של מי הסנטה הזה?

שלג ראשון ירד עלינו, בערבו של יום השבת. פתותי פתותי, לבנים לבנים, ריחפו באויר, מתקשים לשמר חזות לבנה, נמסים לעת נחיתה. שבנו הביתה, הלכנו לישון בכדי להתעורר אל עולם לבנבן יותר. התחזיות גרסו בין שניים לשמונה אינץ'. אני מהמרת על אחד בקושי, אבל ההתרגשות גאתה בצאצאי הבית, ומי אני שאשבית שמחות? יהלי מיד יצא לצעוד בשלג והגר כבר ידעה במין חוש נבואי שיש להצביע ולצאת בקריאות קרב נרגשות של "שקג, שקג".
אנחנו התבוננו השמימה (הוורטואלים כמובן) והחלטנו לשוח קמעה לאור השמשיות הכללית המתפשטת (הצלבנו ראיות עם החלון) ולמרות הקור (אפס פלוס מינוס למתעניינים) לסועלטייל. הטמפרטורות בכל זאת השפיעו ואנחנו ויתרנו על טיול החוף המתוכנן בעיר Newport, RI לטובת סיור בMensions הפזורים בעיר (הלו הם בתי הקיץ של עשירי אמריקה הקדומה, עד כמה שאמריקה יכולה להיות). שעתיים של "אדון שוקו" (הלהיט התורן בבית) ותאורה לפי כללי ההנהלה ואנחנו שם. בדרך התפתח לו דיון עומק על חנוכה וChristmas, ויהלי הפגין ידענות וקבע שחנוכה זה הChristmas של ישראל. ניסיונות ההסברה שלנו, שאלו שני חגים נפרדים שרק במקרה זכו להחגג בקרבה חשודה, זכו לבוז האופייני למאמצי ההסברה ישראלית, תוך שיהלי הודף אותנו במשפט המפתח האלמותי המסכם לאחרונה כל דיון משפחתי - "לא, זה לא", ובכך נחתם הדיון כי מה כבר יש להוסיף.
באוירת החג החצי משלגת (בחוץ רב הלבן כבר נעלם) סיירנו לנו בבית הקיט של משפחת ון דר בילט. האחוזה המרהיבה בעושרה, קושטה לכבוד החג הממשמש ובא, ולנו הבאים מן הלבנט הייתה זו הצצה מעניינת אל רוח החג במיוחד כשיש לך עשרות חדרים ואולם נשפים בכניסה לבית. יהלי הצליח לשרוד בצורה מרשימה את רובו של ה-Audio Tour. אין לדעת מה הבין ושמע, אבל כובד הראש שבו הסתובב בין חדרי הבית הרחב הרשימו אותנו וגם כמה שומרים, שהיו הפעם הרבה יותר child friendly, ודווחו לנו בהתרגשות שסנטה תיכף מגיע. יהלי (המכונה לאחרונה יה יה, במעין צליל שבין צרה לקמץ) סרב להתרגש מן הארוע אבל אמר שהוא רוצה ללכת להסתכל.
בינתיים, זכינו לעוגיות בגווני אדום וירוק (נדמה כי היו אלה עצי אשוח) כמיטב המסורת, והרווינו צמאוננו בEggnog המסורתי (סיידר באגף הילדים). אח"כ הגר החלה להראות סימני עייפות ויהלי גם הוא כבר אבד סבלנות. ושניה לפני שזרקו אותנו מבית הקיט ברחנו החוצה, רק כדי להזכר שמשפחת ון דר בילט לא נהגה לחגוג את חג המולד בNewport, וכל תפאורת החג נראתה לפתע קצת מזוייפת, כי הרי בית קיט הוא זה.
ומה שלום סנטה? נדמה כי טוב למדי, קצת קשה היה לוודא מרחוק. אנחנו נשלחנו לעמוד בקצה התור הממתין להצטלמות המסורתית של גוזלי הבית על ברכי הכוכב. הורים וילדים נרגשים עמדו וחיכו לתורם בשקט, ואני חשבתי לעצמי כי ללא ספק זוהי אופציה טובה יותר מהתור במול השכונתי. יהלי מיד הודיע שהוא לא רוצה להתיישב וביקש כבר ללכת, ואני? אבן גדולה נגולה מעל ליבי, כי בכל זאת תהיתי מה אומרים לילד ואיך מסבירים שזה אולי יפה וטעים באגף האנתרופולוגי, אבל זה באמת כבר לא החג שלי ושלו.

עוד משהו - בינתיים ברוח החג נדבתי עצמי לבוקר של סופגניות וספורי לחנוכה בגן של יהלי. יה יה הבטיח להסביר לחבר'ה מה ההבדל בין שני החגים השכנים. ומה ההבדל? שאלתי. והילד שלי שבעיקר עסוק בקולינריה, הסביר בחדווה שבChristmas איו סופגניות. מה אומר? גם זו סיבה לשמור אמונים למסורת היהודית.

תודה כבר אמרנו? - אל הקניון הלאומי ובחזרה

חודש נובמבר המסתיים עלינו לטובה, מביא עמו את תחילת עונת החגים, הנפתחת עם ארבעת ימי ה-Thanksgiving, ותמשך אי שם עם בוא ה-Christmas ותחילת השנה החדשה. מורגלים עוד מן השנה שעברה למסורת אי-חגיגת החגים בגני הילדים, הפתענו השנה לגלות בתיק של יהלי שיר לכבוד החג, הקורא לנו להודות על כל אשר סובב אותנו, והילדים נתבקשו לקשט בצבעים עליזים. יהלי בחר לצייר משום מה את בובת הברווז של הגר (אולי בגלל הדמיון הקונספטואלי ל-turkey המסורתי), ואני מיד נזכרתי באוסף עבודות היצירה של טרום חגים מהגנים של ארץ הקודש ומיד נתמלאתי רוח חג והתיישבתי לתכנן קצת את הטיול של יום המחרת אל Washington DC כי בכל זאת הגיעה השעה.

לאור הצלחת התרגולת במסענו של השנה שעברה, תוכננו לצאת לעת חצות בערך אל המסע דרומה. יהלי התרוצץ בבית מלא התרגשות כתרנגול הודו מפוטם בstuffing המסורתי, ולא הסכים להרדם. גם הגר התקשתה לנום ללא "הענן" שלה, שנארזה אחר כבוד במזוודה ובמקומה נדרשה להרדם בטרנינג מחמם יותר כי בכל זאת, אי אפשר לנסוע בפיג'מה.

קורותיה של פיג'מת הענן נעוצים בימי החולי ובשיר הענן של הטלאטביז (לצערי לא נמצא בYoutube עותק של הקטע האלמותי). מי אמר שטלויזיה לא מחכימה? הגר למדה מאז ללבוש כפפות על הברכיים ולומר כמה מילים חדשות כמו פודינג וענן. יומיים אח"כ נשלפה במקרה פיג'מה חדשה מן המגרה, ורודה ורכה, עם עננים לבנים ומיד נרקם רומן בין הילדה, סרבנית הפיג'מות לפיג'מה המכונה בפיה בשם החיבה "ענן", (השבוע עת כובסה הענן כמעט נרשם אינסידנט כשניסיתי להלבישה בפיג'מה אחרת ורודה אף היא אך עם כבשה. למזלי, הענן כבר התייבשה בינתיים, והשקט שב לביתנו לעת עתה).
וכך בעוד יהלי מתרוצץ בין חדרי הבית המרובים, ניסינו לסיים לארוז וללכת קצת לנוח, תוך הבטחה שנעיר אותו כשנצא. ב23:00 השעון צלצל, קפה, אריזות אחרונות ושני ילדים על הידיים, ערים שלא לפי התכנון הכמובן (נו, לפחות את הבטחתנו קיימנו). (בק)בוק להגר ואח"כ מו(צץ) והילדה שבה לשנת היופי שלה. יהלי, לעומת זאת התמלא תובנות חכמות של עת ליל תוך שהוא מהופנט מהGPS וממאן להרדם. אסף על ההגה ואני מנסה לנמנם מה ולאגור כוחות עד שאצטרך להחליפו. אי שם בין שלוש לארבע, בעצירת קפה-דלק-פיפי, אנחנו מתחלפים. המושב האחורי חש כנראה בחילופי המשמרות ומתעורר באופן בלתי מתוכנן שהופך כבר להרגל. יהלי חוזר להגות את הגיגיו המחכימים, אבל להגר יש דרישות לתאורה הנכונה (כל שלושת הנורות הפנימיות שמסנוורות אותי כמובן) ולמוזיקה החביבה עליה (הכבש השישה-עשר, שעל רובו היא נוהגת לשאוג "No" תוך דרישה למעבר לשיר הבא שגם עליו בודאי תנהם מחדש וחוזר חלילה). אסף מנסה לנמנם בקקפוניה הנרקמת מסביב. לבסוף הגר מסכימה להתפשר על התאורה ואוכלת קורנפלקס וגם יהלי משתתק לאיטו. חושך וערפל מסביב. אני מתקשה לגלות במראה האם היא עדיין שומעת איתי את הכבש השישה-עשר או שמא העוללית נרדמה ואני יכולה לעבור למוזיקה של גדולים. אני שופכת על עצמי קפה דלוח, ומנצלת ניסיונות התייבשות שמשקיטים את מצפוני כשאני מעירה את אסף, שעוזר לי בהתנגבויות וגם מדווח על הרדמות כללית במושב האחורי. עדיין לילה, חושך וערפל, אבל מאיר אריאל מתנגן לו ברקע, כך שהתנאים משתפרים.
לעת שבע בבוקר אנחנו מזהים את הStarbucks הראשון שבערבות וושינגטונה ואני אצה לזכות את עצמנו בקפה של בוקר ובבייגלים טריים מהסופר שליד. הבוקר העולה עלינו מתגלה כאפרורי וגשום קלות, אבל אני עדיין מקווה להתבהרות ואנחנו ממשיכים אל המלון, להפקדת רכב וחפצים ויוצאים לחרוש את העיר.
פעם לפני הרבה שנים מצאתי את עצמי יוצאת בתנאים דומים לראשונה בחיי מהמטרו של פריז אל השנז אליזה, ונפעמת, למרות השעה ומזג האויר. אח, פריז פריז. המטרו של הבירה האמריקאית אכן נעים למדי (למרות שיש לי הערות מקצועיות על איכות השילוט בו - עיגולים צבעוניים קטנים זו אולי התחכמות גרפית נחמדה, אבל לא מועילה במיוחד לתייר המקומי), אבל היציאה אל מרחבי הדשא המאוד לא מטופחים ומוקפי הבוץ של הNational Mall פחות עושה לי את זה, וגם ערפילי הבוקר (שהתגלו כערפילי היום) מקשים עלינו לגלות את מיקומנו הנוכחי.
במחקר העומק הבייתי שלי גיליתי שבירת אמריקה מאכלסת לא רק את מוסדות השילטון המרכזיים של האמריקה אלא גם לא מעט מוזאונים והכל בשדרת הMall שמתחילה בגבעת הקפיטול ומסתיימת באנדרטה של לינקולן כשאי שם ביניהם משקיף לו על הכל אובמה, ובין לבין משובצים מבני הענק במיטב המסורת הנאו-קלאסית המאכלסים תערוכות במגוון נושאים והכל בחינם.
תחנת המטרו שממנה הגחנו נשקה למוניומנט של וושינגטון, אבל הערפל בקושי שאפשר להבחין באובליסק המתרומם מעלינו, ויחד עם הבוץ והעזובה, אסף דרש את כספו בחזרה. מה צר היה לנו כשנזכרנו שכאמור הכל פה בעצם בחינם. המחקר שלי גם דווח שכל המוניומנטים מסביב (ויש לא מעט, בערך לכל מלחמה ועוד כמה אישים חשובים) נסגרים לעת צהריים, וכך לא נתנו למזג האויר לבלבל אותנו ויצאנו לתור את השדרה המרכזית. בדרך גילינו שגם בריכת ההשתקפות מרוקנת, אחרי שהבטחנו ליהלי לראות בריכה ארוכה-ארוכה, וכך תוך שנשברת לנו המילה שוב רצינו לדרוש את כספנו בחזרה.
אח"כ התקשרו כבר אדית וגלעד, שבמקרה גם הם קפצו העירה לכבוד החג וקבענו להפגש על מדשאות הבית הלבן. יש לציין שהנוף הנשקף בודאי מחלונותיו של אובמה, כנראה שאינו מרנין מדי את ליבו. הרבה גדרות כתומות ואוהל אחד הפריעו לצילום המסורתי של הפסדה המעוקלת, אבל היפנים שלידינו לא התבלבלו ובאין הפוטו-אופרטיוניטי המסורתי עברו מיד לאטרקציה הבאה והצטלמו עם הגר.
וכך בכוחות משולבים פנינו קצת לדגום מוזאונים, כשהבחירה הראשונית נפלה על מוזאון החלל והתעופה. יהלי כרגיל סרב להתרשם מהחלליות האמיתיות שבאמת באמת נחתו על הירח וסכם בסוף את הסיור כבינוני מינוס כי לא היו לו מספיק כפתורים שאפשר ללחוץ עליהם. הגר ישנה ברב המסע האוירי וכשפנינו לצאת התעוררה כמובן והעדיפה להמשיך להתרוצץ בין החלליות. או אז נאלצה לצווח את דרכה החוצה כשהיא נישאת בידי המבוגר האחראי התורן.
הערב הנוחת מקדם פה הזכיר לנו ששעת מזון הגיעה, אבל המתחם שכולל כאמור רק מבני ממשל ומוזאונים ברכוז שמעל לממוצע מציע בעיקר דוכני נקניקיות וארטיקים, ואנחנו נאלצנו לחפש את תעבתנו במקום אחר. ערב חג ההודיה, הרחובות רייקים, מרכז העיר דומם, סגור ומת. בצר לנו פנינו לרשימת המסעדות הפתוחות הערב שמלוננו ברב טובו ספק לנו (לאו דווקא הטובות או המומלצות, אלא אלו שהועילו לפעול הערב), וכך נפלנו על איטלקית אחת, לא טובה מדי אבל ספקה את הסחורה. אוכלים, הולכים, שניה לפני שהילדים העייפים שלנו מחרבים את המקום. החדר שלנו הפעם גדול ומרווח במיוחד, להגר יש עריסה, מי צריך יותר? תשע בערב וגם אני כבר ישנה.
ויהי ערב, ויהי בוקר, יום חדש. שמש חייכנית מציצה אלינו בצאתנו. אותו המטרו, אותה התחנה. הנה גם המוניומנט של וושינגטון מציץ אלינו במלוא הדרו. אנחנו אצים רצים אל המטבעה הלאומית, לנסות לתפוס מקום טוב לסיור של הבוקר. שעה וחצי ואנחנו בפנים. אני מודה שהמחשבה על הסיור במפעל הכסף האמריקאי נראתה לי מרשימה יותר מהחוויה האמיתית, כי בסופו של יום זהו בסה"כ עוד בית דפוס, אולי חשוב מני רבים אחרים אבל הטיול מעל המכונות נשמע הרבה פחות רומנטי מסיור במרכז ייצור הכסף הלאומי. אבל יהלי היה נפעם כל כך שמאז ועד שובנו הוזכרנו שוב ושוב שכשהוא יהיה גדול הוא רוצה לעבוד בלעשות כסף ורצוי דולרים אפילו שהוא בכלל רוצה לגור בישראל. גם הסבר קצר על סוגי השטרות העולמיים לא מאוד עזר ועכשיו אחרי שהילד גילה שיש בעולם גם שטרות ולא רק מטבעות הוא דרש שנחליף את כל "88 הכסף" שיש לו בקופה (הכוללים מיני מטבעות ממדינות שונות, חלקם אף מפלסטיק אמיתי מסין) שאותם סידר יפה יפה על הספה בשורה כדי שיוכל לספור, בדולרים של שטרות, כי כנראה שזה הטרנד הבא.
אח"כ פנינו אל גן הפסלים שבין מוזיאון האמנות למוזיאון להסטורית הטבע (שעליו ויתרנו כי כמה אפשר כבר לחזות בפוחלצים), ולאור השעה התיישבנו בקפה המקומי (שכמו שאסף סיכם - באמריקה, כל מקום המתהדר בשם "קפה..." מיד מלמדנו על אוכל רע במיוחד ולאו דווקא זול). יהלי זכה לצייר קצת ולאכול פיצה שכל כך רגשה אותו שגם למחרת נתבקשנו שם לאכול, ואנחנו קינחנו בקפה סביר יחסית ויצאנו לטייל אל בינות הפסלים, אל טיול קצרצר שנקטע באיבו עת ענני השמיים הטילו מיימיהם עלינו ואנחנו ברחנו למבנה המקורה הקרוב הלו הוא מוזאון האמנות הלאומי.
כבר בכניסה נבחו עלינו שלושה שומרים לפתוח תיקים, ואח"כ נאסרנו מלהסתובב עם תרמיל הגב במקומו הייעודי (קרי, על הגב), והעגלה בה ישנה הגר הפכה על כורחה לטנק קטן עמוס מעילים, תיקים, וכאמור גם ילדה אחת קטנה. בהתאם לגיל הנוכחים, הונמכו הציפיות ואנחנו רק חפשנו להעביר את הזמן הגשום באופן תרבותי ויבש יותר. היעד הנבחר היה תערוכה של ג'ספר ג'ונס, ואנחנו יצאנו למסע אל האגף המזרחי. בינתיים הגר התעוררה, מורעבת, בטיימינג מצויין על יד הקפיטריה. בלי להתבלבל הוצאתי לחם ואבוקדו והכינותי לילדים סנדביצ'ים של צהריים, כשאסף מנצל אתנחתא זו על הספסל להצצה בתערוכה שליד. לא חלף זמן רב ושומר חדש בא להטרידני - אסור לאכול כאן כמובן. ארזנו הילדים והמשכנו לצעוד בין חללי המוזיאון, ובינתיים הגר רצתה קצת החוצה וקצת ידיים, ומיד הורמה אל כתפי אבא, האופציה היעילה ביותר להתקדמות מהירה. תוך שניה צץ לו שומר חדש שדרש להורידה כי זוהי עברה על התקנות והרי אנחנו רוצים לשמור על חוקי המוזיאון. אח"כ גם נדהם כשאסף בכלל ענה לו, כי הרי כל זה נועד לטובתנו ומה אנחנו מתלוננים. בבושת פנים הורדנו את הגר ותהינו מי כבר הספיק לתבוע את המוזיאון על נפילת עולל, כי הרי רק ככה זה עובד פה באמריקה הזו.
עד לסוף ביקורנו הספקנו גם להנזף בעוון דבור בסלולרי והשענות על קיר המעלית, וכשהגר הוציאה בקבוק מיץ מהעגלה ועוד שומר קפץ עלינו להזכירנו שלא שותים פה, כל הפיוזים הישראלים קפצו לי ורטנתי לעומתו שכן אנחנו יודעים. למותר לציין שהתערוכה היתה בסוף די מאכזבת, אבל השמים בינתיים התבהרו וסימנו לנו שהקלו המים ואפשר לצאת.
אחרי שלושה ימים של מוזיאונים ומוניומנטים הרגשנו היטב את עייפות החומר של עודף גרויים וארכיטקטורה בומבסטית, כמו אחרי בילוי ארוך מדי בקניון המקומי. כמה מדהים לגלות שהאומה הצרכנית בתבל מנכסת אפילו את מוסדות השלטון והתרבות שלה אל עולם השופינג ומכריזה על המתחם כקניון הלאומי.






המצלמה שלי שנותרה מיותמת בתיק כל סוף השבוע הוצאה לעת שקיעה והתבהרות כללית לשתי תמונות יצוגיות

עייפים ומרוצים עמסנו עצמנו חזרה הביתה, בנוהל הקבוע - של ארגון התפאורה לפי דרישות ההגר, יהלי שוב בפרץ אינטלקטואלי, ואני מנסה לנמנם מתוך התקפי שיעול נוראיים שפורצים בכל פעם שהחימום מפעל. התלבטות קלה בין קפאון לחנק ואני בוחרת להמשיך להשתעל. אסף בפרץ אומץ נסע ונסע לו, עד להפסקת קפה-דלק-פיפי כשעה לפני הבית, ואנחנו חובבי המסורות שוב מצאנו את הספסל האחורי ערני לגמרי, וכשהגר החלה לשאוג "אבא, אבא" עם שובו אל האוטו, התחלתי לחשוש לשנת היופי שלי במיטה. אבל אחרי תשע שעות באוטו (כמו צמד מתחילים נתקענו בפקקים של סוף החג, שעתיים של עכוב שהרחיקו מאיתנו את השינה), כשיהלי והגר התחילו במרדפים מלווי שאגות אושר, הבינותי שאין ברירה ומיד הכרזתי שבחוץ עדיין לילה, ועכשיו למיטה. תודות ל"ענן" לא נרשמו התנגדויות רבות מגזרת ההגר לשינוי האפנתי, ורק יהלי עוד דרש ספור כרגיל. אבל בארבע בבוקר גם זה כבר מעבר לקוחותינו, ויהלי שהבין כנראה במין חוש שישי שנהמות ותחנונים לא יעזרו פה, לקח את הגר למיטה שלו והקריא לה בעצמו ספורים. אמא ואבא התמוגגו מנחת (ולא הילד עוד לא יודע לקרוא אבל זוכר בע"פ, ואותנו גם זה מרשים), והתרגשו עוד יותר כעבור כחצי שעה, כשהבית נדם אל שנת היופי והתעורר לו רק אחרי תשע בבוקר, שעה שהיא אצלנו ממש מרשימה.

