יום שישי, 6 באוגוסט 2010

Bye Bye Miss American Pie

בוסטר של יום שבת בבוקר האירה לנו פנים, שכחה לרגע להיות חמה ולחה כמו שהיא יודעת לעת קיץ, וכך לאות פרידה העניקה לנו יום אחרון של שמשיות נעימה. ארוחת הבוקר המתוכננת, התהוותה עקב שינויים של הרגע האחרון, במין צדק פואטי, לכדי התיישבות ספונטנית בקפה הקבוע שלנו. גם ממנו הרי צריך להפרד. מן הנהר הצ'רלס נפרדנו כמה פעמים השבוע, וכל ניסיון לחפש חווית מיצוי אחרון של האמריקה שלנו נחל כשלון (ידוע מראש כמובן). וכך לאט לאט אמרנו שלום, לרחובות, לבתים, לחברים. לחיים, שהיו ביתנו שנתיים שלמות, נזכרים מחדש בימים אחרים של תזוזה ושינוי, והתחלות חדשות. ימים בהם התקשתי להאמין שיום אחד אתקשה דווקא להפרד ואתמלא מחדש חששות חדשות – ישנות, מן החיים החדשים – ישנים שצפויים לנו עם השיבה הביתה.
המזוודות כבר היו ארוזות, המונית הגיעה, והגר עוד מיאנה לנעול נעליים, אני ניסיתי לשחד אותה שכדאי כי איזה כייף טסים ללונדון. בלי להתבלבל ענתה לי הילדה I don’t want to go to London. ולאן את כן רוצה? שאלתי. To Boston השיבה כמובן. וכך חצי דומעת למראה בייתנו הריק, ומתוך תקווה שילדינו (וגם אנחנו) ישמחו לבסוף בחייהם החדשים, סגרתי את הדלת ויצאתי החוצה, משאירה מאחור שנתיים חיים.
ניסיונותי החוזרים ונישנים לסכם שנתיים עולים בתוהו. החדר נמלא הררים מטפוריים של ניירות קמוטים. האמריקה שהגענו אליה היתה האמריקה של תוכניות הזבל כמו זו שראיתי בטיסה מבוסטר ללונדון. גברת אחת נתבקשה תמורת סכומים עולים לעמוד במשימות כאלה ואחרות. אני פרשתי אחרי משימת העוגיה שהונחה על המצח ורק עם תנועות הפנים, נדרשה המכובדה להובילה אל פיה תוך 60 שניות כמובן. אגלה גם כי הגברת צלחה במשימה והמשיכה לתשואות הקהל בדרכה אל העושר והטמטום.
אבל האמריקה שעזבנו היתה קצת אחרת. לא שזו הראשונה נעלמה. היא שם עדיין, שמחה וחוגגת, אבל מתחת לחברת הצריכה הקפיטליסטית, האינפנטילית והריקנית, גילינו ארץ (חלקתנו קטנה עד מאוד ולבטח בכלל לא מייצגת) יפה, נעימה, מנומסת, מאופקת (לעיתים עד כדי מרוחקת), שאפשרה לנו לגלות שאפשר גם אחרת, לקחת פסק זמן, ולמרות כל הקשיים, לנשום עמוק, ופשוט לחיות. לא תמיד אהבנו את החיים האלה (ולראייה אנחנו פה), אבל ליבנו יהיה תמיד בחלקו שמור גם לבוסטר, לקיימברידג', ולאמריקה הזו.
אסף עדיין טוען, שהבלוג הזה בכלל שלו, ואני סתם שתלטנית. וכך באופן סמבולי, אני מפנה את הבמה למילות הסיכום שלו, שבהחלט מסכמות עבורי הרבה מחשבות המתקשות להתנסח והממענות להכתב לעת סיום הבלוג:

השעה ארבע אחר-הצהריים והמונית-ואן עמוסה לעייפה בתיקים ומזוודות. אנו מתרחקים אט מביתנו הקט ומתחילים את הדרך הארוכה והמתפתלת הביתה. חוצים את הגשר מעל לנהר צ'ארלס שכמו להכעיס נראה במיטבו היום, גשר ההולכי-רגל של הארוורד ניבט ברקע הכנסייה עם הגג האדום והשמש מרצדת קרניים על-פני המים. מבט אחרון מבעד ללחלוחיות והוואן פונה לכביש 90 – המאסס-פייק- בואכה מזרחה. הרכב משתרך לאיטו, אולי כורע תחת משקל התיקים וכובד ההחלטה, וכמו בהילוך איטי אנו עוברים דרך נקודות הדרך הבוסטוניות ששיבצו את חיינו בשנתיים האחרונות – מעל ומימין – פנוואי פארק, מבצרם של הרדסוקס אשר העניקו לבלוג זה את שמו; פה משמאל – הפרודנטיאל ומעט אחריו מתנשא בניין הנקוק לצד הכנסייה בכיכר קופלי החיננית. מחשבות חרטה מתגנבות ללב, וכמו בסרט קומדיה-רומנטית אני מתחיל לחשוב שעוד רגע אחד מאיתנו יצעק לנהג – עצור, חוזרים – ובחריקת בלמים הרכב יפנה פרסה וישוב לקמברידג' – אבל הנה אנחנו מגיעים אל המנהרה הגדולה – הביג דיג – ובצידה השני, שדה התעופה לוגאן. עשרות פעמים עברתי כאן בשנתיים האחרונות ובכול פעם שחזרתי שוב קיבל אותי בברכה נוף הדאונטאון של בוסטון, נוף שלמדתי לאהוב ולהרגיש למראהו בבית. גם עכשיו הוא יפה כתמיד, ניבט מצידו השני של המפרץ אשר לאורכו טיילנו שוב ושוב, ללא מטרה מוגדרת, בסוף שבוע כזה או אחר. לעזאזל – אפילו שדה התעופה של בוסטון נראה יפה. עשרות פעמים עברתי פה – אבל הפעם הכרטיס הוא לכיוון-אחד.
עכשיו אנחנו כבר במטוס שעוד רגע יינתק מהקרקע ותוך דקות ספורות נחצה את גבול המים הטריטוריאלים של ארצות הברית ונעבור למצב צבירה מרחף. זוהי שעת הסיכומים – אבל דומה ששום דבר לא נסגר באמת, זוהי רק תנודה על פני מסלול פתוח קצוות שנע מגיאוגרפיה אחת לשנייה. חלצנו פקק מבקבוק חיינו לפני שנתיים והפקק כבר לא יחזור אלא עתיד לייסרנו בהשוואות הכאן מול השם בסופר-פוזיציה בוסטון-תל-אביב. פונקציית הגל קורסת הפעם אל האוריינט אבל המעבר אינו חלק. כמו דבקו בעקבינו שכבות אדמה אמריקאית והם ישאירו כתמים על-פני מדרכות ביתנו החדש-ישן. נמשיך להיקרע ונמשיך להשוות – רק האוקיינוס עבר צד.
בשבילי אלו היו שנתיים של נסיון לגלות את אמריקה ואיתה את האמריקאיים. נסיון עם הצלחה חלקית ביותר יש לומר. עברנו לכאן בתקופה שנראה שאמריקה עצמה מגלה את עצמה מחדש – קריסה פיננסית סדקה לראשונה מזה שלושים שנה את שלטון התאגידים, נשיא שחור ראשון עם אג'נדות ירוקות שלא נשמעו עד כה ובתוך הנסיון להבין וללמוד את הגלובאלי (בעיקר בעזרת תחנת NPR המצויינת) חוויני אט אט את הלוקאלי – דרך העבודה, גן הילדים של יהלי, המטפלת של הגר, הבנק ועוד. תפישה מונוליטית של אמריקה ("אומה גוועת") התחלפה לתמונה יותר מורכבת עם הרבה נקודות אור. התרשמנו מהנימוס והאדיבות, הנקיון והשמירה על החוק, היעילות והנוחות – הרבה נוחות. ועם זאת. היום אני מרגיש שרוב הזמן ניסינו בעיקר למצוא משהו עמוק יותר מתחת לשכבה הזו – ועם החיפוש כך גדל גם התיסכול.
נראה לי שמשפט מסכם נאות יהיה – 'בוסטון היא לא ניו-יורק, ואמריקה היא לא בוסטון'. 30 מייל נסיעה מערבה לחורבורו כל יום שזורים פרברים על פרברים על פרברים. מכוניות גדולות חונות בחניות גדולות של בתים גדולים ובתוכם אנשים גדולים. שמנים משנים של תרבות שפע וצרכנות עתירת שומן וגבינת צ'דר. החיים בסברבריה הם חיים בהתכנסות, במשק-הבית הפרטי, ארוחות ערב ב- 5:30, מפגשים מתואמים שבועות מראש ושיחות על מזג-אוויר. ואולי זו הפוריטניות הכללית של צפון-מזרח ארה"ב שכן לא נראה שהמצב בקמברידג' שונה כל-כך.
לא, את תקרת הזכוכית לא הצלחנו לצלוח. אולי שנתיים אינן מספיקות או אולי פשוט אין שום דבר בצד השני. היום אני כבר לא בטוח שאמריקאים עצמם מתקשרים מעבר לגדרות ביתיהם הלבנות-מחודדות. הכבוד למרחב ולפרטיות שוכלל בשנים של תקינות פוליטית ומעט מאוד נשאר מהאינטימי. הילדים מתורגלים מגיל צעיר לרוץ על קצות האצבעות, להגיד תודה על כוס מים, לבקש סליחה על כל דבר, לשלוח מכתבים מיופיפים אחרי יומולדת. מנה כזו של ריסון אגרסיות ואני מתפלא שרק אחוז קטן מהם גדל לרסס כיתות בתתי-מקלע. ובמקום שבו הכול מעוגן בחוק, מוגדר ומגודר להגן על האזרח הקטן פן יתבע את התאגיד הגדול (כן – בגלל זה גם הקפה תמיד פושר) – האנשים לומדים להפנים את קידוש הפרט על חשבון ההדדי וכך הקטן שבגדול חדלים להיות בגדר המובן מאליו. כמו כששלפתי את הטלפון יום אחד ברחובות סומרויל להיעזר ב-GPS לעזור לאישה אחת שאיבדה את הכיוון וזכיתי למטר תודות כאילו הצלתי את ילדיה ממחנה ריכוז או הפעם שעדי הציעה כוס מים לאימא של חבר של יהלי וזכתה בשצף תודות דומה או סאלי – מנהלת המוצר בחברה שותפה שהודיעה לי בשיחת טלפון שהיא עשתה את ה – extra effort לחפש בגוגל את התשובה לשאלה ששאלתי. תגידו לי - מי רוצה לחיות במקום שבו חיפוש בגוגל הוא extra effort? או במקום שבו חברי לעבודה מספרים לי שהתוכנית הרפואית של אובמה אולי תגדיל את הכיסוי הרפואי לרב האוכלוסיה אבל מה פתאום שהם ישלמו קצת יותר מס למען זה? – וזו מסצ'וסטס הליברלית לא ערבות קנטאקי.
כן, זו האמריקה שגילינו פה.. אבל אמריקה שלנו הייתה גם העיירות המקסימות של ניו-אינגלד, הפארק הלאומי של מיין, ההרים של ניו-המשפיר או וורמונט. היא הייתה מסעות אינסופיים בג'יפ הכחול הזקן לבאפלו בחג ההודיה, לוושינגטון D.C (גם בחג ההודייה), לפסטיבל החורף בקוויבק. גיחות קטנות לניו-יורק או טיולים גדולים לקליפורניה ולרוקיס של קנדה והמון המון הרפתקאות איזוטריות של סופי-שבוע במקומות כאילו או אחרים שעדי העלתה בחקתה – פה מפעל בייתי למייפל, שם פסטיבל רנסאנס, קטיפי תפוחים או פירות-יער כאלה או אחרים, סיורי בתים מפוארים וגנים נחמדים בניופורט, ערב השטת נרות על מים בפרובידנס וכהנה וכהנה.
נתגעגע לכל זה – אבל זוהי אולי התשובה לשאלה הלא-כתובה פה – כי האמריקה שאנחנו אוהבים היא אמריקה של טיול, זו שאיננו אוהבים היא זו שבה אנחנו לא נרצה לראות את ילדינו גדולים ומפנימים את ערכיה. היא זו שאנחנו עצמנו לא רוצים לגדול בה. לכן אנחנו חוזרים ....
אבל חוזרים לאן? פה ברשותכם אני חייב לעצור. השאלה גדולה עלי והדיילים סוף-סוף כיבו את האור במטוס. אני לא יודע מה יהיה. אני לא יודע אם יהיה טוב. ממרחקי ארה"ב במבט משקיף מזרחה – החלום הציוני נראה קצת עכור לאחרונה. אני מעדיף לא להתעסק בזה עכשיו. מבחינתי אנחנו לא חוזרים לישראל – אנחנו חוזרים לתל-אביב. אנחנו חוזרים לבתי-קפה שמכבדים את עצמם, לארוחות בוקר שמכילות סלטים ולא רק מאפים, לים שאפשר להיכנס אליו, לפאבים שפתוחים גם אחרי אחת-עשרה בלילה לחברים שאפשר לדבר איתם ולא רק על מזג האוויר.
נגיע, נתמקם, נשתה קפה טוב – ורק אז, לאט ובהדרגה נתחיל לחזור גם לישראל.

