עם הספר(יה)

עוד סופ"ש של שעשוע ילדים חולף על פנינו. הימים המתקררים והולכים, שאריות הצינון מהפוסט הקודם וסתם חובות משונות מובילים אותנו אל תחילת שנת החורף שלנו, עת הימים קצרים מדי, קרים מדי ולא נעימים מדי לפעילויות חוץ גרנדיוזיות.
אתמול בבוקר נשלחתי לבצוע עבודות שרות בגן של הגר. באופן מסורתי, בעונה זו של השנה היינו עסוקים בצביעות ושאר מיני תחזוקות על פי הקפריזה התורנית של גנני המתחם. השנה, יעבור הגן של הרווארד שפוץ מסיבי, ודייריו הקטנטנים עוברים למבנה זמני אקולוגי להפליא (נדמה כי הוא מחמם את עצמו, מתמחזר לבד ואף לבטח יתכלה לאיטו עם סיום תפקידו, או משהו כזה), שהולך ונבנה בחניה שליד. וכך במקום לצבוע ולשפץ את הבניין הקצת מרופט, ששנים של גננים יצירתיים וילדים לא פחות, הובילוהו למרכז של עשייה עם פתרונות מקסימים של חלונות נמוכים בין חדריים, לופטים למיניהם וכד', מצאנו עצמנו צוברים שעות קהילה (דרושות לנו 10 ואנחנו כבר עומדים על חמש. מצד שני יש לנו חוב קטן ולא רשמי מהשנה שעברה), באריזת צעצועים, מחזור חפצים ובליסת פיצה כיאה למסורת. זאטוטי הבית בילו עם אבא בCommon של קיימברידג', בלסו פיצה מתוך מסורת פרטית שלהם ואח"כ העסקנו עצמנו בפעילויות בייתיות, כי כבר היה קר, חשוך ופחות נעים.
את בוקרו של יום א' החילונו כזברה, פשטנו הפיג'מה ויצאנו לבראנצ' בבית חברים. אח"כ גילינו שכבר אפרורי מדי, קר ולא כל כך נעים, וכך תוכניות הטיול בבוסטר החביבה נגנזו ואנחנו צעדנו אל ספריית הבית להתחמם בצל ספרים.
כזכור המבנה המרכזי של ספריית קיממברידג', מתחם מרהיב ומרחיב, שאולי יזכה לתעוד צילומי באחד הימים (ואולי גם לא) נחנך לא מזמן ברב הוד והדר, ואנחנו הגרים ממש לפתחו זוכים לנצלו באופן די מקיף, כפי שיעידו המדפים בביתנו. וכך אליה וקוץ בה, לא רק אנחנו נהנים מאופציית 150 הספרים, ובבואנו גילינו מדפים די ריקים. זה נכון שמצאנו מה לקרוא, ויהלי אינו בררן במיוחד, אבל זה לא כל כך נעים לראות מדפי ספריה ריקים, ובכל זאת יש כמה ספרים שקיווינו לקרוא ואינם. אז כן, מי שרוצה לקרוא מספרי ה-Magic School Bus יכול לפנות לסניף הפרטי שלנו, אבל למרות השמחה הגדולה בהררי הררי המילים הכתובות שמקיפות אותנו, משהו במודל הזה בכל זאת לא ממש עובד, כי אחרי השלושה שבועות + ההארכה של עוד כשלושה, לא נותרו הרבה ספרים שם בספריה של קיימברידג'.
בינתיים התוודאנו לעלילות Mr.Putter וחתולתו Tabby, קשיש חביב ששימח כל כך את הספרניות כשיצאנו השבוע מן הספריה, אבל בקרוב נצטרך כנראה לחפש בילויים חדשים או לקוות שתושבי העיר יתחילו להחזיר ספרים לספריה.
וכך, בענייני פעילויות חלופיות - אנחנו כבר עסוקים במסעות עתידיים. בשבוע הבא נסע להודות על שיש עם אובמה וחבריו. אחר כך, כיאה למסורת, נתכונן לביקור בייתי יותר אי שם לקראת החנוכה.

חולים. שוב.

עד ליום א' האחרון היינו בריאים לגמרי. או אז החליט אסף להכריז על כך באמצע מסיבת גן ומאז המערכות קרסו בהתרסה נוראית. למחרת כבר נקראתי לקחת את הגר מן הגן באמצע היום, והילדה התחברה מיד באינפוזיה לטלטאביז מושיענו. אבא שלה הפליג לו בבוקר שאחרי אל מחוזות רחוקים מכאן, ואני נותרתי עם ילדה חולנית ומשתעלת וילד אחד שמסרב להתארגן, מנסה לצאת מהבית לפני שנקבל שוב פתק צהוב. רוב הבוקר עבר באופן סביר יחסית למצב עד שבהתקף שיעול אחד תוקפני מדי הגר, בעודי מחזיקה אותה, הקיאה את עצמה לדעת, על עצמה, על שטיח הבז' המרהיב שלנו, על הספה, וכמובן עלי. ברקע רועמים הטלטאביז ויהלי בדיוק שואל שאלה... יש הטוענים כי אינך הורה באופן רשמי אם לא בילית לילה במיון עם הילד. אנחנו מיישמים טבילת אש הורית זו בגרסת ה"עד שהצאצא הפרטי לא הקיא עליך אינך הורה וכו' ". וכך בעוד הגר מטבילה אותי (תרתי משמע) לראשונה מאז נולדה, נותרתי תוהה מה לעשות קודם - לנקות? אותה, אותי, להרגיע אותה? את עצמי? לסגור את הטלויזיה? או לענות לשאלות של יהלי? בסוף בחרתי בניקוי הספה והשטיח. אחרי שכולם נוגבו מה, נרגעו מה, יצאנו מהבית וניצחנו. הפתק הצהוב נשאר במגרה.
אח"כ יכולתי לשוב אל בייתנו הקט, אל ערמות הכביסה והשטיח ולהתחיל בשגרת יומי. הגר נרדמה בינתיים (בין האוטו לבית) לארבע שעות של שקט, תוך שאני עולה-יורדת איתה במדרגות בניסיונות להעלים עדויות מרשיעות מכסוי הספה ושאר בגדינו שמקודם.
שעת אחר הצהריים הובילתנו שוב אל ביה"ס של יהלי. את רוב אחרי הצהריים שלנו אנחנו מבלים במתקנים בחצר של הגדולים, תוך מאבק מתמיד על המעיל (אמא: "תלבש מעיל". ילד: "אבל אז לא יהיה לי מספיק קר". פשרה אופיינית - המעיל נלבש אבל נשאר פתוח). השבוע יהלי שב אלי אחרי שתי דקות, שנלך הביתה. בחינה קלה של המצב העלתה שקר לו לילד. אמא שלו כבר ידעה שאפשר עכשיו לפתוח בית חולים קטן בבית. אני מודה שזו היא לי חווית מחלה כפולה ראשונית, ואין כמובן עונג רב ממנה במיוחד כאשר אבא לא בבית. מצד שני, יהלי לשמחתנו, כבר ממזמן לא היה חולה, ומסתבר כי אין דין בני השנתיים כבני החמש בעניין מחלות. שני הילדים אושפזו מיד אל מול הטלטאביז, כשיהלי מצליח להגניב מדי פעם קצת Magic School Bus ו-PBS Kids. מצונפים על הספה, כל אחד על מגבתו שלו (הכסוי עדיין התייבש), אוחזים ילדי ספלי תה, מבטי קוקרספנייל בעיניהם, בוהים אל השקיעה הטלטאבית, הם נדמים מתוקים מתמיד, עד לזעקות השבר של הגר שתי דקות אחר כך כשהמגבת שלה יצאה מהיישור הצבאי שהיא כפתה עליה, או כשיהלי נזכר שבעצם הוא לא מרגיש כל כך טוב.
הערב עבר לו, ואני צנחתי למיטתי רק בכדי להתעורר בכל שעה עגולה ע"י צאצא אחר. בעייפותי כי רבה הצלחתי אפילו להרדם בין לבין וקיוויתי שאיכשהו התשישות הכללית תאפשר לי יקיצה טבעית של לפחות שבע-שמונה. הגר התבייתה על הצד המקדם יותר של תקוותי, ולשמחתי התעוררה נטולת חום אבל עם הרבה עצבים כיאה לבת רבע לשתיים שעוד לא ממש הבריאה אבל כבר נמאס לה להיות בבית כל היום.
בינתיים נתקבלו אותות מפלורידה שהזהירו משיבה עמוסת חיידקים גם באגף האבהי של העניין, ואני נזכרתי באיזה פוסט אחד שקראתי לא מזמן, של אמא צעירה אחת שכתבה, שכל הזמן היא מחכה שיבוא כבר המבוגר האחראי ויטפל בעולל (או שמא עוללית, איני זוכרת) שבידיה. ואני שותיקה מספיק בעסק, כבר יודעת מי זה המבוגר האחראי אצלנו, ועכשיו שגם הופקרתי למשמרת כפולה, רק מפנטזת על התפטרות בזק וזחילה פתטית אל בינות שמיכה מתוך תקווה שיחלוף פה מישהו ויחליט לקחת קצת אחריות. אבל אין פה אף אחד.
