זוטות של סוף סתיו

אמצע אוקטובר ואפילו למקומיים כבר קר. מעילי השלג שלנו כבר מושמשים. הטמפרטורות הנושקות את האפס משני צידיו משכנעות אותנו כי הגיעה עת, ורק השלג הקליל שנשר לו בסביבה לפני יומיים היה חסר בכדי שנפנים סופית, החורף כבר כאן. עונת הטיולים שוב התקצרה לי.

כמה טוב שעוד הצלחנו להגניב סופ"ש ארוך במיין. מזג אויר קריר אך שמשי ומושלם הציף אותנו, כאילו רומז שלא נוכל להתלונן על העונה שהתקצרה. עוד יעד במתחם הניואינגלנדי שלנו נכבש. הרבה ים, מגדלורים, לובסטרים ופארק לאומי אחד, היחיד במתחם. לא משתווה לאלו שדגמנו בקליפורניה אבל בכל זאת ראוי לשמו.

אז קצת יותר קר ועם זאת מזג האויר הפכפך. ביום ראשון ירד עלינו גשם מלווה בפתיתי שלג גדולים ויהלי הכריז שהחורף כבר כאן. אח"כ הפציעו יומיים שמשיים חמימים ולך תשכנע ילד בן חמש וקצת שעדיין סתיו ויש עוד זמן עד לשלג ההוא של ממש.
בינתיים עולם כמנהגו נוהג. אסף שוב נסע לו מערבה ונטש המערכה מותיר מאחור ילדה אחת חולה (שבינתיים הבריאה) וילד אחד שמתחרפן לאיטו בשלג הנושר בחוץ (הילד אמנם היה בתוך הבית, אבל אולי מסיבה זו נרשמה ההתחרפנות המדוברת), ואמא אחת, שעכשיו לעת סיום השבוע מתחרפנת בעצמה, מתשישות, מעייפות, ממחסור בשעות שינה ומעודף הורות יחידנית, ורק רוצה כבר שיהיה שם שקט וצמד העוללים ילך לישון (דרישה הגיונית להפליא בהתחשב בשעה, תלוי את מי שואלים כמובן).
בשגרת יומנו, יהלי וסצ'ל כבר זכו סוף סוף לקיים את מפגש הפסגה. מאז, נכנסנו לרוטינה של play date לשבוע, השג לא מבוטל, שעליו גאוותי. שוב אני מתגעגעת לימים חמים יותר בהם רבצנו בגינה הטפשית או על גדות הנחל כי צריך לשעשע את הילד ולהביא אותו הביתה רצוץ ומרוצה אחרי עוד אחה"צ חברתי אל אמבטיה וספור ושינה.
אבל עכשיו צריך לשעשע שניים, בחוץ כבר קריר והנחל רחב והפך לנהר.
אמצע אוקטובר, אני שוב מזדקנת בשנה. כמה טוב שיש תרוץ לבלות קצת בעצמנו, לאכול בנחת, לשתות קפה, לטייל קצת בשלכת ברוגע ושלווה. כי בשגרת יומנו, עכשיו שהגר או-טו-טו נושקת לשתיים, גוש הרצונות המתעצם לא מאפשר הרבה שקט ומנוחה. ובין ה"למה" של אחיה ל"לנה" שלה, לתהיות העולות מליבי, לא תמיד מתגבש מענה הולם, ולפעמים "ככה" זה הכי כן של תשובה.