* * *

טיסת אל על לונדון – תל אביב החלה ברגל ימין. הילדים נרדמו מיד, האוכל היה טעים, ה-VOD אמנם היה חסר בתכנים מרגשים אבל בכל זאת, קדמת הטכנולוגיה כחול-לבן. גם הנחיתה עברה בשלום. אנחנו עמוסי תיקי יד התמהמנו קצת עד שהצלחנו לאסוף שני ילדים מותשים, שני הורים עייפים עוד יותר ושבעה תיקים בגדלים שונים. בינתיים בעודי מנסה להעמיס עוד תרמיל מבלי להתמוטט, מישהיא מאחור כבר הכריזה "יאללה, כבר" ואני אמרתי לעצמי, ברוכה הבאה!
ביתנו הקט עדיין מנסה להתפרק מארגזי הארגזים שחיכו לנו שנתיים, מתוך תקווה לסיים לפני הגעת הנגלה הבאה. החיים בישראל שלאחר בוסטר שונים לנו. אני מתהלכת כאילו אין זה ביתנו, מכירה ולא מכירה. אבל היום כשחזרנו הביתה וחנינו, הגר כבר שאגה "ביתה, ביתה", כך שיש תקווה.
עת פרדות היא. אחרי הפרידה מבוסטר, הגיע הזמן להפרד גם מהבלוג הזה שהיה בייתי ברגעים הקשים והשמחים, בטיולים, בגילוי האמריקה שלנו ובפרידה. כמו חמי רודנר תהיתי פעמים רבות אם מישהו שומע אותי. אבל גם בימים הקשים בהם היה נדמה כי אין שם אף אחד, בסופו של דבר כתבתי לעצמי, כדי לשמר זכרונות ובעיקר כדי לשמר את עצמי. למי שקרא, ועוד יותר למי שטרח להגיב, נשאר רק להודות על כי הייתם שותפים (וגם אם סמויים לעיתים) למסע, ולקוות כי מסעות מרתקים לא פחות עומדים לפתחנו. מי יודע, מה יוליד יום?

תם ונשלם

יום חמישי, 29 ביולי 2010

מחול אחרון ו(כמעט) פרידה

לילה (אני תוהה כמה פוסטים התחלתי ככה. אולי לכבוד טקס סכומי הבלוג אברר, ואולי לא. אני עצלנית מדי). קרירות נעימה של לפני גשמים מנשבת מחלוני. עוד יום חם-לח עבר עלינו במנהלות, קניות אחרונות, ואריזות. ביתנו שב אל בין ארגזי הקרטון ומחר ישלח הימה. הררי ההררים הממלאים את דירתנו יתפנו סוף סוף ואנחנו נזכה ליומיים ריקניים ומרווחים יותר. מי היה מאמין שאתגעגע לזיו פניו של השטיח?

















אורזים במרץ









כמעט הסוף...

הנחיתה מן הפסגות הקנדיות אל שבוע אחרון של בוסטר היתה במגמת התרסקות. יהלי והגר כיאה לשינויים הגאוגרפיים הצפויים נכנסו מיד למוד מחורפן, ובתמורה זוכים להרבה מדי שעות טלויזיה (אמא חייבת לארוז ואבא מנסה להשלים שעות עבודה בין כל התנודות הטרנסאטלנטיות). הרבה זמן לפרדות לא נותר. אבל מחר, אחרי הפרידה הזמנית מן הארגזים ורגע לפני אריזת המזוודות אולי נוכל לתת מבט אחרון בנהר הצ'רלס הכל כך חביב עלינו, או סתם לטייל בערבות קיימברידג' המעתירה, לשחרר ילדים להתרוצצות של ערב, לנשום אויר בוסטרי לקוות שהשיבה תהיה קלה.

* * *

צהריי יום המחרת נדמים צלולים הרבה יותר. ביתנו המרוקן (שלושה בחורים חסונים, נטולי דרישות וטענות למה אין אוכל או מים ואיפה הטיפ, העבירו איתנו בוקר שקט וגשום. שלוש שעות והציוד העמס) יאפשר סוף סוף התהלכות נטולת התקלויות ולי נדמה כי עם הארגזים נעלם גם חלק מן העול שרבץ עלי מזה זמן מה.
שוב מרווח (בשיטת העז)

קלילים הרבה יותר (רק ארבע מזוודות, שלושה תיקי יד, שני תרמילי גב, שני כסאות ועגלה) נוכל עכשיו להפליג אל ארצות החום, עם עצירה קלילה להתרעננות בלונדון. הנחיתה הסופית צפויה אי שם מקדם מדי בבוקר של ה-3 באוגוסט, ועד אז אנחנו כאמור בעסקי פרידות. מחברים, מבוסטר על ירקרותה הקייצית ונעימותה הכללית, מביתנו הקט, מהחיים שהיו לנו. מתקשים להאמין ששנתיים חלפו והצד השני של המסע הולך ומתהווה. אני עוד ממאנת לסכם (מגיע להם לסיכומים פוסט מיוחד, לא?), אבל הרפתקאת בוסטר מגיעה לסיומה. רגשות מעורבים? כבר אמרנו הרבה יותר מדי פעמים. עצבות של סוף, חששות לעתיד, תקוות לימים טובים יותר. את תולדותינו מהצד השני של הים כבר נספר כנראה פנים אל פנים...

עוד משהו -
כן, אין זה פוסט סיום (האם רק לי נדמה כי אני מנסה למשוך את הקץ), אבל אין לדעת לנוכח צפיפות הארועים מתי אצליח לנהל ישיבת סכום ממצה. לחתונה גם אנחנו לא הזמנו, וגם שכנינו, המרגלים הרוסים כבר עזבו כידוע די ממזמן. עונת המלפפונים בשיאה, זמן טוב לשפור עמדות וחילופי חויות. וכך בינתיים נספר שכאמור אנחנו נוחתים ביום שלישי ה-3 באוגוסט מקדם מקדם בבוקר, ונשוב לעירנו שלנו ולמספרים הקבועים (לפחות אני...) - 054-4510666.
להתראות בקרוב.

יום שבת, 24 ביולי 2010

C-A-N-A-D-A

השעון המחשבי שוב מורה כי השעה מאוחרת מדי. עייפות האריזות החלפה מזה כמה ימים בתשישות נעימה ממנה, זו של צעדות ארוכות ונופים עוצרי נשימה, של טיולים במעלה הרים ולאורך אגמים כחלחלים מדי, וגוף דואב (כי באמת אנחנו כל כך נטולי כושר שאי אפשר אחרת).
המסע הגדול, זה שתוכנן מזה ימים רבים כל כך, יצא לדרך. אני נוטשת את עמדת הגעגוע והעין הזולגת (רק לרגע, מבטיחה), לטובת מסעותינו במרחב הקנדי של הרי הרוקיס, כי עם קורדינציה כמו שלי לא ניתן להתפעם ולהתבכיין בו זמנית.
את בוסטר החמלחה להחריד, נטשנו בלילה שבין שלישי לרביעי. הגר שגדלה לנו סוף סוף זכתה לכסא משלה, נפעמת מהחויה של מטוס, התיישבה לידי לדקותיים ואז הכריזה "Out". קצת ציורים, מיקי מאוס, מזון מטוסים, ושנת יופי של יגעים שקמו באמצע הלילה ושתי הטיסות חלפו עברו יחסית בנעימים.
מה נאמר על הרוקיס? יפה פה כל כך. ההרים גבוהים, האגמים תכלכלים, העצים ירוקים כמו שאנחנו רגילים, והאויר קריר ונעים (כמו שכמעט כבר שכחנו שאפשר, אך ספטמבר של עוד שנה היה יכול בודאי להזכיר נשכחות בקלות...). ימים של הליכות וטפוסי הרים (המזכים את כל יושבי הבית המרחב בתעודות פנתר יומיות) עוברים עלינו בנעימים. הגר קמה כל בוקר בשאגות של C-A-N-A-D-A המחלפות רק בדרישה"I want to climb a mountain" בעוד היהלילו שלנו מצייר את גבורי ילדותו ועלילותיהם, הנעים בין Star Wars לCaptain Underpants, או גיבורו הקנדי החדש, רב הפעלים, משה - the Snow Alligator. משה שלנו נולד אי שם בדרך לLake Agnes
(טיפוס לא קל שבסופו אגם מקסים ובית קפה ציורי עם שרות רע במיוחד ומזון לא משהו. אבל עם נוף שכזה מי אנחנו שנתלונן). עייפות החומר הובילה לדרישה ספרותית, ואני מצאתי עצמי מספרת על אחד משה, תנין ירקרק עם נקודות ורודות, יליד פלורידה בכלל, שיצא לחופשת קיץ לבקר את יהושע דב הגריזלי וידידו Johny the Elk. משה, שעבר ילדות לא קלה (נסו אתם להיות תנין יחיד עם נקודות ורודות), מטייל עם ידידיו החדשים בהרי הרוקיס, קורע את היער במסיבה של Lake Louis, ומגלה לבסוף בביקור מקרי על קרחון קולומביה שהוא בכלל תנין שלג, ונקודותיו הורודות שומרות עליו בקור.
בינתיים הפך משה לגבור-על עם גלימה אדומה, כיאה למיטב אפנת גיבורי-העל, ואפילו הגר מחפשת ללא הרף את הציור של התנין המנוקד במחברת החדשה שסבתא קנתה לה, בשאגות של "snow alligator" שמחלפות כאמור רק בצווחות של C-A-N-A-D-A. בפרק ב' של סיפורנו, נתקבלה דרישה לספורי קרבות ודינוזאורים וכך הצטרפו לעלילה אחותו הקטנה של משה, קוקוריקה, המכונה בפי כל קוקה, וחברותיה - פופה הפנתרה וצוצה הצפרדעית. וכך, קוקה, פופה, וצוצה ארזו את בובותיהן הפייתיות - קוקי, פופי, וצוצי, ויצאו לבקר את משה וחבריו ליד Lake Moraine.
Lake Moraine ואנחנו

גשמים תקפו אותם במהלך המסע והבובות אבדו בסערה. שלושת החברות טעו ביער, נרטבו להפליא ואף נאלצו לשחות באגם כחלק מניסיונות החיפוש. בשארית כוחותיהן, עלו לגדה הנגדית רק בכדי לגלות שקוקי, פופי וצוצי נשבו בידי ה-Giganotosaurus השכונתי. רק תושיתה של קוקה שנזכרה שהיא פשוט יכולה להתקשר לסלולרי של משה, הצילה אותן, ותנין השלג שלנו חילץ את שלושת השבויות על ידי דגדוגים דינוזאוריים והשיב את קוקי, פופי, וצוצי לבעליהן הגאות, ששמחו להצטרף לכוס שוקו בבית הקפה שליד האגם.
דולי - הפיה של הגר, אם כל הקוקיות, הפופיות והצוציות על רקע עוד אגם תכלכל

ואנחנו? אנחנו בינתיים טיפסנו, ירדנו, נרטבנו כהוגן, אבל גם זכינו לכמה קשתות.

* * *

הימים חלפו, ההרים כבר מאחורינו.
ועוד אגם אחד לקינוח...

וונקובר מארחת אותנו (בעזרתם האדיבה של חברינו) לכמה ימים, מזכירה לנו שהטבע מלא הוד והדר, מרהיב ומפעים, אבל אין כמו עיר טובה לשמח ליבנו עד מאוד. עוד מעט נשוב אל בלאגן הארגזים המעורב בזה של ערב נסיעה יחד עם שאריות בלאגן שגרה סטנדרטי. שבוע של בוסטר יאפשר לנו לדחוס מיני בלאגנים אלה אל שאריות הארגזים, להפרד מיפי העיר שהיתה לנו לבית ולקוות כי תל אביב תדע לספק חלופה נעימה בדרכה המאפירה והמתקלפת, ועם זאת הבייתית כל כך.

יום חמישי, 8 ביולי 2010

אני עומדת במעגל ומביטה סביבי

ימים חמים מדי עוברים על כוחותינו. 36 המעלות של יום האתמול חישבו להמס כל חלקה טובה, ורק ההתקררות הקלה (ל32 מעלות) שהיתה צפויה לנו ניחמה אותנו מעט. ימים של חופש, שעשוע ילדים ואריזות. שוב אני דוחסת את פיסות חיינו לקופסאות, מקלפת קירות, מפרקת בית, בכדי להעבירו לצידו השני של העולם.
שוב אני משחזרת פוסט שאבד אי שם במרחבי הiPad של אסף, מחפשת מילים אבודות לנצח, בין ארגזי הקרטון לצעצועי ילדים, המצליחים למרות ניסיונות חוזרים ונישנים להעלימם אל בין פיסות טייפ ונייר, לצוץ לפתע בבלאגן נוראי המוסיף נופח בלתי אפשרי לכאוס האריזתי הכללי.
מחר יגיעו סבא וסבתא להצילנו מבין הררי הארגזים המאיימים להטביענו בטרם נשלחם הלאה. אח"כ נקח אתנחתא ונצפין אל הדובדבן שבקצפת האמריקאית, לשבועיים קנדים. צריך להפרד מאמריקה, לא? בינתיים אני מביטה על קירות ביתנו החשופים מה. סתם קירות האמת, לא הוד לא הדר, נעדרי שרם ניו אינגלנדי מינימלי, ועם זאת, זה היה ביתנו. הבית הכמעט ארוז, הולך ונקלף משאריות חיינו. מפת קיימברידג' המוארת הורדה אף היא השבוע אחר כבוד, ולי היה נדמה שרק אתמול היא נתלתה.

המפה והחבר'ה (ושוב תודה לעינת על פאר היצירה)

הרי רק אתמול עמדתי במן מעגליות שכזו ופרקתי חיים אחרים בעיר לא פחות חמה, ורק הילדה שלי שגדלה כל כך מאז מזכירה לי שהרף העין הזה היה שנה ועוד שנה.
מעגלי חיינו החוזרים שוב מובילים אותנו לקיץ חם מדי, נטולי מכוניות (כמעט), במסע לרכישת פתרונות אחסון שבדים זולים (שבגרסה האמריקאית הם זולים עוד יותר), כשבאמתחתנו הפעם רק ילדה אחת שתאיים מתישהו להתחרפן לאיטה (בכל זאת למדנו משהו, ויהלי אופסן לsleep over אצל חברו הטוב Satchel).


הגר עושה קניות באיקאה

עת פרדות היא זו. ואני מתקשה. כל מסע לאורך הנהר הצ'רלס מעורר מחשבות, האם זוהי הפעם האחרונה? האם נספיק עוד להתענג על מראות בוסטר כאלה ואחרים רגע לפני שנסע? החום שבחוץ משחרר רצונות ומונע מסעות גדולים מדי. בוסטר כנראה תצטרך להמשיך להקסים אותנו בזכרונות, ולחכות. יום אחד אולי נגיע לחופשה.

יום שבת, 26 ביוני 2010

למראית הדז'ה-וו

זה מכבר שאין עוד שום דרך לדחוס למקומם הרגעי חפצים משתנים, והבית נמלא בלאגן אינסופי, מתפרץ והולך, מסמן כי הגיעה עת. שנת הלימודים של 2010 ( איך אומרים את זה בתשמשהו?) כבר מאחורינו. שבוע של פרידות נרגשות חלף ועבר, ויחד עם גבעת ארגזים קטנה שצמחה לה לפתע במרכז סלוננו, מסמנים לי, שהנה זה בא. ניסיונות ההדחקה שלי מימים עברו מתקשים לספק הסחורה, ואני מתמלאת עצבות של סיום ופרידה.
שוב אני אורזת, מקפלת את חיינו לתוך קופסאות הקרטון. כאילו לא חלפו שנתיים, ואני באותה נקודה, שוב מחפשת חפצים פנויים למלא חללים מזדמנים. ועם זאת, אין השיבה הביתה דומה אל המסע אל הלא נודע. חלפו שנתיים, גדלנו, הפחדים עדיין שם, גם הם משנים יעדים. אך בין תחלופי געגוע בין השם והפה, אני מנסה להאחז בכל פיסת אמריקה, להנות מהנהר, הרחובות, הבתים.
חום יוני של בוסטר, מכין אותנו היטב לשיבה של תחילת אוגוסט, ורק גשמים מזדמנים (ובגשם, הכוונה בעיקר למיני סופות מטורפות של מים רבים להחריד כך סתם לפתע באמצע החום) מזכירים לנו שפה בכל זאת קצת אחרת, ואין להשוות בין סתם חמלוחת לחמלחות אמיתית.
אני נדה ונדה בין מבטים מצועפים בשמש קייצית של לפנות ערב, המנצנצת בעונג על פני הנהר הצ'רלס מנוקד המפרשיות, תוהה איך אפשר לעזוב, לבין ימים של עייפות מהאמריקה הזו, בה אנשים מודים לי על כוס מי ברז, כאילו תרמתי להם כליה לפחות. אני מוצאת גזרי ברושורים. מקומות שהיינו, מקומות שלא נספיק. עוד אגם, או נהר או יער, בית וגשר ועיירה. ציורית. ניו אינגלנדית. מעוררת געגועים לטיול שלא היה.
כן, גם אנחנו עוזבים עוד מעט. זה נראה כבר כמעט אמיתי. חוליה בשרשרת פרדות עירונית. אחרי הנטישה הגדולה של Crate & Barel והBarefoot Books את עירנו, גם רופא הילדים האגדתי שלנו פרש לטובת מחלקת ילדים אונקולוגית בבי"ח גדול. וכך גם אנחנו כמעט מצטרפים, עוד שניה, עוד רגע, רק תנו להנות מעוד אגם, או נהר או יער, בית וגשר ועיירה.

יום רביעי, 16 ביוני 2010

שש מלאו לנער, ועוד מעינייני דיומא

שקט. הילדים במיטה, אסף כמעט כהרגלו בצידה האחר של האמריקה, גם הגשם של אחר הצהריים פסק. ציפור מצייצת בחלוני, ובריזה נעימה של ערב קריר מנשבת פנימה, כאילו אין זה יוני שעומד והופך תקליט עוד רגע, אלא עוד יום סתוי.
ימים עמוסים עומדים לפתחנו, ואני מנסה לשמר רגעים אחרונים של כתיבה רגע לפני הפרידה הגדולה. חובות ישנים של טיולי קיץ ב-Newport ודיווחי יומולדת (למרות התקווה למזג אויר שמשי מצאנו עצמנו חוגגים לילדון שלנו בסופ"ש גשום למחצה שהסתיים בסערה מטורפת למדי, וכך נאלצנו לארח את אבירי הממלכה בצפופלנד הבוסטרי, מתוך משימת-על למצוא את עצמנו אחרי שעתיים עם קירות עומדים על טילם ושטיח בגוון בז' למחצה. רב הבית נדחס לחדר השינה, התכנית האמנותית היתה עמוסה, וכך בסופו של יום ואחרי שאיבה מסיבית הבית חזר לבלאגן הרגיל, ויהלי כבר רצה לדבר על היומולדת של השנה הבאה. מותשת, הבטחתי שעוד נמצא לנו זמן לשוחח, ובטיפת אופטימיות נזכרתי שלפחות אז כבר מבטחת לנו שמשיות חמימה) נדחקים הצידה, והימים אצים לי בתשישות אחת גדולה. שנת הלימודים כמעט מסתיימת, אוטוטו נארוז, ואח"כ נסע. טיול של פרידה עם סבא וסבתא, קצת לונדון, וזהו, תגיע גם השיבה הגדולה. בין לבין אני דוחסת קורס בכריכת ספרים, ונסיונות לשמר סוג של שגרה, רגע לפני שהכל מתפרק וחיים של שנתיים שוב ישאבו אל בין ארגזים ויפליגו הרחק, אל ארץ הקודש, מתוך תקווה לתחושת בייתיות מחודשת למרות הקשיים שהארץ הזו מערימה.
אבל בינתיים, במדור "אמריקה המחורפנת" מצאנו עצמנו היום בגן עומדים בפני צו חדש ומופלא. במסגרת הביקורות והליכי הרה-אשרור של רישיונות הגן של הרווארד, נתקבלה הוראה שלא לאפשר לילדים להתרוצץ נטולי מנעליים, כולל (כן, כן) בזמן השינה. תחקיר מעמיק העלה את ההגיון שמאחורי, הנובע מהחשש של מחוקקי האמריקה פן תפרוץ שריפה ואחד הילדים ירוץ החוצה יחף לגמרי ורגלו תפגע מאבן פוחזת, והו-הא איזו תביעה אז צפויה... למותר לציין, שהאמריקאי המקומי, לא התלהב או התרגש מן הגאונות התחיקתית (שמצטרפת לדרישה מקדמת יותר לצחצוח שיניים לכל ילדי הגנים), וגם הם תהו האם הוגי הרעיון מוצאים את עצמם ישנים עם נעליים בבית ומצחצחים שיניים כל שעתיים במקום העבודה. אבל אנחנו קטונו, לנו הרי חלם משלנו, רק יכולנו להמליץ על חרם בשיטת עמנואל.

יום רביעי, 2 ביוני 2010

סערה בלב ים

אני רוצה להתיישב ולכתוב על סופ"ש מקסים בNewport השמשית, של חול וים ורוגע. לכתוב על ההכנות הקדחתניות ליומולדת של יהלי הממשמש ובא (אנחנו באגף האבירים ודרקונים השנה), על שינויי מזג האויר המביאים עלינו גשמי זלעפות בינות לימים חמים ושמשיים. רוצה לספר על חידושי השפה האחרונים של הגר שמזמינה אותי לבוא ב"Come, sweetie" וכבר יודעת לומר על כל דבר כמעט שהוא "Awesome", על עינייני דיומא, על חויות אמריקאיות אחרונות, רגע לפני ששבים, לחום, לסחי, הביתה.
אבל המציאות טופחת על פני, והרדיו שעסק עד כה בכתם הנפט ההולך ומתפשט לו להנאתו במפרץ מקסיקו, דוחק הצידה חדשות מקומיות בוערות אלו (התחזיות הקרובות מדברות על עונת ההוריקנים הממשמשת ובאה, עם צפי לנפט מעופף שיכסה בתים, שלא לדבר על הנזק האקולוגי ההולך וגדל מרגע לרגע ואין עוצר), כי הרי כדרכן של חדשות כבר בערות חדשות צומחות ועולות במרחקים.
על העובדות אפשר להתוכח, גם נוכל להתדיין האם כולם אנטישמיים ועוכרי ישראל או שאנחנו הם חסרי השכל והאטומים (לבטח כולם יסכימו שטוב זה לא נראה). אבל ממרחק האוקיינוסים והאולימפוס של בוסטר, נדמה כי אפילו לא ניתן לומר שבעל הבית השתגע, אלא כי נטש או נרדם או שכח להגיע, והשאיר חבורת ביריונים, רפי שכל, להראות לעולם שהם יכולים, ושכולם יקפצו. וכמו כל בריון מקומי שדורש "תחזיקו אותי, או ש...", כך גם אנחנו, בלי מחשבה, רק בכוח, רוצים להראות לכולם מי פה מסכן וצודק. אבל לעולם מסביבנו, נמאס, להחזיק ולטפח, ביריון מקומי, עלג וטפש, נמאס לקפוץ ולטייח ושוב לסלוח לפרחח הקטן שכולם הרי כל כך אוהבים לשנוא. ובין האיש ההוא, ששאל ברדיו, איזה נכס אנחנו כבר מהווים לאמריקה, לעיתונאי שטען כי לא זו הדרך לעזור לאמריקה לעזור לנו במאבק שכנגד איראן, אני, היושבת על גדות הנהר הצ'רלס, מביטה מן החלון וחושבת, לאן אני מחזירה את עצמי ואת ילדי?
בוקר רחוץ עלה על בוסטר, הילדים בגנים, ואני יוצאת לצוד לי מעט מזון בריא בWhole foods השכונתי. הרדיו המכוון כהרגלו על NPR מעדכן מארועי הבוקר, בצד השני של העולם, רחוק כל כך וקרוב אל ליבי. לאור המיני אסון האקולוגי הצפוי של היומולדת של יהלי (כל כך הרבה חומרים בלתי מתכלים, עצים שהלכו לעולמם בטרם עת כדי לעטוף מתנות ופלסטיקים, פלסטיקים, פלסטיקים) אני מרוצה לגלות מזלגות חופש (כן, שמופי, גם הם מתרוצצים חופשי), ויחד עם הפויל הממוחזר שלי אני צועדת אל האוטו, ממשיכה להקשיב למהלך הארועים. תחושות ההתעלות האקולוגיים שלי נמוגים במהרה. בועתי הקטנה מתפוצצת ומתרסקת והחיים על גדות הנהר (שבימים ימימה נהיגה לאורכו ממלאה אותי עונג עילאי, אך לא עוד. לא היום לבטח) אינם שהיו. אולי כי השיבה כל כך קרובה, וכל שרציתי להדחיק בשנתיים האחרונות, צץ ועולה ויורק לי בפנים, אולי כי באמת הגזמנו והאיוולת הגדישה שאה. ואולי הידיעה כי יש בכוחי לבחור היכן לחיות ודווקא אל המקום הזה אני שבה, מחזקת תחושה שגם בי הטפשות פשטה.