השבוע האחרון היה שבוע שגרתי למדי שהסתיים בסוף-שבוע שגרתי גם כן. אני בעבודה. עדי בלימודים. יהלי בגן. הגר בבברליה. אכן, שגרה מתוקה. כמה אנו נוטים להקל בערכה. אותה שיגרה שבימים כתקנן אנו נוטים לקלל ולתלות בה את האשם לכל צרותינו. אבל כמה היא הייתה חסרה לנו בחודשיים האחרונים. יום השבת עבר עלינו בעוד מסיבת יומולדת של ילדה מהגן של יהלי. טוב לדעת שבעוד אני מנסה להתרגל לאוירה הסוציאלית המנוכרת של התאגיד האמריקאי ועדי מתקשה למצוא נושאי שיחה משותפים עם valley girls בנות עשרים ואחת, יהלי הוא זה שדואג לקשרים החברתיים שלנו. וכך מצאנו את עצמנו בעיצומה של שיחה בין שני זוגות של אקדמיים מהרווארד. היא (ההיא הראשונה) פרופסורית להיסטוריה יפנית ובעלה העוסק בסיפרות השוואתית אמריקאית-יפנית ניהלה דיון עם ההיא השנייה (היסטוריה סינית עם התמחות בקומיקסים מתקופת מלחמת העולם השנייה) ובעלה הפרופסור למדעים על כמה זה סביר לצטט את עצמך במאמרים. על אף שלא הצלחנו לתרום הרבה תובנות לדיון, היה נחמד להנהן תכופות, לצחקק מן ההומור האקדמי ולהרגיש קצת יותר שייכים.
יום ראשון התמקד בסדנת "עשה זאת בעצמך" בחסות איקאה. כ-4 שעות לקח לי בעזרתו של Santa’s little helper להפוך ערימת קרשים ושקית של 96 ברגים למיטה זוגית. בוב הבנאי, שהתלהב מן המשימה בתחילתה, איבד מעט את הסבלנות לקראת שעת הצהריים, וקרוב לשעה ארבע הצלחנו לחלץ אותנו ואותו מן הבית (ואותה ממנו).
טיול קצר בכיכר הרווארד וסביבתה. גלידה במקום שעוד לא ניסינו. ביקור בחנות הספרים coop המרשימה (וקניית ספרי טיולים של New England), ובעודינו חולפים על-פני כיכר בראטל המקסימה נשמעו לפתע קולות צעקה 'עדי! עדי!' מאחורינו. כן,כן – ממש כמו בארץ. סובבנו את ראשינו בהפתעה לגלות את אינס, אימו הספרדיה של מרקו (חבר של יהלי מהגן) הקוראת לנו מבית הקפה הסמוך. חיבוקים ונשיקות – אין כמו מנטליות ים-תיכונית בלב האמריקאיות המאופקת – והנה אנו שותים קפה הפוך טוב על הכיכר עם אינס ובעלה הגרמני ברנארד. וכך תפשתי לי רגע של חסד בדמדומי הערב הקריר, לוגם מן הקפה החם כשיהלי מתרוצץ עם מרקו בין טלפונים ציבוריים ונגן הרחוב פורט על הגיטרה ושר את Harvest Moon של ניל יאנג.
אתם רואים – לא הכול רע וקשה אצלנו. אנחנו מבינים שהדאגנו אתכם קצת בפוסטים האחרונים. מה – רק נסעו וכבר הם מקטרים. עוד מעט הם גם יחליטו שהם נשברים וחוזרים. ומה עם כל ההשקעה הכספית שלא לדבר על כל הדמעות, והחיבוקים והמטען הרגשי – כל זה בוזבז לשווא? אז לא. אנחנו נשאר עוד קצת ברשותכם. אבל לא נכחיש גם שקשה לנו. החודשיים הראשונים (אני מתחיל לספור מהרגע שהבית שלנו בתל-אביב התחיל להתפרק) היו לחוצים וסוחטי אנרגיה פיסית ורגשית בצורה לא סבירה. תקופות כאלו מפרקות אט-אט איים של יציבות שנבנו במשך שנים, וכמו יהלי שההתפרקות שלו היתה בולטת כלפי חוץ, גם עדי ואני התפרקנו קצת מבפנים.
וכן – קשה לנו עם האמריקאים. רובכם יודעים לא מאתמול שאני לא חסיד גדול של דיירי "האומה הגוועת" הזו. על משקל צרפת שיכלה להיות מקום נהדר אלמלא הצרפתים שבה, גם האמריקאים די מקלקלים את היבשת הנפלאה בה הם מתגוררים. וכן – גם בקמברידג' בה האיי-קיו הממוצע הוא 170 ונדמה שאפילו לזבובים יש דוקטורט בהרווארד (בחנות הגלידה ראיתי "ספל קמברידג'" עם הכיתוב ‘The world’s most opinionated zipcode’). גם פה לא ניתן לברוח לגמרי מן המנטליות האמריקאיות. (עם כי קל יותר עם כמות ה- international שאתה פוגש).
אבל בינתיים אנחנו כאן – מחוייבים אבל לא מתחייבים. יושבים על הקצה. לא עמוק בשדות הסיליקון של המערב הפרוע, אלא ממש על הכניסה, על נתיב הגישה של המייפלאואר, בואכה האוקיינוס האטלנטי. מוכנים בכל רגע לנסיגה אם נחליט ובמקביל מתחילים לבנות שגרה חדשה לבינתיים. להסכין עם הרע ולהתחיל לגלות את הנחמד. ויכולתי לספר לכם כמובן על השיחה הארוכה והמתסכלת עם הרובוט-אדם בשירות הלקוחות של Verizon ש"ניסתה" לעזור לי להתחבר לאינטרנט – אבל אני חושב שנשמור את זה כבר לפוסט אחר. הבטחתי לעצמי לשמור על אור חיובי בפוסט הזה.
כשחזרנו הביתה ואחרי שהילדים נרדמו הספקתי לקנח את היום בהרכבת ספה. (IKEA כמובן). בגוף כואב וידיים מיובלות, אבל עם 80% דירה מרוהטת הלכתי לישון. בסוף-השבוע הקרוב אנחנו נוסעים לניו-המפשיר לצוד שלכת. אז יהיה על מה לכתוב (או אולי זה הפוסט המצולם שהבטיחה עדי).
עד אז ....
יום ראשון התמקד בסדנת "עשה זאת בעצמך" בחסות איקאה. כ-4 שעות לקח לי בעזרתו של Santa’s little helper להפוך ערימת קרשים ושקית של 96 ברגים למיטה זוגית. בוב הבנאי, שהתלהב מן המשימה בתחילתה, איבד מעט את הסבלנות לקראת שעת הצהריים, וקרוב לשעה ארבע הצלחנו לחלץ אותנו ואותו מן הבית (ואותה ממנו).
טיול קצר בכיכר הרווארד וסביבתה. גלידה במקום שעוד לא ניסינו. ביקור בחנות הספרים coop המרשימה (וקניית ספרי טיולים של New England), ובעודינו חולפים על-פני כיכר בראטל המקסימה נשמעו לפתע קולות צעקה 'עדי! עדי!' מאחורינו. כן,כן – ממש כמו בארץ. סובבנו את ראשינו בהפתעה לגלות את אינס, אימו הספרדיה של מרקו (חבר של יהלי מהגן) הקוראת לנו מבית הקפה הסמוך. חיבוקים ונשיקות – אין כמו מנטליות ים-תיכונית בלב האמריקאיות המאופקת – והנה אנו שותים קפה הפוך טוב על הכיכר עם אינס ובעלה הגרמני ברנארד. וכך תפשתי לי רגע של חסד בדמדומי הערב הקריר, לוגם מן הקפה החם כשיהלי מתרוצץ עם מרקו בין טלפונים ציבוריים ונגן הרחוב פורט על הגיטרה ושר את Harvest Moon של ניל יאנג.
אתם רואים – לא הכול רע וקשה אצלנו. אנחנו מבינים שהדאגנו אתכם קצת בפוסטים האחרונים. מה – רק נסעו וכבר הם מקטרים. עוד מעט הם גם יחליטו שהם נשברים וחוזרים. ומה עם כל ההשקעה הכספית שלא לדבר על כל הדמעות, והחיבוקים והמטען הרגשי – כל זה בוזבז לשווא? אז לא. אנחנו נשאר עוד קצת ברשותכם. אבל לא נכחיש גם שקשה לנו. החודשיים הראשונים (אני מתחיל לספור מהרגע שהבית שלנו בתל-אביב התחיל להתפרק) היו לחוצים וסוחטי אנרגיה פיסית ורגשית בצורה לא סבירה. תקופות כאלו מפרקות אט-אט איים של יציבות שנבנו במשך שנים, וכמו יהלי שההתפרקות שלו היתה בולטת כלפי חוץ, גם עדי ואני התפרקנו קצת מבפנים.
וכן – קשה לנו עם האמריקאים. רובכם יודעים לא מאתמול שאני לא חסיד גדול של דיירי "האומה הגוועת" הזו. על משקל צרפת שיכלה להיות מקום נהדר אלמלא הצרפתים שבה, גם האמריקאים די מקלקלים את היבשת הנפלאה בה הם מתגוררים. וכן – גם בקמברידג' בה האיי-קיו הממוצע הוא 170 ונדמה שאפילו לזבובים יש דוקטורט בהרווארד (בחנות הגלידה ראיתי "ספל קמברידג'" עם הכיתוב ‘The world’s most opinionated zipcode’). גם פה לא ניתן לברוח לגמרי מן המנטליות האמריקאיות. (עם כי קל יותר עם כמות ה- international שאתה פוגש).
אבל בינתיים אנחנו כאן – מחוייבים אבל לא מתחייבים. יושבים על הקצה. לא עמוק בשדות הסיליקון של המערב הפרוע, אלא ממש על הכניסה, על נתיב הגישה של המייפלאואר, בואכה האוקיינוס האטלנטי. מוכנים בכל רגע לנסיגה אם נחליט ובמקביל מתחילים לבנות שגרה חדשה לבינתיים. להסכין עם הרע ולהתחיל לגלות את הנחמד. ויכולתי לספר לכם כמובן על השיחה הארוכה והמתסכלת עם הרובוט-אדם בשירות הלקוחות של Verizon ש"ניסתה" לעזור לי להתחבר לאינטרנט – אבל אני חושב שנשמור את זה כבר לפוסט אחר. הבטחתי לעצמי לשמור על אור חיובי בפוסט הזה.
כשחזרנו הביתה ואחרי שהילדים נרדמו הספקתי לקנח את היום בהרכבת ספה. (IKEA כמובן). בגוף כואב וידיים מיובלות, אבל עם 80% דירה מרוהטת הלכתי לישון. בסוף-השבוע הקרוב אנחנו נוסעים לניו-המפשיר לצוד שלכת. אז יהיה על מה לכתוב (או אולי זה הפוסט המצולם שהבטיחה עדי).
עד אז ....
20/09/2008 - תגובה ללא כותרת |
| נשלח על ידי אביטל (שמופי) |
| היית צריך להשתמש בשירותיו של שמופי כדי להתחבר לאינטרנט.. תתחדשו על הספה... |
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה