את הפוסט הזה כמעט התחלתי בכתיבה על נייר. אני לא יודעת אם זה בכלל חוקי אבל קוצר הזמן והצורך למלא אותו בשאיבת חלב מנעו ממני לבצע את הפשע הנ"ל.
אבל אתחיל מההתחלה. השבוע האחרון היה בסימן Orientation עבורי, כשאסף משמש אמאבא במשרה מלאה. בזמן הזה הוא גם הצליח לחתום על חוזה (!) דירתנו הקטנטונת ולסיים את קניית הג'יפ הכחלחל שלנו. בנוסף לכך הקירות עמדו במקום כשחזרתי ויאמר גם לזכותו שלכל הילדים שלום פחות או יותר (כל האצבעות נמצאו במקום המצופה).
אני לעומת זאת שבתי פחות שלמה בנפשי אבל פרטים בהמשך.
יום שני התחיל ברגל ימין. חבריי לטרמפ חובבי הקפה, שלא באופן אמריקאי טיפוסי, עצרו להפסקת התרעננות בבית קפה איכותי למדי (אני מפתחת את מבחן הריח). מאוששת מהמחשבה שיש לי עכשיו 4 ימים ללא הנקות בהם אני יכולה לשתות כמה קפה שאני רוצה חזרתי לאוטו עם הפוך חם וחזק, רק כדי להזכר שקפה טוב הוא לא מנת חלקם של רוב המקומות באמריקה הגדולה. אכן, לגיהנום הובילוני – קפה חופשי אבל אמריקאי שרוף ופושר. אבל שוב אני מקדימה את המאוחר.
בחזרה באוטו. אנחנו נוסעים לניו המפשייר לבלות ארבעה ימים יחד עם עוד כמאה איש ב- Sargent Camp. המחנה הזה ששייך לאוניברסיטת בוסטון שוכן לו באמצע יער על גדות אגם כחול ושקט. זה יפה כמו שזה נשמע. הבקתות עצמן בסיסיות ביותר אבל שטיח מקיר לקיר יש. לא ידעתי אם אני באמריקה או בסין.
יודעי דבר ידעו לספר שאני הייתי בעיקר מודאגת מעכבישים ושאלך לאיבוד ברחבי המחנה. שמחה אני לדווח שלא הצלחתי למצוא רמסים מסוג זה לרווחתם הם כמו גם לרווחתי שלי. גם אלוהי הניווט האירו לי פנים והבקתה שלי היתה בדיוק מול חדר האוכל והכתות כך שלמרות ניסיונות קשים לא הצלחתי ללכת לאיבוד.
לאחר ארוחת צהריים טובה למדי (למרות הציפיות הקולינריות הצבאיות שלי האוכל היה ממש אכיל) יצאנו אל המעגל לרקוד ולשיר באחו. אחרי שבוע של עיגולים ושיחות על חשיבות ה-Community וה-Group אני כבר פחות מצליחה לראות את המופרחות שבעניין, אבל באותם רגעים הכל נראה היה הזוי מתמיד.
אני לא אלאה אתכם בפרטי כל הפעילויות שעסקתי בהם בארבעת הימים האחרונים, רק אספר שבין עיגול כללי אחד למישנהו היו לנו גם עיגולי משנה לפי המסלולים השונים (אמנות, מוזיקה, תנועה ואינטרדיסיפלינרי). אני בעיקר עברתי זמנים קצרים והולכים שבהם אנחנו מייצרים עבודת אמנות מחומרי פסולת על איזה נושא שעלה (המרכז, הקבוצה, התהליך,ההוויה...), חולקים אותה עם השכנה מימין או משמאל או עם תת תת קבוצה. ממציאים תוך כדי תנועה/מילה/קול שמבטאים את שיש לנו לומר בתגובה ואח"כ תוהים עם ערמת הניירות הזו היא עבודת אמנות או סתם שאריות שמקומן בפח. בין לבין שבנו לשיר ולרקוד באחו.
בין פעילות אחת לשניה במקום להתגבש עם נערות הכפר, אצתי רצתי אל המשאבה. כמויות החלב שנשפכו השבוע, ואני בגבורה לא בכיתי עליהן כלל. תודה לאל שסוף סוף אפשר לאפסן את המשאבה הארורה במקום מאוד רחוק ממני. אבל בכל זאת הספקתי להחליף כמה מילות נימוס עם אוכלוסיית המחנה. בחתך גס ניתן לומר שהמסלול שלי כולל בנות תשחורת בנות 20+ או סבתות שילדיהן פינו את הבית לטובת הקולג' השכונתי והתחשק להן גם. נמצאים גם כ4-5 בני המין הגברי המרוכזים בעיקר במסלול האינטרדיסיפלינרי. תקועה אי שם באמצע מצאתי את עצמי לא אחת תוהה מה לעזאזל אני עושה כאן. ולמרות האמירה של אחת הילדות שאחרי גיל 21 זה הכל אותו דבר (כן, אם את בת 23...) אני מוצאת את עצמי מנידה ראש בשלילה חזקה ואצה רצה שוב לשאוב.
מצד שני מצאתי את עצמי משוחחת עם לפחות ממחצית הבנות על ישראל. כולן היו בארץ/רוצות לבקר/יש להן משפחה כאן/יודעות עברית מה-Temple שלהן/חושבות שאני כל כך מתרגשת מהעניין. אני מהנהנת ליהודיה התורנית בנימוס ואצה רצה לחפש כוס קפה. כזכור זהו הגיהנום הקפאיני שלי ואני ברגעי החזקים מסתפקת בתה אבל ברגעי משבר קשים מנסה לקוות לטוב ולקחת לי כוס קפה פושר שרוף ואמריקאי כל כך.
אז היתה לנו גם מדורה, והיה ערב "כשרונות צעירים" או בשמו המקורי Art Café שבזכות העובדה שבאמת יש שם אנשים מוכשרים היה ערב מהנה ומשעשע מאוד.
אני מגניבה עוד sms לאסף, מנסה להבין מה שלומם. אח"כ כשאנחנו מדברים אני מגלה שהתוכנית שרקמתי להקל על יהלי את הגעגועים ע"י כתיבת מכתבים צלחה. המכתב הראשון נשלח. היום כשפתחתי את תיבת הדואר הוא חיכה לי. מיקי כתב: "למיני, דונלד מעצבן אותי" ולא יסף.
מפלס הלחץ בבית עולה בעוד מפלס היאוש שלי גואה לכל עבר. האם האמריקאיים האלה נפלו על הראש? ולמה הם כל כך אינפנטיליים? אבל אין לי הרבה זמן לחשוב על זה כי אנחנו שוב במעגל עובדים על תחושת ה-Group שלנו ומקווים להביא את הישועה לעולם.
אני מודה שהצלחתי בלילה השלישי לישון סוף סוף ולמצות את העובדה שאני יכולה לישון בלי עוללה שמתעוררת לה ומעירה בדרך גם אותי. אני כמעט מתרגלת לעניין והייתי נהנית מזה עוד יותר לולא הייתי שוב צריכה לרוץ ולשאוב מחדש.
בתוך העיסה הדביקה והאמריקאית הזו אני מנסה לתהות איך הדברים נעשים בארץ והאם זו התרפיה או אמריקה ששוב מובילים אותנו אל המעגל.
עם זאת ולמרות הציניות הרבה הצלחתי לשרוד סדנאת תרפיה במוזיקה שהיתה כל כך מהנה שמיד רציתי לעבור תחום. לצערי מיד נזכרתי שאני לא כל כך יודעת לנגן ושאפילו יהלי כבר מתקן את הזיופים שלי. אבל אני מצרפת לינק לשיר אחד ששרנו/ניגנו ועשה את שלו לפחות בחימום הלב שלי.
חזרתי לציויליזציה. אני שוב בוהה במחשב מנסה להבין לאיזה קורס להרשם/מה לבטל ומה צריך כבר לקרוא או לכתוב. רגע מנוחה אין פה. הסמסטר עוד לא התחיל ורשימות הקריאה הולכות ומתארכות. שניה לפני שאני צוללת אליהן בניסיון להשיב לי את רוח הקרב, להתעודד (כי אולי זה בכל זאת מעניין) ולקוות לטוב, אני עוד מנסה לסיים את הפוסט הזה. אסף היה אמור לכתוב את הצד שלו אבל כמי שלא ממש ישן השבוע הוא נטש משמרת לטובת המיטה.
הבית שקט. הילדים ישנים. הבלגן חוגג מסביב. מחר נתחיל בסבב קניות היסטרי כי עוד מעט עוברים למקום הזה שאולי נקרא לו הבית על באמת. ביום ראשון אנחנו עוד עוברים לקדם-בית לשבוע שבו אסף סוף סוף יתחיל לעבוד ולהכניס קצת כסף לחשבון המדולדל, ואני אבלה עם הפעוטות בניסיון לא לאבד את שפיותי תוך כדי קריאת ספרי פסיכולוגיה.
השבוע האחרון בליווית מי שאמורות להיות חברותיי הטובות ביותר הזכיר לי עד כמה אני מתגעגעת. כולנו. כל אחד בדרכו הוא...
נשמח לשמוע את קורותיכם. תכתבו!
מתגעגעים. אנחנו
עידכון: אם מתעלמים מהבחורות, אפשר לראות מאחורה את האגם והיער וכמה שהמקום יפה.
22/08/2008 - הי עדי |
| נשלח על ידי hilimohr |
| מזל טוב על הדירה החדשה ועל הגיפ הכחול ! ! ! יהלי בטח מאושר מאמצעי התחבורה החדש שלכם. מתי אתם אמורים להכנס לדירה ? |
22/08/2008 - מפלס הציניות והמחנה האמריקני |
| נשלח על ידי נעמה, ברק והגות |
| התיאור של המחנה האמריקני עם השירה בציבור והמעגלים האופטימיים הזכיר לי נשכחות מהקייצים שעבדתי במחנות קיץ אמריקניים בקליפורניה. אכן, ככול שמפלס הדביקות האמריקני עולה כך מפלס הציניות הישראלי עולה בהתאמה... הם ניסיון מרתק בבני אדם, אין ספק. יותר מדי מקדונלדס ומשקאות ממותקים עושים משהו למבנה המוח... אבל מה שבטוח, הנוף במחנות האלה באמת מדהים. חבל שהוא מבוזבז על רפי השכל הללו שנשארים לנצח בני טיפשעשרה... כל הכבוד לאסף ששרד בהצלחה שבוע קשה במיוחד עם שני הגמדים. |
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה