך בבריכת השכשוך המקומית ובממטרות של המתקנים (קונספט נפלא לימות הקיץ החמים. אח, מי ייתננו קצת קיץ). כמעט שעמדתי להכריז על פתיחת העונה (אפילו היינו בים ביום שלפני), רק מזג האויר החורפי שוב מפריע קצת.
אבל האומה האמריקאית חגגה את עצמאותה בשמשיות הכללית לרגע. אנחנו הצטרפנו לחוגגים כי הבטיחו זיקוקים וקצת מוזיקה על הדרך. ב19:00 כבר יצאנו מהבית אל הנהר הצ'רלס לתפוס מקומות שווים. המהדרין התמקמו עוד יום קודם אל מול הקונכיה בצד הבוסטרי. אנחנו הסתפקנו ברמקול המקומי שבצד הקיימברידג'י. היה מלא, צפוף ונטול פטישים.התוכנית האמנותית לקתה בקיטשיות על גבול הזוועה. רק היצירה "1812" הצילה את המצב. הזיקוקים שנורו באמצעיתה אף הצילו אותנו לבסוף, עת הארוע נמרח ונמרח וזאטוטי הבית איימו להתלונן אצל קדמן. מותשים מה, הסתפקנו במה שראינו שבנו הביתה בלי מחאות (הגר נרדמה סוף סוף וגם יהלי כבר היה מותש מדי בשביל למחות על ההפסד החזותי). אסף שנהנה דווקא מאיים בשנה הבאה ללכת לבד. אנחנו אולי ניתן לן לשכנע אותנו לצעוד ברגל הנהרה למופע האורקולי בלבד, אבל עד לשנה הבאה גשמים רבים עוד ירדו עלינו אז אנחנו לא מתחייבים לכלום.

אז יש לנו בית חדש והרבה תקווה שבקרוב נעמיס לתוכו את כל הפוסטים ההם מהשנה שחלפה.
בינתיים החיים נעים על מי מנוחות. הגננים המקסימים של יהלי נטשו לטובת חופשת הקיץ ואנחנו נשארנו עם נטשה, המסדרת הכפייתית. בחורה חביבה שיתרונה הגדול הוא בעובדה שסוף סוף מישהו מונע מיהלי לישון בצהריים, או כמו שיהלי אומר "לא ישנתי כי אמא לא מרשה לנטשה לתת לי לישון". אז ערבינו שודרגו לשקט חינני, הילדים מייצרים עכשיו פרוייקטים חד גוניים, זהים, מפס היצור המורתי. בשבוע הראשון התקשתי מאוד. מאז התרגלתי קצת ואני מנסה לשכנע את עצמי שזו רק ההתחלה. בשנה הבאה בטח יהיה גרוע יותר...
הגר עדיין מבלה את ימיה עם בברלי, מה שמאפשר לי להתמסר בלי שמחה רבה לחיי עקרת הבית העמלה. חדר הכושר עדיין נפקד (אני מתמחה עכשיו בסרטים סוג ז') די בהתמדה, גם הלחם נאפה לו על בסיס קבוע ונאכל בהצלחה רבה, בין לבין אני כובסת-מייבשת-תולה. שגרת הבית שכנעתני להקדים ולחפש עבודה. בשנה שבה הפוטושופ היה סגור מסתבר כי שודרגתי ממעצבת (User Interface) UI ל- User Experience Designer. ככה סתם, בלי להרגיש או להתאמץ. בינתיים אני מנסה לעצב את החוויה היומיומית ללא הצלחה יתרה. לו היה קצת פחות גשום בחוץ אולי הייתי פונה לנהר עם ספר וכוס קפה. אבל עד שהקיץ יועיל להציץ שוב לא נותר אלא להזכר בערגה לא מרובה בימים של השנה שעברה, לסכם איך היה, להביט אל נוכח העתיד ולקוות שההווה יהיה קצת פחות רטוב. אבל על כך בפעם הבאה

עוד משהו - כיאה לבית חדש שום דבר עוד לא ממש מיושר פה, הכל עוד קצת עקום. יודעי דבר ידעו לספר שלא אופייני לי לשחרר כך את הרסן. על הפיקסלים לעמוד דום , בפקודה. אבל נ.א. שכנעתני כי אין לעכב פוסטים בעוון כותרות מיושרות לשמאל. גם הידיעה כי עד שטכנולוג הבית יתפנה בודאי ליישורי אותיות בטח נשוב ארצה, מחזקת את האצבע על המקש ומשלחת את הפוסט אל העולם.