יום רביעי, 21 בינואר 2009

סתם יום של חול

אז זהו יש נשיא חדש בבית. יהלי, בגן של השמאלנים מהרווארד צפה בטקס ההכתרה במחשב של פאלו הגנן בונה האיגלואים (אם אזכור אנסה לצלם את מערת השלג המופלאה). לא נרשמה אצלו התרגשות גדולה מדי, למרות שהוא יודע להגיד שאובמה גר בשיקגו ועכשיו הוא עבר דירה. אני צפיתי בתחילת ההתכנסות המכובדת במסכים שבחדר הכושר החדש שלי. כחובבת פילטיס מושבעת ניסיתי עוד בחודשי הגעתנו לחפש לי מקדש אימונים חדש. לצערי התגלתה בוסטר כאנטי-מעוז (איפה דליה מנטבר כשצריך אותה?), והמקומות המועטים שמצאתי מציעים רק מיטת עינויים ללא שאר המכשירים החביבים עלי במחיר מינימום של $50 לשעור. כסטודנטית ענייה נאלצתי מיד לחפש לי אפשרויות מיצוק אחרות, ולאחר סמסטר עמוס אין כמו חופשת הסמסטר כדי לפתח תקוות להתחלות ספורטיביות יותר. כיאה לאמריקה, עת נרשמתי מיד זכיתי בשני מפגשים עם מדריכת כושר. המפגש הראשון הסתיים בהליכה כאמור אל מול מסכי הטלויזיה, ואני שלראשונה בחיי אוחזת במנוי לחדר כושר נדהמתי לגלות עד כמה משעמם ללכת ולא להתקדם לשום מקום.
יתכן, שכיוון שזהו מצבי הקיומי כרגע, אין כמטאפורה זו של צעדה לאין קץ אל נוכח השינויים בפני האומה כדי לתאר את הלך הרוח הנוכחי שלי. אבל לפני שאגלוש לדיונים אקזיסטנציאליסטיים אספר רק שאסף שהיה הכי נפעם מארועי השעה זכה לצפות בנאום ובאיש לעת ערב במרחב האינטרנטי בעוד הגר מהדסת לה מסביב תוך סרוב עקשני ללכת לישון. השעה שוב היתה אחרי 22:00 כשנרשמה הכנעות מצידה וסוף סוף השתרר שקט בבית.

הגר מכה שנית... (בברלי מצחקקת ברקע. לא צולם ב22 בלילה. למי יש כוח לתעודים בשעות שכאלה)

אבל השבוע האחרון של חופשת הסמסטר שלי החל ביומו של מרטין לותר קינג, שזכה ליום חופש משלו ולהיות מקוטלג אצל יהלי בתור איש חשוב (בכל זאת לא לכל אחד יש יום על שמו). הגר אופסנה אצל בברלי ואבא שלה כרגיל בילה את שעותיו בפרנוס המשפחה. יהלי ואנוכי פנינו לקצת עבודות בית (כביסה ובישול קינואה) ואח"כ הצלחתי לשכנע אותו בעמל רב, כי הילד מכור לסולמות וחבלים, לצאת איתי אל השלג להתפלש קצת ולעשות צורות מצחיקות.

אחרי שבועיים שבהם לא ראיתי אור יום בסופי השבוע סוף סוף ניצלנו את היום הנעים (רק 0 מעלות) לבדוק מה חדש בהרווארד יארד

ולטפס על כל פיסטין לבן אפשרי. יהלי כמובן נזקק לחילוצים מתוך השלג הרך ולי לא נותר אלא לשקוע מלוא ג'ינסי ולהושיע את האומה. שלג זה קר!

יהלי מטפס ההרים

יהלי נלחם בצלמי הפפרצ'י

מנוחת לוחמים

רטובים ומרוצים שבנו הביתה, ומאז אני ממשיכה בלשחק עקרת בית. היום צפויה הכנת גרנולה בייתית. כמו שאסף אמר תמורת $2000 למדתי בשני סופי שבוע להכין גרנולה שכזו, או בגרסה הרשמית - היתה סדנאת קול ואחת, מישל, הביאה גרנולה, אז עכשיו יש לי מתכון:

3tbsp unsalted butter
1/2 cup brown sugar (white works fine, too)
1/2 cup honey
2 tsp vanilla extract
1/2 tsp ground cinnamon
1 cup water
4 1/2 cups rolled oats
1 cup cashews
2/3 cup golden raisins

Preheat over to 250 degrees. Melt butter in a saucepan over medium-low heat. Add sugar and cook until melted. Stir in honey, vanilla, cinnamon, and water. Add remaining ingredients (but not raisins). Stir together, coating completely. Bake on a really large (or 2 smaller) baking sheets with edges, stirring occasionally until brown and dry. (If your pans aren't non-stick, first spray with non-stick spray) Usually about 1 1/2- 2 hours. Cool on the baking sheets. Add raisins and toss.

You can also add other nuts or dried fruit

בינתיים באו מנקי שטיח הבז' שלנו, שסובל הרבה את כל האוכל שנופל ליהלי או בגרסה של הגר - נזרק אחר כבוד אל מרחבי פינת האוכל שלנו המוצבת על שטיח הבז' (רק האמריקאיים יכולים להגות שטות שכזו). אז הגרנולה כבר בתנור, הכלים במדיח ואני יכולה לשוב לכתוב.
אז איך היתה סדנאת הקול? דווקא מעניינת. שרנו הרבה, המינו, נשמנו וקשקשנו. קורס נוסף חלף ולי יש עוד עבודה לכתוב, שבנסיונותי להאריך מעט את החופש הזה אני דוחה ודוחה. כי כמו שאמרה לי אינס הבוקר בגן - עכשיו כשלא מתחשק לי לחזור ללמוד אני יכולה להכריז על עצמי סטודנטית אמיתית. אצלי כמובן, מתווספות לכל מיליון שאלות קיומיות, האם זו תכליתי ואם לא, אז מה כן? היי, רונן, יש לך קצת עבודה? שמעתי שזו תקופה מצויינת לחפש...
בינתיים אני בוחרת שלא להחליט שזו כמובן החלטה בעצמה, ולכן אני עסוקה עד מאוד בחיפוש אתר לחלק המעשי של לימודיי שאם אשרוד את שני הסמסטרים הבאים עלינו לטובה, סוף סוף אוכל אולי לגלות באמת איך זה עובד. עד אז צפוי לי קורס בטיפול בטראומה וגם דינמיקה קבוצתית והרבה חדר כושר, בתי קפה, ספרים ועבודות.
אז אובמה נכנס לתפקידו, המלחמה נגמרה (כך שמעתי מהסטודנטית הפלסטינאית שלמדה איתי בסדנא, תוך דווח על כמה הרגנו בעודה לובשת חולצת "Free Palestine". ואני מודה שלא הרגשתי בנוח עם כל היחצנות הזו שלה. ומה איתנו? רציתי לשאול, ואז נזכרתי שמה שאני מרגישה זה בעיקר בושה), הסמסטר מתחיל. הכל כרגיל.

וכמו תמיד, אנחנו מתגעגעים הרבה. תכתבו, שנשמע מה חדש גם אם אין.

נשיקות,
אני

22/01/2009 - עבודה?!

נשלח על ידי רונן
אוי, אך הייתי רוצה...


22/01/2009 - אצלי יש חדשות ישנות

נשלח על ידי גיא
טוב, לא ממש מפתיע.
חזרתי לג'מיני.
היי, זו עבודה!

יום שלישי, 13 בינואר 2009

שלג על עירי

לאחר שלושה ימים של צעדה בינות לשאריות השלג שהפכו לקרח מלוכלך, הגיעה ה"סופה" המובטחת וציפתה את העיר בקצף לבן ויפיפה.
סוף השבוע שלי עבר בנעימים בשיר וזמר בסדנאת קול המתפרשת על פני שני סופי שבוע. עוד בדיחה שלי שהפכה למציאות. מלווה בחברתי ננסי, ילדונת מטנסי, הרגשתי מספיק אמיצה לזייף בצוותא.
יהלי כזכור רק רוצה שלג, וגם אנחנו עדיין נפעמים מהפלא הלבן. מחוסר שיתוף פעולה של דוגמני הבית אנחנו שוב מסתפקים בתיעוד איתני הטבע ללא הפלא האנושי הפרטי. מצד שני לא רק מזג האויר הקסים אותנו הסופ"ש ובעודי מטפחת את קולי הגר הפליאה לעשות בדרכה היא:



בסופ"ש הקרוב הטמפרטורות אמורות להגיע ל-0 פרנהייט ואחרי המרה קלה מקבלים 17.778- שזה לכל הדעות קררררררררררר. או אז אפנה לחלק השני של הסדנא המופלאה ואסף יוכל להמשיך לענג שני אנשים קטנים ומשועממים ולקוות לימים חמים יותר בהם אמא בבית.

ועד אז,
לילה טוב (כי שוב לילה פה)
נשיקות וסיום מלחמה מהיר


14/01/2009 - וואו -

נשלח על ידי Anonymous
היא כבר הולכת!!!!

יום חמישי, 8 בינואר 2009

כמה טוב שבאנו הביתה? – פוסט משוחזר

את הפוסט הזה התחלתי לכתוב עוד ביום נחיתתנו. עודף עייפות והתקף שיעול אחד גרמו לי אתמול לסיים אותו, לא לשלוח וגם לא לגבות. אסף הרשה לי הבוקר לקלל אותו ואת המק שלו שנתקע, קרס ועימו עבד הקובץ לעולמים.
בצער רב אני מנסה להיזכר ולשחזר ואני מדמיינת את עצמי יושבת פה בקפה שלנו, כותבת את הפוסט מחדש על הלפטופ שלי בטרם אשוב לספרי הפסיכולוגיה (מה לעשות, חוזרים לשגרה ויש לי קורס אינטנסיבי הסופ"ש). בינתיים גם אין לי עדיין לפטופ ואני אנצל את רגשות האשמה של אסף כדי לשכנע אותו לשבת ולהקליד. מה שבטוח – הפעם יהיה תיעוד למילים.
יום חמישי היום. יהלי ואנוכי צעדנו בשלג שנשאר מאתמול בלילה אל הגן. זה השלג הראשון שלו ויהלי הנפעם הסכים להודות שהוא מתרגש אפילו שהוא רציני וש"שלג זה מה שהוא הכי רוצה".
כבר באוטו, בדרך מניו-יורק הספקנו לגלות שהזמן לא עמד לו מלכת בעוד אנו מבלים בארץ הקודש והחורף סוף-סוף הגיע באופן רשמי. יש משהו מלא הוד בלבן לבן הזה שמרגש אותי תמיד. אולי בסוף החורף אני ארגיש אחרת, אבל עכשיו לא נותר לי אלא להצטרף לקריאות החדווה של יהלי ולהשאיר טביעות בשלג שהפך בינתיים לקרח (בעזרתו האדיבה של הגשם שירד אתמול וקצת טמפ' נמוכות) תוך התעלמות מכוונת מהאזורים החומים והמלוכלכים, כי אין דבר דוחה יותר מהשלג שבחל להתלכלך. אסף הבטיח חידוש מלאי אחה"צ ואז אולי אצליח גם לזכור לשלוף מצלמה ולתעד.
אז שוב אנחנו כאן. בבוסטר המעתירה. הטיסה עברה בשלום, גם אם לא בתענוג רב מדי וכן גם הנסיעה באוטו מניו-יורק הביתה. אני מתקשה שלא להיזכר ביימות הקיץ, עת נחתנו פה עם הרבה יותר מטען ועייפות, אל מרומי הקומה ה-14. נוף מרנין אין לנו, אבל כמו אז מיד אישפזנו את יהלי אל מול מיקי ידידו בעוד הגר שמחה להנות שוב מקרקע מוצקה ולהתנועע במרחב בגודל סביר. 2 דקות של שקט איפשרו להתחיל לפרוק את המזוודות שבעמל רב דחסתי לתוכן את כל מתנות החנוכה, במבה וכמה בגדים חדשים שאיכשהו הספקתי לרכוש.
אח"כ כאילו כלום, יצאנו כמיטב המסורת עם ילדים מג'וטלגים ל-Target כי העגלה של הגר נשברה. אז ניצלנו את העניין כבר לחידושי מלא והתעדכנויות. אסף, כרגיל, הצליח להתברבר ואנחנו, כרגיל, שכחנו לקנות כמה דברים. אין ברירה – נצטרך לשוב.
החיים חוזרים לשגרה ואני מצליחה סוף-סוף לנוח קצת מהביקור הזה שהיה לבסוף כל-כך אינטנסיבי ומעייף, אבל מהנה כמובן.
רק 5 חודשים באמריקה והחלב נראה קטן מדי, האנשים אנטיפטים מדי והנהיגה מזעזעת מתמיד. אבל לגבינות יש טעם, הלחם מוצק והחברים שלנו פה. או שם?
אולי כמו שאסף, חבר של יהלי מהגן הישן, הסביר לנו – גם אני צריכה סביבון עם כיתוב כזה של נס גדול היה פה/שם. זה נהיה מאוד נבלבל ...
אבל כזכור, הייאוש כאן יותר נוח ואני לא חשבתי שכל-כך מהר אזכה לספר על נפלאותיו, שאתגעגע לנימוס האמריקאי שגם אם הוא מזויף, קוסם לי הרבה יותר מהטחת גסות הרוח הכל-כך כנה בפני בכל פעם שיצאתי מהחיק המשפחתי-חברתי אל כלל עם ישראל החם והדביק.
שלום בוסטר – הגענו. שבתי לבועה היקרה שלי נטולת העיתונים, הרדיו המרעיש ומטרטר בקולי קולות והדיווחים האינסופיים מהשטח. שנים של חוסר התעניינות מכוונת (שלא נובעת מחוסר עניין אלא בעיקר ממחסור בכוחות נפש) מקלות עלי כנראה להרגיש פה יותר בבית ולהתעלם מהקורה בארץ במין תנוחת בת-יענה שכזו. אני עדיין קוראת את "אישה בורחת מבשורה" ואין מדכא מזה לגלות שטרם הספיקותי לסיים והנה הגיעה המלחמה הבאה.
כמה מחברי הטובים ביותר בטווח הטילים... זה מעציב ומדכא להסתכל על הכול קצת יותר מהצד ולגלות שבעצם נוח לי פה להשקיף, להתעלם ולחיות את חיי הקטנים. ועם זאת מדכא עוד יותר לדעת שבכל זאת זה שלי. שהכאן והשם והבית נעים ומתחלקים בין קצוות עולם ותחושת התלישות כבר כאן מעבר לפינה לא תאפשר לי באמת לנוח, כי אני לא מפה ועדיין משם ובין לבין נשארה רק תהייה. עד מתי?
השעה המתאחרת מזכירה לי שכדאי להתחיל לקרוא קצת פסיכולוגיה. יש לי שני סופי שבוע של סדנאות קול שייאפשרו לי לזייף בגאון תוך השארת אסף לטפל בזאטוטים – חומר מצויין לפוסט הבא.
אני מגלה שהפוסט המקורי, שהיה משעשע אך גם כואב יותר, לא משתחזר לו בקלות ואני נותרת עם בדלי אנקדוטות שעכשיו אני כבר לא מצליחה לשלב.
למשל – יהלי אתמול הודיע שכשהוא יהיה גדול הוא יהיה שר התחבורה ואז הוא יבוא לשמור על רמזור מהבהב אחד אי שם בקיימברידג'. הגר נטולת השאיפות הפוליטיות לבינתיים, ממשיכה לעבוד על צעדיה הראשונים. בקרוב הקליפ.
לסיום אציין ששמחנו כל-כך לראות את כולכם (והצטערנו על אלה שפספסנו) ואנחנו כבר שוב מתגעגעים. הטרטור הגדול של לארוז, להגיע, לחיות בבתים של אחרים, משכנע אותי שאין מנוס ואתם צריכים להתחיל להגיע לפה. הספה הנפתחת כבר מחכה.

עוד משהו – בחנוכה, בעודי משעשעת צמד עוללים, נסענו יחד עם אסף (החבר מהגן) ואמא שלו, נאוה (האישה והאגדה שמאחורי ה"בוסטר"). ובעוד שיח האמהות התלהט (נדמה לי שנאוה ניסתה להרגיע את הגר בצלצולים אלקטרונים מהסלולרי שלה) הילדים מאחור התעמקו בדיונים פילוסופיים –

יהלי: ... איזה אלוהים? אלוהים מהמשפחה שלי?
נאוה (מתלהבת): אלוהים מהמשפחה שלך, מהמשפחה שלנו.
אסף (גוער בה): אמא, אנחנו מדברים על אלוהים שבשמיים. אנחנו אוהבים את אלוהים שבשמיים.
יהלי: ואני אוהב את מיקי מאוס.

ולי לא נותר אלא לתהות מה אלוהים מהמשפחה שלנו חושב על כל זה, והאם הוא הדליק נרות או שזכה לחגוג Christmas כמו שיהלי רצה.

יום שישי, 12 בדצמבר 2008

פוסט דוק או פוסט טראומה

הסמסטר כמעט ונגמר באופן רשמי. את השיעור האחרון שלי לסמסטר זה אעביר בנתב"ג והמרצה המתחשב שלי יקבל את העבודה שאני עוד שוקדת על הגהות אחרונות שלה (בחסות אסף) באי מייל. יחי הטכנולוגיה.
אז למרות שעדיין עוד אין סיכומים רשמיים, כי בכל זאת יש עוד כמה ימים להינתן האות, עוד שתי הגשות וכמה עניינים קטנים של סוף סמסטר, אני כבר מרגישה עם רגל ושלושת רבעי בתוך החופש הגדול. את היומיים שהתאפשרו לי כטרום חופש ניצלתי לסידור חדר השינה שלנו (לא כולל ארון בגדים – זה כבר יחכה לאחר שנחזור). סוף סוף רואים שם קצת רצפה, ואנחנו כבר יומיים מצליחים כמעט שלא לבלגן מחדש. יש סיכוי (אמנם קטן אבל למה שלא נשמור על אופטימיות) שהסדר ישמר עד לרגע שבו גם שאר הבית יצליח להיכנס למוד ג'ורנלי ותזכו יום אחד לחזות בזיו דירתנו הגפרורית.
היום לאחר משמרת הבוקר שלי בגן של יהלי יצאתי לעשות סוף סוף שופינג במול הקרוב. אוחזת במעט מאוד סבלנות והרבה חוסר שינה יצאתי לצוד כמה פריטים, בכל זאת נוסעים לארץ, משהו צריך ללבוש. האופנה האמריקאית על כל כעורה נפנתה אלי בכמויות המטריפות כל בר דעת קנייני ממוצע. מתי הצליחו H&M ו-Gap לייצר זוועות טקסטיליות שכאלה?
מסע הקניות המפואר שלי נדם בקול ענות חלושה עם שתי חולצות וג'ינס, אין ברירה אצטרך להתחנף לאסף ולקוות שמעצבי ארץ הקודש הזכורים לי לטובה, גם הם שמעו על הסיילים של Christmas.
אנחנו באופן אישי נפספס את החג. כיוון שלא זכינו להזמנה אישית מבעלי עץ אשוח תקני, לא נותר לנו אלא להסתפק באורות הכרך המציפים אותנו עוד מלפני ה-Thanksgiving. היום בעודי מציצה לבית אחד שמחלונו הביט אלי אשוח אחד מואר וחגיגי תהיתי איך שוב דפקו אותנו עם החנוכיה והסופגניות? לא נותר אלא לעבוד על הקשרים הנוצריים שלנו עד לשנה הבאה ולקוות לטוב.
בינתיים גם השלג מתעקש שלא להגיע. בסוף השבוע שעבר התעוררנו לבוקר משליג. פתיתים פתיתים התעופפו בחלוננו, אבל עדיין חם מדי והכל מיד נמס. מצלמתי המורדת כמובן לא זיכתה אותי ולו בתמונה אחת. חכי, חכי, גם יומך יגיע. אבל אנחנו יצאנו לטיול של שלג ואין נחמד מזה, בייחוד לטירונים שכמונו. אף אחד כמעט מלבדנו לא התרגש מהעניין, אבל אנחנו הרגשנו גיבורים.
עכשיו אחרי חוית השלג הראשונה – אפשר לשוב כמנצחים לביקור בארץ.
האמת שזהו פוסט סוף סמסטר ואני עדיין תוהה לאיזה כיוון אני נוטה? ההייתה זו חוויית לימודים מרעננת או טראומה קשה שתדרוש אשפוז מיידי באיזו ארץ חמה? אני כנראה שעדין יושבת על הגדר. לא במיוחד בנוח, אבל אני מלאת תקווה לרפוד טוב יותר בסמסטר הבא, שהוא הוא הסמסטר שאולי יוביל להמסקנה. עד אז, כל שנותר הוא לנוח (בין שני ילדים, סידור בית, נקיונות, קניות, בישולים, קורס אינטנסיבי אחד וכמה ספרים שממש כבר זועקים אלי חמס – אבל מי אנחנו שנקטר?)

אז אנחנו כבר כמעט שם, או פה, תלוי בזוית הראיה.
אני מתכננת להשמיש את ידידי משכבר הימים העונה למס: 0544510666. אבל מה שבטוח לפחות בימים הראשונים נהיה בבית הורי – 035717075.
ועד אז, נשיקות ולהתראות בקרוב

עוד משהו –
אסף המשקים קום ויוצא לרעות בשדות הרחוקים ממערב לבוסטר, זכה לחוות עוד ארוע אקלימי מרהיב. המקומיים, שוב לא התרשמו במיוחד, אבל היי אנחנו לא מפה. אז ככה זה כשהעצים זולגים מגשם וקר מדי מדי. אנשי בוסטר, בעיקר זכרו להזהיר אותנו שלא לצעוד מתחת, שמא יזלוג על ראשנו נטיף. לא נעים...


ותודה לשלומי על הצילומים

יום שלישי, 2 בדצמבר 2008

הודו לה' כי טוב

סוף השבוע האחרון התאפיין בחגיגות ה-Thanksgiving. יש הטוחנים את הturkey לעייפה, אחרים משקימים קום ויצאים לצוד את הSale הקרוב לביתם עוד לפני הנץ החמה. חברותי ללימודים ניצלו את ארבעת ימי החופש (האמריקאיים מצמידים את כל חגיהם לסופי השבוע כך שגשרים הם הרגל פה) של הסופ"ש הארוך הזה לנפוש בבית הוריהם, לבלוס turkey ולבטח גם לעשות שופינג (אמריקאיות או לא?).
אנחנו לעומת זאת יצאנו בנסיעה לילית לעבר ערבות באפלו הרחוקות.
את הנסיעה והמפגש המרגש עם עלמה, איתמר, אדית וגלעד אנחנו מתכננים עוד מספטמבר. אחרי שהם ואנחנו התמקמנו פחות או יותר גילינו ששבע שעות מפרידות בינינו. ניסיונות לנצל את החג הקודם שלבסוף התברר כחג ניו אינגלנדי בלבד, תוך מפגש באמצע הדרך, העלו חרס. המקום היחיד שנמצא די באמצע הוא עיירה קטנה בשם Cooperstown. המקום נראה, לפחות באתר הרשמי, ציורי למדי ועיקר פרסומו בודאי מגיע מה- National Baseball Hall of Fame‎ שממקומם בתחום המוניציפלי של העיירה ולאו דווקא בגלל התאטרון המקומי. אבל אי שם באוקטובר לא נמצאה מיטה אחת עבורנו ואנחנו נאלצנו לעבור בלוח השנה לחג הבא.
בינתיים כזכור, התהוותה פגישה מקדימה ולא מתוכננת בניו יורק, אך מבטיחה ביותר.
וכך, חמושים בבגדי השלג שלנו (כי אתרי מזג האויר הידועים לשמצה הבטיחו) ועוד כמה מזוודות יצאנו לדרך לעת ליל. שבע שעות כאמור לא כולל הפסקות.
יהלי שהודיע שהוא לא מתרגש ("להתרגש זה כשקורה משהוא מיוחד"), הודיע שהוא לא הולך לישון כי הוא מתקשה לאור הפגישה עם עלמה, ואז גם הסכים להתרגש, כי אמא אמרה שאם קשה לו לישון אולי הוא בכל זאת. הגר לעומת זאת כנראה גם היתה מאוד נרגשת ואחרי שעת שינה התעוררה לבלי שוב. מהתרגשות כמובן. רק אסף לא היה נרגש בכלל והלך לישון כדי שמישהו יצליח להסיע אותנו בבטחה. חמושה בשני ילדים, קצת מיקי מאוס ובייבי אינשטיין הצלחתי לארוז פחות או יותר את עצמנו ובשעה 23:00 התחלנו להעמיס ולצאת מערבה.
ישובה בין יהלי להגר שנרדמו די מהר, הצלחתי לנמנם בין עצירה לעצירה. אסף בלס גזרים גמדיים, שתה הרבה קפה ועוד אי אלו מזונות בלתי רצויים. הגר אמנם ינקה פעמיים אבל סה"כ הנסיעה חלפה בנעימים – עד כמה שאפשר בתנאים הקיימים, קרי, לא נאלצתי לשעשע אף אחד ב4:00 בבוקר.
הבוקר עלה, ושמיים אפורים גילו לנו שאריות שלג על מדשאות באפלו. וכמו שיהלי אמר אם אין שלג זו אינה באפלו, ואם יש אז הגענו. הגענו.






















ביתם רחב המידות של הבאפלואים קבל אותנו יחד עם בני ביתו למשך שלושת הימים הבאים שבהם לא עשינו הרבה, וכמה זה היה כייף. אנחנו, אנשי בוסטר היגעים, שמחנו לגלות סוף סוף שיהלי מסתדר קצת בלי להציק לאחותו, שמצדה מסוגלת ללעוס צעצועים של אחרים בלי להפריע לנו מדי. השקט והשלווה.
יהלי עבר מיד השתלמות בנסיכות אצל עלמה ש"היא מבינה בנסיכות ואני מבין בתומס", ואחרי יומיים של הדחקה הסכים להתחבר לצד הנשי שלו ולהודות שהוא קצת אוהב נסיכות ולכן מוכן להסתכל בדיוידי. החינוך מחדש הסתכם במסקנה שסינדרלה היא בצבע תכלת.
החלק התיירותי של הביקור התמקד באטרקציה המרכזית – מפלי הניאגרה. הצד האמריקאי מרשים פחות מזה הקנדי, ואנחנו עברנו את הגבול אל העיירה התיירותית בניסיון לחזות בפלא המיימי בלי לקפוא מקור.
יהלי כמובן לא הסכים להצטלם ואני נאלצתי להסתפק באיתני הטבע.






















אח"כ פנינו לחפש אטרקציות קולינריות יותר. המסעדה שבמתחם, הצופה אל הנוף המרשים התגלתה כיקרה ובלתי מבטיחה ואנחנו יצאנו לצוד פיצה בקומה שמתחת. הפיצה, התגלתה כסגורה, הקפה שליד כבלתי כניס בעליל, ולנו לא נותר אלא לבנות על הקפטריה של היכל הפרפרים – האטרקציה הבאה בסיור הקנדי.
פרפרים כידוע לא אוהבים שלג ולכן הקנדים המתחשבים בנו להם תת- אקלים טרופי, שאין כמוהו לימים קרים. גם אנחנו התחלנו לחבב מיני אקלימים שכאלה, כך שהמפגש היה משמח. לפחות לרובנו. אסף ואני שיש לנו חסך של פרפרים עוד מימי לאוס (היו שהבטיחו לנו כמויות אדירות שלא נצפו כלל), נהננו למדי להסתובב בין המעופפים הצבעוניים. הגר היתה שוות נפש למדי, יהלי הסכים להתרגש רק מהחשש פן פרפר יעמוד עליו, והמצלמה שלי לא עמדה בשינוייו מזג האויר והתמלאה אדים. אני קיוויתי שסוף סוף אאלץ לקנות אחת חדשה, אבל נאלצתי להתאפק עם התאוששותה המהירה מדי מעט לאחר מכן.
כזכור, אנחנו עדיין רעבים. אך, הקנדים לא שמעו על תיירים שכאלה והקפטריה המקומית היתה סגורה. אבלים וחפויי ראש הסתפקנו בכמה שקיות צ'יפס כולל אחת בטעם חומץ!
בדרך לאוטו, ללא תמונות פרפרים אבל עם שלג המטפטף על ראשנו,