להציל את גברת רייאן

אז אחרי ההתרגשות הגדולה של תחילת השנה, אפשר סוף סוף כמעט להרגע, להתרווח, ולשוב אל חיי עקרות הבית החביבים עלי כל כך. שגרת חיי מתחילה בוקר בוקר בארגון שלושה אנשים לפחות, תוך הכנת מזון לשניים מהם, הלבשה, צחצוח ואסוף קורנפלקס מן השטיח, שוב, רגע לפני שהוא מתייבש ונצמד לנצח (שנוקה סוף סוף הבוקר, והוא מבהיק וכמעט מעורר התפעלות, לפחות עד לארוחת הערב הקרובה).
אח"כ נוכל לרוץ אל האוטו, חמושים בתרמיל גב אחד, lunch box אחד, ושני ילדים שעוד לא מספיק התעוררו (נו טוב, גם אצל אמא שלהם זה עוד לא הצד החזק בשעות אלו של הבוקר). לחץ הימים הראשונים פן לא נמצא חניה בקרבת ביה"ס נרגע מה, אבל השעון דופק ויש להגיע לכתה של Mrs. Ryan, ולהספיק להתייצב ב8:25 עת נשמעת בכריזה קריאת השבועה היומית לדגל. השבוע כבר קבלנו פתק צהוב אחד, וחולמנותו של הילד צופה לנו עוד פתקים רבים כנראה.
בכתות של אמריקה, או לפחות בזו הפרטית שלנו אי שם בבועה האקדמית של בוסטר יש רק 18 ילדים בכתה. מעורר קנאה, אפילו אצלי. לכל ילד תא (cabi באנגלית צחה) לתרמיל, לבגדים ונעלי השלג לעתיד. הנוהל היומי גורס כי יש לתלות את החפצים בcabi, להוציא את התיקיה הירוקה (שבעיקר מאכסנת פליירים אינסופיים על ארועי השבוע, פעילויות הכתה ושאר עינייני דיומא קוטלי עצים) ולשים בסלסילה, להוסיף קובית נוכחות למגדל הקיים, לקרוא את ההודעה היומית ולרחוץ ידיים. או אז, אם נשאר זמן, והגר עוד לא התחרפנה לגמרי נוכל להתיישב ברבע נחת על השטיח ולקרוא ספור. שתי דקות אחרי נגורש בנימוס בשירת פרידה מן ההורים, כדי שאוכל שוב לרוץ אל האוטו יחד עם הגר ולהפקידה בידייהם הבטוחות של החברים מהרווארד.
מה עושה יהלי בינתיים? כייף, או כך לפחות הוא מפרט. אמנם ביום שישי התיקיה הירוקה כוללת פרוט של פעילויות השבוע, אבל המבט ההוא הפרטי שלי מהצד על התנהלות הגן בעת עבודות השירות השבועיות, בכל זאת חסר לי. כנראה שאצטרך להתרגל ולהסתפק בהצצות לחיי הגן של הגר.
וכך עדיין איני מכירה את כל ילדי הגן ואני מתקשה לחבר בין הבקשות של יהלי לplay dates לפרצופים רלוונטיים. אבל באמריקה כמו באמריקה, הניסיון הראשון לקבוע מפגש פסגה עוד בשבוע הראשון של הלימודים כלל את השיח ושיג הבא:
אני - היי, יהלי רוצה לשחק עם סצ'ל. הוא מסיים כל יום את הגן ב3:45. תרצו אולי לבוא בסביבות השעה 4 אלינו איזשהו יום?
אמא של סצ'ל - סצ'ל מסיים ללמוד ב3:45 בשלישי וחמישי.
אני - אהה. ליהלי יש חוג שחיה בימים האלה. אולי תבואו אלינו ביום אחר?
אמא של סצ'ל - אני אבדוק עם בעלי. אולי אחרי שיהלי יסיים את החוג?
אני - אוקיי. תודיעי לי.
וכך נותרתי בתהיה האם קבענו play date לעוד כחודש, או שאמא של סצ'ל תשוב אלי עם תוכנית פעולה. הימים שנקפו ואמא של סצ'ל שנגשה אלי השבוע והציעה מפגש פסגה בשבוע הבא שכנעוני שוב, כי רק באמריקה אפשר להפיק טיול משותף אל הגינה השכונתית חודש מראש.
בינתיים יהלי חזר למקורות ואתמול ארחנו את קלי שותפתו לשעבר לחדר האדום. בתכתובת המקדימה בין ההורים של, הבטיח הצד האמריקאי להביא את קלי ב-4 ולקחתה ב6:20 או 5:20 לפי נוכחותינו. אנחנו בטוב ליבנו בחרנו באופציה הראשונה ואף ציינו בישראליות רבה שיבואו כשנוח, אנחנו לא נזרוק את הילדה מהבית גם אם יאחרו דקה.
אח"כ כשאבא של קלי הגיע, והילדה סרבה לפנות את המתחם באופן מיידי, באחד מניסיונות השכנוע ציין האבא בכדי לזרזה: "Come on, we need to go. They have their own life and we have ours". וכך על רגל אחד, על מפתן הדלת סכם את כל התורה כולה.

ארבע אחיות

אני מסתכלת בתמונות ההן של פעם, חומות, דהויות, לפני עידן הפוטושופ והמחשב. אשה יפה, עומדת ומחייכת, סבתא שלי שנפטרה אתמול בשנתה. אני מדמיינת ממרחקים את האשה הקטנה, שכובה במיטתה, סוף סוף מצליחה לישון לנצח אחרי ימים של קשיי הרדמות וחוסר שינה.

החיים במרחק, אי שם במרחב של בוסטר, מביאים אותי להסתכל ממעוף הציפור אל הסבתא שלי ומי שהיתה. כשנסענו קוותה שנספיק עוד להפגש, וליבי נחמץ לשמע הבקשה. קשה להיישיר עיניים אל פני המוות, אבל לאנשים בני 98 כנראה שאין ברירה. כשנסעתי להפרד ממנה, נדמה היה כי ייטיב לה שאבוא כשהיא עוד איתנו מאשר להגיע ללוויה. אתמול בסיום שיחת הטלפון הבלתי נמנעת, התמלאתי רייקנות גדולה ועצב, איך נפרדים בלי טקס ושבעה? אני קמה בבוקר אל נוהליו הרגילים, קפה, התלבשויות - התארגנויות של בוקר. הילדים כבר בגן ולי היו תוכניות וסדורים ששוב ידחו, כי עכשיו אני צריכה להפרד מהסבתא שלי לתמיד. זה טקסי הקטן, דרכי לומר שלום, לחשוב, להזכר, ולשמר.


צילה, לייקה, מלכה ועליזה. ארבע אחיות ששרדו את המלחמה ההיא (סבתא שלי אמנם כבר היתה אז בארץ), המעט שנשאר ממשפחה של תשעה. סבתא ואחיותיה, המשפחה המורחבת שפוגשים רק לעיתים רחוקות. אבל בדמיונות הילדות שלי היה שם סיפור שאפשר אולי לעשות ממנו סרט. ארבע אחיות. נושא לא רע. כשמלכה נפטרה לפני שנים רבות פתאום עלו ספורים וצצו, ואני חשבתי שהנה החבילה מתפרקת, הדבק הולך ונפרם.
אח"כ נפטרה לייקה לפני חודש ומשהו, ומן מרחקיי נזכרתי בחסד נעוריה אי שם בימות הצבא שלי כשאולצתי לבוא להתפנק אצלה ערב בשבוע כדי לא לחזור לבסיס בשעות חשכה. וסבתא שלי, צילה, תורה הגיעה אחריה, ומארבע האחיות נשארה רק אחת.








אני חושבת על סבתא שלי שחייתה וראתה עולם ומלואו מתרומם ומשתנה לו, כמעט מאה שלמה. הסוף הוא אותו סוף והחיים ימשיכו קדימה, ואני רוצה לזכור את האשה שעלתה לארץ ומחייכת אלי מן האוניה, מחייכת וקורנת, אל תוך חיים של עשיה.
פעם גרנו ליד המתפרה שבה עבדה ברחוב נחמני, וסבתא שלי שהיתה גם תל אביבית כמוני, גרמה לי להרגיש קצת ממשיכה את דרכה. כי סבתא שלי שלא הכירה מחשבים ולא ידעה מה זה בלוגים בודאי לא חשבה שכך אפרד ממנה במין לוויה פרטית, תמוהה ומוזרה. ומצד שני, גם אני לא חשבתי כך.

מי יתן ועכשיו את נחה ומתמלאת רוגע, כי הסבל נגמר, ובאה השינה הטובה.

תחל שנה וברכותיה

ראש השנה. אני מתקשה להתאפק ופוזלת אל אחיו הותיק מהשנה שעברה, בודקת מה נשתנה הלילה הזה מקודמו ואיך תועד בפוסט ההוא של 2008 (מי יודע מהו השנתון העברי? אני נמנעת מלברר לא מתוך התבוללות גולתית, אלא סתם עצלות אינטרנטית).
שוב ערב ראש השנה, יום שישי, חגיגיות כפולה שבשעת בוקר זו עדיין מתקשה לקפצץ החוצה, להרים ראש ולהכריז על קיומה. נקיים ורחוצים נצא לארוחת החג רק מחר. אנחנו אנשי הגולה מאמינים שאלוהים לא מתעסק איתנו בקטנות, ויום שישי פה הוא עוד יום רגיל של ריצות , עבודות, סידורים וילדים, וכך מארחינו הנדיבים החליטותו לדחות את הארוע לשבת אחה"צ. את האורז של השנה שעברה יחליף תבשיל ברוקולי ואפונה וכולנו תקוה שיצא טעים.
בימים שהחגיגיות היתה רוחשת באויר, אור לשנה החדשה שבפתח, או אז הייתי מתמלאה תקוות חדשות להתחלות חדשות, להבטחות והתממשויות, וקיומים מבטיחים. שוב רחוקים מדי, אני נאלצת להסתפק ב-Happy New Year שאחל לי הרופא שלי השבוע (ואין זה משנה אפילו מי מהם היה זה, כי כולם יהודים). אכן התחלות חדשות אופפות אותנו. בעיקר את צמד הזאטוטים. יהלי נדמה צעד קדימה לבלי שוב, וכל יום נאבק מחדש באמו המתעקשת לקחת את אחותו הקטנה מהחדר הכחול הביתה. המעבר היומי על פני החדר האדום קשה עליו, כי הרי הוא כבר ב- Kindergarten. הצורך להוביל שני ילדים אל המוסדות החינוכיים בו יבלו את שעות הבוקר גורר קימות מקדמות מדי לדעת כל בני הבית. יהלי שמאוד לא רוצה לאחר מבלה את רוב זמן ההתארגנות ברביצה על הספה או השטיח, ואם מצבנו טוב, זה יהיה כבר בערום מלא. בוקר, בוקר, אני תוהה מה מעשיו שם, ורק ערב אחד בו נחתתי על הספה ומיענתי לזוז ממנה תוך סינג'ור אינסופי של אסף, הבינותי סוף סוף מאיפה באה לו ההתחפרות הספתית ולמה אני מצטווה בכל בוקר להגיש לו את הבגדים המונחים לפתחו אבל עדיין לא מספיק קרוב. כנראה. עם זאת בניגוד האינטרסים של הבוקר אני חוזרת לקשיי ההבנה המצווים עלי כאמא, וכל בוקר מסתיים בריצה לאוטו ואיום מרחף באויר "אתה תאחר לגן". יהלי בבטחון קבוע מודיע "אני לא", ואיכשהו זה אכן עדיין לא קרה, אולי כי אמא שלו בכל זאת מתאמצת.
גם הגר כבר מתרוצצת בחופשיות ברחבי החדר הכחול. בכיות ההתחלה ורגשות האשמה האינסופיים שלי על הילדה שננטשה מקדם מדי, הולכים ונגוזים, ונדמה כי החיים שבים למסלולם. בקרוב אפשר יהיה אולי להתפנות סוף סוף להתחלות משלי עצמי.
אבל היום שהחל בתוכניות למחר, קם והתהפך לו אי שם בסופר של המהגרים. פגישה חטופה בתור לקופה עם אמא אחת מהגן הביאתנו לקדם ארוחת חג (עבורנו) אי שם בMIT. ילדי ההתחלות, נרדמו עוד בתחילת הערב, ואנחנו מצאנו את עצמנו עם הרבה יין וחברה נעימה, עד כי גם לנו כבר קצת התעייפו העיניים והררי הכביסה (תוכניותיינו המקוריות להערב) נשמעו זועקים חמס, או אז ארזנו עצמנו ושבנו הביתה.
שנה חדשה בפתח. הסתיו כבר כאן. התחלות חדשות, תקוות לעתיד, הבטחות לימים טובים יותר. גם הקודמת היתה כזו, מלאה כרימון בהתחלות, הבטחות ותקוות. רובן נגוזו אי שם אל חלל האויר, מעטות זכו לצנוח, לנבוט, להבשיל. יש האומרים, כה מעט צלחו, ואני מנסה באופטימיות לא אופיינית לשכנע עצמי כי יש לפזרן הרבה ומהר, להגדיל סכויים, כך שגם המעט שבמעט יצמחו, יגדלו, ויהפכו לעולם ומלואו.
אז לכם היקרים, הרחוקים אך קרובים אלינו כל כך, נאחל בזהירות שנה טובה, לפחות קצת יותר, הרבה בריאות (רבים מדי מסביבנו לצערנו זקוקים לכך), ובעיקר שתמיד תדעו להתחיל שנה חדשה מלאי תקוות, להתחלות חדשות והבטחות שיתקיימו, במהרה, בימינו. אמן.