שוב אני מאשפזת הילדים אל מול הטלויזיה. הגר כבר יודעת לומר שטלויזיה היא לא רוצה אבל טלטאביז כן (או בלשונה YES נחרץ תוך הנהון ראש מסיבי). אני מתחרפנת לאיטי מקולותיהם המעצבנים, ומנסה לעשות מחטף בכל פעם שהילדה מראה ניצוצות אנרגיה, ולסגור את המכשיר או לחילופין להעביר ערוץ. כל ניסיון לייצר קצת שקט איכותי מסוג של הקראת ספרים, משחק או פינוק מסוג אחר נתקל בקושי טכני קל. מהר מאוד אני מגלה שאני outnumbered, ושברגעי חולי צאצאי פחות סבלניים (לא שבימות חול הם כאלה מדי), ומהר מאוד הספרים המתעופפים לכל עבר משכנעים אותי להציע מחדש את האופציה הטלויזיונית ולהשתגע לי בצד לאיטי.
בין עשרות הדפים האמריקאים בענייני מחלות שנחתו לפתח ביתיינו אני מנסה למצוא מתי כבר מותר לשלוח ילדים חזרה לגן. אז באמריקה של עידן השפעת על כל צורותיה, יש לחכות 24 שעות נטולות חום בבית ורק אז אפשר לשוב למסגרת הלימודית. אז כמה חום יש לילדים שלי? אני מתקשה לדעת. הגר לא מוכנה למדוד בבית השחי ורק מתוך שינה אני מצליחה את המדחום להגניב. יהלי כבר מודד חום בפה אבל מדי פעם המדחום בורח, וחוץ מזה האף סתום אז צריך גם לנשום לפעמים. בין התאוריות של "להוסיף מעלה" למעבר בין הפרנהייט של המדחום לצלזיוס שאני מצליחה להבין, אני לגמרי אבודה בין התרגומים, ותוך כדי מדידה כפולה אני לגמרי מתבלבלת אבל מחליטה שהגר בריאה, ואחרי היום המשותף בבית, הזמנו את קופיטו לשמש כבייביסיטר בוקרי והגר הגיעה לגן לביקור חד יומי.
וכך יום האתמול עבר בנעימים. יהלי כבר היה נטול חום אבל עדיין חלש מדי בשביל להשתולל. אחרי בוקר של PBS Kids הוא עבר למשחקי איות באתר שלהם. אני בינתיים השתלטתי על הבית, ואפילו כמה ספרים ושנת צהריים נכללה בעניין. אח"כ גם הגיע האבא המבטח, כולל הצינון וכאב הראש. הגר שבה מן הגן מותשת מתמיד ויהלי התמלא עוז ועיזוז. וכך לעת בוקר גילינו שהגיעה עת חילופי משמרות. יהלי נשלח לביה"ס והגר שחומה שוב עלה נשארה לבהות בטלטאביז עם אבא שניסה בעיקר לנוח ואמא שניסתה להתאושש אל הנגלה הבאה.
בפרץ של סבתא פולניה הכנתי היום אפילו מרק עוף לחולי הבית, ויהלי המשתעל עד אין קץ זלל בתאבון, רק בכדי לנצל כמיטב המסורת התקף שיעול משלו ושוב להקיא עלי את רובו. כמה חבל על העוף האורגני שלא הספיק למלא את ייעודו.
שוב לילה. בספירת המלאי הנוכחית, נספרת ילדה אחת עם ברונכיטיס שמאוהבת באנטיביוטיקה שלה (קרי "More" בבקשה) ולכן נכללת כבר באגף המאושש יותר של הבית (טפו, טפו, טפו), ילד אחד משופע בשנית (או שמא היתה זו רק הפסקה מדומה), ואבא אחד שאבחן לעצמו ב-google שפעת חזירים נטולת חום.
היום כשביקרתי במרפאת הילדים שלנו נזכרתי מחדש ביתרונות האמריקה. בעודי ממתינה בחדר ההמתנה הריק לרופא התורן שיתפנה, יכולתי לדמיין לעצמי את מוקד מכבי ביום שבת של אמצע חורף, כשהקקפוניה מסביב ממריאה לשיאים חדשים. אח"כ הגיעה אמא אחת היסטרית שרדתה מה בשני ילדיה שבסה"כ רצו קצת לשחק. יהלי המעולף למחצה החריד אותה משלוותה ואני ישבתי וחשבתי על אותו חדר המתנה במוקד של מכבי, ורציתי לספר לה שיכול היה להיות הרבה יותר גרוע. האם באמריקה פחות חולים שכך שקט לו בבוקרו של יום שבת? לי נדמה שכשרופא אחראי יושב ועונה לטלפונים מספר ביקורי הפתע קטן להפליא. ואולי יש יותר רופאים באמריקה? מי יודע, אבל בסוף הביקור נתבקשתי להתקשר מחר ולדווח מה שלום החולה גם אם מצבו השתפר.
אני רוצה לקוות שסאגת החולי שלנו מתקרבת לסיומה. ליהלי נדמה כי ירד החום וגם אסף כבר פחות סובל. לבטח איננו החולניים היחידים בתקופה זו של השנה. אבל אני מיציתי את העניין, ומתוך תקווה מרובה למחסור בהמשך הרפתקאותינו בתחום זה אני משחררת את הפוסט אל העולם, ושולחת איחולי בריאות באשר תהיו.

לאט אבל בטוח

לילה. ליל כל הקדושים. כמעט.
כשהחלו לנשב רוחות הHalloween אי שם לפני כחודשיים יהלי עוד רצה להיות אביר. אח"כ אינדיאני, רוח, רובוט, ספיידר-מן, ויש להניח שפספסתי כמה דמויות בדרך. עודף התנודתיות הובילני לוותר על נסיונות ביתיים להכנת תחפושות ואף אקט הרכישה נדחה אל הרגע האחרון בו נשארו בTarget השכונתי אי אילו שאריות (מוזלות יש לציין), עד שהבינותי שהחג כבר בפתח ואם לא אפקס את הילד נשאר נטולי, לחלוטין.
בשבוע שעבר לאחר ביקור ברוח הזמן בSalem השכנה, נשתכנעתי שהגיע הרגע, ויהלי בחר לו תחפושת אפנתית של שלד מאיים, שמיד נחנכה בטיול לקפה המקומי, כיאה לשבת שמשית של אחרי קטיף תפוחים (הר התפוחים המצמח בביתנו אמנם התדלדל מה מאז עם הכנת פאי תפוחים, סלטי הבית קבלו טוויסט תפוחי וכל באי הבית נצטוו לאכול מן ההר. ועדיין גבעה מרשימה למדי מאכלסת את חלל המטבח. יתכן ונאלץ לתרום לנזקקים).
השבוע עוד שאלתי את Mrs. Ryan מתי מתחפשים פה באמריקה של הkindergarten ובתמורה קבלתי תשובה צוננת של "אצלנו לא מתחפשים. זה מפריע לתוכנית הלימודים". מיד ניסיתי לדמיין את מערכת החינוך הישראלית ללא פורים. אני מתקשה לדמיין את החג ועוד יותר את החודשיים שקודמים לו. על מה ישוחחו בכתות ובגנים? אילו שירים ישירו ומה ילמדו אם אין פורים? אבל באמריקה של קיימברידג' יש דברים חשובים יותר, ותוכנית הלימודים העמוסה מתקשה להכיל אפילו שעת התחפשות. או כמו שאמרה הגברת רייאן, יש לילדים מספיק Halloween בספרים שמסביב. כי רוח החג אכן נשמרת, ויעידו על כך שכנינו מקשטי הבתים, וחג שבעיקרו נחגג אי שם בערבו של יום באמת שיכול לשרוד גם בלי התערבות חינוכית.
גם בגן של הגר עסוקים מאוד. השבוע נתבשרנו שהילדה סופרת. היא אמנם עוד לא יודעת לתמלל את הספירה אבל הגננת כבר צילמה אותה כי מערכת ההסמכה במערכת החינוך האמריקאית דורשת לימוד חשבון, והגאון שלנו שעל פי אותו עקרון כבר יודעת לקרוא, הוותה הוכחה ניצחת שכיאה לשם, הפעוטות של הרווארד לא מביישים את הוריהם.
וכך, בעודי תוהה למה פעוטות צריכים לדעת חשבון ומה דוחק כל כך בגן חובה שאי אפשר להתחפש, נתקלתי בשיטוטי האינטרנטיים במאמר תומך באופן כזה או אחר בהגיגי אלו.
אני מתקנאה באותה אם המצליחה לצעוד לגן בנחת, להתבונן בשבלולים, לרחרח עלים, ולבהות בפרחי העונה. לו זכינו לכך היה עלינו לקום אי שם בין ארבע לחמש לפנות בוקר, בכדי שנספיק בסופו של בוקר גם להגיע לכתה בשעה סבירה. בלי להתכוון אנחנו כבר כנראה שייכים לזן ההורות האיטית, או לפחות הילדות האיטית שולטת אצלנו בכייף. אבל בין הרצון לאפשר לזאטוטי הבית לזרום בנחת, אל תוך החיים, להתבונן בעלה עף ברוח או סתם לחלום על הבוקר ולחשוב מחשבות, לבין שאיפה פרוזאית שלי לכמה שעות של עשייה חולמנית לא פחות משלי (נטולת ילדים כמובן), נדמה כי קונפליקט קל פורץ לו פרץ, ואצלנו בבית עם כל האיטיות המתפרצת, בסוף מנצח הרצון של אמא ואת חקר השבלולים מנסים לשמור לשבת.
אז בין אלפי החוגים שאנחנו לא רשומים אליהם לבין הדחף לעודף אקדמיות בגיל הרך אני מנסה לשרטט לי קו, ומתקשה. כה תמוהה בעיני ההכרזה הזו של טרנד חדש עם שם ותואר, והורים ששומו שמיים מניחים לילדים שלהם פשוט לשחק לבד, עד שאני פוגשת את אנשי החינוך של זאטוטי הבית ומגלה שבין הבועה שלי לעולם החיצוני מישהו החליט עבורי שילדי יזכו לקצת יותר חינוך קוגניטיבי ממה שאנחנו בוגרי הגן האנתרופוסופי היינו רוצים. ועם זאת גם אנחנו כנראה לא רוצים להשאר מאחור, וגם הילדים שלנו כבר לומדים אנגלית.

עוד משהו - השבוע בסופו של הplay date התורן הצטרפנו לרוזי ואמא שלה ויצאנו לבחון את המבנה החדש של הסניף המרכזי של הספרייה של קיימברידג', שבאופן מפתיע ממוקם מול בייתנו. הבניין שהורחב והשתפץ לו מזה זמן מה היווה מוקד לדיוני עומק, ומחלוקות לא מבוטלות בין תושבי העיר. אבל אנחנו שבסה"כ רוצים לבלות את ימי השלג הצפויים לנו בקרוב, בסביבה אוהדת וחמימה, שמחנו לגלות במהלך סיורנו במתחם שחדר הילדים הוא בעצם קומה שלמה, וכשזכרון בית אריאלה עוד שמור בקרבנו התפעלנו רבות, מהצבעוניות, מפינות הישיבה, מהשטיח דמוי החלוקי נחל שכשדורכים עליו באמת מתקבלת תחושה עגלגולית של כל אבן ואבן, ובעיקר מהררי-הררי-הררי הספרים שהקיפו אותנו, ומתוך ידיעה שבעיר האקדמיה מותר לקחת 150 ספרים יחד (ובחינם), נתמלאנו ויברציות של עונג עילאי, והתאפקנו עד לשבוע הבא בו יפתח המתחם באופן רשמי.
ולמי שתוהה, את הHalloween חגגנו אתמול בבית חברים שוויצרים דווקא, שהפיקו והשקיעו, בתפאורה, ביין, בממתקים ובאוירה. היום הצטרפנו אליהם למסיבת צהריים בבית אחר דווקא, ולעת ערב יצאנו יחדיו לצוד ממתקים, כאילו לא התפוצצנו כבר מעודף מתיקות והרעלת סוכרים של טרום הפעילות המרכזית. ואם מישהו יצליח לחשב את כמויות הממתקים שנדחסו במהלך היממה האחרונה לבטנות שני זאטוטי הבית נזכה גם לכסות את הצד הקוגניטבי של המשוואה.

זוטות של סוף סתיו

אמצע אוקטובר ואפילו למקומיים כבר קר. מעילי השלג שלנו כבר מושמשים. הטמפרטורות הנושקות את האפס משני צידיו משכנעות אותנו כי הגיעה עת, ורק השלג הקליל שנשר לו בסביבה לפני יומיים היה חסר בכדי שנפנים סופית, החורף כבר כאן. עונת הטיולים שוב התקצרה לי.

כמה טוב שעוד הצלחנו להגניב סופ"ש ארוך במיין. מזג אויר קריר אך שמשי ומושלם הציף אותנו, כאילו רומז שלא נוכל להתלונן על העונה שהתקצרה. עוד יעד במתחם הניואינגלנדי שלנו נכבש. הרבה ים, מגדלורים, לובסטרים ופארק לאומי אחד, היחיד במתחם. לא משתווה לאלו שדגמנו בקליפורניה אבל בכל זאת ראוי לשמו.

אז קצת יותר קר ועם זאת מזג האויר הפכפך. ביום ראשון ירד עלינו גשם מלווה בפתיתי שלג גדולים ויהלי הכריז שהחורף כבר כאן. אח"כ הפציעו יומיים שמשיים חמימים ולך תשכנע ילד בן חמש וקצת שעדיין סתיו ויש עוד זמן עד לשלג ההוא של ממש.
בינתיים עולם כמנהגו נוהג. אסף שוב נסע לו מערבה ונטש המערכה מותיר מאחור ילדה אחת חולה (שבינתיים הבריאה) וילד אחד שמתחרפן לאיטו בשלג הנושר בחוץ (הילד אמנם היה בתוך הבית, אבל אולי מסיבה זו נרשמה ההתחרפנות המדוברת), ואמא אחת, שעכשיו לעת סיום השבוע מתחרפנת בעצמה, מתשישות, מעייפות, ממחסור בשעות שינה ומעודף הורות יחידנית, ורק רוצה כבר שיהיה שם שקט וצמד העוללים ילך לישון (דרישה הגיונית להפליא בהתחשב בשעה, תלוי את מי שואלים כמובן).
בשגרת יומנו, יהלי וסצ'ל כבר זכו סוף סוף לקיים את מפגש הפסגה. מאז, נכנסנו לרוטינה של play date לשבוע, השג לא מבוטל, שעליו גאוותי. שוב אני מתגעגעת לימים חמים יותר בהם רבצנו בגינה הטפשית או על גדות הנחל כי צריך לשעשע את הילד ולהביא אותו הביתה רצוץ ומרוצה אחרי עוד אחה"צ חברתי אל אמבטיה וספור ושינה.
אבל עכשיו צריך לשעשע שניים, בחוץ כבר קריר והנחל רחב והפך לנהר.
אמצע אוקטובר, אני שוב מזדקנת בשנה. כמה טוב שיש תרוץ לבלות קצת בעצמנו, לאכול בנחת, לשתות קפה, לטייל קצת בשלכת ברוגע ושלווה. כי בשגרת יומנו, עכשיו שהגר או-טו-טו נושקת לשתיים, גוש הרצונות המתעצם לא מאפשר הרבה שקט ומנוחה. ובין ה"למה" של אחיה ל"לנה" שלה, לתהיות העולות מליבי, לא תמיד מתגבש מענה הולם, ולפעמים "ככה" זה הכי כן של תשובה.

להציל את גברת רייאן

אז אחרי ההתרגשות הגדולה של תחילת השנה, אפשר סוף סוף כמעט להרגע, להתרווח, ולשוב אל חיי עקרות הבית החביבים עלי כל כך. שגרת חיי מתחילה בוקר בוקר בארגון שלושה אנשים לפחות, תוך הכנת מזון לשניים מהם, הלבשה, צחצוח ואסוף קורנפלקס מן השטיח, שוב, רגע לפני שהוא מתייבש ונצמד לנצח (שנוקה סוף סוף הבוקר, והוא מבהיק וכמעט מעורר התפעלות, לפחות עד לארוחת הערב הקרובה).
אח"כ נוכל לרוץ אל האוטו, חמושים בתרמיל גב אחד, lunch box אחד, ושני ילדים שעוד לא מספיק התעוררו (נו טוב, גם אצל אמא שלהם זה עוד לא הצד החזק בשעות אלו של הבוקר). לחץ הימים הראשונים פן לא נמצא חניה בקרבת ביה"ס נרגע מה, אבל השעון דופק ויש להגיע לכתה של Mrs. Ryan, ולהספיק להתייצב ב8:25 עת נשמעת בכריזה קריאת השבועה היומית לדגל. השבוע כבר קבלנו פתק צהוב אחד, וחולמנותו של הילד צופה לנו עוד פתקים רבים כנראה.
בכתות של אמריקה, או לפחות בזו הפרטית שלנו אי שם בבועה האקדמית של בוסטר יש רק 18 ילדים בכתה. מעורר קנאה, אפילו אצלי. לכל ילד תא (cabi באנגלית צחה) לתרמיל, לבגדים ונעלי השלג לעתיד. הנוהל היומי גורס כי יש לתלות את החפצים בcabi, להוציא את התיקיה הירוקה (שבעיקר מאכסנת פליירים אינסופיים על ארועי השבוע, פעילויות הכתה ושאר עינייני דיומא קוטלי עצים) ולשים בסלסילה, להוסיף קובית נוכחות למגדל הקיים, לקרוא את ההודעה היומית ולרחוץ ידיים. או אז, אם נשאר זמן, והגר עוד לא התחרפנה לגמרי נוכל להתיישב ברבע נחת על השטיח ולקרוא ספור. שתי דקות אחרי נגורש בנימוס בשירת פרידה מן ההורים, כדי שאוכל שוב לרוץ אל האוטו יחד עם הגר ולהפקידה בידייהם הבטוחות של החברים מהרווארד.
מה עושה יהלי בינתיים? כייף, או כך לפחות הוא מפרט. אמנם ביום שישי התיקיה הירוקה כוללת פרוט של פעילויות השבוע, אבל המבט ההוא הפרטי שלי מהצד על התנהלות הגן בעת עבודות השירות השבועיות, בכל זאת חסר לי. כנראה שאצטרך להתרגל ולהסתפק בהצצות לחיי הגן של הגר.
וכך עדיין איני מכירה את כל ילדי הגן ואני מתקשה לחבר בין הבקשות של יהלי לplay dates לפרצופים רלוונטיים. אבל באמריקה כמו באמריקה, הניסיון הראשון לקבוע מפגש פסגה עוד בשבוע הראשון של הלימודים כלל את השיח ושיג הבא:
אני - היי, יהלי רוצה לשחק עם סצ'ל. הוא מסיים כל יום את הגן ב3:45. תרצו אולי לבוא בסביבות השעה 4 אלינו איזשהו יום?
אמא של סצ'ל - סצ'ל מסיים ללמוד ב3:45 בשלישי וחמישי.
אני - אהה. ליהלי יש חוג שחיה בימים האלה. אולי תבואו אלינו ביום אחר?
אמא של סצ'ל - אני אבדוק עם בעלי. אולי אחרי שיהלי יסיים את החוג?
אני - אוקיי. תודיעי לי.
וכך נותרתי בתהיה האם קבענו play date לעוד כחודש, או שאמא של סצ'ל תשוב אלי עם תוכנית פעולה. הימים שנקפו ואמא של סצ'ל שנגשה אלי השבוע והציעה מפגש פסגה בשבוע הבא שכנעוני שוב, כי רק באמריקה אפשר להפיק טיול משותף אל הגינה השכונתית חודש מראש.
בינתיים יהלי חזר למקורות ואתמול ארחנו את קלי שותפתו לשעבר לחדר האדום. בתכתובת המקדימה בין ההורים של, הבטיח הצד האמריקאי להביא את קלי ב-4 ולקחתה ב6:20 או 5:20 לפי נוכחותינו. אנחנו בטוב ליבנו בחרנו באופציה הראשונה ואף ציינו בישראליות רבה שיבואו כשנוח, אנחנו לא נזרוק את הילדה מהבית גם אם יאחרו דקה.
אח"כ כשאבא של קלי הגיע, והילדה סרבה לפנות את המתחם באופן מיידי, באחד מניסיונות השכנוע ציין האבא בכדי לזרזה: "Come on, we need to go. They have their own life and we have ours". וכך על רגל אחד, על מפתן הדלת סכם את כל התורה כולה.

ארבע אחיות

אני מסתכלת בתמונות ההן של פעם, חומות, דהויות, לפני עידן הפוטושופ והמחשב. אשה יפה, עומדת ומחייכת, סבתא שלי שנפטרה אתמול בשנתה. אני מדמיינת ממרחקים את האשה הקטנה, שכובה במיטתה, סוף סוף מצליחה לישון לנצח אחרי ימים של קשיי הרדמות וחוסר שינה.

החיים במרחק, אי שם במרחב של בוסטר, מביאים אותי להסתכל ממעוף הציפור אל הסבתא שלי ומי שהיתה. כשנסענו קוותה שנספיק עוד להפגש, וליבי נחמץ לשמע הבקשה. קשה להיישיר עיניים אל פני המוות, אבל לאנשים בני 98 כנראה שאין ברירה. כשנסעתי להפרד ממנה, נדמה היה כי ייטיב לה שאבוא כשהיא עוד איתנו מאשר להגיע ללוויה. אתמול בסיום שיחת הטלפון הבלתי נמנעת, התמלאתי רייקנות גדולה ועצב, איך נפרדים בלי טקס ושבעה? אני קמה בבוקר אל נוהליו הרגילים, קפה, התלבשויות - התארגנויות של בוקר. הילדים כבר בגן ולי היו תוכניות וסדורים ששוב ידחו, כי עכשיו אני צריכה להפרד מהסבתא שלי לתמיד. זה טקסי הקטן, דרכי לומר שלום, לחשוב, להזכר, ולשמר.


צילה, לייקה, מלכה ועליזה. ארבע אחיות ששרדו את המלחמה ההיא (סבתא שלי אמנם כבר היתה אז בארץ), המעט שנשאר ממשפחה של תשעה. סבתא ואחיותיה, המשפחה המורחבת שפוגשים רק לעיתים רחוקות. אבל בדמיונות הילדות שלי היה שם סיפור שאפשר אולי לעשות ממנו סרט. ארבע אחיות. נושא לא רע. כשמלכה נפטרה לפני שנים רבות פתאום עלו ספורים וצצו, ואני חשבתי שהנה החבילה מתפרקת, הדבק הולך ונפרם.
אח"כ נפטרה לייקה לפני חודש ומשהו, ומן מרחקיי נזכרתי בחסד נעוריה אי שם בימות הצבא שלי כשאולצתי לבוא להתפנק אצלה ערב בשבוע כדי לא לחזור לבסיס בשעות חשכה. וסבתא שלי, צילה, תורה הגיעה אחריה, ומארבע האחיות נשארה רק אחת.








אני חושבת על סבתא שלי שחייתה וראתה עולם ומלואו מתרומם ומשתנה לו, כמעט מאה שלמה. הסוף הוא אותו סוף והחיים ימשיכו קדימה, ואני רוצה לזכור את האשה שעלתה לארץ ומחייכת אלי מן האוניה, מחייכת וקורנת, אל תוך חיים של עשיה.
פעם גרנו ליד המתפרה שבה עבדה ברחוב נחמני, וסבתא שלי שהיתה גם תל אביבית כמוני, גרמה לי להרגיש קצת ממשיכה את דרכה. כי סבתא שלי שלא הכירה מחשבים ולא ידעה מה זה בלוגים בודאי לא חשבה שכך אפרד ממנה במין לוויה פרטית, תמוהה ומוזרה. ומצד שני, גם אני לא חשבתי כך.

מי יתן ועכשיו את נחה ומתמלאת רוגע, כי הסבל נגמר, ובאה השינה הטובה.

תחל שנה וברכותיה

ראש השנה. אני מתקשה להתאפק ופוזלת אל אחיו הותיק מהשנה שעברה, בודקת מה נשתנה הלילה הזה מקודמו ואיך תועד בפוסט ההוא של 2008 (מי יודע מהו השנתון העברי? אני נמנעת מלברר לא מתוך התבוללות גולתית, אלא סתם עצלות אינטרנטית).
שוב ערב ראש השנה, יום שישי, חגיגיות כפולה שבשעת בוקר זו עדיין מתקשה לקפצץ החוצה, להרים ראש ולהכריז על קיומה. נקיים ורחוצים נצא לארוחת החג רק מחר. אנחנו אנשי הגולה מאמינים שאלוהים לא מתעסק איתנו בקטנות, ויום שישי פה הוא עוד יום רגיל של ריצות , עבודות, סידורים וילדים, וכך מארחינו הנדיבים החליטותו לדחות את הארוע לשבת אחה"צ. את האורז של השנה שעברה יחליף תבשיל ברוקולי ואפונה וכולנו תקוה שיצא טעים.
בימים שהחגיגיות היתה רוחשת באויר, אור לשנה החדשה שבפתח, או אז הייתי מתמלאה תקוות חדשות להתחלות חדשות, להבטחות והתממשויות, וקיומים מבטיחים. שוב רחוקים מדי, אני נאלצת להסתפק ב-Happy New Year שאחל לי הרופא שלי השבוע (ואין זה משנה אפילו מי מהם היה זה, כי כולם יהודים). אכן התחלות חדשות אופפות אותנו. בעיקר את צמד הזאטוטים. יהלי נדמה צעד קדימה לבלי שוב, וכל יום נאבק מחדש באמו המתעקשת לקחת את אחותו הקטנה מהחדר הכחול הביתה. המעבר היומי על פני החדר האדום קשה עליו, כי הרי הוא כבר ב- Kindergarten. הצורך להוביל שני ילדים אל המוסדות החינוכיים בו יבלו את שעות הבוקר גורר קימות מקדמות מדי לדעת כל בני הבית. יהלי שמאוד לא רוצה לאחר מבלה את רוב זמן ההתארגנות ברביצה על הספה או השטיח, ואם מצבנו טוב, זה יהיה כבר בערום מלא. בוקר, בוקר, אני תוהה מה מעשיו שם, ורק ערב אחד בו נחתתי על הספה ומיענתי לזוז ממנה תוך סינג'ור אינסופי של אסף, הבינותי סוף סוף מאיפה באה לו ההתחפרות הספתית ולמה אני מצטווה בכל בוקר להגיש לו את הבגדים המונחים לפתחו אבל עדיין לא מספיק קרוב. כנראה. עם זאת בניגוד האינטרסים של הבוקר אני חוזרת לקשיי ההבנה המצווים עלי כאמא, וכל בוקר מסתיים בריצה לאוטו ואיום מרחף באויר "אתה תאחר לגן". יהלי בבטחון קבוע מודיע "אני לא", ואיכשהו זה אכן עדיין לא קרה, אולי כי אמא שלו בכל זאת מתאמצת.
גם הגר כבר מתרוצצת בחופשיות ברחבי החדר הכחול. בכיות ההתחלה ורגשות האשמה האינסופיים שלי על הילדה שננטשה מקדם מדי, הולכים ונגוזים, ונדמה כי החיים שבים למסלולם. בקרוב אפשר יהיה אולי להתפנות סוף סוף להתחלות משלי עצמי.
אבל היום שהחל בתוכניות למחר, קם והתהפך לו אי שם בסופר של המהגרים. פגישה חטופה בתור לקופה עם אמא אחת מהגן הביאתנו לקדם ארוחת חג (עבורנו) אי שם בMIT. ילדי ההתחלות, נרדמו עוד בתחילת הערב, ואנחנו מצאנו את עצמנו עם הרבה יין וחברה נעימה, עד כי גם לנו כבר קצת התעייפו העיניים והררי הכביסה (תוכניותיינו המקוריות להערב) נשמעו זועקים חמס, או אז ארזנו עצמנו ושבנו הביתה.
שנה חדשה בפתח. הסתיו כבר כאן. התחלות חדשות, תקוות לעתיד, הבטחות לימים טובים יותר. גם הקודמת היתה כזו, מלאה כרימון בהתחלות, הבטחות ותקוות. רובן נגוזו אי שם אל חלל האויר, מעטות זכו לצנוח, לנבוט, להבשיל. יש האומרים, כה מעט צלחו, ואני מנסה באופטימיות לא אופיינית לשכנע עצמי כי יש לפזרן הרבה ומהר, להגדיל סכויים, כך שגם המעט שבמעט יצמחו, יגדלו, ויהפכו לעולם ומלואו.
אז לכם היקרים, הרחוקים אך קרובים אלינו כל כך, נאחל בזהירות שנה טובה, לפחות קצת יותר, הרבה בריאות (רבים מדי מסביבנו לצערנו זקוקים לכך), ובעיקר שתמיד תדעו להתחיל שנה חדשה מלאי תקוות, להתחלות חדשות והבטחות שיתקיימו, במהרה, בימינו. אמן.