סכמנו שאין ברירה וחוזרים לאמריקה לאכול.
בעודנו מרגישים את תחילת הסוף, עת יצאנו דרומה באפלואה, התחלנו לחשוב לאן נקח את הבאפלואים בביקור הגומלין שלהם בבוסטר. אסף ואני, הזכרנו כמה אטרקציות מקומיות. יהלי תרם משלו והציע לקחת אותם לTarget לקנות מתנה...
יום המחרת היה בייתי גם הוא. הצלחנו להוציא את עצמנו לטיול אל הפיצה המקומית שהתגלתה כטובה למדי. הקור החזיר אותנו די מהר אל הבית ואנחנו ניצלנו שעות אחרונות של רוגע.
הנסיעה חזרה היתה שקטה ורגועה.יהלי שניה לפני שנרדם עוד הבטיח (בעודנו חולפים על פני תחנת כבוי האש המקומית), שכשהוא יהיה גדול הוא רוצה להיות מיקי מאוס. ב5:30 היינו בקיימברידג'. הגר התעוררה כמובן ברגע שנכנסנו הביתה ואני יותר מתוך יאוש ופחות מתוך תקווה הנקתי אותה בשכיבה והתפללתי לעוד שעת שינה. בשעה 8:45 תינוקת חייכנית הודיעה שמספיק. אבא שלה התהפך לצד השני, ואנחנו הלכנו לעשות קצת סדר בבית. ב10:15 אחיה הגדול הצטרף לחגיגה. מי אמר שאין על מה להודות?

אז חוץ מלאלוהי השינה אנחנו באמת מודים לעלמה, איתמר, גלעד ואדית. על האירוח, המזון, התכנית האמנותית ובעיקר החברה. מיטב המוחות שוקדים פה על גיבוש ועידת הפסגה הבאה.
המיקום כבר ידוע הזמן טרם נקבע. אנחנו מקווים שאי שם בחופשת הסמסטר הבאה עלינו לטובה, קצת אחרי שנשוב מהביקור בארץ הקודש הצפוי באמצע החודש!

עוד משהו: יהלי, שהאטרקציה הגדולה מבחינתו היתה האמבטיה יחד עם איתמר ועלמה, התעורר הבוקר כשחיוך על פניו והוא מבשר לי שהוא חלם על הרחצה המשותפת. אסף חסר חוש התעוד שהיה אחראי על מחלקת הניקיון לא צלח לספק עדויות משעשעות, אבל כיוון שהאמבטיה היתה תפוסה הגר ניצלה מיכלים ריקים אחרים להתרעננות, ואמא שלה דווקא זכרה לצלם....























3/12/2008 - ברוכים השבים! (גם אם רק לקצת)


נשלח על ידי גיא
תביאו שלג, או גשם, או איזשהו סוג של משקע. פה יבש וחם.


3/12/2008 - hooray


נשלח על ידי Hamu
מתי אתם באים?


3/12/2008 - לא הבנתי


נשלח על ידי שמופי
מתי אתם באים לביקור?


6/12/2008 - Maybe next time...


נשלח על ידי Big Brother
I understand you come mid December for about 2 weeks. Unfortunately I only arrive mid January, so it seems we'll miss each other. So maybe next time...

יום רביעי, 19 בנובמבר 2008

תומס והעיר הגדולה

לאחר שבוע של דיונים מעמיקים, חיבוטי נפש והתלבטויות החלטנו בכל זאת לנסוע. המלון הוזמן עוד באוגוסט כשאנחנו היינו עדיין תחת השפעת מזג האויר הישראלי ומי חשב שיכול להיות קר וגשום בניו יורק בנובמבר. אבל בתחילת השבוע הסתמנו גשמים בעיר. בעוד אבא שלי בודק ביאהו, אסף ב-Weather.com אני התבייתתי על CNN וספק מזג האויר של ה-Dashboard המקי שלנו.
למותר לציין שלכל אחד היתה דעה קצת שונה. CNN היו הכי אופטימיים ועד לרגע האחרון כמעט התעקשו על שמש חורפית או לפחות חצי ענן. ככל שהימים חלפו (עד יום רביעי עוד אפשר היה לבטל את המלון) האתרים התיישרו לאיזשהו כיוון רטוב ואנחנו עדיין תוהים מה ההבדל בין Rain ל-Showers. בסוף, הרצון לנסוע פשוט הכריע. קנינו מטריה חדשה, ארזנו ולעת 6 בבוקר אור ליום שישי יצאנו לדרך. 4-5 שעות ואנחנו בעיר הגדולה.
ההתרגשות היתה רבה. יהלי נפעם מגורדי השחקים והמוניות, אני ואסף נזכרנו בערגה בשבוע הניו יורקי נטול הילדים של מאי שנה שעברה ואפילו הגר נרגעה (או שאולי היה זה מאיר אריאל שהתנגן ברקע? אני מפתחת תאוריה שהילדה מחבבת אותו. בדיקה מעמיקה יותר תתאפשר בשבוע הבא עת ניסע לנו 7 שעות לכל כיוון לחגוג את ה-Thanksgiving בבית אדית וגלעד אשר בבפאלו).
מלון הפשפשים שלנו התגלה כסביר למדי. הגר עשתה עיניים לפקיד הקבלה שמיד שידרג אותנו לחדר גדול יותר עם ספה נפתחת ליהלי. אמנם נמצא ג'וק במצב צבירה של ערש דוואי באמבטיה, אבל, היי, גם אמא שלי מצאה אחד כזה אצלנו בבית יומיים לפני.
אז מה עושים בניו יורק, כשגשום עם שני ילדים? ביומינו הראשון הטפטוף הקל אפשר לנו לטייל קצת ברחובות, לגלות שהעיר גדולה מתמיד, מטונפת, עמוסה, הרבה פחות מנומסת וה-Subway שלה מזעזע לכל מי שמנסה להיות נכה או לפחות סתם הורה לזאטוט עגלתי. אין אבל אין מעליות או מדרגות נעות. איפה, איפה ה-T של בוסטר?
הלומי כפר והמומי הכרך הובלנו את יהלי לToysRus השכונתי. כל ניסיונותיי לשכנע את יהלי לעלות איתי לגלגל הענק נכשלו. אני מודה, שבכלל לא היה חשוב לי שהוא יתנסה בחויה. זו הייתי אני. למה יש לי ילדים אם לא בשביל לעשות דברים שכאלה בלי להתפדח? לא עזר. יהלי לא הסכים לבוא לשמור על אמא שלו בגלגל הענק ושום תירוצים והסברים לא קידמו אותנו. "זה לא מעניין אותי ולא יהיה לי כייף" הילד טען. ומה עם הכייף של אמא שלו?
אז יצאנו לחרוש בשדות הצעצועים. יהלי נדרש לחפש משהו שעולה עד 10, כדי שלא נצטרך להתוכח אם אפשר לקחת הביתה את הדינוזאור שעומד באמצע החנות או לא. הילד המפוקס שלנו אץ ורץ אל חלקת התומסים, נרגש לגלות שיש שם את כל האי סודור. גן העדן עלי האי....
לצאת מהחנות כבר היה קשה יותר, אבל הבטחנו לחזור. חמושים בספנסר יצאנו החוצה, להמשך טיול מרנין נפשות, לפחות של ההורים.
את אחר הצהריים העברנו במרוץ קל במסדרונות ה-MOMA עם ילד ישן בעגלה ותינוקית עצבנית על הידיים (ככה זה כששוכחים מנשא בחדר). יום שישי הוא יום שבו הכניסה למוזיאונים היא חינם. זה אומר הרבה אנשים ותור ארוך להכנס אבל גם כאן קודמנו תודות לצאצאינו היקרים. מי אמר שלא שווה לטייל עם ילדים בניו יורק?
אז פזזנו לנו בתערוכה של ואן גוך, מנסים להתעמק מעל כתפי האנשים והתפתלויותיה של הגר. משם דלגנו למבט חטוף על ציורים של מירו, והיחידה שהיה לה מה להעיר היתה כמובן דודה אחד ישראלית שטענה בפנינו שהגר לא מרוצה. לא התגעגענו לדודות האלה.
אבל ניו יורק, בבואך מבוסטר אכן דומה יותר לתל אביב. ולמרות הבלאגן והלכלוך וקשיי התחבורה אנחנו מחבבים מאוד את השתיים ותמיד שמחים בהן.
את הערב בילינו בחברת עלמה (מהגן הישן) ומשפחתה – שאותם נבקר בבפאלו בקרוב – והתרגשות הילדים היתה רבה.
אסף עוד הגניב בילוי של לילה עם חבר וחזר כמו רווק נטול דאגות ב-5 בבוקר. את יום השבת הוא בילה עם הרבה קפה, ואנחנו התחלנו אותו בבראנץ' שווה בביסטרו המפונפן שממול למלון. סוף סוף אוכל טוב.
היום שהיה אמור להיות הגשום במיוחד, הסתמן בנצנוצי שמש שמיד שכנעו אותנו לצעוד לסנטרל פארק. לא לפני שיהלי ימצא שוב את שיטוטי תומס וחבריו על מסילות האי סודור שב-ToysRus. גם הפעם הסתמנו מאבקים קשים לשלוף את הילד. רק הבטחות שגם ב-FAO Schwartz בטח יש רכבות של תומס גרמו לו לעזוב את המתחם.
מרוצים מהשיפור במזג האויר פסענו בשדרה החמישית בתקוה לטיול נעים בפארק בקרוב. אבל העיר גדולה, ההתנהלות עם ילדים איטית, והיום שהתחיל רק ב11 כבר התקרב לשעות אחר הצהריים שלו.
מזג האויר נזכר שהוא אמור להיות גשום ואנחנו נאלצנו להתחבא בחנות הצעצועים FAO Schwartz. אסף פנה לאפל סטור הצמודה ואני יצאתי עם יהלי לצוד לנו את פסנתר הענק הזכור מימי הסרט "Big" בימים שטום הנקס עוד נחשב חתיך (ההיו ימים כאלה? מה שבטוח שכרס עוד לא היתה לו). יום שבת וכל ניו יורק היתה בחנות. גם איזה מיליונר החליט שזה הזמן לחגוג לילד שלו יומולדת בדיוק במתחם הפסנתר. $1500 עולה התענוג ללא הפסנתר. מי יודע כמה הוא עולה. מצד שני המפעילה היתה מעצבנת כמו כל מפעיל סוג ז ביומולדת טיפוסי.
כרגיל אני הייתי יותר מאוכזבת מיהלי שבעצמו התאכזב רק כשגילינו שאין תומסים ב FAO Schwartz. העומס והרעש לא שכנעו את יהלי לעזוב וכל ניסיונותינו למצוא משהו ב$10 לילד לא צלחו. רק ההבטחה לחזור שוב (!) ל-ToysRus ולקנות שם עוד קטר אפשרו להתמוטט בשקט בגשם שחכה לנו בחוץ.
בינתיים ההורים שלי שהיו בעיר לעת סיום ביקורם אצלנו חברו אלינו לארוחת ערב בבית הקפה החביב עלינו, ששמו הבלגי נשכח ממני ברגע זה. משהו עם לחם... וכיאה לשמו, יש שם סוף סוף לחם אמיתי ואוכל אמיתי שאנשים צמחוניים כמוני יכולים סוף סוף לאכול.
ארוחת הערב הסתיימה כמבטח ב- ToysRus, בקניית הקטרת אמילי ובהרטבות רבתי בגשם השותף. ההיה זה Rain או Showers?
למחרת, ניצלנו את החיבה לאותו בית קפה, כדי לאכול שם ארוחת בוקר, ומשם פנינו סוף סוף לטיול בסנטרל פארק. ליהלי יש ספר מקסים על פינגווינית שיש לה שני אבאים. סיפור אמיתי. הם כולם חיים בסנטרל פארק, ואמא של יהלי שוב ניסתה להלהיב את הזאטוט באטרקציות העיר הגדולה, כשפנינו לגן החיות הקטן והמקסים שבלב הפארק. אני מודה שהפעם נרשמה היענות גדולה יותר מצד הילד.
אז איך מסכמים את ביקורנו הראשון בעיר הגדולה?
אנחנו אמרנו שמזל שחרשנו אותה לבד שנה קודם, יהלי כמובן יודע להגיד שיש בה את כל האי סודור. והגר? הגר אחרי 5 שעות נסיעה חזרה הביתה, אמרה "טה, טה, טה" שמחה להמשיך להתאמן בעמידה לבד בלי ידיים.
לא נותר אלא להזמין מלון לאביב שיבוא....

עוד משהו-
הבוקר בעודי מנערת קורי שינה וילדים זבי חותם מכתפי הדואבות, כרגיל בדקתי מה מזג האויר הצפוי ב-Dashboard. רק 4- !!!. המומה התקשרתי לאסף. הכיתכן? אסף בדק את מקורותיו (שיתכן כמובן שהם אותו מקור. למרות מחקר העומק לא הוחלט עדיין על מקור אמין במיוחד) ואישר את אבחנתי.
אמאל'ה, החורף כאן. או כמו שיהלי אומר זה עוד לא חורף זה רק תחילת החורף.

נשיקות


19/11/2008 - le pain quotidien

נשלח על ידי bradbeeblebrux
בית הקפה הבלגי

אסף


19/11/2008 - תמונות?

נשלח על ידי גיא
משהו קטן בשביל החבר'ה? או שגם המצלמה נשכחה בחדר?...


20/11/2008 - תגובה ללא כותרת

נשלח על ידי שמופי
מקווה שתסתדרו בלי המנשא...
נילי התקשרה לתאם את ההעברה...
גיסתי יולדת בשבוע הבא (כך החליט הרופא) כך שהטיימינג מצוין..
אחי הקטן הולך להיות אבא! אני מתה מהתרגשות..


30/11/2008 - ואנחנו תהינו מה זה האי של סודור ???

נשלח על ידי Anonymous
????
חיבוקי נפש וקפה טוב מארץ השמש התל אביבית . נ.א.

יום רביעי, 5 בנובמבר 2008

Trick or Treat

בשעה שרובכם מתעוררים לעוד בוקר של ויכוחים עם הצאצאים התורניים ולדיונים עמוקים על קצב התארגנותם, או לסתם יום מפוהק במשרד, יושבים חלקים נבחרים מבני משפחתי ומקשיבים לנאום הבחירות של הנשיא החדש שלנו. בעודי מצחצחת שיניים הצלחתי לשמוע מהאמבטיה דיון מעמיק בין הורי המבקרים אותנו בזמנים מרגשים אלה לבין אסף בנוגע לסטייליסטים של בנות משפחת אובמה. נדמה לי כי יש להם במה להשתפר. מתוך החיים בבועה הבוסטרית נדמה היה כאילו אובמה יבחר לבטח, מה שאכן קרה. לפעמים בועות גם צודקות ולא רק מתפוצצות.

ביום שישי בערב בעודנו מלוות את בנינו המחופשים במסעם אחר ממתקי אמריקה, ספרה לי אחת האמהות שהגיעה השנה מאוהיו עד כמה מפתיעה התמיכה פה באובמה. אח"כ גם היא נזכרה שגם היא חיה באותה בועה בוסטרית.

אותו יום שישי, ה31 באוקטובר, ליל כל הקדושים והממתקים, עבר עלינו בנעימים בבית משפחת אחד מילדי הגן שהזמינו את כולנו למסיבה ויציאה משותפת לTrick or Treat.

אחרי מרק חמים המתאים לעונה כובדנו בפיתות וחומוס כמקובל באמריקה. משום מה כמעט בכל ארוע אליו אנחנו מוזמנים, הכולל בעיקר אמריקאיים, הכבוד הוא על טהרת המזון הכה מוכר בגרסה המפוקפקת המקומית. אחרי זלילה מסיבית שכללה גם ממתקי חרקים (אסף ואני דבקנו בחומוס) יצאנו החוצה להתדפק על דלתות השכנים.

יש לציין שמה שנראה לי כמה שבועות קודם כעוד דביליות אמריקאית, בערב החג הסתמן כהפנינג מקושט להפליא.

ראוי גם לשבח במיוחד את השכנים שלא רק השקיעו בתפאורה אלא גם התחפשו והתאפרו.

הפיראט שלנו, היה בעיקר נרגש מדלעת הפלסטיק של ליאם ש"היתה שלו מהבית" ולכן נאלץ למורת רוחו להסתפק בתיק הדלעת שקבל יחד עם הפנס, שרשרת הסטיקלייט והמדבקות. ארוח כיד המלך כבר אמרנו?

הילדים ציינו כמעט על כל בית שהוא הוא הכי מפחיד בשכונה, לא פסחו על שום הזדמנות לאסוף עוד ממתק ואנחנו עכשיו תוהים עד מתי ישאר המלאי הזה בארון. בינתיים אנחנו משתדלים שלא לעזור ליהלי בנושא.

ואני תהיתי מה היה קורה למשלוח המנות הפורימי אם היינו צריכים להתחיל להתדבק על דלתות השכנים ולאסוף אזני המן.

בינתיים, אובמה אמר לילה טוב לאמריקה וגם אני אפנה לשנת היופי שלי, לפחות עד שהגר שוב תתעורר. יש לציין שהאיש לא חייך לרגע. אבא שלי אמר שאין לו על מה – מי באמת צריך את כאב הראש הזה? אסף טען שלא רק זה הוא גם עוד צריך לעבור דירה, אבל סכמנו שקונטיינר בטוח מממנים לו.

God bless America and the Kit Kat!

לילה טוב



18/11/2008 - תגובה ללא כותרת

נשלח על ידי shmoopy
אני עדיין גורסת שכיף כף יותר טעים...
תגידו - יצא לכם להגיע לבית שלא היו בבית והייתם צריכים לסקול אותו בביצים?