ספורים מהחדר הכחול

זה כבר כמה ימים שהמחשב שלי מדווח על טמפרטורות שמתחת ל-20 (כן, עדיין אינני מורגלת בפרנהייט הזה. עם זאת אני כבר יודעת שמעל 90 זה ממש חם , וגם השמונימים מניבים הזעה מרשימה למדי). אחרי גל החום של חודש אוגוסט, בואכה ספטמבר, הימים היפים האלו מרמזים אך ורק על בוא הסתיו. אז כן הספיקותנו להזיע. היינו בים, רחצנו באגמים השכונתיים ואף השתכשכנו בלא מעט ממטרות. חודש אוגוסט חלף הלך לו מלווה גם בגשמים לא מעט (שנטו לנחות בעיקר בסופי השבוע שלנו ובכך טרפדו קמפינג אחד שמיד הפך לביקור פתע בניו יורק המעתירה ומאירת הפנים גם כשגרמי השמים נוטים לנו קצת פחות חסד). הימים, ימי ספטמבר מזמנים לנו את תחילתה של התקופה הכחולה של חיינו (וכולנו תקווה שהיא תהיה מאירת פנים נעימה ומצלחת להבדיל מההיא של פיקאסו). הגר הצועדת כבר מזה שבוע בערבות החדר הכחול בגן של יהלי שהפך בכלל לגן שלה, מתאקלמת לאיתה (קרי בכי פרידה, בכי אחוד משפחות, ואמצע מדווח של ימים טובים ומהנים). בגנים של גיל שנה+ קשה לומר שבאמריקה הרבה יותר טוב. סטנדרטי. אנחנו דורשים הרבה חיבה רוך ונעימות, ואת זה עוד אפשר למצוא גם בארץ, עד כמה שזכורתני. אבל אין מאושרת ממנה שגם לה סוף סוף יש lunch box. כן, כן, המטפלות לא מבשלות פה, ואני עדיין מתקשה להאמין שכששמים ברוקולי בתיק הוא נאכל, ויש לפתח את יצרתיותי הקולינרית מחדש אחרי היום סנדביץ וביצה, יום שניצל ופסטה של יהלי.
אז בברלי לא באה לכאן יותר, וצריך בבוקר לארגן שניים. יהלי שמשך את החופש שלו עוד טיפה, הצטרף היום לשורות הצועדים. נדמה כי היה כייף, אבל הרבה לא הצלחתי לשמוע. בימים כתיקונם , אלה של שנה שעברה, יכולתי לחכות לשעות הWorking Parent שלי כדי להציץ לרגע לעולמו הקסום של הגן, ולגלות קצת מה עושה הילד שלי כשהוא לא איתי. בין עשרות הטפסים שמלאתי השבוע יכולתי גם להתנדב למעורבות כזו או אחרת בחיי ביה"ס, אבל איכשהו נדמה כי שום דבר לא יחליף את המשמרות ההן של החדר האדום.
בערגה רבה אני חולפת פעמיים ביום על פני ננסי, פאלו, והדלת האדומה ובליבי תהיה מתי זה כבר לא יהיה מוזר שלא להכנס פנימה ולהמשיך לכתה הכחלחלה. יהלי ביהליות אופיינית המשיך כבר קדימה. העבר מאחוריו ואין לו שום סיבה לשוב לגן, אפילו התרוץ נלוז של אמא שלו שהגר צריכה לשוב איכשהו הביתה, לא קונה אותו, וכל יום יש חצי בכי של "אני לא רוצה להכנס לשם".
יום ב של בי"ס בכיתה של גברת רייאן, ואנחנו כמעט ששוב מאחרים. הפקקים של הבוקר, חולמנות הילד וגם עייפותי אחרי לילה בלי הרבה שינה (הגר שוב מצמיחה שיניים, שוב מהוזלת, מריירת ולא ישנה), מובילים אותנו לכתה בשניה האחרונה. הגר כבר מתנחלת, רוצה גם לשחק, לשמוע ספור. בגן שלה נרשמת קצת פחות התלהבות אבל פה עם הגדולים, היא מלכה.
יום אפרורי, עם גשם באופק, אסף שוב הרחיק אל מעבר לים. אני כבר עסוקה בקניות לימות השלג, מביטה בהררי הכביסה של בגדי הקיץ, עוד לא מאמינה שרק התחיל וכבר עברנו מחדש לארוך. שנה חדשה מביאה אותי לתהות שוב ושוב איפה היינו באותו הזמן אז בשנה שעברה. ואני שזוכרת את ספורי ה11 בספטמבר של השנה שעברה בכתה ההיא של פסיכולוגיה כזו או אחרת, פונה אל הכביסה והכלים ומקווה שתהה זו שנת לימודים נהדרת ושנה טובה בכלל.

מה אכפת לציפור...

כל החורף חיכינו שהעץ המקסים הניבט מחלון חדרנו יחזור להצמיח עלים, וכשהגיע האביב גילינו לצערנו שהעץ הצטנן וחלה ונשאר לו עירום.
היום ברדתי עם יהלי מטה מחוץ לבניין, התגלה לפנינו סרט סימון שחסם את הגישה מהחצר הפנימית למגרש החנייה, ועל הרצפה היה סימון גיר לא ברור. הגרוע מכל כבר חלף בראשי, אולם מבט שני גילה שלט המודיע על עבודת תחזוקת עצים של העירייה. והסימון גיר? - טוב, זה התגלה כמגרש בייסבול מאולתר ששרטטו ילדים.

כשחזרנו הבייתה אחרי שעה קלה, עבודת התחזוקה הייתה בעיצומה והתגלתה כטיפול בטוטאל לוס. העץ נכרת לו לגמרי, ובמקומו נשאר גדם עירום ואופק פרוש מחלון חדרנו אל הרחוב המרוחק.

כך הסתיימה לה תקופה. לפחות יהלי נהנה מן מחזה הגדיעה כשהוא מצווח בחדווה על מיטת חדרנו ושולח מדי פעם עידכונים לחלל הבית.

הנה תמונות מימים יפים יותר ...

פה ושם ובכל מקום

שוב יבשה הדיו על המקלדת שלי. פוסט תאור חויותינו משבוע בלי אבא, אשר בילה שישה ימים כולל סופ"ש נגנז מקוצר היריעה, עודף העייפות והמחסור בזמן. עכשיו, ששב, מחשבותי מאותם ימים נטולי שינה (הגר החליטה לרייר את עצמה לדעת ולהתעורר כל שעה בערך עקב גדילת שיניים נוספת) נראים פטתים מה ואני מעדיפה להפנות אליהם עורף עד לספטמבר או אז צפוי לי עוד סופ"ש שכזה ולקוות שעד אז הילדים שלי כבר ישכיבו את עצמם לישון או לפחות יתמידו בשינה קצת יותר שעות ובפחות הפסקות. כי אחרי הלילה ההוא בו הגר התעוררה בשעה שתיים תוך סרוב עקשני לחזור לישון, ואחרי שמצאתי את עצמי בוהה איתה על השטיח במשך חצי שעה במדבקות שהגאון הדביקה לבד לבד בבוקר על הדלת, כשכל ניסיון מצידי לשפר עמדות (קרי מעבר לפוזה קצת יותר מאוזנת) נתקל בשאגות קרב, כנראה שנמוך יותר אי אפשר לרדת. עכשיו כשכתבתי את זה אני גם יודעת שיום אחד כבר אתבדה.

אחרי הפוסט הקודם, נדמה לי כי הרושם שנוצר היה בעיקר שרע וקשה פה, מהתוהים למה אנחנו עוד פה ועד המעודדים שבסוף נזכור לטובה. בימים קשים גם אני שואלת מה אנחנו עוד עושים פה. בימים אחרים אני זוכרת לראות הכל כחופשה אחת ארוכה. או אז צפים מראות אמריקה על כל הדרה. מהזוית האנתרופולוגית, אף פעם לא קל כי הרי לא באנו הנה להנות, אלא לחקור, לפשפש ולרחרח. אני מחבבת את הזוית הזו, היא מותירה לי אפשרות למבט חצי משועשע (כשאני זוכרת להשתמש בו).
בימים אלו של חוסר מעש חלקי אני מוצאת את עצמי בוהה מדי יום ב"מחוברות" (באדיבותם של גילי וynet). בלי קשר לתוכנית עצמה מתאפשרת לי פתאום הצצה משונה אל נופי ישראל ותל אביב שלנו בעודי יושבת על גדות הנהר הצ'רלס ומתמוגגת מהירק והאוירה. הרבה יותר יפה פה. אבל ליבי חצוי ולמרות הכעור שניבט מהמסך אני שוב מתגעגעת. הביתה.
בynet נדמה כי המדינה כמרקחה משפעת החזירים האופפת את ישראל, ואין לי לדעת האם אלו עוד כותרות של צהובון אינטרנטי או חרדה אמיתית. קצת אחרי המתח שאפף אותנו במאי בעוד כל אמריקה מטרטרת לנו לרחוץ ידיים (עכשיו כבר מותר לגלות כי בעוד אנחנו טיילנו בערבות קליפורניה בילה אחד מילדי גן הרווארד במיטה עם החזירים. השם שמור במערכת כסוד צבאי ועד היום אין איש יודע מיהו מלבד החולה עצמו), אני יכולה עתה להתרווח קצת בכורסא ולשמוח שאנחנו כאן. לא כי בעונת הסתיו השפעת החליטה לותר על אמריקה אלא כי נשמע הרבה יותר בטוח לחרדתית חיידקים שכמותי להעביר את החורף במדינה מתוקנת שלא תוהה אם כדאי בכלל לרכוש חיסונים. כי ממרומי מגדל השן של אמריקה נדמה שישראל קרובה הרבה יותר למקסיקו ההיא בה הכל התחיל. אני נזכרת בנוהלי הגן שדרשו מכל ילד חולה להשאר בבית שבוע אחרי שהחום ירד ומדמיינת את הורי ישראל בוהים בהנחתה הזו לשניה ורבע לפני או אחרי שנתנו אקמולי ושלחו את הילד לגן. כן, הזוי ובלתי אפשרי, אבל עם מחלות שכאלה יש כנראה שתי אפשרויות. או שחיים במדינה קומוניסטית ואז כבר מישהו ידאג לסגור אותך בכלוב ביתך עד יעבור הזעם, או שחיים במדינה שבה גם התושבים מנסים להתמודד ולעזור. האפשרות השלישית, הישראלית מה, כבר תעלה בחיי אדם.
בכלל מאז "מחוברות" בועתי הקטנה מעט נפגמת ואני נאלצת לרפרף על פני הynet ולגלות נפלאות עולם. אני מודה שחוץ ממחלות איני זוכרת הרבה, אבל נדמה שההיסטוריה היומיומית ממחזרת את עצמה בעצב, הרוגים, תאונות, טייפונים. אפילו הרדיו המקומי מתחיל לדון במוכנות בוסטר לאסונות טבעיים שכאלה. מי אמר שטבעי זה בריא?
ביושבי לנסות לסכם מחדש את קורות השנה הזו, בקצת יותר אופטימיות אולי, אני נוטה להתדרדר אל סכומים פופוליסטיים מהסוג האופייני לעיתוני השבת בארועים שכאלה. שניה לפני אני עוצרת ומוותרת, אבל מחליטה לקיים חוב ישן, בן שנה, וסוף סוף לאפשר מבט חטוף אל הגפרוריה. חלק מן התמונות כבר צולמו ממזמן מחכות לרגע החשיפה הגדול. אחרות עוד דורשות פה מרוק וצחצוח, מי יתן והערב אתמלא מרץ פלאים, הבית ימורק להפליא לכדי תמונות הז'ורנאל הדרושות (מה לעשות? כיאה לפולניה אמיתית, את הבלגן היומי אי אפשר לשחרר לדפי ההיסטוריה). מצד שני יש סכוי טוב שעצלות העייפות היומית תכריע את הכף ואוסף התמונות ישאר חלקי עד לפרץ הניקיון הבא מי יודע אי מתי.






רק חדר השינה שלנו נותר מיותם ומבולגן אל מחוץ לדפי ההיסטוריה. יום יבוא וגם הוא יצטרף אל הפנתאון השכונתי. אני מביטה בסלון של ערב אחרי שעבר תחת ידי גדוד הילדים היומי, מסתכלת שוב על התמונות, מחפשת את הדימיון.

בינתיים זכינו לביקור בית של צוות גנני העתיד של הגר. רק באמריקה מגיע כל הצוות הביתה לברר מה חברת החדר הכחול לעתיד אוהבת לעשות, לאכול, ולשחק. גן הקסמים מפעים בשנית.
אין מה לומר הרגשות פה מתערבבים לאין קץ. בחיים כמו בחיים אין שחור או לבן, בבוסטר אפילו השמיים היו היום אפורים (וכן אפילו הסווצ'רטים הוצאו מהארון אבל מחר כבר תפציע שמש חמה ולחה של 32 מעלות).
בפתחה של שנה שניה אנחנו קצת יותר ראלים, קצת פחות אופטימיים אולי באזורים מסויימים, אבל גם יודעים כבר לומר שלמרות הכל, יום אחד, כשנשב במרפסת התל אביבית שלנו, לפחות לחלק מהדברים נתגעגע, על חלק נצחק, ואת השאר נשכח באלגנטיות מה כאילו לא היו הדברים מעולם.

עוד משהו - היום הוא יום של סיומים. תם עידן הבברלי וגם יהלי פורש סופית מהגן של הרווארד ופונה אל המערכת החינוכית הציבורית שבודאי עוד רבות ידובר בה. קצת מוזר אך גם נעים. עכשיו באמת יש תחושה של סיום שנה. עד להתחלות החדשות ההן אי שם בספטמבר אנחנו נחכה לאורחינו הראשונים שיגיעו כבר מחר. ואחרי חודש של ווקנס משפחתי בודאי נשוב חייכנים ושזופים יותר לשגרת הסתיו הבוסטרית.