קליפורניקיישן - פוסט בהמשכים

חלק ראשון ובו יסופר על עצים, פילים וקצת חול

את היום האחרון של לימודי ביליתי בכלל בסדורים אחרונים של לפני טיסה, כמו למשל להגיש את מסמכי ביטול הלימודים שלי. עכשיו זה רשמי ויש גם חותמת. תחושת הקלה לא היתה אבל אולי זה כי המזוודות עדיין לא ארוזות ואנחנו טסים עוד מעט, או כך לפחות אני מנסה לשכנע את עצמי.
את הדרך מערבה עשינו תודות לחברת Virgin America. עוד בגייט אמרתי לאסף שממזמן לא ראיתי חברת תעופה כל כך ממותגת. עת עלינו למטוס קבלה את פנינו תאורת בית זונות ורודה סגלגלה - בהתאם למיתוג.
גם המושבים היו א-לה iPhone - שחורים מקדימה ולבנים מבהיקים מאחור. מערכת בידור משוכללת אפשרה לכל אחד מאיתנו לבחור את הסרט שלו, לשמוע מוזיקה, לשחק או להזמין אוכל. כמובן שהכל כמעט בתשלום. ערוכים ומוכנים - אנחנו הגענו עם הסנדביצ'ים מהבית. אחרי שגבו מאיתנו עוד כסף על כל מזוודה ששלחנו, לא ניתן לחמסנים את התענוג המפוקפק למכור לנו סנדביץ' מעופש תמורת $10. כיאה לשעה המאוחרת יהלי נרדם כמעט מיד. הגר עוד נאבקה קצת, ואנחנו נמנמנו בקושי תוך העברתה מיד ליד.
עת נחתנו בלוס אנג'לס שש שעות מאוחר יותר יהלי הנרגש כל כך התעורר, הציץ מהחלון ומיד דווח "I can't see a sequoia". הגר היתה פחות נלהבת להתעורר, אבל שני הילדים מיד פנו להתרוצצות מטורפת ברחבי שדה התעופה כאילו השעה אצלם אינה שתיים בלילה שעון בוסטר.
לאחר ריב קל עם חברת השכרת הרכב פנינו להתחיל את שנת הלילה במלון חביב בפאתי השדה. יהלי מיד נפעם ממיטתו הגדולה, ומאז הוא מתרגש כל פעם לגלות שגם במלון הבא מחכה לו אחת שכזו.
בוקר יום השלישי נפתח בארוחת בוקר במלוננו שעברה בשלום ובשקט יחסי. בכל אופן לנו. כיאה למוסד אמריקאי טיפוסי גם כאן מצאנו את עצמנו אל מול מסכי טלויזיה אינסופיים שעסקו עד בלי קץ בשערורית מיס קליפורניה שנתפסה בצילומי ערום מימי התיכון וכמעט אבדה את כתרה. מר טראמפ נאם והסביר שבכל זאת זה כבר 2009 ולאחר דיונים סוערים הועדה החליטה לסלוח לנערה. בנאום מרגש שלא היה מבייש את אובמה הסבירה הגברת כיצד הדבר קרה. משהו מסוג "שאפתי אבל לא לקחתי לראות", אבל כאן כבר אבדתי את הרכוז עת הגר מאסה בקערת הקורנפלקס תוך העפת תכולתה אל הרצפה.
התכנית האמנותי לאותו יום נפתחה בביקור ב-Getty Center, מוזאון מרהיב הנמצא אי שם בפאתי העיר. המבנה שתוכנן ע"י ריצ'רד מאייר הצליח אפילו להלהיב את יהלי שהביע שאת נפש מכל העניין ורצה כבר ללכת לים. ניסיון לבדוק את אחת התערוכות (תערוכת צילום של אחת שנשתכחה מזכרוני אבל הרשימה בצילומיה) הובילני לתובנה שאמנות כבר לא נראה היום, אבל לפחות נהנינו מהארכיטקטורה והגנים. יהלי מצא את המלארדים באמצע ברכת המבוכים ומאוד התפעל לגלות שגם הם הגיעו מבוסטר לקליפורניה לחופשה.
אח"כ כבר נסענו לסנטה ברברה, מרוצים מאוד מפעילות הבוקר, ומלאי תקווה שאיכשהו יתחמם קצת כדי שנוכל לשכשך במים כמבטח ליהלי לפני שנפנה לשנת לילה קצת יותר ארוכה. החוף הראשון שאליו פנינו התגלה כחוף גולשים ג'יפתי במיוחד. גם הרוח הזכירה שלא זה היום לרחצה במים, אבל יהלי הנחרץ ושקית משחקי החול לא הותירו לנו ברירה ופנינו לחפש פיסת חול נעימה יותר.
עוד בדרכנו מלוס אנג'לס התמלאנו תחושה כי הנוף מוכר מדי. קצת יבש, קצת טרשי, לא יפה במיוחד. ישראלי משהו. אבל חופי סנטה ברברה מלאי הסחף לא היו מביישים אף חוף ישראלי. אולי רק ערמות הזבל ייחודיות לנו, אבל אנחנו התקשינו להתפעל מהחופים פה למרות הבטחות הלונלי על יופיים ומרהיבותם.
לאחר שיהלי והגר מלאו את עצמם ואותנו במספיק חול פנינו לצוד לנו ארוחת ערב בעיר עצמה. הרחוב הראשי הומה האדם, דמה להפליא לאילת בגרסה האמריקאית, וכיוון שאנחנו לא חובבי ערים מסוג שכזה, הכף הוכרעה ממשיכים בדרכנו צפונה אל Hearst Castle ופילי הים שלידה.
הטירה שהיתה שייכת ל- Randolf Hearst האיש שמאחורי האזרח קיין, נראתה כמו גלויה סכרינית אך מרשימה ויהלי התרשם מאוד במיוחד מהחדר ההוא עם 300 הנורות. הגר הועילה בטובה להרדם במנשא אי שם באמצע והשקט שב לסיור.
אבל עוד לפני העברנו שלוש שעות נסיעה בשלום יחסי מינוס. ארוחת הצהריים התפקנקה לה על חוף הים שממול לטירה, ובין לבין עוד הספקנו להציץ על פילי הים שהתגלו כElephant Seals או בתרגום לעברית כלבי ים מסוג פיל גדולים במיוחד.
אח"כ כשמיצינו את כל פעילויות היום פנינו לCambria העיירה הקרובה. הרחוב הראשי מלא החן היה סגור ברובו למרות השעה המקדמת. בטיולנו גילינו מסעדות טובלות צמחיה וגינות מקסימות. האין זו ראש פינה? כי את ארובות חדרה עוד ראינו בדרך והים משמאלנו כחול כרגיל, כמו היינו נוסעים לחיפה.
מחר נתחיל את טיולי הטבע שלנו, אם נשרוד את הנסיעה הארוכה ל- Seqouia National Park. יהלי שעוד חשב שדקלי לוס אנג'לס הם העצים הגדולים האלה סוף סוף יזכה לחזות בפלא העצי.
לילה. האח המלאכותית במלון שלנו מחממת את החדר. קר פה בקליפורניה....
האינטרנט שבק ועיני נעצמו ורק היום שוב חוברנו לעולם עת הגענו לB&B שיהווה סוג של בית לשלושת הימים הקרובים. עצי הSequoia כבר מאחורינו, פנינו אל הYosemite אבל על כך כבר בפוסט הבא.

