עוד לילה של יום מפרך. זה השלישי כבר בו אני מתפקד כאמא/אבא במשרה מלאה בעוד עדי מחדשת ימיה כקדם על ספסל הלימודים. אני נשאר לרגע עם מילותיו של ג'ון לנון – "אף-אחד לא אמר לי שיהיו ימים כאלה". אני מסכם את אירועי היום ומתנחם בכך שהוא היה מוצלח יותר מיום האתמול – יהלי ניסה להרוג את אחותו רק 3 פעמים היום, זרק עלי רק 5 חפצים חדים ופרץ בבכי תמרורים 6 פעמים בלבד. אני זוקף לזכותי את ההצלחה. אחרי-הכול, בכל זאת השקעתי היום ולקחתי אותו למוזיאון המדע (בו הוא התעניין בעיקר במנועי הקטרים ושאל באכזבה למה אין יותר קטרים במוזיאון. מדגמי הדינוזאורים הענקיים הוא התרשם הרבה פחות). להבדיל, הבילוי של אתמול התחיל בביקור של שעה במשרדי ה- social security, שם נשרכנו בתור שגרם לי להתגעגע למשרד התחבורה בגני התערוכה (ככה זה בארה"ב – מה שלא מופרט, לא עובד). אחר-כך, הספקנו לראות עוד דירה ולבקר את אמא להפסקת צהריים. חזרנו הביתה ב-T. דמיינו לכם אותי עם תינוקת 8 ק"ג במנשא, זאטוט בן 4 שמנסה לתלוש לה את הרגליים בפרץ של אהבה, תיק, עגלה וסל-קל מנסה לרדת גרם מדרגות ברכבת התחתית.
ה- video on demandשל Comcast נהיה החבר הטוב ביותר שלי ושל יהלי. אתנחתא של אחר הצהריים. הוא צובר שעות איכות של מיקי מאוס ואני מספיק עוד שתי שיחות למתווכי דירות לפני שהגר מתעוררת.
אני יודע – ההתחלות תמיד קשות. אבל באפיסת הכוחות הזו קצת קשה לראות את התמונה הגדולה. אנחנו בעיקר מרגישים את הצד האפל של האמריקאיות. כל-אחד מאיתנו סופג את זה ממקום אחר. עדי חוזרת מלימודיה מזועזעת מהאינפנטיליות האמריקאית (‘everyone is so excited!’). בי זה היכה היום בארוחת צהריים במוזיאון. בזמן שאני מנסה להאכיל את יהלי בסנדביץ' פסטרמה קר (ובמקביל את הגר בפורמולה), אני מעיף מבט סביב ורואה מולי אישה מבוגרת אוכלת בתיאבון רב עיסת פסטה בגבינה מותכת. משמאלי אמריקאי חבוש כובע מצחייה ('B' כמובן) עם חצי סנדביץ' מעופש, עוגיית chocolate chips ענקית, חטיף סניקרס ושקית צ'יפס יבשים. כולם שותים כמובן קפה שרוף.
אלוהים אדירים – עשרה קבים של טעם טוב ירדו על העולם ואמריקה לא קיבלה אפילו אחד? (ואם בכל-זאת קיבלה אחד, הוא וודאי רווי 70% שומן, מלא אבקת סוכר ומצופה סירופ מייפל).
בדרך חזרה הביתה ירד גשם זלעפות כך ששוב נאלצנו לחזור ב-T. אוגוסט! כנראה שמארק טווין לא עבר בבוסטון בדרכו לסן-פרנסיסקו בקיץ ההוא.
מה שהמתיק את היום, היה הכרטיס להופעה של radiohead בשבוע הבא שחיכה לי בדירה (קניתי ב-$70 בדיל חטוף ב-ebay). קצת אחרי שש עדי חזרה הבייתה. מותש, צנחתי לכורסה לשרבט את הפוסט הזה, מנצל עשר דקות פנויות בזמן שעדי מניקה את הגר ולפני שאני עובר למשמרת ערב. ברקע מתנגן במערכת 'הדרכים הידועות' של שלום חנוך (תודה – שמופים) – "אין חשש. פותח דף חדש".
מחר אמור להיות עוד יום גשום. הפעם נבקר במוזיאון הילדים.
יהיה בסדר.
אסף.
7/08/2008 - Comcast VOD - powered by NSG |
| נשלח על ידי steve |
| enjoy.. :-) |
7/08/2008 - המחיר |
| נשלח על ידי Guy |
| גשם, שומן רווי, אמריקאים מפגרים? אם יורשה לי, אני חושב שהופעה של Radiohead היא פיצוי הולם. חבל שבאי-ביי אי אפשר לשלם בפחמימות. |
11/08/2008 - חיבוקי עידוד מאוסטרליה הרחוקה |
| נשלח על ידי נעמה, ברק והגות |
| מזכיר נשכחות מעברנו... אומנם לנו היו רק חתולים מייללים ולא ילדים באותו השלב, אך התחושות דומות... אני מקווה שבקרוב מאוד הדברים יתאזנו, תמצאו דירה שתוכלו לקרוא לה בית, תמצאו בית קפה איטלקי עם טעם משובח, מסעדה לבנונית טובה עם חומוס איכותי, ואפילו באוניברסיטה יימצאו כמה אנשים קצת יותר בוגרים להעביר איתם את ההפסקות... המון בהצלחה בפרוייקט העצום הזה, ואני מקווה שבעוד כמה שנים תסתכלו אחורה ותראו הרבה רגעים יפים וחוויות בלתי נשכחות. מחכים לעדכונים נוספים- ותרגישו חופשי לקטר במרץ, הרי בשביל זה יש משפחה וחברים! |
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה