עוד יום במשרד

עם הגעתנו לכאן צירפו אותי לרשימת התפוצה של עובדי ביגבנד ארה"ב. להלן דוגמה לאחת ההודעות שנחתה ב- Inbox שלי לא מזמן (בתרגום חופשי):

היגואר של ג'ון הולובינקו

לכולם,

אם אתם חובבי מכוניות, ג'ון הולובינקו הביא היום את היגואר XK150S-OTS 1959 האדומה שלו. היא חונה בחניית האורחים ובין 12:30 ל-1:00 מכסה המנוע יהיה מורם למקרה שמישהו מכם מעוניין לעצור ולהציץ!

תודה,

קריסטינה

המייל הזה גרם לי להבין שלמרות שנים רבות של עבודה עם האמריקאים, אני אזדקק לתקופת הסתגלות לחיים ב- corporateהאמריקאי. וכך בבוקרו של היום, עם מעט חשש התייצבתי בשעה מוקדמת במשרדי ביגבנד הנמצאים בחור תעשייתי בשם westboro 30 מיילים מערבית לבוסטון.

בדמיוני ראיתי את פם יושבת בשולחן הקבלה ומקבלת את פני בחיוך לצלילי מנגינת The Office, תוך כדי שהיא עונה לטלפון “Dunder Mifflin, how can I help you?, אולם חיש מהר טפחה על-פני המציאות בדמות משרד שומם מאדם (טוב, בכל-זאת הגעתי ב-7:30 כדי שאוכל להגיע מוקדם הביתה, לחלץ את עדי ממעללי האינדיאני הקטן משבט המסצ'וסטס). התיישבתי לי בקוביקל הקטן בין קירות (סליחה, מחיצות) ריקים והתחלתי לעבוד.

אהה, כמה רחוק נראה פתאום האיגרא רמה של המשרד התל-אביב שם ישבתי בנוחות בחדר פרטי רחב ידיים, משקיף למשתלה חביבה על גדות נחל הירקון. אבל מי אמר שבאנו הנה להנות? בראש מורכן החלטתי ללכת לבדוק את המטבח. מטבחים אמריקאים נראים אותו דבר בכל חברה. מכונת משקאות מוגזים ניצבת ליד מכונת חטיפים. בצד מיקרו-גל או שניים. וכמובן הקפה. לרוב מדובר בפרקולטור שמחמם כל היום נוזל סמיך ודלוח, אולם בביגבנד ישנה מכונה משוכללת, אם כי הקפה הוא עדיין באותו טעם. לצד המכונה ישנן שקיות באריזות צבעוניות (מעין גירסת קפסולות אמריקאית) בטעמים שונים. שקיות נושאות שמות מפוארים כמו "hazelnut", "Columbian" ו-“vanllia roast” ניסו לפתות אותי לבחור בהם מתוך המבחר הגדול. הרצתי בראשי שמות ראויים יותר לטעמים כגון "שרוף למדי", "דלוח ומר", "קפה פושר שעמד כל היום", "טעם רע" ו- "אבותינו האירופאים היו וודאי מתהפכים בקברם". בחוסר חשק בחרתי את אחת השקיות באקראי, המתקתי מעט יותר מן הרגיל וחזרתי אל המחשב לקרוא אימיילים.

בסביבות השעה 11 הגיע לפינתי פול, הבוס החדש, ולקח אותי לסיבוב היכרות במשרד. עברנו בפינות שונות של ה-open space, פנים לא מוכרות הציצו מתוך הקוביקלס הדומים כל-כך. אחד אחרי השני נעצרנו וערכנו פרוטקול היכרות מהיר וקצר:

"זוהי אן. אן היא מנהלת pre-sale ללקוחות בינלאומיים. זהו אסף. הוא עבר לארה"ב ויתעסק באפליקציות של storage". "נעים מאוד"

"זהו בוב. בוב הוא מהנדס QA ואחראי לאיכות הברגים בסוויטצ' של הפלטפורמה החדשה שלנו. זהו אסף.הוא עבר לארה"ב ויתעסק באפליקציות של storage". "נעים מאוד"

הריטואל חזר על עצמו עוד כ-10 פעמים, ולמרבה המזל נפסק, שכן השבוע 70% מהחברה נמצאים בחופשה, בהכנות לקראת חזרת הילדים לביה"ס.

באחת מההיכרויות האלו שאלה העובדת לכמה זמן הגעתי. “for good” ענה פול, אך כשראה את מבט האימה על פני, מיד תיקן את עצמו "well, for few years".

בצהריים הוא לקח אותי לאכול במסעדה קוריאנית נחמדה. הזמנו שנינו sushi lunch box וניהלנו שיחת חולין חביבה. מנסיוני, האמריקאים יוצאים לעיתים רחוקות לאכול בחוץ ולרוב מביאים סנדוויצ'ים מהבית לארוחת צהריים. באירועים חגיגיים, כמו פגישות עם לקוחות או שותפים, ניתן להזמין אוכל פנימה לחדר הישיבות שכולל לרוב סנדביצ'ים קרים של פסטרמה, עוגיות chocolate chips, שקית צ'יפסים יבשים ופחית קולה. שוב נזכרתי בערגה בשלל המסעדות של רמת-החייל. הנה עוד משהו שנצטרך להתרגל אליו.

כיוון שכל הצוות שלי נמצא בחופש היום, נאלצתי לבלות את שארית היום בקריאת אימיילים ומסמכים. בסביבות 16:30 אספתי את דבריי ועשיתי את דרכי לכיוון היציאה. במגרש החנייה חיפשתי את הג'אג של ג'ון, אבל היא לא הייתה שם היום. חבל, אמרתי לעצמי, זו הייתה יכולה להיות תמונה מצויינת לבלוג.

26/08/2008 - לפחות יהיה לך זמן להשקיע בבלוג...

נשלח על ידי Anonymous

keep on the good work אני קוראת את הבלוג בשקדנות, ומחזיקה לכם אצבעות, שתתמקמו, תתרגלו, ותתחילו להינות!!!!!

2/09/2008 - תגובה ללא כותרת

נשלח על ידי shmoopy

לפחות אפשר להירגע ולדעת שלא תרצו לחיות שם לנצח.. בראד, קראתי שדוויט עוזב את the office :-( אולי הוא עבר לביג בנד ויהיה לך קצת מעניין.. מתגעגעת

5/09/2008 - US-Oz Comparison

נשלח על ידי Big Brother

Just to compare, there is an old coffee machine in my office, which actually grinds the fresh coffee beans - it is OK, not monumental, or anything. I normally buy my large latte' in the outside-the-building coffee stand for 3 Aussie dollars. For food, I think about half are bringing their lunch boxes (as does yours truly), whereas the other half is using one of the numerous food courts and food places around. I prefer to eat a sandwich and veggies/fruits, rather than something fatty and overpriced. We eat the main dinner at home around 6-7pm. Anyway, keep up the updates on office policies; now that NASDAQ has acquired ("merger" alek) my company and 4 people already became redundant, I'll be happy to learn the current US office mentality (which I do not suppose has changed much since my ITG and Motorola days, but still...)

This One Time at Band Camp

את הפוסט הזה כמעט התחלתי בכתיבה על נייר. אני לא יודעת אם זה בכלל חוקי אבל קוצר הזמן והצורך למלא אותו בשאיבת חלב מנעו ממני לבצע את הפשע הנ"ל.

אבל אתחיל מההתחלה. השבוע האחרון היה בסימן Orientation עבורי, כשאסף משמש אמאבא במשרה מלאה. בזמן הזה הוא גם הצליח לחתום על חוזה (!) דירתנו הקטנטונת ולסיים את קניית הג'יפ הכחלחל שלנו. בנוסף לכך הקירות עמדו במקום כשחזרתי ויאמר גם לזכותו שלכל הילדים שלום פחות או יותר (כל האצבעות נמצאו במקום המצופה).

אני לעומת זאת שבתי פחות שלמה בנפשי אבל פרטים בהמשך.

יום שני התחיל ברגל ימין. חבריי לטרמפ חובבי הקפה, שלא באופן אמריקאי טיפוסי, עצרו להפסקת התרעננות בבית קפה איכותי למדי (אני מפתחת את מבחן הריח). מאוששת מהמחשבה שיש לי עכשיו 4 ימים ללא הנקות בהם אני יכולה לשתות כמה קפה שאני רוצה חזרתי לאוטו עם הפוך חם וחזק, רק כדי להזכר שקפה טוב הוא לא מנת חלקם של רוב המקומות באמריקה הגדולה. אכן, לגיהנום הובילוני – קפה חופשי אבל אמריקאי שרוף ופושר. אבל שוב אני מקדימה את המאוחר.

בחזרה באוטו. אנחנו נוסעים לניו המפשייר לבלות ארבעה ימים יחד עם עוד כמאה איש ב- Sargent Camp. המחנה הזה ששייך לאוניברסיטת בוסטון שוכן לו באמצע יער על גדות אגם כחול ושקט. זה יפה כמו שזה נשמע. הבקתות עצמן בסיסיות ביותר אבל שטיח מקיר לקיר יש. לא ידעתי אם אני באמריקה או בסין.

יודעי דבר ידעו לספר שאני הייתי בעיקר מודאגת מעכבישים ושאלך לאיבוד ברחבי המחנה. שמחה אני לדווח שלא הצלחתי למצוא רמסים מסוג זה לרווחתם הם כמו גם לרווחתי שלי. גם אלוהי הניווט האירו לי פנים והבקתה שלי היתה בדיוק מול חדר האוכל והכתות כך שלמרות ניסיונות קשים לא הצלחתי ללכת לאיבוד.

לאחר ארוחת צהריים טובה למדי (למרות הציפיות הקולינריות הצבאיות שלי האוכל היה ממש אכיל) יצאנו אל המעגל לרקוד ולשיר באחו. אחרי שבוע של עיגולים ושיחות על חשיבות ה-Community וה-Group אני כבר פחות מצליחה לראות את המופרחות שבעניין, אבל באותם רגעים הכל נראה היה הזוי מתמיד.

אני לא אלאה אתכם בפרטי כל הפעילויות שעסקתי בהם בארבעת הימים האחרונים, רק אספר שבין עיגול כללי אחד למישנהו היו לנו גם עיגולי משנה לפי המסלולים השונים (אמנות, מוזיקה, תנועה ואינטרדיסיפלינרי). אני בעיקר עברתי זמנים קצרים והולכים שבהם אנחנו מייצרים עבודת אמנות מחומרי פסולת על איזה נושא שעלה (המרכז, הקבוצה, התהליך,ההוויה...), חולקים אותה עם השכנה מימין או משמאל או עם תת תת קבוצה. ממציאים תוך כדי תנועה/מילה/קול שמבטאים את שיש לנו לומר בתגובה ואח"כ תוהים עם ערמת הניירות הזו היא עבודת אמנות או סתם שאריות שמקומן בפח. בין לבין שבנו לשיר ולרקוד באחו.

בין פעילות אחת לשניה במקום להתגבש עם נערות הכפר, אצתי רצתי אל המשאבה. כמויות החלב שנשפכו השבוע, ואני בגבורה לא בכיתי עליהן כלל. תודה לאל שסוף סוף אפשר לאפסן את המשאבה הארורה במקום מאוד רחוק ממני. אבל בכל זאת הספקתי להחליף כמה מילות נימוס עם אוכלוסיית המחנה. בחתך גס ניתן לומר שהמסלול שלי כולל בנות תשחורת בנות 20+ או סבתות שילדיהן פינו את הבית לטובת הקולג' השכונתי והתחשק להן גם. נמצאים גם כ4-5 בני המין הגברי המרוכזים בעיקר במסלול האינטרדיסיפלינרי. תקועה אי שם באמצע מצאתי את עצמי לא אחת תוהה מה לעזאזל אני עושה כאן. ולמרות האמירה של אחת הילדות שאחרי גיל 21 זה הכל אותו דבר (כן, אם את בת 23...) אני מוצאת את עצמי מנידה ראש בשלילה חזקה ואצה רצה שוב לשאוב.

מצד שני מצאתי את עצמי משוחחת עם לפחות ממחצית הבנות על ישראל. כולן היו בארץ/רוצות לבקר/יש להן משפחה כאן/יודעות עברית מה-Temple שלהן/חושבות שאני כל כך מתרגשת מהעניין. אני מהנהנת ליהודיה התורנית בנימוס ואצה רצה לחפש כוס קפה. כזכור זהו הגיהנום הקפאיני שלי ואני ברגעי החזקים מסתפקת בתה אבל ברגעי משבר קשים מנסה לקוות לטוב ולקחת לי כוס קפה פושר שרוף ואמריקאי כל כך.

אז היתה לנו גם מדורה, והיה ערב "כשרונות צעירים" או בשמו המקורי Art Café שבזכות העובדה שבאמת יש שם אנשים מוכשרים היה ערב מהנה ומשעשע מאוד.

אני מגניבה עוד sms לאסף, מנסה להבין מה שלומם. אח"כ כשאנחנו מדברים אני מגלה שהתוכנית שרקמתי להקל על יהלי את הגעגועים ע"י כתיבת מכתבים צלחה. המכתב הראשון נשלח. היום כשפתחתי את תיבת הדואר הוא חיכה לי. מיקי כתב: "למיני, דונלד מעצבן אותי" ולא יסף.

מפלס הלחץ בבית עולה בעוד מפלס היאוש שלי גואה לכל עבר. האם האמריקאיים האלה נפלו על הראש? ולמה הם כל כך אינפנטיליים? אבל אין לי הרבה זמן לחשוב על זה כי אנחנו שוב במעגל עובדים על תחושת ה-Group שלנו ומקווים להביא את הישועה לעולם.

אני מודה שהצלחתי בלילה השלישי לישון סוף סוף ולמצות את העובדה שאני יכולה לישון בלי עוללה שמתעוררת לה ומעירה בדרך גם אותי. אני כמעט מתרגלת לעניין והייתי נהנית מזה עוד יותר לולא הייתי שוב צריכה לרוץ ולשאוב מחדש.

בתוך העיסה הדביקה והאמריקאית הזו אני מנסה לתהות איך הדברים נעשים בארץ והאם זו התרפיה או אמריקה ששוב מובילים אותנו אל המעגל.

עם זאת ולמרות הציניות הרבה הצלחתי לשרוד סדנאת תרפיה במוזיקה שהיתה כל כך מהנה שמיד רציתי לעבור תחום. לצערי מיד נזכרתי שאני לא כל כך יודעת לנגן ושאפילו יהלי כבר מתקן את הזיופים שלי. אבל אני מצרפת לינק לשיר אחד ששרנו/ניגנו ועשה את שלו לפחות בחימום הלב שלי.

חזרתי לציויליזציה. אני שוב בוהה במחשב מנסה להבין לאיזה קורס להרשם/מה לבטל ומה צריך כבר לקרוא או לכתוב. רגע מנוחה אין פה. הסמסטר עוד לא התחיל ורשימות הקריאה הולכות ומתארכות. שניה לפני שאני צוללת אליהן בניסיון להשיב לי את רוח הקרב, להתעודד (כי אולי זה בכל זאת מעניין) ולקוות לטוב, אני עוד מנסה לסיים את הפוסט הזה. אסף היה אמור לכתוב את הצד שלו אבל כמי שלא ממש ישן השבוע הוא נטש משמרת לטובת המיטה.

הבית שקט. הילדים ישנים. הבלגן חוגג מסביב. מחר נתחיל בסבב קניות היסטרי כי עוד מעט עוברים למקום הזה שאולי נקרא לו הבית על באמת. ביום ראשון אנחנו עוד עוברים לקדם-בית לשבוע שבו אסף סוף סוף יתחיל לעבוד ולהכניס קצת כסף לחשבון המדולדל, ואני אבלה עם הפעוטות בניסיון לא לאבד את שפיותי תוך כדי קריאת ספרי פסיכולוגיה.

השבוע האחרון בליווית מי שאמורות להיות חברותיי הטובות ביותר הזכיר לי עד כמה אני מתגעגעת. כולנו. כל אחד בדרכו הוא...

נשמח לשמוע את קורותיכם. תכתבו!

מתגעגעים. אנחנו

עידכון: אם מתעלמים מהבחורות, אפשר לראות מאחורה את האגם והיער וכמה שהמקום יפה.

22/08/2008 - הי עדי

נשלח על ידי hilimohr

מזל טוב על הדירה החדשה ועל הגיפ הכחול ! ! ! יהלי בטח מאושר מאמצעי התחבורה החדש שלכם. מתי אתם אמורים להכנס לדירה ?

22/08/2008 - מפלס הציניות והמחנה האמריקני

נשלח על ידי נעמה, ברק והגות

התיאור של המחנה האמריקני עם השירה בציבור והמעגלים האופטימיים הזכיר לי נשכחות מהקייצים שעבדתי במחנות קיץ אמריקניים בקליפורניה. אכן, ככול שמפלס הדביקות האמריקני עולה כך מפלס הציניות הישראלי עולה בהתאמה... הם ניסיון מרתק בבני אדם, אין ספק. יותר מדי מקדונלדס ומשקאות ממותקים עושים משהו למבנה המוח... אבל מה שבטוח, הנוף במחנות האלה באמת מדהים. חבל שהוא מבוזבז על רפי השכל הללו שנשארים לנצח בני טיפשעשרה... כל הכבוד לאסף ששרד בהצלחה שבוע קשה במיוחד עם שני הגמדים.

Trainspotting & Mickey Mouse

השבוע היה שבוע קשה.

אחרי שבוע לימודים עמוס ומעייף לכל באי הבית ולא רק ללומדת שבינינו, לא יכולנו להתרווח על גדות נהר הצ'רלס עם כוס הבאד שלנו ולנוח. מנהלות רבות קפצצו מטבלת האקסל וקראו לנו מכל עבר. בראשם כמובן עמדה מציאת דירה.

למרות רצונותיו הטובים ויכולות המרי פופינס שלו, אסף לא ממש הצליח לחפש דירה לבד עם שני זאטוטי הבית ברכבות העיר. כל מי ששאלנו שלח אותנו לCraig’s List שנחפש את מזלנו שם. הם לא מצאו ככה דירה אבל אומרים ש... אתם מוזמנים לקפוץ לרגע ולגלות בעצמכם את נפלאותיו. חבריי, אנשי הUI בודאי ישמחו לגלות שהגלישה באתר הזה בלתי נסבלת ומציאת דירה בערמת השחת הזו קשה מנשוא. אז הנוהל הקבוע מדי ערב לאחר שהבית נרדם ונדם היה שאסף מתעצבן על האתר ואז אני מתיישבת ורושמת טלפונים. כשנזכרנו שיש לי עוד עבודה להגיש (טרם סיימתי. אסף עושה הגהות...) פיצלנו כוחות ואסף החל לרדת למטה לiMac המקשט את הלובי ולמרות קשיי הנפש שלו לחפש בעצמו.

למחרת בבוקר היינו מתחילים להתקשר לאינספור הטלפונים, מגלים שהרוב לא אקטואלי, השאר לא עונים ומי שחזר אלינו כבר ראינו את הדירה.

יש כרגע בערך 5 דירות פנויות בקיימברידג', ועשרות מתווכים שמראים אותן ללא הפסקה.

מפלס היאוש עלה ועלה כשהבנו שזו לא תל אביב והיאוש כבר ממש לא יותר נוח. אין דירות. נגמר!

חלקים מכם יודעים שעוד מהארץ שמנו את עיניינו על דירה אחת. מה שנראה כתיאום זמנים מופלא הפך לסיוט שלנו ושל טוני. אז ככה – אנחנו מחכים שהדירה הנ"ל תתפנה. הדיירים הנוכחיים מחכים שהדירה שהם רוצים תתפנה. הדיירים בדירה הזו חושקים בדירה אחרת – כבר פנויה. אבל היא צריכה לעבור מספר תיקונים ונקיונות שרק בסופם (בסוף השבוע – במהרה בימינו) הם ייאשרו סופית שהם עוברים אליה. או אז תתפנה הדירה שלהם, ויתחיל בה תהליך ה deleading (חוק מטופש בבוסטון, שדואג להגן על ילדים מתחת לגיל חמש מפני הרעלת עופרת שנמצאת בקירות של דירות ישנות. כנראה שלפני 17 שנה ילד אחד ליקק להנאתו משקוף של דלת – ומאז כולם סובלים. לאף-אחד לא מפריע דרך-אגב שהמים עצמם מלאי עופרת). התהליך (כולל הבדיקה של הרשות המוניציפלית) אורך משך זמן בין שבועיים לשבעה שבועות ורק בסופו יעברו ידידינו לדירתם החדשה, ותתפנה דירת חלומותינו. כל זה קורה אמנם באותו קומפלקס אבל טוני, האיש והאגדה, מנהל המתחם לא ממהר לשום מקום ולא מזרז אף אחד. הדירה שלנו, לטענתו, אם נרצה אבל הוא לא חותם ולא מבטיח אולי ב1 באוקטובר כל הרכבת הזו תגיע לתחנה הסופית ולנו תהיה דירה. אולי...

עם אולי אחד, טלפונים יומיים לאיש שלא מקדמים אותנו לשום מקום ושני עוללים שהגדול ביניהם טוען בוקר בוקר שלראות דירות זה לא כייף, נאלצנו לעשות מה שכל אדם שפוי היה עושה – להמשיך לחפש.

אני מודה שמצד אחד כל דירה חדשה היתה פתח לתקווה ומצד שני עדיין בסתר הלב נשאר הרצון לחכות לטוני שלנו שיביא כבר את הבשורה.

בינתיים הצלחנו להגיש application בדירה אחת "בסדר" וקצת רחוקה, להרגיש לשניה שלפחות לא נזרק לרחוב, ולהמשיך הלאה. אפילו התחלנו סתם להלך ברחובות ולהתקשר לחברות ניהול של בתים שונים ומשונים בתקוה לאיזה הצלה.

היה לנו יום אחד של דירות יקרות מדי ויום אחד של קטנות מדי וסתם יום של דירות ג'יפה. בין לבין ניסינו למכור ליהלי שנוסעים ברכבת. הילד שכידוע לכל הוא חובב רכבות לא קטן, מכר את תומס ובוב תמורת נזיד עדשים למיקי מאוס ונד היום בין להיות מיקי מאוס ללהיות דונלד דק (למרות שרב הזמן זה התפקיד של אסף). מיקי שלנו שאפילו זכה לאזניים אמיתיות משלו, עדיין מחבב רכבות (הוא עדיין מקווה שיקנו לו את כל האי סודור על רכבותיו "אבל מעץ" כמו שאמא שלו אוהבת) ולכן נסיעה בתחתית היא בכל זאת חוויה.

כשיהלי גילה שיש יותר מרכבת אדומה, משימתו מדי יום היא לנסוע בצבע אחר. בכי רב זולג מהעיניים הקטנות כאשר הוא מגלה ששוב נוסעים רק בקו האדום. היום אפילו תכננו לנסוע סתם בכתומה רק כדי שאפשר יהיה לספר לחבר'ה. כמובן שזה לא סיפק את המיקי שלנו כי "אף פעם עוד לא נסענו בקו הירוק" אפילו ששלשום זה קרה... הילד לא יורד במדרגות ולא יעזור בית דין ורק הבטחה לנסוע בקו הכחול לאקוורים ניתקה אותו ממקומו בראש המדרגות.

אתמול קרה הנס (טפו טפו טפו) והגענו לבניין אחד ככל הביניינים באזור, כלומר בניין מכוער מלבנים אדומות עם מסדרונות של ברטון פינק וחברת אחזקה שמבטיחה ניסים ונפלאות. הבית ברחוב הרווארד 375 החביא בין כתליו דירה חביבה עם אמבטית תכלת, קטנה ונעימה שנוכל לאמצה כצפופלנד שלנו (ואני מקווה שנאוה מרשה לי לרשת את הבטוי לאור המעבר לwideland שלה). זו לא הדירה מלאת האוירה שחלמנו עליה אבל היא נעימה והיא תשמח לארח את כולכם (תצטרכו להצטופף או לקחת מספר, לא יהיה מקום לכולם ביחד).

עוד לא חתמנו חוזה, אבל הגשנו application ואם ירצה השם מחר אולי נחתום או בקרוב מאוד בכל אופן.

היום הרשינו לעצמנו להיות שאננים ולטייל במקום לראות דירות. יצאנו בעקבות הFreedom Trail לבחון את מראות בוסטר ההיסטורית הנחבאת בתוך הdowntown החביב של העיר. יהלי היה נרעש מעניין הקו האדום שלאורכו צועדים. האתרים פחות עיניינו אותו אבל אנחנו היינו חייבים לצעוד בתור כי חייבים ללכת על הקו. הרודן הקטן עמד על כך. כשהתעייף כל שעניין אותו זה שבסוף ניסע בקו הכתום...

תחזיקו אצבעות שהכל יסתדר ושסוף סוף תהיה לכם כתובת להזמנות מאמזון. בינתיים אתם מוזמנים להציץ בפוסטים הקודמים כי סוף סוף יש תמונות.

בשבוע הבא אני יוצאת לorientation שלי. 4 ימים שכל מה שמעסיק אותי בהם זה העובדה שסוף סוף אישן לילות שלמים. אסף מצד שני יישן קצת פחות...

יהיה מעניין. תכתבו לנו כי כמה שהכל נראה כאילו הצד הזה של העולם יותר מרתק, בכל זאת גם אנחנו רוצים לדעת מה נשמע.

מתגעגעים,

אנחנו

נ.ב. אסף הספיק השבוע לקפוץ להופעה של Radiohead פה מעבר לפינה. ככה זה באמריקה...

15/08/2008 - הי עדי

נשלח על ידי hilimohr

נשמע שעבר עליכם שבוע קשה, אבל נשמע גם שאתם יותר אופטימיים. אני מצטערת לשמוע שמציאת הדירה היא עניין כל כך מסובך. התמונה של אסף עם יהלי והגר מקסימה. שיהיה לכם סופשבוע נעים . תשלכו עוד תמונות משמחות מהטיול שלכם .

15/08/2008 - הי אסף

נשלח על ידי hilimohr

גם התמונה של הכרטיס להופעה של רדיוהד מקסימה . . . נהנית ?

16/08/2008 - radiohead

נשלח על ידי bradbeeblebrux

הילי, הייתה הופעה נהדרת. מהטובות והמוצדקות שיש. הלהקה שוב הוכיחה לי שיש הרבה להקות טובות בעולם, ואז יש את radiohead. את מוזמנת לקרוא ביקורת (שאני די מזדהה איתה) מהבוסטון גלוב ב- http://tinyurl.com/623ro8. אוסיף רק שרגע השיא היה בביצוע המדהים שלהם לשיר paranoid android, ובעיקר כשכל הקהל אצטרף להימנון - "rain down, come on rain down on me - from a great height" ואני נשאתי עיניי השמיימה ואמרתי - רק לא עוד גשם. באמת הספיק לנו השבוע :-)

עוד יומיים למנאייק

עוד לילה של יום מפרך. זה השלישי כבר בו אני מתפקד כאמא/אבא במשרה מלאה בעוד עדי מחדשת ימיה כקדם על ספסל הלימודים. אני נשאר לרגע עם מילותיו של ג'ון לנון – "אף-אחד לא אמר לי שיהיו ימים כאלה". אני מסכם את אירועי היום ומתנחם בכך שהוא היה מוצלח יותר מיום האתמול – יהלי ניסה להרוג את אחותו רק 3 פעמים היום, זרק עלי רק 5 חפצים חדים ופרץ בבכי תמרורים 6 פעמים בלבד. אני זוקף לזכותי את ההצלחה. אחרי-הכול, בכל זאת השקעתי היום ולקחתי אותו למוזיאון המדע (בו הוא התעניין בעיקר במנועי הקטרים ושאל באכזבה למה אין יותר קטרים במוזיאון. מדגמי הדינוזאורים הענקיים הוא התרשם הרבה פחות). להבדיל, הבילוי של אתמול התחיל בביקור של שעה במשרדי ה- social security, שם נשרכנו בתור שגרם לי להתגעגע למשרד התחבורה בגני התערוכה (ככה זה בארה"ב – מה שלא מופרט, לא עובד). אחר-כך, הספקנו לראות עוד דירה ולבקר את אמא להפסקת צהריים. חזרנו הביתה ב-T. דמיינו לכם אותי עם תינוקת 8 ק"ג במנשא, זאטוט בן 4 שמנסה לתלוש לה את הרגליים בפרץ של אהבה, תיק, עגלה וסל-קל מנסה לרדת גרם מדרגות ברכבת התחתית.

ה- video on demandשל Comcast נהיה החבר הטוב ביותר שלי ושל יהלי. אתנחתא של אחר הצהריים. הוא צובר שעות איכות של מיקי מאוס ואני מספיק עוד שתי שיחות למתווכי דירות לפני שהגר מתעוררת.

אני יודע – ההתחלות תמיד קשות. אבל באפיסת הכוחות הזו קצת קשה לראות את התמונה הגדולה. אנחנו בעיקר מרגישים את הצד האפל של האמריקאיות. כל-אחד מאיתנו סופג את זה ממקום אחר. עדי חוזרת מלימודיה מזועזעת מהאינפנטיליות האמריקאית (‘everyone is so excited!’). בי זה היכה היום בארוחת צהריים במוזיאון. בזמן שאני מנסה להאכיל את יהלי בסנדביץ' פסטרמה קר (ובמקביל את הגר בפורמולה), אני מעיף מבט סביב ורואה מולי אישה מבוגרת אוכלת בתיאבון רב עיסת פסטה בגבינה מותכת. משמאלי אמריקאי חבוש כובע מצחייה ('B' כמובן) עם חצי סנדביץ' מעופש, עוגיית chocolate chips ענקית, חטיף סניקרס ושקית צ'יפס יבשים. כולם שותים כמובן קפה שרוף.

אלוהים אדירים – עשרה קבים של טעם טוב ירדו על העולם ואמריקה לא קיבלה אפילו אחד? (ואם בכל-זאת קיבלה אחד, הוא וודאי רווי 70% שומן, מלא אבקת סוכר ומצופה סירופ מייפל).

בדרך חזרה הביתה ירד גשם זלעפות כך ששוב נאלצנו לחזור ב-T. אוגוסט! כנראה שמארק טווין לא עבר בבוסטון בדרכו לסן-פרנסיסקו בקיץ ההוא.

מה שהמתיק את היום, היה הכרטיס להופעה של radiohead בשבוע הבא שחיכה לי בדירה (קניתי ב-$70 בדיל חטוף ב-ebay). קצת אחרי שש עדי חזרה הבייתה. מותש, צנחתי לכורסה לשרבט את הפוסט הזה, מנצל עשר דקות פנויות בזמן שעדי מניקה את הגר ולפני שאני עובר למשמרת ערב. ברקע מתנגן במערכת 'הדרכים הידועות' של שלום חנוך (תודה – שמופים) – "אין חשש. פותח דף חדש".

מחר אמור להיות עוד יום גשום. הפעם נבקר במוזיאון הילדים.

יהיה בסדר.

אסף.

7/08/2008 - Comcast VOD - powered by NSG

נשלח על ידי steve

enjoy.. :-)

7/08/2008 - גשם באוגוסט

נשלח על ידי Kevin

1)עדיף על הסאונה התל-אביבית. 2) משום כך אמר t אחד מארק טווין "אם אתה לא אוהב את מזג האוויר בניו אינגלנד, חכה חמש דקות... והוא ישתנה" 3)שכחת לציין את העובדה החשובה ביותר: ה - Sox נצחו אתמול וה - Yankees הפסידו...

7/08/2008 - המחיר

נשלח על ידי Guy

גשם, שומן רווי, אמריקאים מפגרים? אם יורשה לי, אני חושב שהופעה של Radiohead היא פיצוי הולם. חבל שבאי-ביי אי אפשר לשלם בפחמימות.

7/08/2008 - גשם...

נשלח על ידי Anonymous

אני זוכרת במעומעם שהיה פה משהו כזה לפני כמה חודשים... האמת - לא יזיק עוד איזה אחד (או 1000). היינו בשבת בירדן (הנהר, לא המדינה, ובעצם קצת מגוחך לקרוא לו נהר בהתחשב בזרזוף החלוש שלו...), וסיימנו בלראות את הכינרת, עם האי הקטן והחדש שמבצבץ בה... בבוסטר לא צריך לחסוך במיים, נכון? תחזיקו מעמד!

11/08/2008 - חיבוקי עידוד מאוסטרליה הרחוקה

נשלח על ידי נעמה, ברק והגות

מזכיר נשכחות מעברנו... אומנם לנו היו רק חתולים מייללים ולא ילדים באותו השלב, אך התחושות דומות... אני מקווה שבקרוב מאוד הדברים יתאזנו, תמצאו דירה שתוכלו לקרוא לה בית, תמצאו בית קפה איטלקי עם טעם משובח, מסעדה לבנונית טובה עם חומוס איכותי, ואפילו באוניברסיטה יימצאו כמה אנשים קצת יותר בוגרים להעביר איתם את ההפסקות... המון בהצלחה בפרוייקט העצום הזה, ואני מקווה שבעוד כמה שנים תסתכלו אחורה ותראו הרבה רגעים יפים וחוויות בלתי נשכחות. מחכים לעדכונים נוספים- ותרגישו חופשי לקטר במרץ, הרי בשביל זה יש משפחה וחברים!

האי של אליסה

בוקר (לשם שינוי) או שמא כבר צהריים? 19:13 שעון ישראל ואני מתקשה לחשב את הפרש השעות.

הגענו.

יהלי כבר רואה תומס ("אפשר ממתק?"), הגר יונקת ואסף נסע לעבודה בעינייני סידורים ראשוניים.

כולם במקומם הקבוע, כאילו לא חצינו חצי עולם.

הטיסה עברה בשלום יחסית. יהלי ראה תומס, הגר ינקה ובין לבין ניסינו לנמנם קצת.

עייפות של ימים שנמוגה לאיטה עם כוס קפה של סטארבקס - מי היה מאמין עד כמה מצבנו קשה.

הקפה לא קפה, הבייגל רך והקוראסון עבש. אמריקה.

הפקיד בבקורת הדרכונים דבר חצי עברית ולא הצליח להזכר איך אומרים “Mess starting with B”.בלגן. ב-ל-א-ג-ן.

איך זה קרה לנו בכלל? מרוב עיסוקים בלוגיסטיקות, אריזות, לימודים והכנות לא הספקתי בכלל להבין לאן כל זה מוביל. מה יש לנו לחפש פה בכלל בבוסטון המעתירה (הידועה בכינויה "בוסטר" תודות לנאוה יקירת הבית). היאוש פה יותר נוח?

אין לדעת בינתיים וגם עוד אין לי ממש זמן לחשוב. כי יהלי צריך פיפי, הגר בדיוק בוכה, אסף הלך לחפש מזוודות ואני לא ישנתי כבר ימים רבים, כך שזוית הראיה שלי מצטמצמת לכדי חריץ מנומנם בין "אה-אה-אה-אה" ל"יהלי חמוד תתאפק כי כבר יהיו שרותים".

האם בבוסטר ישנים יותר טוב? המטה אולי לא רחבה יותר (טרם הספיקותי למדוד), אבל לבטח גבוהה עד מאוד. גם הדלתות פה גדולות והשטיח רך ונעים למדרך רגלי. אמריקה, לא?

דירת הפאר שלנו ריקה להפליא. כזכור ה- DVD כבר עובד אבל אינטרנט אין עדיין, מצד שני הטלפונים מהארץ כבר הגיעו, וכמה נעים שניה לפני שאני מתחילה לחשוב מה אני עושה פה בכלל ואיך מתגברים על האקסל של שם שהפך בין לילה לכאן, לשמוע קולות מוכרים שמזכירים שכולה עברנו לעיירה קטנה במרחק של 15 שעות נסיעה. זה ממש מעבר לפינה פה.

את הספר שלי שמלווה אותי לכל מקום כי צריך לגמור לקרוא עד יום שני הצלחתי לשכוח במטוס מניו יורק לבוסטון. שבע מזוודות, שלושה טרולי, תיק למחשב, תיק להגר, תרמילון של יהלי, שתי עגלות, סלקל ובוסטר (המושב לא העיר), אינדיאני אחד, תינוקת חייכנית ושני הורים מותשים – את הכל הצלחנו איכשהוא להביא למרומי הקומה ה14. פלא שלא שכחנו הרבה יותר מזה

בינתיים עד שאסף יחזור, והאינטרנט יותקן, עד שהספר יקנה מחדש ורגע לפני שאני הולכת לעשות פאזל של ספידי עם יהלי (תוכניותי לשכן אותו מול הטלויזיה עד אין קץ נכשלו), אני מנצלת את נפלאות המחשב להתחיל ולכתוב. מן הסתם יהיו לי מצבים מוזרים מאלה לכתוב אבל עדין מוזר לי בעיקר שאני בעצם יושבת וכותבת.

יום חדש. יום האתמול הסתיים בעייפות גדולה. ב17:00 יהלי נרדם, וכשאמצא את קורא הכרטיסים שלנו בתוך עשרות המזוודות הפתוחות פה אפשר יהיה להעלות את תמונת השכבותו על הרצפה בניסיונות לעוררו פן נבלה לילה לבן ולהראות לכם גם כמה קל אפילו לאנשים מסודרים כמונו לבלגן כשהחיים מתקפלים לתוך שבע מזוודות.

את הבוקר התחלנו בחיפושי דירות ב- Craig’s List כי ככה מחפשים פה דירה. אח"כ גילינו שהשמחה על מציאת הקורנפלקס (Special K למתעניינים) החביב עלינו מהארץ היתה נמהרת מעט ובאמריקה כמו באמריקה הכל מעט שונה. עוד משהו שאפשר להביא לנו מהארץ חוץ מבמבה, שקדי מרק וסמרטוטי רצפה.

מצד שני יש פה Sleepy Bear בכל פינה.

שוב ערב ושקט. הילדים הוכרעו תחת הג'ט לג ואני תיכף אלך לקרוא בספרי שנקנה מחדש. קשה עדיין להאמין שאנחנו כבר פה. התחושה היא של חופשה משפחתית שרק החלה. מי יודע מתי נרגיש בבית?

אסף גורר אותי לראות קצת Weeds כי יש פה VOD חינם. אז לפני שאני שוקעת במחשבות נוגות אני מפנה את הבמה לעיסוקים חשובים לא פחות...

להתראות מבוסטר אשר באמריקה,

אנחנו

ועכשיו סוף סוף התמונות...

3/08/2008 - ?et tu Brute

נשלח על ידי Kevin

יפה לך....

3/08/2008 - היי

נשלח על ידי hilimohr

איזה כיף לשמוע שהכל הלך חלק ואתם כבר שם, מתארגנים לכם במקום החדש שלכם. אתם מתכוונים לטייל קצת בעיר , רגע לפני שאת צוללת ללימודים ? הילי

3/08/2008 - weeds בחינם

נשלח על ידי גיא

בהחלט סיבה טובה לא להשלים שעות שינה!

3/08/2008 - תגובה ללא כותרת

נשלח על ידי יהלי

תחזיקו מעמד יעלה סיפרה שיהלי כבר טס והוא לא היה בגן את כותבת יפה תמשיכי לכתוב בסוף יצא מזה ספר או מזכרת ליהלי שיגדל ד"ש מיעלה וממני