את הפוסט הזה התחלתי לכתוב עוד ביום נחיתתנו. עודף עייפות והתקף שיעול אחד גרמו לי אתמול לסיים אותו, לא לשלוח וגם לא לגבות. אסף הרשה לי הבוקר לקלל אותו ואת המק שלו שנתקע, קרס ועימו עבד הקובץ לעולמים.
בצער רב אני מנסה להיזכר ולשחזר ואני מדמיינת את עצמי יושבת פה בקפה שלנו, כותבת את הפוסט מחדש על הלפטופ שלי בטרם אשוב לספרי הפסיכולוגיה (מה לעשות, חוזרים לשגרה ויש לי קורס אינטנסיבי הסופ"ש). בינתיים גם אין לי עדיין לפטופ ואני אנצל את רגשות האשמה של אסף כדי לשכנע אותו לשבת ולהקליד. מה שבטוח – הפעם יהיה תיעוד למילים.
יום חמישי היום. יהלי ואנוכי צעדנו בשלג שנשאר מאתמול בלילה אל הגן. זה השלג הראשון שלו ויהלי הנפעם הסכים להודות שהוא מתרגש אפילו שהוא רציני וש"שלג זה מה שהוא הכי רוצה".
כבר באוטו, בדרך מניו-יורק הספקנו לגלות שהזמן לא עמד לו מלכת בעוד אנו מבלים בארץ הקודש והחורף סוף-סוף הגיע באופן רשמי. יש משהו מלא הוד בלבן לבן הזה שמרגש אותי תמיד. אולי בסוף החורף אני ארגיש אחרת, אבל עכשיו לא נותר לי אלא להצטרף לקריאות החדווה של יהלי ולהשאיר טביעות בשלג שהפך בינתיים לקרח (בעזרתו האדיבה של הגשם שירד אתמול וקצת טמפ' נמוכות) תוך התעלמות מכוונת מהאזורים החומים והמלוכלכים, כי אין דבר דוחה יותר מהשלג שבחל להתלכלך. אסף הבטיח חידוש מלאי אחה"צ ואז אולי אצליח גם לזכור לשלוף מצלמה ולתעד.
אז שוב אנחנו כאן. בבוסטר המעתירה. הטיסה עברה בשלום, גם אם לא בתענוג רב מדי וכן גם הנסיעה באוטו מניו-יורק הביתה. אני מתקשה שלא להיזכר ביימות הקיץ, עת נחתנו פה עם הרבה יותר מטען ועייפות, אל מרומי הקומה ה-14. נוף מרנין אין לנו, אבל כמו אז מיד אישפזנו את יהלי אל מול מיקי ידידו בעוד הגר שמחה להנות שוב מקרקע מוצקה ולהתנועע במרחב בגודל סביר. 2 דקות של שקט איפשרו להתחיל לפרוק את המזוודות שבעמל רב דחסתי לתוכן את כל מתנות החנוכה, במבה וכמה בגדים חדשים שאיכשהו הספקתי לרכוש.
אח"כ כאילו כלום, יצאנו כמיטב המסורת עם ילדים מג'וטלגים ל-Target כי העגלה של הגר נשברה. אז ניצלנו את העניין כבר לחידושי מלא והתעדכנויות. אסף, כרגיל, הצליח להתברבר ואנחנו, כרגיל, שכחנו לקנות כמה דברים. אין ברירה – נצטרך לשוב.
החיים חוזרים לשגרה ואני מצליחה סוף-סוף לנוח קצת מהביקור הזה שהיה לבסוף כל-כך אינטנסיבי ומעייף, אבל מהנה כמובן.
רק 5 חודשים באמריקה והחלב נראה קטן מדי, האנשים אנטיפטים מדי והנהיגה מזעזעת מתמיד. אבל לגבינות יש טעם, הלחם מוצק והחברים שלנו פה. או שם?
אולי כמו שאסף, חבר של יהלי מהגן הישן, הסביר לנו – גם אני צריכה סביבון עם כיתוב כזה של נס גדול היה פה/שם. זה נהיה מאוד נבלבל ...
אבל כזכור, הייאוש כאן יותר נוח ואני לא חשבתי שכל-כך מהר אזכה לספר על נפלאותיו, שאתגעגע לנימוס האמריקאי שגם אם הוא מזויף, קוסם לי הרבה יותר מהטחת גסות הרוח הכל-כך כנה בפני בכל פעם שיצאתי מהחיק המשפחתי-חברתי אל כלל עם ישראל החם והדביק.
שלום בוסטר – הגענו. שבתי לבועה היקרה שלי נטולת העיתונים, הרדיו המרעיש ומטרטר בקולי קולות והדיווחים האינסופיים מהשטח. שנים של חוסר התעניינות מכוונת (שלא נובעת מחוסר עניין אלא בעיקר ממחסור בכוחות נפש) מקלות עלי כנראה להרגיש פה יותר בבית ולהתעלם מהקורה בארץ במין תנוחת בת-יענה שכזו. אני עדיין קוראת את "אישה בורחת מבשורה" ואין מדכא מזה לגלות שטרם הספיקותי לסיים והנה הגיעה המלחמה הבאה.
כמה מחברי הטובים ביותר בטווח הטילים... זה מעציב ומדכא להסתכל על הכול קצת יותר מהצד ולגלות שבעצם נוח לי פה להשקיף, להתעלם ולחיות את חיי הקטנים. ועם זאת מדכא עוד יותר לדעת שבכל זאת זה שלי. שהכאן והשם והבית נעים ומתחלקים בין קצוות עולם ותחושת התלישות כבר כאן מעבר לפינה לא תאפשר לי באמת לנוח, כי אני לא מפה ועדיין משם ובין לבין נשארה רק תהייה. עד מתי?
השעה המתאחרת מזכירה לי שכדאי להתחיל לקרוא קצת פסיכולוגיה. יש לי שני סופי שבוע של סדנאות קול שייאפשרו לי לזייף בגאון תוך השארת אסף לטפל בזאטוטים – חומר מצויין לפוסט הבא.
אני מגלה שהפוסט המקורי, שהיה משעשע אך גם כואב יותר, לא משתחזר לו בקלות ואני נותרת עם בדלי אנקדוטות שעכשיו אני כבר לא מצליחה לשלב.
למשל – יהלי אתמול הודיע שכשהוא יהיה גדול הוא יהיה שר התחבורה ואז הוא יבוא לשמור על רמזור מהבהב אחד אי שם בקיימברידג'. הגר נטולת השאיפות הפוליטיות לבינתיים, ממשיכה לעבוד על צעדיה הראשונים. בקרוב הקליפ.
לסיום אציין ששמחנו כל-כך לראות את כולכם (והצטערנו על אלה שפספסנו) ואנחנו כבר שוב מתגעגעים. הטרטור הגדול של לארוז, להגיע, לחיות בבתים של אחרים, משכנע אותי שאין מנוס ואתם צריכים להתחיל להגיע לפה. הספה הנפתחת כבר מחכה.
עוד משהו – בחנוכה, בעודי משעשעת צמד עוללים, נסענו יחד עם אסף (החבר מהגן) ואמא שלו, נאוה (האישה והאגדה שמאחורי ה"בוסטר"). ובעוד שיח האמהות התלהט (נדמה לי שנאוה ניסתה להרגיע את הגר בצלצולים אלקטרונים מהסלולרי שלה) הילדים מאחור התעמקו בדיונים פילוסופיים –
יהלי: ... איזה אלוהים? אלוהים מהמשפחה שלי?
נאוה (מתלהבת): אלוהים מהמשפחה שלך, מהמשפחה שלנו.
אסף (גוער בה): אמא, אנחנו מדברים על אלוהים שבשמיים. אנחנו אוהבים את אלוהים שבשמיים.
יהלי: ואני אוהב את מיקי מאוס.
ולי לא נותר אלא לתהות מה אלוהים מהמשפחה שלנו חושב על כל זה, והאם הוא הדליק נרות או שזכה לחגוג Christmas כמו שיהלי רצה.
בצער רב אני מנסה להיזכר ולשחזר ואני מדמיינת את עצמי יושבת פה בקפה שלנו, כותבת את הפוסט מחדש על הלפטופ שלי בטרם אשוב לספרי הפסיכולוגיה (מה לעשות, חוזרים לשגרה ויש לי קורס אינטנסיבי הסופ"ש). בינתיים גם אין לי עדיין לפטופ ואני אנצל את רגשות האשמה של אסף כדי לשכנע אותו לשבת ולהקליד. מה שבטוח – הפעם יהיה תיעוד למילים.
יום חמישי היום. יהלי ואנוכי צעדנו בשלג שנשאר מאתמול בלילה אל הגן. זה השלג הראשון שלו ויהלי הנפעם הסכים להודות שהוא מתרגש אפילו שהוא רציני וש"שלג זה מה שהוא הכי רוצה".
כבר באוטו, בדרך מניו-יורק הספקנו לגלות שהזמן לא עמד לו מלכת בעוד אנו מבלים בארץ הקודש והחורף סוף-סוף הגיע באופן רשמי. יש משהו מלא הוד בלבן לבן הזה שמרגש אותי תמיד. אולי בסוף החורף אני ארגיש אחרת, אבל עכשיו לא נותר לי אלא להצטרף לקריאות החדווה של יהלי ולהשאיר טביעות בשלג שהפך בינתיים לקרח (בעזרתו האדיבה של הגשם שירד אתמול וקצת טמפ' נמוכות) תוך התעלמות מכוונת מהאזורים החומים והמלוכלכים, כי אין דבר דוחה יותר מהשלג שבחל להתלכלך. אסף הבטיח חידוש מלאי אחה"צ ואז אולי אצליח גם לזכור לשלוף מצלמה ולתעד.
אז שוב אנחנו כאן. בבוסטר המעתירה. הטיסה עברה בשלום, גם אם לא בתענוג רב מדי וכן גם הנסיעה באוטו מניו-יורק הביתה. אני מתקשה שלא להיזכר ביימות הקיץ, עת נחתנו פה עם הרבה יותר מטען ועייפות, אל מרומי הקומה ה-14. נוף מרנין אין לנו, אבל כמו אז מיד אישפזנו את יהלי אל מול מיקי ידידו בעוד הגר שמחה להנות שוב מקרקע מוצקה ולהתנועע במרחב בגודל סביר. 2 דקות של שקט איפשרו להתחיל לפרוק את המזוודות שבעמל רב דחסתי לתוכן את כל מתנות החנוכה, במבה וכמה בגדים חדשים שאיכשהו הספקתי לרכוש.
אח"כ כאילו כלום, יצאנו כמיטב המסורת עם ילדים מג'וטלגים ל-Target כי העגלה של הגר נשברה. אז ניצלנו את העניין כבר לחידושי מלא והתעדכנויות. אסף, כרגיל, הצליח להתברבר ואנחנו, כרגיל, שכחנו לקנות כמה דברים. אין ברירה – נצטרך לשוב.
החיים חוזרים לשגרה ואני מצליחה סוף-סוף לנוח קצת מהביקור הזה שהיה לבסוף כל-כך אינטנסיבי ומעייף, אבל מהנה כמובן.
רק 5 חודשים באמריקה והחלב נראה קטן מדי, האנשים אנטיפטים מדי והנהיגה מזעזעת מתמיד. אבל לגבינות יש טעם, הלחם מוצק והחברים שלנו פה. או שם?
אולי כמו שאסף, חבר של יהלי מהגן הישן, הסביר לנו – גם אני צריכה סביבון עם כיתוב כזה של נס גדול היה פה/שם. זה נהיה מאוד נבלבל ...
אבל כזכור, הייאוש כאן יותר נוח ואני לא חשבתי שכל-כך מהר אזכה לספר על נפלאותיו, שאתגעגע לנימוס האמריקאי שגם אם הוא מזויף, קוסם לי הרבה יותר מהטחת גסות הרוח הכל-כך כנה בפני בכל פעם שיצאתי מהחיק המשפחתי-חברתי אל כלל עם ישראל החם והדביק.
שלום בוסטר – הגענו. שבתי לבועה היקרה שלי נטולת העיתונים, הרדיו המרעיש ומטרטר בקולי קולות והדיווחים האינסופיים מהשטח. שנים של חוסר התעניינות מכוונת (שלא נובעת מחוסר עניין אלא בעיקר ממחסור בכוחות נפש) מקלות עלי כנראה להרגיש פה יותר בבית ולהתעלם מהקורה בארץ במין תנוחת בת-יענה שכזו. אני עדיין קוראת את "אישה בורחת מבשורה" ואין מדכא מזה לגלות שטרם הספיקותי לסיים והנה הגיעה המלחמה הבאה.
כמה מחברי הטובים ביותר בטווח הטילים... זה מעציב ומדכא להסתכל על הכול קצת יותר מהצד ולגלות שבעצם נוח לי פה להשקיף, להתעלם ולחיות את חיי הקטנים. ועם זאת מדכא עוד יותר לדעת שבכל זאת זה שלי. שהכאן והשם והבית נעים ומתחלקים בין קצוות עולם ותחושת התלישות כבר כאן מעבר לפינה לא תאפשר לי באמת לנוח, כי אני לא מפה ועדיין משם ובין לבין נשארה רק תהייה. עד מתי?
השעה המתאחרת מזכירה לי שכדאי להתחיל לקרוא קצת פסיכולוגיה. יש לי שני סופי שבוע של סדנאות קול שייאפשרו לי לזייף בגאון תוך השארת אסף לטפל בזאטוטים – חומר מצויין לפוסט הבא.
אני מגלה שהפוסט המקורי, שהיה משעשע אך גם כואב יותר, לא משתחזר לו בקלות ואני נותרת עם בדלי אנקדוטות שעכשיו אני כבר לא מצליחה לשלב.
למשל – יהלי אתמול הודיע שכשהוא יהיה גדול הוא יהיה שר התחבורה ואז הוא יבוא לשמור על רמזור מהבהב אחד אי שם בקיימברידג'. הגר נטולת השאיפות הפוליטיות לבינתיים, ממשיכה לעבוד על צעדיה הראשונים. בקרוב הקליפ.
לסיום אציין ששמחנו כל-כך לראות את כולכם (והצטערנו על אלה שפספסנו) ואנחנו כבר שוב מתגעגעים. הטרטור הגדול של לארוז, להגיע, לחיות בבתים של אחרים, משכנע אותי שאין מנוס ואתם צריכים להתחיל להגיע לפה. הספה הנפתחת כבר מחכה.
עוד משהו – בחנוכה, בעודי משעשעת צמד עוללים, נסענו יחד עם אסף (החבר מהגן) ואמא שלו, נאוה (האישה והאגדה שמאחורי ה"בוסטר"). ובעוד שיח האמהות התלהט (נדמה לי שנאוה ניסתה להרגיע את הגר בצלצולים אלקטרונים מהסלולרי שלה) הילדים מאחור התעמקו בדיונים פילוסופיים –
יהלי: ... איזה אלוהים? אלוהים מהמשפחה שלי?
נאוה (מתלהבת): אלוהים מהמשפחה שלך, מהמשפחה שלנו.
אסף (גוער בה): אמא, אנחנו מדברים על אלוהים שבשמיים. אנחנו אוהבים את אלוהים שבשמיים.
יהלי: ואני אוהב את מיקי מאוס.
ולי לא נותר אלא לתהות מה אלוהים מהמשפחה שלנו חושב על כל זה, והאם הוא הדליק נרות או שזכה לחגוג Christmas כמו שיהלי רצה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה