דיווח מכתבנו באלבקורקי

ההארה הגדולה שלי מכנס השיווק/מכירות של החברה, הגיעה דווקא בשעות האחרונות באג'נדה של היום האחרון, ואני ארשום אותה באנגלית כי זה פשוט נשמע טוב יותר – “New age is the religion of the business world, and dollar is the god it worships” את העובדה שאני נוכח בסוג חדש של כנסייה סיפק מי שנרשם באג'נדה כ- motivational speaker והתגלה כאיש גרום, מקריח ותזזיתי באופן בלתי-נסבל (מכל האנרגיה החיובית הזורמת בעורקיו) בשם צ'אק. צ'אק הוא חלק מהתעשייה המשומנת הסוחפת את האליטה המצליחנית המאוהבת בעצמה של אמריקה אשר מספקת את מרכלותה הפסאוודו-רוחנית דרך שמות מותגים כמו coaching, personal improvement, empowerment וכו' וכו' וכו'. הספורט הלאומי של אליטה זו הוא הגולף, שמסתבר, כך למדתי, הינו התלכדות של אסטרטגיה, שלמות רוחנית והרמוניית נפש-גוף, ולא משחק אווילי של עשירים האוהבים להתלבש לבן, לעשן סיגרים ולגזול מרחבי דשא בלתי נדלים שהיו יכולים לספק איכות חיים לסביבה האזרחית הטפילה שבסביבתם. כמו כל ענף ניו-אג'י משופשף, בבסיס תורתו של צ'אק מספר אמיתות בסיסיות כמו "שתו הרבה מים", "תהיו בעלים/נשים/הורים/___ טובים", "השקיעו 5 דקות כל יום בשיפור עצמי" ומיני קלשיאות עטופות בשמות מפוצצים כמו "מבחן ה- 4%". ההרצאה עצמה אינטראקטיבית באופן מעצבן במיוחד, מלווה בתרגילי "מוטיבציה" הכוללת קימה של הקהל (כלומר, אנחנו), קפיצות, שינון מנטרות מטופשות (כמו צעקת “yes” מחרישת אוזניים מלווה בתנועת נצחון), מסג' הדדי ועוד מיני תועבות שבאמת לקחו אותי לקצה הסבילות המנטלית שלי. וכן – הוא הראה לנו גם תמונות של הילדים שלו. יאאאק.
צ'אק הוא מאמין גדול בכך ש- “you are what you read and listen to”. בגדול, הוא אומר, נכון שהכלכלה בדאון, הלקוחות בורחים ויש סבל בעולם אבל אל תטרידו את עצמכם בזה, זה רק ייפגע באיכות המכירה שלכם. אם תקראו דברים מדכאים, תהפכו לאנשים מדכאים ואף-אחד לא יירצה לקנות מכם (בעיני צ'אק, דיכאון הוא תוצר של mind-set של מפסידנים המעדיפים כנראה לקחת כדורים על-פני המאמץ הכרוך בשיפור עצמי. שנים של מחקר ומצע עובדתי בתחומי הפסיכולוגיה, פסיכאטריה וגנטיקה לא ישכנעו אותו אחרת). זה הכול בראש. כן, כן, אנחנו מדברים על אותו סוג של זבל מנטלי דוגמת "השלום מתחיל בתוכי" מבית מדרשה של שרי אריסון. אפילו קיבלנו רשימת ספרים מומלצים לקרוא – אל דאגה, לא תמצאו שם את "הקץ לנשק" של המינגווי או את "מאה שנים של בדידות" (דיכאון – זוכרים?) . מאות שנות יצירה ספרותית אינם נחשבים בעיניי האליטה העסקית וכהני-הדת המאמנים שלה.
הגרוע מכל היה שאני כנראה היחיד שהרגיש נבוך מכל המעמד הזה. מבטים שהגנבתי לצדדים (וכן מספר פידבקים קצרים ששמעתי מאוחר יותר בערב) חשפו התלהבות גדולה בקרב המאזינים. אחר-כך עלה ה- COO שלנו למופע הסיום שהפך כעת לדרשה עסקית הנשמעה לקוחה היישר ממעמקי הרטוריקה המטיפית הנוצרית, מלווה בצעקות של השבח לאל הדולר הנענות בהתלהבות ע"י אנשי המכירות, נערי הכנסייה. רק מקהלת גוספל הייתה חסרה שם.
הללויה ...
אבל, אל בהלה. לא כל השבוע היה כזה. סך הכול מדובר היה באירוע מאורגן היטב. הרבה הרצאות מענייניות על השוק, האירגון והמוצרים. הרבה אפשרויות להכיר ולקשור קשרים עם אנשי המכירות והמכירה הטכנית של החברה ומעל הכול תחושה באמת טובה של חברה מאוד מגובשת עם תוכנית תפורה היטב לשנת 2009. בין התכנים האינפורמטיבים, שובצו להם פעילויות גיבוש במיטב המסורת האינפנטילית האמריקאית כששיא האירועים המגבשים היה ביום רביעי אחה"צ בו נערך המשחק אשר רבות דובר בו טרום האירוע – ה- dodge ball שלבסוף התגלה כלא יותר מ..... מחניים. נו, מילא.
כמובן שהיה הרבה אוכל טוב (אני אאלץ להתנזר מאוכל מקסיקני בחצי שנה הקרובה), הרבה הרבה אלכוהול, והרבה ויכוחים סוערים בין אנשי השיווק, שוכני החוף המערבי (סן-פרנסיסקו) והמזרחי (בוסטון) ואנשי המכירות הטקסנים ברובם. (כך למדתי למשל ש-global warming הוא רק המצאה של דמוקרטים יפי-נפש) המקום עצמו הוא מקום-נופש די יפהפה יש לומר, השוכן כ-20 מייל מאלבקורקי, ניו-מקסיקו, או אם יורשה לי לצטט מהסרט 'כוכב בודד' “between nowhere and not much else”. מזג האוויר המדברי היווה פסק זמן חביב מהחורף הבוסטוני אבל אחרי שבוע, הגעגועים למשפחה ולאורות הכרך עשו את שלהם.
סך הכול היה נחמד – שנה הבאה אנחנו ב- Napa Valley.

7/03/2009 - שנה הבאה?

נשלח על ידי Anonymous

אופטימיות זה חשוב!

22/03/2009 - Mass Psychology

נשלח על ידי Big Brother

What you've described sounds, amongst other things, as one of the scientologists conventions, with this charismatic speaker on the stage motivating the herd and goading them into extreme behavior. On the subject of psychology, I have recently encountered the name of Szasz, whose critique of psychology, the term "mental illness" etc are directly following Gilbert Ryle's criticism of Descartes' ghost in the machine dualism. His views are quite interesting and antagonistic to mainstream psychology. The book "The Meaning of Mind" in particular.

פוסט יום א'

אני אתחיל מהחדשות הטובות. שני ילדים ישנים, בית שקט כמעט מסודר והשעה עוד לא 21:00. מצד שני, אני בכלל אמורה ללמוד ולא לכתוב פוסט (מה לא עושים כדי לדחות את הקץ) ויש לי שבוע שלם לבלות עם שני הזאטוטים הללו בעוד אסף עובד קשה בערבות ניו מקסיקו. מפגש אנשי מכירות ומרקטינג נשמע לי יותר כמו נופש, אבל היי הוא מקבל על זה כסף אז מי אני שאקטר. לזכותו יאמר שטיסתו יצאה כשעתיים לפני יום ההולדת של בן (ההוא מההחלקה על הקרח), וכל שנותר לי היה לארוז שני ילדים בבגדים חצי חגיגיים, להרטב בגשם השוטף, להעמיסם על האוטו ולנסוע אל הגן שכמו שיהלי אמר "אנחנו נוסעים אליו באופן מיוחד" כי יום ההולדת נערך בGYM. כיאה למרחבים האמריקאיים הגן של יהלי כולל גם אולם בסדר גודל של גן שלם בארץ ישראל הכולל מזרנים, מתקנים ושאר אביזרי עיוף ילדים.
יהלי יצא את הבית חבוש בכובעו של רובין הוד אלילו החדש. מאז אותו יום בו הצלחנו לשכנע את יהלי לצפות בסרטו האלמותי של דיסני בגרסת החיות, זנח הילד את כל גבוריו הקודמים ומאז הוא רובין הוד. התחפושת שנקנתה בעשרה שקלים בארץ ואיש אינו זוכר אם היא אכן מר הוד או שמא פיטר פן הושמשה מיד אחר כבוד והילד מתרוצץ בבית ושולף את חרבו כנגד עשירים רשעים לעת מצוא או לחלופין אחותו הקטנה שעדיין מתקשה להחזיר לו כראוי אך עובדת על כך במרץ.
באחד מימות השבוע יהלי הסתובב עם הקופה שלו המתמלאת אט אט במטבעות מן הארץ שצצו לפתע או בסנטים בודדים המתפיחים את ארנקנו ללא שוב. "מי אני? מי אני?" צעק הילד. "אתה רובין הוד" עניתי כמובן. "לא", התעקש הרובין, "מי אני פה? למי אני מחלק את הכסף". "מי עני?" הבנתי סוף סוף, ומיד הפכתי ממריאן לאשה עניה הזקוקה לחמישה סנט כדי להאכיל את ילדיה המרובים.
לעיתים בוחר יהלי להיות נב-נב, ארנב הפלא החוגג יומולדת שבע עת השריף הרשע גוזל ממנו את מתנתו - מטבע נחושת. כי נב-נב הוא בן שבע, כי הדבר היחיד שיהלי רוצה יותר מאשר להיות בן חמש הוא להיות בן שבע כמו נב-נב זה.
ה-GYM הגני המה ילדים בני חמש לערך ואוסף הורים אחראיים. הגר השתלטה מיד על העניינים ורדפה אחר קופסאות המיץ. יהלי הצטרף לחברתו נוגה ששבה סוף סוף מחופשתה המשפחתית ולהתרוצצות אינסופית במרחבי החלל הג'ימבוריי.
באופן יחסי היומולדת היה יחסית מושקע. האוכל באמת כלל בעיקר בייגלה וצ'יפס אבל הפעילות האמנותית כללה צביעת קרניים של קרנפים והדבקתם בעיניים עצומות אי שם בין האף והטוסיק ומשחק רב משתתפים של "המלך אמר..." בגרסת "Simon Said..." האמריקאית. אחר כך חזרה ההמולה הכללית שנגדעה רק לכדי זלילת Cup Cakes כי אין אין אין חגיגה בלי בלי בלי בלי Cup Cakes. סוף סוף קצת שקט.
אבל בין לבין זכיתי לבקשת סליחה מילד אחד שאפילו לא הרגשתי שנתקל בי והגר זכתה לבקשת מחילה מילד אחר שהתנצל בשם ילד שלישי על שפגע בה. בתור ההורה האחראי עליה פספסתי את האקט המכונן, אבל אין מה לומר - אמריקה!
יצאנו עייפים ומרוצים בדיוק בשעה חמש כמובטח בהזמנה אל הגשם השוטף, שמחים לגלות שהסופ"ש כמעט נגמר ומחר כבר תבוא בברלי להציל אותנו.

קופסאות קרטון במערב-בורו

דווקא ביום שלישי האחרון הגעתי לעבודה בלי רכב. נסיעה לא יעילה בעליל שארכה מעט יותר משעה ב-T של בוסטון הביאה אותי ל- Boston College בברוקליין, שם חיכה לי שלומי מהעבודה – שהתנדב לתת לי טרמפ. מילותיו הראשונות היו "נו, פול דיבר איתך כבר?". כתגובה למבטי המבולבל, הוא הוסיף "מה, מפטרים היום – לא ידעת?". הסברתי לו, שאני כרגיל האחרון לשמוע ידיעות/שמועות בחברה. אחר-כך שקעתי בקדרות משהו עת דמיוני מתחיל לשוט חופשי – זה פשוט נראה הגיוני להפליא. כבר תקופה שאני חושד שפול זומם משהו כלפי, והנה ההזדמנות המושלמת הגיעה. יכולתי לראות את התמונה לפרטי-פרטים. אני מגיע למשרד, תולה את המעיל בקיוביקל, ושתי דקות אחרי, כשאני חוזר ממסלול הבוקר הקבוע עם כוס הקפה הדלוח בידי, את פול מציץ במשרדי (או יותר טוב – שולח לי מסר ב- MSN), קורא לי למשרדו.
אני נכנס, מתיישב. הוא מתחיל למלמל בגמגום על החברה, איזה רבעון מצויין היה לנו, התוכנית ממשיכה אבל הנוף המאקרו-כלכלי והויזיבילטי שנפגע מחייבים התייעלות. על כך שאני עושה עבודה מצויינת אבל החברה חייבת להתמקד ב- 2009 ב'לחם וחמאה' (ואני הרי תמיד מתבקש להתעסק בעוגות קצפת ודובדבן). אני רוצה לצעוק – אבל מה עכשיו? איך אני מסתדר עכשיו? בלי עבודה? בלי משכורת? בלי ויזה? עם התחייבות לשנה שכירות ו35 פריטי איקאה, אבל כל מה שאני מסוגל לחשוב עליו זה איך לעזאזל אני חוזר הבייתה ממערב בורו העלובה ללא רכב. אני לוחץ את ידו של פול ברפיון, ממלמל משהו פתטי והולך למשרד של סטיב מה-HR. סטיב נותן לי נאום מוכן מראש וערכת למפוטר (בארה"ב לא מפטרים אלא 'נותנים ללכת' I was let go). הוא אומר לי שעו"ד ההגירה ייצור איתי קשר. אני חוזר לקיובקל שם מחכים לי שני ארגזי קרטון לארוז בהם את מעט חפצי. אני מניח שזה זמן טוב להתקשר לעדי להודיע – אבל מה אני בדיוק אומר לה?
"הכול בסדר?" – קולו של שלומי קוטע את מחשבותי בחדות. "כן" אני עונה "אני מקווה שיש לי עוד עבודה". "אה, יהיה בסדר. אתה יכול להניח שלא יפטרו אותך עד שהביאו אותך כל הדרך לפה". אני עונה לו שאני חי על-פי המוטו ש"ההנחה היא האימא של כל הפאשלות" אבל מקווה בלב שהוא צודק.
ברגע הראשון לכניסתי למשרד הכול נראה רגיל, אבל מבט מדוקדק יותר מגלה תכונה לא טיפוסית. עמנואלי (מנהל המוצר האיטלקי (המנהל, לא המוצר)) מסתובב במסדרון כאחוז-תזזית, ג'ון מהפיתוח (בחור גבוה למדי) משקיף מעל המחיצות, תר אחרי אנשים מצויידים בקופסאות קרטון. עובדים אחרים מנהלים תצפיות על משרדם של שני הפולים – קרגנולה וקראן, נושאי הנטל המרכזיים בפיטורים הפעם. אני ניגש לעמנואלי ושואל אותו "נו, התחיל כבר?" כאילו מדובר בדבר שאני כבר יודע עליו לפחות שבועיים ולא משהו שלמדתי על אודותיו 15 דקות לפני. "התחיל" הוא אומר ומספר לי על שניים מהפיתוח שפוטרו כבר. אני לוקח אותו הצידה לחקירה צולבת ומגלה שקבוצת השיווק הקטנה שלנו בטוחה. אני נושם לרווחה אבל לא באופן מופגן מדי, וצועד במסדרון החיצוני לכיוון המטבח, ואז במבט חטוף מן החלון אל רחבת החנייה זה מכה בי ...
שני עובדים המוכרים לי בפנים בלבד צועדים ברחבה לקראת אחד הרכבים, האחד עוזר לשני לשאת את ארבעת ארגזי הקרטון שלו. הם מעמיסים את הארגזים לתא המטען. החבר לוחץ את ידו של העובד המפוטר שאחר-כך נכנס לאוטו ונוסע לדרכו. אני לא מכיר אותו, אבל אני חושב לעצמי שייתכן שזה מישהו שעובד בחברה כבר ארבע שנים או יותר. אולי הוא אהב את העבודה או אולי היא הייתה רק רוע הכרחי לשלם את החשבונות אבל הוא מחר יקום בבוקר וישאל "מה עכשיו?" ואיך מוצאים עבודה בארה"ב שלאחרונה מפטרת מאות אלפי עובדים בחודש אחד.
כי ככה זה באמריקה. כל הסיפורים על פיטורים מהיום למחר, על ארגזי קרטון וקיוביקל ריקים, על מחשבים שנחסמים. חברים – זה הכול נכון. כי בארה"ב – רק בגלל שיש לך social security number, זה עוד לא אומר שיש לך social security. זהו הצד האפל יותר שבצדו השני המסים הנמוכים, הסיילים הגדולים והפוטנציאל התיאורטי להתעשרות מהירה. העובד בתאגיד הוא חסר כל כוח מיקוח או התארגנות. אני מנסה לחשוב האם המצב בארץ הוא טוב יותר – הוא בהחלט מדרדר במהירות למודל האמריקאי כשכל שנה כוח האיגודים המקצועים נשחק (לא בהיי-טק. שם הוא מעולם לא היה קיים). ועם זאת - אני חושב על מספר חברים מהארץ שפוטרו לא מזמן – אני מניח שברמת המאקרו מצבם לא שונה בהרבה, אבל כולם המשיכו לקבל משכורת לפחות לחודש, חלקם אפילו לארבעה חודשים ויותר. לכולם יש עדיין רשת בטחון פנסיונית כזאת או אחרת. ומעל לכול, מהדהדת גם הניראות של כל זה. התחושה שהעובד הוא משאב נידף, חסר-כוח, dispensable – ברקע חסר רק קולו של שוורצנגר “you have just been erased”.
אני מנסה להסביר את זה לעמיתי האמריקאים, אבל אני מרגיש שהמסר לא עובר. הם לא מכירים דרך אחרת ולא לגמרי מבינים מדוע אני מזועזע כל-כך מהחדות של כל זה. אחרי הכול, אני נשאל "אתה היית רוצה להישאר במשרד כשכרגע פיטרו אותך". האמת, אני עונה, רק חצי ברצינות - אני בלי רכב היום כך שלא ממש הייתה לי ברירה, אבל אני מייד מוסיף שכמובן שלא, אבל הייתי רוצה להשאיר את החפצים במשרד לעוד שבוע-שבועיים, להיפרד מהחברים בניחותא, אולי לחזור לעוד יום יומיים לחפוף, ולקחת את שארית חפציי. "ומה עם כל המסמכים הפרטיים שעל מחשב? או מוזיקה שאני מחזיק עליו?". אני מייד מעודכן בחומרה שהמחשב הוא לא רכושי הפרטי ואני לא אמור להשאיר עליו מסמכים שאינם בענייני עבודה. אני מוותר.
ב- 11:30 פול קורא לנו לחדר הישיבות. התהליך הסתיים. כל המפוטרים עזבו. אנחנו, הניצולים, מקבלים עידכון. הוא מתחיל למלמל בגמגום על החברה, איזה רבעון מצויין היה לנו, התוכנית ממשיכה אבל הנוף המאקרו-כלכלי והויזיבילטי שנפגע מחייבים התייעלות. על כך שכל המפוטרים היו עובדים מצויינים אבל החברה חייבת להתמקד ב- 2009 ב'לחם וחמאה' ועוד ועוד
ב- 12:00 חוזרים לעבודה והכול מרגיש כרגיל, כאילו לא קרה כלום. בדרך למטבח לארוחת צהריים אני נתקל בעוד עובד נושא ארגז קרטון. כנראה התעכב קצת באריזה. גם אותו איני ממש מכיר (לא מפתיע, נכון?) אבל אני רואה אותו כמעט כל-יום. אני פתאום נזכר באירוע חברה בקיץ בו ראיתי אותו עם הבת שלו. אני חושב שהוא קם בבוקר, נפרד מהמשפחה בדרך למה שנראה כמו "עוד יום במשרד" ועכשיו הוא בדרך הבייתה, מובטל. אני ממלמל "שלום" כלפיו במבט מושפל וחומק למטבח לאכול.

שאלתם 'איך משפיע עלינו המיתון הכלכלי?' – הוא משפיע ככה.

23/02/2009 - קרקר ומרגרינה

נשלח על ידי גיא

אתה חייב להתמקד מיד בלחם וחמאה. עם קצפת ודובדבים לא קונים במכולת.

אמריקה התחרפנה

הימים ימי חורף. כמעט.
כבר הספקנו להיות מצוננים (אני עוד סוחבת הררי טישו מסביבי אבל שאר בני הבית נראים כבר בריאים למדי). כבר נהגתי בשלג, בחושך בחלונות לא מנוקים ביסודיות רבה מדי (מי ידע ששלג לא שקוף?). כבר קנינו מזחלת למרות בגדי הים התוקפים את החנויות בימים קפואים אלה. בינתיים צצו כמה ימי חום (יחסי) שהמיסו את שאריות הלבן לבן ולנו נותרו רק כמה כתמי קרח מכוערים למדי שרק הררי בדלי הסיגריות הקפואים שנוצרו מזריקות אינסופיות אל תוך השלג מתחרים בכעורם.
הסמסטר החל ואני נעה בין דינמיקה קבוצתית לקורס בטראומה. בין לבין אני ממשיכה להתראיין, להתרוצץ ולגלות ששוב אין מספיק זמן ביממה. בייחוד לא כשאני חולה. שוב לא הלכתי לחדר הכושר האלמותי. כשאחזור לנשום אני מבטיחה להשלים.
כיאה לחורף אנחנו מנסים לבדוק כל אטרקציה חורפית אפשרית. לפני כשבועיים יהלי ואסף חנכו את עונת הסקי בעוד הגר ואנוכי מטיילות לקפה הקרוב לקריאה של בוקר.
למחרת ביום יפה במיוחד נסענו לבוסטון יחד עם בן - מהגן של יהלי, כדי לחנוך את משטח הקרח שבמרכז הפארק. אוחזת ביהלי הנופל ללא הפסקה, נאלצתי להודות שזה הרבה פחות כייף. מה לעשות הגב שלי לא עומד תחת משקלו של הילד. מצד שני סבוב אחד נטול צאצא הספיק לי כדי להודות ש-א. זה בכלל לא קל כמו שזה נראה, וב. הנעליים האלה ממש אבל ממש לא נוחות. מי הסאדיסט שהמציא אותן?
אז, החיים נעים במסלולם, והיאוש כמעט נוח ולי נדמה שאין ארועים מרגשים דורשי דווח. הגר אמנם אומרת את מילתה הראשונה "תודה" ללא הרף אבל סנסציות מרשימות לא נרשמו.
אני כמעט ושולפת פוסט מגרה כי כמו שאמרה אדית- זוהי שנת החורף שלנו (ואני רק תוהה למה אנחנו עדיין ערים בלילות האלה במקום להיות דובים גדולים וישנים. להגר הפתרונות כמובן...). אבל אחרי שבוע של חולי-מה אני מנסה להתאושש ולשכנע את עצמי שאני כמעט בריאה. הררי הטישו הנערמים פה רומזים אחרת. אני מנסה להתרגש מהבחירות הקרבות לקיצן ברגעים אלו ממש ובעיקר מתבאסת לגלות מחדש את הדיסאוננס שלי עם הארץ. הגעגועים רבים, אבל האם במדינת ביבי את ליברמן אני רוצה לחיות?
שוב אני מפתחת תודעה חברתית. הכל אשם הרדיו המלווה אותי בשיטוטי הראיונות שלי לאחרונה. NPR - רשת הרדיו הציבורית מגלה לי שיש עולם שם בחוץ ואפילו די מעניין. זה נכון שהשבוע התחנה עוברת משבר עת נוחת כאן הוולנטיין בסוף השבוע והם מנסים למכור תרומות לתחנה במסוה של תריסר ורדים עבור הסכום הפעוט של $150. 600 שקל? אני תוהה? זה נכון אנחנו בעד התחנה אני גם ממש אוהבת את בן זוגי אבל 600 שקל על זר פרחים לוולנטיין? אמריקה התחרפנה. כי השירותרום הזה נמרח ונמרח וחוזר על עצמו בערך חמש פעמים בשעה, ואני כבר יודעת שהפרחים מרהיבים, והחדשות נהדרות והלב מלא שירה. אבל בין דבקיקיות אחת לשניה אני מקבלת דיווחים על מצב האומה והעולם והחיים שם שמחוץ לבועה. ולא אנחנו לא במרכז החדשות. יש עוד כמה נושאים שמעסיקים את הרדיו שלי. לפני יומיים פרשן אחד הרגיע את עם ישראל של אמריקה שאובמה לא נדבק בחיידק הסוציאליזם ואפשר להרגע. היום בעודי תוהה וטועה בחזרה מעוד ראיון אסף עדכן אותי בחוויות היום אשר בעבודה. אז גם בביגבנד מצמצמים. ואפשר סוף סוף לענות לכל המתעניינים שאנחנו סוף סוף מרגישים את המצב. לא פוטרנו אבל תרמנו כמה ימי חופש שגם כך היו מעטים מדי. כן כן, חווית האנשים וארגז המפוטרים הגיעה אל ווסטבורו. ולמי שחשב שרק בסרטים האזרח התמים קם בבוקר הולך לעבודה ואחרי שעה בועטים בו החוצה ללא התראה, טעה. ככה זה באמריקה. שלום ותודה.
בכלל האמריקאים הרבה פחות מרשימים אותי לאחרונה. הורי הגן שלנו למשל. איפה שיח האמהות המקשקשות בגינה? במקום אנחנו פותחים יומנים, מנהלים התכתבויות מנומסות במייל ובינתיים זכינו לארגן שני Play Dates ולהגעל ממשפחה אחת שנפנפה אותנו בצביעות דוחה במיוחד. הנימוס הנוטף בדביקות מכל הורה וילד מקשה לשמר איזו תחושת אמינות, כי מי יאמין לילד בן 5 שפוגש את יהלי השבוע בגן לאחר שבילה אחר צהריים פה בגפרוריה וכל שיש לו לומר זה איזה כייף היה לבוא אליך ותודה שהזמנת אותי לחוס תחת קורת גגך. ואני רק תוהה כמה זמן הם התאמנו על זה בבית.
וזאת דווקא היתה אמא שאנחנו ממש מחבבים, זה רק אנחנו מהלוונט שלא מסתדרים עם הטוקסידו והשפה.
גם חברותיי ללימודים מקשות עלי להבין את אמריקה. שרה שאלה אותי השבוע האם כולם קבלו A בכל הקורסים או שזה רק היא. ננסי חוותה דעה לגבי הערה שלי בכתה. זה היה נטול נימוס במיוחד. אז מה? נפתחנו? אתם שם באמריקה - אתם או מנומסים או גסים?
אני מודה שאני עייפה. האם זה הלם התרבות שקורס על ראשי מחדש או שמא גיליתי סוף סוף את מעטה הזכוכית? נדמה כי ישנו איזה Secret handshake שפספתי.
אני תוהה אם החיים בארץ מאירים יותר פנים סתם למשפחה אחת נורמלית, שאינם עולים חדשים, יש להם פרנסה והכרות מה עם השפה. האם אנחנו נחמדים יותר? האם אנחנו מקבלים יותר? כי אפילו הישראלים פה נדמה נדבקו מה בחיידק האמריקאיות, הספונטניות נעלמה ורובם לא מאוד מסבירים את פניהם לתייר המנסה להשתלב, להוריד את תוית הנדודים ולנוח.


עוד משהו-
בינתיים אני מגלה שיתכן ולבני נצחה. אני תוהה אם לשמוח. בגרסת ה"רק לא ביבי" יש בי מעט שמחה, אבל הרבה אופטימיות לא צומחת בי. למרות היותה מיעוט והיותי בעד קידום נשים, ציפי היא לא אובמה ואני מתקשה לקוות שהיא תביא לשינוי המתבקש.

כן, כן אתם תוהים, הכיצד לבני כבר יומיים סוג של מלכה ואני עוד מדברת על אולי. כיאה לעתונות החופשית של אמריקה (מישהוא רוצה זר חמציצים תמורת תמיכה בחופש הבטוי שלי ופרדה מכמה ניירות ירקרקים?), הפוסט צונזר באכזריות ע"י אסף שטען בהגיון שהידיעות המרעישות ההופכות את ביג בנד לעוד חברה נורמלית בימים טרופים אלה, עדיין לא הפכו לנחלת הכלל. אסף מבטיח דווח נרחב יותר מהopen-space האמריקאי בפוסט הבא, ואני העדפתי לשמר את כל מילותיי ולשחררן למרחב האינטרנטי באיחור מה. לבני תתגבר על זה.

13/02/2009 - לפחות בחוץ שמש

נשלח על ידי חמו

אז לנו באמת אין את אובמה (שבינתיים נראה לי קצת טובע בין הררי התקוות שתלו בו, אבל זו כמובן אינטואיציה של אחת שלא קוראת עיתון ולא רואה טלוויזיה...), ותוצאות הבחירות מבאסות למדי (מחנה השמאל!? תזכירו לי?...). אבל - שמש! משכנע?

13/02/2009 - לחמו ולשמש

נשלח על ידי עדי

ברגעים אלו ממש ששבתי מן הכפור של עוד ראיון אחד מייגע, אני מוכרת מיד את כל נזיד העדשים שלי תמורת קצת שמש. מישהוא קונה?

15/02/2009 - ניצחון פירוס

נשלח על ידי Anonymous

אל תתבלבלי - התקווה הלבנה החדשה נצחה רק לכאורה: היא שיחקה משחק על סכום אפס עם ברק ועם ג'ומס וכך בדרך היא השמידה כל מה שמסמולה

16/02/2009 - סקי אמרתם?

נשלח על ידי שמופי

אפשר לבנות עליכם בשנה הבאה בלייק טאהו הבנוי? סקי דו משפחתי? איזו התרגשות!! בינתיים נסתפק בביקור שלכם בבית שעדיין אין לנו.. תחזיקו אצבעות - תחילת מרץ חיפושי הבית מתחילים...

סתם יום של חול

אז זהו יש נשיא חדש בבית. יהלי, בגן של השמאלנים מהרווארד צפה בטקס ההכתרה במחשב של פאלו הגנן בונה האיגלואים (אם אזכור אנסה לצלם את מערת השלג המופלאה). לא נרשמה אצלו התרגשות גדולה מדי, למרות שהוא יודע להגיד שאובמה גר בשיקגו ועכשיו הוא עבר דירה. אני צפיתי בתחילת ההתכנסות המכובדת במסכים שבחדר הכושר החדש שלי. כחובבת פילטיס מושבעת ניסיתי עוד בחודשי הגעתנו לחפש לי מקדש אימונים חדש. לצערי התגלתה בוסטר כאנטי-מעוז (איפה דליה מנטבר כשצריך אותה?), והמקומות המועטים שמצאתי מציעים רק מיטת עינויים ללא שאר המכשירים החביבים עלי במחיר מינימום של $50 לשעור. כסטודנטית ענייה נאלצתי מיד לחפש לי אפשרויות מיצוק אחרות, ולאחר סמסטר עמוס אין כמו חופשת הסמסטר כדי לפתח תקוות להתחלות ספורטיביות יותר. כיאה לאמריקה, עת נרשמתי מיד זכיתי בשני מפגשים עם מדריכת כושר. המפגש הראשון הסתיים בהליכה כאמור אל מול מסכי הטלויזיה, ואני שלראשונה בחיי אוחזת במנוי לחדר כושר נדהמתי לגלות עד כמה משעמם ללכת ולא להתקדם לשום מקום.
יתכן, שכיוון שזהו מצבי הקיומי כרגע, אין כמטאפורה זו של צעדה לאין קץ אל נוכח השינויים בפני האומה כדי לתאר את הלך הרוח הנוכחי שלי. אבל לפני שאגלוש לדיונים אקזיסטנציאליסטיים אספר רק שאסף שהיה הכי נפעם מארועי השעה זכה לצפות בנאום ובאיש לעת ערב במרחב האינטרנטי בעוד הגר מהדסת לה מסביב תוך סרוב עקשני ללכת לישון. השעה שוב היתה אחרי 22:00 כשנרשמה הכנעות מצידה וסוף סוף השתרר שקט בבית.

הגר מכה שנית... (בברלי מצחקקת ברקע. לא צולם ב22 בלילה. למי יש כוח לתעודים בשעות שכאלה)

אבל השבוע האחרון של חופשת הסמסטר שלי החל ביומו של מרטין לותר קינג, שזכה ליום חופש משלו ולהיות מקוטלג אצל יהלי בתור איש חשוב (בכל זאת לא לכל אחד יש יום על שמו). הגר אופסנה אצל בברלי ואבא שלה כרגיל בילה את שעותיו בפרנוס המשפחה. יהלי ואנוכי פנינו לקצת עבודות בית (כביסה ובישול קינואה) ואח"כ הצלחתי לשכנע אותו בעמל רב, כי הילד מכור לסולמות וחבלים, לצאת איתי אל השלג להתפלש קצת ולעשות צורות מצחיקות.

אחרי שבועיים שבהם לא ראיתי אור יום בסופי השבוע סוף סוף ניצלנו את היום הנעים (רק 0 מעלות) לבדוק מה חדש בהרווארד יארד

ולטפס על כל פיסטין לבן אפשרי. יהלי כמובן נזקק לחילוצים מתוך השלג הרך ולי לא נותר אלא לשקוע מלוא ג'ינסי ולהושיע את האומה. שלג זה קר!

יהלי מטפס ההרים

יהלי נלחם בצלמי הפפרצ'י

מנוחת לוחמים

רטובים ומרוצים שבנו הביתה, ומאז אני ממשיכה בלשחק עקרת בית. היום צפויה הכנת גרנולה בייתית. כמו שאסף אמר תמורת $2000 למדתי בשני סופי שבוע להכין גרנולה שכזו, או בגרסה הרשמית - היתה סדנאת קול ואחת, מישל, הביאה גרנולה, אז עכשיו יש לי מתכון:

3tbsp unsalted butter
1/2 cup brown sugar (white works fine, too)
1/2 cup honey
2 tsp vanilla extract
1/2 tsp ground cinnamon
1 cup water
4 1/2 cups rolled oats
1 cup cashews
2/3 cup golden raisins

Preheat over to 250 degrees. Melt butter in a saucepan over medium-low heat. Add sugar and cook until melted. Stir in honey, vanilla, cinnamon, and water. Add remaining ingredients (but not raisins). Stir together, coating completely. Bake on a really large (or 2 smaller) baking sheets with edges, stirring occasionally until brown and dry. (If your pans aren't non-stick, first spray with non-stick spray) Usually about 1 1/2- 2 hours. Cool on the baking sheets. Add raisins and toss.

You can also add other nuts or dried fruit

בינתיים באו מנקי שטיח הבז' שלנו, שסובל הרבה את כל האוכל שנופל ליהלי או בגרסה של הגר - נזרק אחר כבוד אל מרחבי פינת האוכל שלנו המוצבת על שטיח הבז' (רק האמריקאיים יכולים להגות שטות שכזו). אז הגרנולה כבר בתנור, הכלים במדיח ואני יכולה לשוב לכתוב.
אז איך היתה סדנאת הקול? דווקא מעניינת. שרנו הרבה, המינו, נשמנו וקשקשנו. קורס נוסף חלף ולי יש עוד עבודה לכתוב, שבנסיונותי להאריך מעט את החופש הזה אני דוחה ודוחה. כי כמו שאמרה לי אינס הבוקר בגן - עכשיו כשלא מתחשק לי לחזור ללמוד אני יכולה להכריז על עצמי סטודנטית אמיתית. אצלי כמובן, מתווספות לכל מיליון שאלות קיומיות, האם זו תכליתי ואם לא, אז מה כן? היי, רונן, יש לך קצת עבודה? שמעתי שזו תקופה מצויינת לחפש...
בינתיים אני בוחרת שלא להחליט שזו כמובן החלטה בעצמה, ולכן אני עסוקה עד מאוד בחיפוש אתר לחלק המעשי של לימודיי שאם אשרוד את שני הסמסטרים הבאים עלינו לטובה, סוף סוף אוכל אולי לגלות באמת איך זה עובד. עד אז צפוי לי קורס בטיפול בטראומה וגם דינמיקה קבוצתית והרבה חדר כושר, בתי קפה, ספרים ועבודות.
אז אובמה נכנס לתפקידו, המלחמה נגמרה (כך שמעתי מהסטודנטית הפלסטינאית שלמדה איתי בסדנא, תוך דווח על כמה הרגנו בעודה לובשת חולצת "Free Palestine". ואני מודה שלא הרגשתי בנוח עם כל היחצנות הזו שלה. ומה איתנו? רציתי לשאול, ואז נזכרתי שמה שאני מרגישה זה בעיקר בושה), הסמסטר מתחיל. הכל כרגיל.

וכמו תמיד, אנחנו מתגעגעים הרבה. תכתבו, שנשמע מה חדש גם אם אין.

נשיקות,
אני

22/01/2009 - עבודה?!

נשלח על ידי רונן

אוי, אך הייתי רוצה...

22/01/2009 - אצלי יש חדשות ישנות

נשלח על ידי גיא

טוב, לא ממש מפתיע. חזרתי לג'מיני. היי, זו עבודה!

שלג על עירי

לאחר שלושה ימים של צעדה בינות לשאריות השלג שהפכו לקרח מלוכלך, הגיעה ה"סופה" המובטחת וציפתה את העיר בקצף לבן ויפיפה.
סוף השבוע שלי עבר בנעימים בשיר וזמר בסדנאת קול המתפרשת על פני שני סופי שבוע. עוד בדיחה שלי שהפכה למציאות. מלווה בחברתי ננסי, ילדונת מטנסי, הרגשתי מספיק אמיצה לזייף בצוותא.
יהלי כזכור רק רוצה שלג, וגם אנחנו עדיין נפעמים מהפלא הלבן. מחוסר שיתוף פעולה של דוגמני הבית אנחנו שוב מסתפקים בתיעוד איתני הטבע ללא הפלא האנושי הפרטי. מצד שני לא רק מזג האויר הקסים אותנו הסופ"ש ובעודי מטפחת את קולי הגר הפליאה לעשות בדרכה היא:



בסופ"ש הקרוב הטמפרטורות אמורות להגיע ל-0 פרנהייט ואחרי המרה קלה מקבלים 17.778- שזה לכל הדעות קררררררררררר. או אז אפנה לחלק השני של הסדנא המופלאה ואסף יוכל להמשיך לענג שני אנשים קטנים ומשועממים ולקוות לימים חמים יותר בהם אמא בבית.

ועד אז,
לילה טוב (כי שוב לילה פה)
נשיקות וסיום מלחמה מהיר


14/01/2009 - וואו -

נשלח על ידי Anonymous
היא כבר הולכת!!!!

כמה טוב שבאנו הביתה? – פוסט משוחזר

את הפוסט הזה התחלתי לכתוב עוד ביום נחיתתנו. עודף עייפות והתקף שיעול אחד גרמו לי אתמול לסיים אותו, לא לשלוח וגם לא לגבות. אסף הרשה לי הבוקר לקלל אותו ואת המק שלו שנתקע, קרס ועימו עבד הקובץ לעולמים.
בצער רב אני מנסה להיזכר ולשחזר ואני מדמיינת את עצמי יושבת פה בקפה שלנו, כותבת את הפוסט מחדש על הלפטופ שלי בטרם אשוב לספרי הפסיכולוגיה (מה לעשות, חוזרים לשגרה ויש לי קורס אינטנסיבי הסופ"ש). בינתיים גם אין לי עדיין לפטופ ואני אנצל את רגשות האשמה של אסף כדי לשכנע אותו לשבת ולהקליד. מה שבטוח – הפעם יהיה תיעוד למילים.
יום חמישי היום. יהלי ואנוכי צעדנו בשלג שנשאר מאתמול בלילה אל הגן. זה השלג הראשון שלו ויהלי הנפעם הסכים להודות שהוא מתרגש אפילו שהוא רציני וש"שלג זה מה שהוא הכי רוצה".
כבר באוטו, בדרך מניו-יורק הספקנו לגלות שהזמן לא עמד לו מלכת בעוד אנו מבלים בארץ הקודש והחורף סוף-סוף הגיע באופן רשמי. יש משהו מלא הוד בלבן לבן הזה שמרגש אותי תמיד. אולי בסוף החורף אני ארגיש אחרת, אבל עכשיו לא נותר לי אלא להצטרף לקריאות החדווה של יהלי ולהשאיר טביעות בשלג שהפך בינתיים לקרח (בעזרתו האדיבה של הגשם שירד אתמול וקצת טמפ' נמוכות) תוך התעלמות מכוונת מהאזורים החומים והמלוכלכים, כי אין דבר דוחה יותר מהשלג שבחל להתלכלך. אסף הבטיח חידוש מלאי אחה"צ ואז אולי אצליח גם לזכור לשלוף מצלמה ולתעד.
אז שוב אנחנו כאן. בבוסטר המעתירה. הטיסה עברה בשלום, גם אם לא בתענוג רב מדי וכן גם הנסיעה באוטו מניו-יורק הביתה. אני מתקשה שלא להיזכר ביימות הקיץ, עת נחתנו פה עם הרבה יותר מטען ועייפות, אל מרומי הקומה ה-14. נוף מרנין אין לנו, אבל כמו אז מיד אישפזנו את יהלי אל מול מיקי ידידו בעוד הגר שמחה להנות שוב מקרקע מוצקה ולהתנועע במרחב בגודל סביר. 2 דקות של שקט איפשרו להתחיל לפרוק את המזוודות שבעמל רב דחסתי לתוכן את כל מתנות החנוכה, במבה וכמה בגדים חדשים שאיכשהו הספקתי לרכוש.
אח"כ כאילו כלום, יצאנו כמיטב המסורת עם ילדים מג'וטלגים ל-Target כי העגלה של הגר נשברה. אז ניצלנו את העניין כבר לחידושי מלא והתעדכנויות. אסף, כרגיל, הצליח להתברבר ואנחנו, כרגיל, שכחנו לקנות כמה דברים. אין ברירה – נצטרך לשוב.
החיים חוזרים לשגרה ואני מצליחה סוף-סוף לנוח קצת מהביקור הזה שהיה לבסוף כל-כך אינטנסיבי ומעייף, אבל מהנה כמובן.
רק 5 חודשים באמריקה והחלב נראה קטן מדי, האנשים אנטיפטים מדי והנהיגה מזעזעת מתמיד. אבל לגבינות יש טעם, הלחם מוצק והחברים שלנו פה. או שם?
אולי כמו שאסף, חבר של יהלי מהגן הישן, הסביר לנו – גם אני צריכה סביבון עם כיתוב כזה של נס גדול היה פה/שם. זה נהיה מאוד נבלבל ...
אבל כזכור, הייאוש כאן יותר נוח ואני לא חשבתי שכל-כך מהר אזכה לספר על נפלאותיו, שאתגעגע לנימוס האמריקאי שגם אם הוא מזויף, קוסם לי הרבה יותר מהטחת גסות הרוח הכל-כך כנה בפני בכל פעם שיצאתי מהחיק המשפחתי-חברתי אל כלל עם ישראל החם והדביק.
שלום בוסטר – הגענו. שבתי לבועה היקרה שלי נטולת העיתונים, הרדיו המרעיש ומטרטר בקולי קולות והדיווחים האינסופיים מהשטח. שנים של חוסר התעניינות מכוונת (שלא נובעת מחוסר עניין אלא בעיקר ממחסור בכוחות נפש) מקלות עלי כנראה להרגיש פה יותר בבית ולהתעלם מהקורה בארץ במין תנוחת בת-יענה שכזו. אני עדיין קוראת את "אישה בורחת מבשורה" ואין מדכא מזה לגלות שטרם הספיקותי לסיים והנה הגיעה המלחמה הבאה.
כמה מחברי הטובים ביותר בטווח הטילים... זה מעציב ומדכא להסתכל על הכול קצת יותר מהצד ולגלות שבעצם נוח לי פה להשקיף, להתעלם ולחיות את חיי הקטנים. ועם זאת מדכא עוד יותר לדעת שבכל זאת זה שלי. שהכאן והשם והבית נעים ומתחלקים בין קצוות עולם ותחושת התלישות כבר כאן מעבר לפינה לא תאפשר לי באמת לנוח, כי אני לא מפה ועדיין משם ובין לבין נשארה רק תהייה. עד מתי?
השעה המתאחרת מזכירה לי שכדאי להתחיל לקרוא קצת פסיכולוגיה. יש לי שני סופי שבוע של סדנאות קול שייאפשרו לי לזייף בגאון תוך השארת אסף לטפל בזאטוטים – חומר מצויין לפוסט הבא.
אני מגלה שהפוסט המקורי, שהיה משעשע אך גם כואב יותר, לא משתחזר לו בקלות ואני נותרת עם בדלי אנקדוטות שעכשיו אני כבר לא מצליחה לשלב.
למשל – יהלי אתמול הודיע שכשהוא יהיה גדול הוא יהיה שר התחבורה ואז הוא יבוא לשמור על רמזור מהבהב אחד אי שם בקיימברידג'. הגר נטולת השאיפות הפוליטיות לבינתיים, ממשיכה לעבוד על צעדיה הראשונים. בקרוב הקליפ.
לסיום אציין ששמחנו כל-כך לראות את כולכם (והצטערנו על אלה שפספסנו) ואנחנו כבר שוב מתגעגעים. הטרטור הגדול של לארוז, להגיע, לחיות בבתים של אחרים, משכנע אותי שאין מנוס ואתם צריכים להתחיל להגיע לפה. הספה הנפתחת כבר מחכה.

עוד משהו – בחנוכה, בעודי משעשעת צמד עוללים, נסענו יחד עם אסף (החבר מהגן) ואמא שלו, נאוה (האישה והאגדה שמאחורי ה"בוסטר"). ובעוד שיח האמהות התלהט (נדמה לי שנאוה ניסתה להרגיע את הגר בצלצולים אלקטרונים מהסלולרי שלה) הילדים מאחור התעמקו בדיונים פילוסופיים –

יהלי: ... איזה אלוהים? אלוהים מהמשפחה שלי?
נאוה (מתלהבת): אלוהים מהמשפחה שלך, מהמשפחה שלנו.
אסף (גוער בה): אמא, אנחנו מדברים על אלוהים שבשמיים. אנחנו אוהבים את אלוהים שבשמיים.
יהלי: ואני אוהב את מיקי מאוס.

ולי לא נותר אלא לתהות מה אלוהים מהמשפחה שלנו חושב על כל זה, והאם הוא הדליק נרות או שזכה לחגוג Christmas כמו שיהלי רצה.