עוד משהו - פליקר והחיבור האינטרנטי פה עושים קנוניה כנגדי וכיאושי כי רב הפוסט מועלה ללא תמונות.כולי תקווה כי אי שם בדרכנו הן יצורפו. עדכונים בהמשך.

אצל ארנולד על הדשא

יום השבת שהחל באפרוריות מה והסתיים לו בגשם סוחף, נוצל לחניכת המצלמה החדשה שלנו בצל עצי הלילך המפליאים בפריחתם אי שם ברחבי ה-Arnold Arboretum. אנחנו החלטנו להקדים ביום את ההמונים שצבאו בודאי על שדרת העצים לכבוד ארוע פתיחת הפריחה ולנצל את מרחבי הפארק המקסים לשפורי ביצועים כל אחד בתחומו - אני במצלמה, יהלי באפניים, הגר בצעידות (כאן נרשם כשלון מה כאשר הילדה התרסקה על כדור), ואסף? הוא כבר משופר בדרכו... התוצאות - כאן

עוד משהו-
מחר נצא לפגוש ארנולד אחר לגמרי. בעוד אסף משווע נואשות לחופשה, אני מנסה להזכירו שמסע עם שני ילדים איננו חופש. אבל שבועיים בצד השני של היבשת ללא ספק מהווים שינוי שגרה שיוביל לפוסט אחד לפחות...

עוד פוסט אביב שכזה

אני יושבת מול המסך הקטן והמרצד ומתקשה לכתוב. שוב ימי שגרה? שוב האביב עדיין בפתח? האם גם לבלוגרים יש מחסום כתיבה או שזו רק אני המתקשה לפתע לתעד את טיולי השבת שלנו בצורה קצת פחות ממשמימה. בעוד סופי השבוע שלנו השתדרגו פלאים לאור האביב אשר בפתח (האמת, במדד הפריחה אנחנו כבר בשלהיי, אבל מי סופר), איכשהו תאורי הטיולים, הפסטיבלים וההפנינגים שהיו ויהיו לא נשמעים מספיק מתבכיינים או מתנשאים כפי שמושיקו אמר, ובעודי מחפשת טון נשכני יותר, פעילויות השבת המהנות כל כך נשארות על רצפת חדר העריכה. בין לבין לא נשאר הרבה.

לא נותר אלא לחזור אל ההתבכיינויות. שבוע שלם נותרתי לבדי עם ילד אחד בחופשה בעוד אביו מולידו מבלה בלאס וגאס, ולא יעזרו טרוניותיו כי רבות "כמה עבד קשה", כי שבוע שכזה המלווה גם באחות אחת, התישני לחלוטין. אבל לפי מדד לורה, כשהמשימה היא לסיים את השבוע עם שני ילדים חיים, מגיע לי כנראה צל"ש. במקום אות גבורה אסף זיכה אותי בעוד יומיים של חד-הוריות וטס שוב לקליפורניה.
ימות האביב מסמנים גם את סיום הסמסטר ואני, בפולניות טובה, הרי כבר שילמתי, מנסה לסיים את חובותיי הלימודיים ולומר יפה שלום. השבועיים האחרונים נוצלו לטובת קריאה אינטנסיבית וכתיבה קדחתנית על נשים ואונס. כי הרי אין טראומות שמחות. עכשיו כשהעבודה עברה לראש מחלקת ההגהה שלי, אפשר לשוב לנשום ולהתרווח. הסמסטר נגמר. הקריירה הסטודנטיאלית שלי תאופסן ותנוח. עם מחירי שכר הלימוד פה מי יודע מתי תאוורר מחדש. אני פוזלת להתמכרותי החדשה, ותוהה האם כך אבלה את ימי הקרובים? לו היה לי לפטופ הייתי יושבת לי בCrema הוגה הגיגים שכאלה עד אין קץ. אבל החלומות המיחשוביים שלי ידחו (מישהו רוצה לתרום למגבית חדשה זו?) עת נפרץ הפרץ ושכר הלימוד שלא ישולם, מיד גרם לנו לשכרות כספית קלה שהובילה סוף סוף לקניית מצלמה!!! הלא יאמן קרה ואני עומדת לאחוז סוף סוף באחת שכזו שיודעת באמת לצלם. סוף סוף אפשר לנסוע לקליפורניה.
עוד מעדכוני השבוע, הגר כבר אומרת "ביי" ו"אור". מדענית אחת (אני) טוענת שהילדה גם אמרה "this" ולא רק את ה"את זה" הרגיל והידוע. כן , כן, הילדה דוברת אנגלית. יהלי שגם הוא בקפיצה לינגוויסטית גדולה משדרג לא רק את האנגלית שלו (היום נתבקשתי לומר לו את כל האנגלית שאני יודעת) אלא גם עבר לעברית של בית מרקחת ומבוקר עד ערב נשמעות פה שאלות של "האם היום יום שישי? האם אפשר לראות טלויזיה?האם אני רוצה עוד קורנפלקס עם חלב?" ועוד מיני האםים שכאלה ללא הפסקות. גם שאלות אקזיסטנציאליסטיות יש לילד. אתמול הוא היה מודאג מה הוא יהיה אחרי המספר (בגיל) שהוא לא יהיה. עניתי לו שאני לא יודעת בניסיון להעביר נושא ולשכנע את עצמי שאולי זה לא שקר כל כך גדול.
ואנחנו? אנחנו מחכים לשמופים שיגיעו (ברוכים הבאים לאמריקה!), מצטערים על כי יגורו רק בצד השני של היבשת ומקווים כי ימים בריאים יותר יבואו על עולמנו ואוכל להצטנף לי שוב בבועתי הקטנה ולפוצץ פיצפוצי בלונים עד אין קץ.
לילה טוב

אבל כמובן שאי אפשר בלי קצת תמונות אביב (האביב כבר כאן, כבר אמרתי?) ותעוד של חויות האגם ופסטיבל המדע. חכמים ממני כבר אמרו שתמונה אחת שווה אלף מילים, לא סגורה על הכמות אז לפחות שבע




















עצי קיימברידג' במראה אופייני




















ועוד אחד...



















מכינים סירות בפסטיבל המדע

























































יהלי במראה האגם והגר בפעילות אופיינית














ואחת לקינוח...

על הפסח, הפסחא, ושמחות אחרות

פוסט הפסח שלי נגנז באיבו עת מצאתי את עצמי כותבת לכבוד החג מין פוסט עונתי שאינו עומד בקריטריונים המחמירים של חגיגות ה-30 (כן, כן, מי היה מאמין). אוסף הקלישאות החגיגי נמחק באבחת מקש מתוך ניסיון לפנות מקום להגיגים מחוכמים יותר.

למרות הסי די שהתנגן פה ללא הרף (אין מה לעשות, בנכר אי אפשר לסמוך על הגננת התורנית שתנחיל חינוך יהודי לצאצא הפרטי), פסח אכן הגיע, האביב אולי כבר כאן, אבל הקור עדיין מאיים להזכיר לכולנו שימות החורף עוד לא ממש הסתיימו. אתמול, ביום גשום במיוחד, יצאנו לחגוג Easter בבית לורה וגאס, הוריהם של מרק מהגן של יהלי וביאטה מהגן לעתיד של הגר. לאור העובדה שמצאנו את עצמנו רק בחברת כמה מילדי הגן, התמלאנו גאווה על כי הוזמנו והחלטנו להכריז עליהם כחברינו האמריקאיים הראשונים. מצד שני, לאחר בוקר בו אסף לא חש מי יודע מה ואני ג'ינגלתי בין שני זאטוטים שכללו ילד אחד שרוצה לתפור וילדה אחת שלא רוצה לישון, כל תוכניותי להכין עוגיות ולהביאן לארוע נשכחו, וכך מצאנו את עצמנו מתארחים ללא כל תשורה, תוך תהייה האם עברנו על חוק חמור במיוחד בספר החוקים האמריקאי, ועתה נגורש ממעגל החברים האקסקלוסיבי שניה לאחר שצורפנו אליו. ימים יגידו.
התוכנית האמנותית כללה צביעת ביצים ברוח החג, בעוד המערך הקולינרי כלל לחמים ומיני מאפה בצד מצות מסוגים שונים (האמריקאים התלהבו במיוחד מהגרסה המצופה כרמל ושוקולד). שבנו הביתה עייפים ומרוצים, ויהלי מיד פנה לזלילת ביצה צבעונית אחת, נרגש מהעובדה שלמרות הצבע עדיין אפשר לאכול אותן.
אבל הגשם הרגעי נדמה כמטרד זניח כי היום שוב זרחה השמש ואני כבר תכננתי טיול בשביל האפניים של ארלינגטון, עת אסף יתחיל ללמד את יהלי לנסוע באפניים החדשים שלו. עמוסים במזון, אפניים ובגדים חמים, כי המחשב שוב מראה שקר יצאנו לדרכנו תוך מחאותיו הרמות של יהלי שבכלל לא רצה לצאת מהבית, לא רצה לרכוב על אפניים, ובכלל התעקש שהוא רוצה ללכת לבן. אבל מי אני שהעובדות בשטח יבלבלוני. הילדים הועמסו ואנחנו נסענו. בעודנו חונים, אני מביטה אל האגם שלאורכו מתחיל השביל והגלים נראים גבוהים מה. שני צעדים בחוץ מוכיחים לנו כי כמו בפעם הקודמת שבה עדיין האגם היה קפוא, קר פה מדי וילד מצווח אחד, שני הורים ופעוטה ישנה שבו לאוטו החם.
הטיול הרגלי הפך מיד לטיול אוטו תוך ניסיונות שכנוע של יהלי את שאר הנוכחים שצריך כבר ללכת לבן. אבל ה-Play Date הנוכחי נקבע רק לשלוש ועוד לא היה אפילו שתים עשרה, אבל גם יהלי לא נתן לעובדות לבלבלו. הצווחות נמשכו.
המפגש היום נקבע בספונטניות מפתיעה עת פניתי הביתה ביום שישי אחר הצהריים ואמו של בן הזמינה אותנו לביתם. כזכור בפרקים הקודמים בן ואמו ג'סי יצאו איתנו להרפתקאת ההחלקה על הקרח וכן כבדו אותנו בנוכחותם בגפרוריה בימים שיהלי עוד לא להג באנגלית שוטפת. להזמנת גומלין לא זכינו עד כה ואני התנחמתי שלפחות הם היו מספיק מנומסים להגיע, שלא כמו משפחה אחרת שתרצה את עצמה במתיקות יתר וממשיכה לחייך אלינו בסכריניות דביקה כאילו לא עלינו עליהם ממזמן.
אבל השבוע באחד מימי אחר הצהריים לקח אותי פאלו, גנן הפלאים הצידה וסיפר ששני ילדים הרביצו ליהלי ושהעניין טופל בחומרה. בדרך הביתה תחקרתי את יהלי שמיד ספר שננדו ובן דפקו עליו. הילד נראה אדיש מה לארוע ואני תוהה אילו מן מכות היו אלה. כדי לא להפוך את הארוע למטריד יותר ממה שנתפס בעיניו, באופן יוצא דופן ויתרתי על התחקיר הצולב, ופניתי לדיונים מעמיקים יותר על הפרוייקטים החדשים של פאלו. אבל כשג'סי הזמינה את יהלי מיד פתחתי תאוריית קונספירציה, שזו דרכה של אמריקה לטפל במכות, ובן יאלץ לארח את יהלי בתור כפרה כמה שעות בערבו של יום ראשון אחד. לזכותם יאמר ש-א.אהבתי את העניין ב. הם באמת זוג נחמד ו-ג. בן הוא בסה"כ ילד חמוד גמלוני מה, שובב במקצת, שבגרסה האמריקאית לא נותנים לו מנוח וקצת כמו פיל בחנות חרסינה כל העולם נלחץ ונזהר פן משהו ישבר. על ננדו כבר יש לי דעה אחרת, ואולי גם על הוריו, שמהם לא זכינו למזלנו להזמנה.
בדיווח שלאחר הארוע, יסוכם שהיה אחר צהריים נעים למדי, שוחחנו ארוכות על רובין הוד (גם לבן יש את הסרט) ובן אף רשם לעצמו נקודות זכות רבות עת נמצאו חץ וקשת מאולתרים שהרשימו את יהלי עד מאוד.
בשובנו מהכפור חיכו לנו בבית אסף, הגר, ולאונרד כהן שכנראה יבלה איתנו רבות עד למפגש פנים אל פנים הצפוי לנו בסוף חודש מאי. בעודי מתקשה להרגע מהסכום המזעזע ממנו נפרדנו כדי לצפות בדמות קטנה מתרוצצת על במה רחוקה מתוך תקווה שהפעם הסאונד יהיה קצת יותר טוב מאשר בהופעה הבלתי נשכחת לרעה של רוג'ר ווטרס אי שם בימים חמים יותר, ציין יהלי ש"אבא שר יותר יפה". אולי זה בגלל שיהלי בכלל חובב בוב דילן (הילד נוהג להרדם לצלילי Infidels בiPhone של אסף) ולאונרד כהן לא עושה לו את זה. יתכן גם שאסף מוכשר במיוחד.
אבל למרות הקור, העצים כבר פורחים פה, ואין מה לומר קדחת האביב כבר כאן. בימות פסח אחרים, נהגנו לנצל את החופש להחלפת ארונות הקיץ והחורף, אבל עכשיו למרות בגדי הקיץ בחנויות אני עדיין מתקשה בכלל לדמיין את החולצות הקצרות שבות אל חכינו במתחם שמעבר לדלתות הגפרוריה. מצד שני השבוע מצאתי את רוב ארון הבגדים שלנו מתאחסן על משענת הספה מתוך ניסיון למנוע מהגר להפוך ולפרק את קיפולי הבית שנהגו בעמל רב. גם זו סוג של מסורת...

אז להגר נמצא סוף סוף מקום בגן של יהלי וגם אצלה יהיה אפשר להוסיף לרזומה שכבר בגיל 18 חודש היא למדה בהרווארד. הרוגע שב למעוננו. גם החלטות מרחיקות לכת על עתיד לימודי או יותר נכון על חוסר העתיד שבהם מביאים מרגוע מה. בימים טובים וברוח החג אני רואה בזאת יציאה מעבדות לחירות. בימים אחרים תחושת הכשלון וחוסר התכלית (כי מה אעשה אחר כך אין לדעת) משתלטות עלי ואימה קלה מזדחלת לאיטה עת אני מתמלאת מחשבות נוגות על עתידי כעקרת בית. רק ההירהורים על חדר הכושר ובית הקפה השכונתי מפיגים אותן מעט - אם כבר עקרת בית אז לפחות חטובה. כי כשאגיע להרוארד יארד בשנה הבאה ואדווח לכל הפרופסוריות והפוסט-דוקים שאני, אני לא עושה שום דבר חשוב, לפחות אדע שמבטי הקנאה ילוו אותי בצאתי עם הגר בזרועותי. לא לכל ילד יש אמא כזו שרירית ודקיקה...

עוד משהו-
המערכת מודעת לעובדה שהמחלקה הצילומית מזנחת לאחרונה. תחושות הקבס שהמצלמה שלי מעלה בי בכל פעם שאני לוחצת על הכפתור ההוא הקטן ומסתכלת מה יצא מקשות עלי לעמוד בפרץ הדרישות לעדכונים חזותיים. אני תוהה אם להקים מגבית לרכישת מצלמה חדשה? מישהו רוצה לתרום?
אבל בינתיים וברוח אביבית אסף הנציח את פריחת הדובדבן בוושינגטון הבירה (כמו שהאתר של "למטייל" אוהב לקרוא לה בעברית), עת נסע לתערוכה שבעיר לא מזמן. ומתוך געגועים ליפן, לא נותר לי אלא להסתפק בהעתק של ההעתק ולקוות לשנה הבאה בוושינגטון הבנויה.

13/04/2009 - תגובה ללא כותרת

נשלח על ידי hili

איזה פוסט יפה. נהניתי לקרוא.

13/04/2009 - בקרוב בקרוב נעשה שיחות מ- 2 בתי קפה שכונתיים בהפרש של 3 שעות

נשלח על ידי shmoopy

תגובה זו נכתבה מהלפטופ החדש והמהמם שלי. היא נכתבה בדם - כי אין לי מקשים בעברית...

יהלי והחבר'ה

אסף טוען שאני מזניחה את הבלוג שלנו. ואני טוענת כי ימים של שיגרה אלו, ומה אחדש?
האביב המתחדש לנו בחוץ (רק מתוך עצלות איני ממלאה את הפוסט בכתמים סגולים סגולים שמתוכם אני מצליחה רק לזהות אירוסים והשאר ישארו בגדר "הפרחים הסגולים המקסימים", שם מנצח לכל הדעות), כבר מזכיר לנו, עת תכננו להרחיק עד ניו המפשיר ולבחון הכיצד חובצים את הSap - אותו נוזל שקוף הזורם בעצי המייפל- או שמא בוצרים אותו?, שהוא אינו אביב ישראלי. הגשם האביבי שיפקוד אותנו ביום ראשון ימנע מבעדנו להמשיך ולחקור את תהליך ייצורו של הנוזל המופלא לפחות בשנה זו (אין מה לעשות חייבים לשמר כמה אטרקציות לשנה הבאה) ולהמשיך במחקר המעמיק מהצד השני של הפיה, זה שצמוד לפנקייק.
מחר, יום השבת ינוצל למרות היותו שמשי מה לתחילת מסעותיו של יהלי ברחבי הבוסטריה, עת ינוע הדרדק מבית חבר למישנהו. מה שהתחיל ביומו של פטריק הקדוש אותו ניצלו בגן של יהלי לשפור עמדות והשתלמות הגננים, כך שנאלצנו לקחת את העוללים בשעה 12:30 במקום חמש שעות מאוחר יותר, נמשך ביומן פתוח, יד רושמת ואמא שתסיע את הילד לplay date התורן.
באותו היום, שבו כל ילדי הגן זכו לכמה שעות איכות נוספות עם אמאבא, יהלי העדיף ללכת לשחק עם אנשים בני גילו. כיאה למסורת הישראלית, כשנכנסתי לגן הוא ואיזבל כבר תיכננו שיהלי יבוא לבקר אצלה. רק לוחות הזמנים הבדילו בין התרבויות. יהלי רצה - עכשיו! איזבל תכננה ללכת עם אמא שלה למשרד ובכיו של יהלי המאוכזב לא עזר, הפגישה נקבעה לשבת הקרובה. גם השיחודים שלי בגלידה לא רגשו אותו במיוחד. כשכיבו את האור, הילד הועיל להגרר הביתה, להתרצות לגלידה כדי לסיים על הספה שאמא תוכל להרדם באמצע הקראת ספור אפילו שרק צהריים. בינתיים כבר שכחנו מאיזבל אבל אמא שלה דווחה בשישי שהילדה חולה. הplay date נדחה בשבוע ואם לא נזכה לעדכון בריאותי נוסף במהלך הלילה נתייצב שם מחר בצהריי היום.
עד אז אני מנסה לתהות כמה זמן זה play date? מה אומרים חוקי אמריקה? כי כשנפגשים אחרי הצהריים בישראל זה 16-17 אבל פה הכוונה זה לכל מה שאחרי 12. וכשמתחילים לשחק ב17 תמיד יש ארוחת ערב שתאפשר לתרץ את העובדה שצריך גם לחזור הביתה. אבל מה עושים כשהמפגש מתחיל ב14? מי ידע ויהפוך אותנו מאנשי הלבנט לבני תרבות? לא נותר לי אלא לפתח את תאורית השעה וחצי ולקוות לטוב, תוך ציפייה לבכי של יהלי עת אנסה להסביר לו שהגיעה עת, מה שיאריך את הביקור בעוד חצי שעה לפחות ויגרום אולי לאמא של איזבל לותר על ביקור הגומלין אי שם בעתיד.
ביום ראשון לעומת זאת נלך לבקר את אלברט. יהלי שסוף סוף מתחיל להשתלט על השפה המקומית הסכים סוף סוף גם לנדב מידע לאמא שלו ולומר שהוא רוצה לשחק עם הילד. חמושה במידע נדיב זה ארבתי לאמו של אלברט בתחילת השבוע וסכמנו בכללי על ראשון אחה"צ (כבר ידעתי שזה בערך 14) אבל הפרטים הסופיים טרם נקבעו. השבוע חלף ומארביי החדשים העלו חרס - אמא של אלברט לא נצפתה במתחם. לא נותר לי אלא לשלוח אי מייל ולבדוק מה קורה. אני והאמריקאיים טרם נפתחנו והטלפון נשאר חתום כך שרשימת הכתובות הכיתתית בעיקר משמשת להתכתבויות ענפות הכוללות בד"כ בקשות החלפת משמרות עבודה בגן.
תחת שמו של אלברט, שהוא בעצם ילד סיני למהדרין, רשומים היו בגאון שמות הוריו - ווי ג'י וווילי. לכל אחד מהם אי מייל משלו, ואני תהיתי - מיהו מי? כבר כמעט אמרתי נואש ובעודי מתכננת לבשר ליהלי שהשבוע לא נבקר את אלברט, מקדתי את עבודת הבילוש וגיליתי שלאורך כל רשימת הכתובות האמהות רשומות תמיד ראשונות. אלברט בודאי לא קופח, האי מייל הנכון נמצא. ווי ג'י ניצחה והplay date ניצל!
בינתיים כמובן חזר היום יהלי מהגן בהכרזה שדייב הוא החבר הכי טוב שלו ולי לא נותר אלא להתחיל לארוב לאמא של דייב כדי לארגן מפגש בשבוע הבא.
אבל, השבוע שיבוא יוביל אותנו לסוף שבוע אחר לגמרי, עת נפקיד העוללים בידיה האמונות של בברלי ונצא לנו לסוף שבוע של גדולים בברקשייר. מקבץ ארועים הכוללים יום הולדת וימי נישואין הובילונו עד הלום וכולנו תקווה (ובעיקר החלק הבוגר של המשפחה הזו) שהB&B שנבחר יוכיח את איכותו, שהשקט והשלווה יצברו באברינו הדווייים ושהילדים לא יספרו על האירוע לפסיכולוג יום אחד כשיגדלו. בינתיים אמא שלהם מלאת רגשות האשמה כבר רצה לאגור מתנות כי מה ינחם אותם יותר ביום ראשון בערב? אמא ואבא שחזרו או משהו בעטיפה מרשרשת? אני מהמרת על הרשרשנית הקטנה ואצה לחנות.
אני מודה שמאז שסיימתי לכתוב את העבודה על הסרט "ואלס עם באשיר" אני באוירת סוף קורס ומתקשה לחזור ללמוד ברצינות. הסרט, שלמרות בעיותיו הרבות עדיין מומלץ בעיני לראותו, היווה נושא שיחה מרכזי בחלל ביתנו עוד בימי הביקור הבפלואי. על תאור הניצוצות שעפו פה אותר, אבל מאז שניגמרו נושאי השיחה אני מתמקדת בהכנות לחופשת מאי שלנו עת נפזול לחוף המערבי וננצל שבועיים ימים כדי לאגור חויות ברות כתיבה אי שם בקליפורניה.
גם חופשת יוני כבר מתארגנת, ובכלל אני בעיקר עסוקה בלסמן תאריכי אירועים מבטיחים בלוח השנה ולחפש מקומות לינה שיתאימו לכיס ולגאוגרפיה. לא פלא שספרי הטראומה נשארים מאחור.

עוד משהו-
כמובן שחלפו להם כמה ימים. עומס המפגשים החברתיים בתוספת וירוס קטן של הגר והעובדה שבכל זאת צריך גם קצת ללמוד פה משגרים את הפוסט הזה בתחילתו של השבוע החדש. אסף יטוס מחר לוושיגטון לצלם לנו קצת עצי דובדבן פורחים ואני אמשיך לארוב לאמהות תורניות תוך ריצה אחר הגר המתרוצצת ברחבי הגן ומחפשת כתמיד מה עוד אפשר לבלוס - ורצוי שיהיה קטן ומסוכן. הילדה שמוכנה כבר לRed Door Room או בעברית טרום חובה, אולי אולי תזכה לבלות בשנה הבאה בחדר הכחול של הרווארד יארד. לצערנו מקומה המבטח כאחות של נתפס ע"י משפחה אחת שלא רק שכבר יש לה ילד/ה בגן הם גם קשורים להרווארד ולכן קודמו בתור. החצופים! אנחנו שלחנו את אמא של מרק שיש לו אחות בגילה של הגר לרחרח בין האמהות בשכבת הגיל שלה. לורה גילתה תושיה והצליחה לדוג לנו פיסת אופטימיות קטנה אבל לא מבטיחה מדי. היא לעומת זאת נהנתה מאוד מתפקידי הריגול שהוטלו עליה ואנחנו ממשיכים להאחז בפיסה שלנו, לקוות לטוב וללכת לישון. לילה טוב!

31/03/2009 - שולח תגבורת

נשלח על ידי גיא

אני שולח אליכם את משפחת חסון (לא שמעון, זוג אחר) עם שני ילדים בדיוק בגילאים של יהלי והגר. יגיעו ביולי. יהיה סבבה.

31/03/2009 - מחכים בכיליון עיניים למפגש

נשלח על ידי שמופי

San Francisco - here we come

שינויי מזג האויר הביאו אותי לחשוב

באספת ההורים האחרונה בגן של יהלי שהתקיימה השבוע אבא של ננדו עוד הבטיח לנו החדשים בעיר שלג במאי. אילולא השלג של יום שני שנחת כאן לאחר יומיים שמשיים במיוחד הייתי מתקשה להאמין. גם בשבוע שלפני בילינו את יום השני בסופת שלגים קשה שהשביתה את הגן, הלימודים, העבודה והבברליה. יום שלם בבית עם שני זאטוטים כשהאחת מהן מריירת את עצמה לדעת תוך הצמחת שיניים בלתי נלאית וניגוב נזלת על בגדיה המהוהים של אמה הסתיים מקדם מן הצפוי, לפחות עבורי, עת לזלי הודיעה כי שעורי אחר הצהריים יתקיימו למרות הכל ואני העברתי משמרת לאסף. יש לציין שלעת בוקר עת קבלתי את ההודעה על בטול השעור מרצתי הזורקת הוסיפה לנו מיד עבודה נוספת כי אנחנו כבר ממש בפיגור.

שמחתי על כן היתה מרובה עוד יותר, גם אוכל להתאוורר קצת מעודף הנוזלים המשפחתי וגם אוכל לנצל את זמני המועט לפעולות מרנינות יותר מכתיבת עוד עבודה.
אך השמחה היתה קצרה ומקדמת מדי. רק אני ועוד שני סטודנטים טרחנו להגיע. לא האינטימיות הכיתתית שנחתה עלי לפתע היא שהטרידה אותי. אחרי 20 דקות לערך גילינו שגם המרצה שלנו התעצלה ולא רק שהגענו גם נצטרך לכתוב כמה מילים נוספות עבורה. עצביי הרופפים ממילא עמדו להתפוצץ.
אבל אז כבר התחילו ימים יפים יותר. השלג נמס ובשישי בלילה נחתו פה חברינו הבפאלואים לביקור הגומלין המבטח. סוף השבוע היה מקסים במיוחד ואנחנו יכולנו להשויץ בכייף ביופין של קיימברידג' ובוסטר. המפגש המשותף נוצל גם לחגיגת פורים מקדמות שכללו אכילת אזני המן מעשה ידי, שהיו להפתעתי פשוטות להכנה. לאור דרישת הקהל ובעיקר מתוך הקושי למצוא פרג הסתפקתי במילוי שוקולד שהיה לבסוף טעים אפילו לי. אבל גולת הכותרת היתה חגיגת ימי ההולדת של ילידי מרץ- הגר, אסף ועלמה. האחים של לא ויתרו, ומיד הלאימו את יום ההולדת. כך שגם הם זכו לזרים, מתנות וכבוי נרות. הגר כמובן היתה שוות נפש לכל הארוע ורק יהלי התרגש במיוחד ודרש שנכין גם שקיות.





























באדיבות אדית וגלעד

אחרי יומיים מקסימים במיוחד התעוררנו לשלג נוסף שאמנם לא תפס אבל הוכיח שאין לנוח על זרי הדפנה והכל עוד יכול לקרות. לא נותר להוכיח שיש פה גם מוזאונים ואנחנו יצאנו לשחק בזה של הילדים שהיה ריק במיוחד ועל כן נעים מתמיד.
את פורים כאמור שעוד התחלנו לחגוג ביום שני משכנו אל הגן של יום רביעי - יום העבודה שלי שם. חמושה באזני המן ותחפושת רובין הוד אחת יצאתי עם יהלי אל הגן. נוגה שהגיעה בתחפושת כלה שכנעה את יהלי להתלבש סוף סוף וגם שאר הילדים לא נותרו מאחור. יש לציין שבגן של יהלי לא חוגגים חגים, אבל כל רצון של הורים לשתף במנהגי החג הפרטי שלהןם מתקבל בברכה וננסי ופאלו הצליחו לחפש את כל ילדי הגן, להובילם בתהלוכה מלוות פעמונים בעיקר על משקל הרעשנים שנשמעה קצת יות ר לכבוד הChristmas מאשר הפורים אבל למי אכפת. אח"כ הילדים זכו לספור מגילה אינסטנט, הכנת מסכות וsnack של special cookies הלו הן אזני ההמן הידועות. בערב אמא של קלי אמרה שהילדה ספרה שזה היה היום הכי כייף ואני נתמלאתי גאווה רבה. קצת כבוד ונחת לישראל...
הימים ממשיכים לנוע לנו בין דרגות שונות של קור וגשמומיות לימים מקסימים וחמימים כמו היום עת יצאנו לגלות איך מכינים סרופ מייפל בהפנינג שאורגן בעיר הסמוכה Somerville. בתוך גן תמוה שנועד לפעילויות גינון שונות כמה היפים עוד יותר תמוהים הקימו כמה תחנות. באחת זכינו לגלות איך מכינים את הנוזל האמיתי, באחרת השתתפנו במבחן טעימות עיוור שכלל כמה סוגי סירופים. בשלישית הוקם פסל צבעוני אינטרקטיבי שמטרתו היתה לייצר גלי שלום עולמי. ארגז כלי נגינה השלים את האוירה ורק נפילתו של יהלי לבריכת המים הקפואה קטעה את הארוע באיבו. יהלי ואסף חזרו הביתה להחליף בגדים ואני המשכתי לטייל עם מרק, חבר של יהלי, ואמא שלו אל המצודה הקרובה. בדרך גילינו שהפרחים כבר החלו להנץ. גם השלטים בככר שלנו מודיעם על חגיגות הSpringfest הקרובות. אין ספק - האביב כבר כאן!










מחר נצא אל דרום בוסטון לחוג עם האירים ועם גיא ששוב מבקרנו וזוכה בפרס המבקר המתמיד את St. Patrik's Day. אנחנו אמנם יכולים להצטרף לפורימון המקומי אבל איכשהו היה לנו מספיק פורים להשנה ונדמה כי עכשיו תורה של אירלנד.
שעון הקיץ, הטבע המתעורר לו משנת החורף והעבודות שאני צריכה לסיים לכתוב מזכירים לי שהסמסטר עוד פחות מחודשיים מסתיים. לעת סיום השנה שהקצבתי לעצמי ותחילת המחשבות על חופשתינו שתחל עם השמע הגונג של סיום הסמסטראני מתמלאה תהיות מסוג "החיים לאן". חלקים הולכים ומתרחבים שבי נוטים להגיד יפה שלום ותודה ולחזור למקורות. חלקים אחרים דורשים לעשות זאת ברגע זה. מי ניצח ואיך היה במצעד של הקדוש פטריק - בפוסט הבא.

עוד משהו -
הפנינג הבוקר האירי התגלה כפארסה צפופה במיוחד ואחרי שבת תשחורת אמריקאית במיוחד התאפקה שלא להקיא עלי וחבריה מעכו את העגלה עם הגר הישנה יותר מדי פעמים פרשתי. אסף ויהלי נשארו עוד קצת לצפות בתזמורות ובפרשים. האמריקאים התגלו כשיכורים לא נחמדים בכלל, התהלוכה נרשמה כסבירה מינוס אבל יהלי זכה ללקק סוכריה ירוקה כמיטב המסורת ואני אף הצלחתי לצלם כמה צופים שתפסו מקומות שווים במיוחד.

























































גיא שטיסתו התאחרה הצטרף אלינו כבר חזרה בקיימברידג' עת שוב התאפשר לנו לדוג לנו סנדוויצ'ים מעולים ב-Darwin's ולנוע לאיתנו אל הנהר הצ'רלס. פיקניק על הדשא כבר מזמן לא היה לנו כך שאין מה להתלונן.


ולמי שהתלונן הנה כמה תמונות משפחתיות...











הגר המריירת








גם הגר רוצה להיות רובין הוד



הגר על הסוס ואמא מזייפת ברקע


ובעצם - זו בעיקר הגר, כי יהלי ממאן להצטלם, ואנחנו? אנחנו הרי הרבה פחות מעניינים.
אביב נעים!

16/03/2009 - תגובה ללא כותרת

נשלח על ידי hili

איזה פוסט יפה. התמונה של הגר בכובע רובין הוד הורסת .

דיווח מכתבנו באלבקורקי

ההארה הגדולה שלי מכנס השיווק/מכירות של החברה, הגיעה דווקא בשעות האחרונות באג'נדה של היום האחרון, ואני ארשום אותה באנגלית כי זה פשוט נשמע טוב יותר – “New age is the religion of the business world, and dollar is the god it worships” את העובדה שאני נוכח בסוג חדש של כנסייה סיפק מי שנרשם באג'נדה כ- motivational speaker והתגלה כאיש גרום, מקריח ותזזיתי באופן בלתי-נסבל (מכל האנרגיה החיובית הזורמת בעורקיו) בשם צ'אק. צ'אק הוא חלק מהתעשייה המשומנת הסוחפת את האליטה המצליחנית המאוהבת בעצמה של אמריקה אשר מספקת את מרכלותה הפסאוודו-רוחנית דרך שמות מותגים כמו coaching, personal improvement, empowerment וכו' וכו' וכו'. הספורט הלאומי של אליטה זו הוא הגולף, שמסתבר, כך למדתי, הינו התלכדות של אסטרטגיה, שלמות רוחנית והרמוניית נפש-גוף, ולא משחק אווילי של עשירים האוהבים להתלבש לבן, לעשן סיגרים ולגזול מרחבי דשא בלתי נדלים שהיו יכולים לספק איכות חיים לסביבה האזרחית הטפילה שבסביבתם. כמו כל ענף ניו-אג'י משופשף, בבסיס תורתו של צ'אק מספר אמיתות בסיסיות כמו "שתו הרבה מים", "תהיו בעלים/נשים/הורים/___ טובים", "השקיעו 5 דקות כל יום בשיפור עצמי" ומיני קלשיאות עטופות בשמות מפוצצים כמו "מבחן ה- 4%". ההרצאה עצמה אינטראקטיבית באופן מעצבן במיוחד, מלווה בתרגילי "מוטיבציה" הכוללת קימה של הקהל (כלומר, אנחנו), קפיצות, שינון מנטרות מטופשות (כמו צעקת “yes” מחרישת אוזניים מלווה בתנועת נצחון), מסג' הדדי ועוד מיני תועבות שבאמת לקחו אותי לקצה הסבילות המנטלית שלי. וכן – הוא הראה לנו גם תמונות של הילדים שלו. יאאאק.
צ'אק הוא מאמין גדול בכך ש- “you are what you read and listen to”. בגדול, הוא אומר, נכון שהכלכלה בדאון, הלקוחות בורחים ויש סבל בעולם אבל אל תטרידו את עצמכם בזה, זה רק ייפגע באיכות המכירה שלכם. אם תקראו דברים מדכאים, תהפכו לאנשים מדכאים ואף-אחד לא יירצה לקנות מכם (בעיני צ'אק, דיכאון הוא תוצר של mind-set של מפסידנים המעדיפים כנראה לקחת כדורים על-פני המאמץ הכרוך בשיפור עצמי. שנים של מחקר ומצע עובדתי בתחומי הפסיכולוגיה, פסיכאטריה וגנטיקה לא ישכנעו אותו אחרת). זה הכול בראש. כן, כן, אנחנו מדברים על אותו סוג של זבל מנטלי דוגמת "השלום מתחיל בתוכי" מבית מדרשה של שרי אריסון. אפילו קיבלנו רשימת ספרים מומלצים לקרוא – אל דאגה, לא תמצאו שם את "הקץ לנשק" של המינגווי או את "מאה שנים של בדידות" (דיכאון – זוכרים?) . מאות שנות יצירה ספרותית אינם נחשבים בעיניי האליטה העסקית וכהני-הדת המאמנים שלה.
הגרוע מכל היה שאני כנראה היחיד שהרגיש נבוך מכל המעמד הזה. מבטים שהגנבתי לצדדים (וכן מספר פידבקים קצרים ששמעתי מאוחר יותר בערב) חשפו התלהבות גדולה בקרב המאזינים. אחר-כך עלה ה- COO שלנו למופע הסיום שהפך כעת לדרשה עסקית הנשמעה לקוחה היישר ממעמקי הרטוריקה המטיפית הנוצרית, מלווה בצעקות של השבח לאל הדולר הנענות בהתלהבות ע"י אנשי המכירות, נערי הכנסייה. רק מקהלת גוספל הייתה חסרה שם.
הללויה ...
אבל, אל בהלה. לא כל השבוע היה כזה. סך הכול מדובר היה באירוע מאורגן היטב. הרבה הרצאות מענייניות על השוק, האירגון והמוצרים. הרבה אפשרויות להכיר ולקשור קשרים עם אנשי המכירות והמכירה הטכנית של החברה ומעל הכול תחושה באמת טובה של חברה מאוד מגובשת עם תוכנית תפורה היטב לשנת 2009. בין התכנים האינפורמטיבים, שובצו להם פעילויות גיבוש במיטב המסורת האינפנטילית האמריקאית כששיא האירועים המגבשים היה ביום רביעי אחה"צ בו נערך המשחק אשר רבות דובר בו טרום האירוע – ה- dodge ball שלבסוף התגלה כלא יותר מ..... מחניים. נו, מילא.
כמובן שהיה הרבה אוכל טוב (אני אאלץ להתנזר מאוכל מקסיקני בחצי שנה הקרובה), הרבה הרבה אלכוהול, והרבה ויכוחים סוערים בין אנשי השיווק, שוכני החוף המערבי (סן-פרנסיסקו) והמזרחי (בוסטון) ואנשי המכירות הטקסנים ברובם. (כך למדתי למשל ש-global warming הוא רק המצאה של דמוקרטים יפי-נפש) המקום עצמו הוא מקום-נופש די יפהפה יש לומר, השוכן כ-20 מייל מאלבקורקי, ניו-מקסיקו, או אם יורשה לי לצטט מהסרט 'כוכב בודד' “between nowhere and not much else”. מזג האוויר המדברי היווה פסק זמן חביב מהחורף הבוסטוני אבל אחרי שבוע, הגעגועים למשפחה ולאורות הכרך עשו את שלהם.
סך הכול היה נחמד – שנה הבאה אנחנו ב- Napa Valley.

7/03/2009 - שנה הבאה?

נשלח על ידי Anonymous

אופטימיות זה חשוב!

22/03/2009 - Mass Psychology

נשלח על ידי Big Brother

What you've described sounds, amongst other things, as one of the scientologists conventions, with this charismatic speaker on the stage motivating the herd and goading them into extreme behavior. On the subject of psychology, I have recently encountered the name of Szasz, whose critique of psychology, the term "mental illness" etc are directly following Gilbert Ryle's criticism of Descartes' ghost in the machine dualism. His views are quite interesting and antagonistic to mainstream psychology. The book "The Meaning of Mind" in particular.