עוד משהו -

למתקשים, למתגעגעים, לאלו שלא זוכרים ולא רוצים לחכות, אנחנו כבר באים אבל בינתיים, קצת תמונות

עם הספר(יה)

עוד סופ"ש של שעשוע ילדים חולף על פנינו. הימים המתקררים והולכים, שאריות הצינון מהפוסט הקודם וסתם חובות משונות מובילים אותנו אל תחילת שנת החורף שלנו, עת הימים קצרים מדי, קרים מדי ולא נעימים מדי לפעילויות חוץ גרנדיוזיות.
אתמול בבוקר נשלחתי לבצוע עבודות שרות בגן של הגר. באופן מסורתי, בעונה זו של השנה היינו עסוקים בצביעות ושאר מיני תחזוקות על פי הקפריזה התורנית של גנני המתחם. השנה, יעבור הגן של הרווארד שפוץ מסיבי, ודייריו הקטנטנים עוברים למבנה זמני אקולוגי להפליא (נדמה כי הוא מחמם את עצמו, מתמחזר לבד ואף לבטח יתכלה לאיטו עם סיום תפקידו, או משהו כזה), שהולך ונבנה בחניה שליד. וכך במקום לצבוע ולשפץ את הבניין הקצת מרופט, ששנים של גננים יצירתיים וילדים לא פחות, הובילוהו למרכז של עשייה עם פתרונות מקסימים של חלונות נמוכים בין חדריים, לופטים למיניהם וכד', מצאנו עצמנו צוברים שעות קהילה (דרושות לנו 10 ואנחנו כבר עומדים על חמש. מצד שני יש לנו חוב קטן ולא רשמי מהשנה שעברה), באריזת צעצועים, מחזור חפצים ובליסת פיצה כיאה למסורת. זאטוטי הבית בילו עם אבא בCommon של קיימברידג', בלסו פיצה מתוך מסורת פרטית שלהם ואח"כ העסקנו עצמנו בפעילויות בייתיות, כי כבר היה קר, חשוך ופחות נעים.
את בוקרו של יום א' החילונו כזברה, פשטנו הפיג'מה ויצאנו לבראנצ' בבית חברים. אח"כ גילינו שכבר אפרורי מדי, קר ולא כל כך נעים, וכך תוכניות הטיול בבוסטר החביבה נגנזו ואנחנו צעדנו אל ספריית הבית להתחמם בצל ספרים.
כזכור המבנה המרכזי של ספריית קיממברידג', מתחם מרהיב ומרחיב, שאולי יזכה לתעוד צילומי באחד הימים (ואולי גם לא) נחנך לא מזמן ברב הוד והדר, ואנחנו הגרים ממש לפתחו זוכים לנצלו באופן די מקיף, כפי שיעידו המדפים בביתנו. וכך אליה וקוץ בה, לא רק אנחנו נהנים מאופציית 150 הספרים, ובבואנו גילינו מדפים די ריקים. זה נכון שמצאנו מה לקרוא, ויהלי אינו בררן במיוחד, אבל זה לא כל כך נעים לראות מדפי ספריה ריקים, ובכל זאת יש כמה ספרים שקיווינו לקרוא ואינם. אז כן, מי שרוצה לקרוא מספרי ה-Magic School Bus יכול לפנות לסניף הפרטי שלנו, אבל למרות השמחה הגדולה בהררי הררי המילים הכתובות שמקיפות אותנו, משהו במודל הזה בכל זאת לא ממש עובד, כי אחרי השלושה שבועות + ההארכה של עוד כשלושה, לא נותרו הרבה ספרים שם בספריה של קיימברידג'.
בינתיים התוודאנו לעלילות Mr.Putter וחתולתו Tabby, קשיש חביב ששימח כל כך את הספרניות כשיצאנו השבוע מן הספריה, אבל בקרוב נצטרך כנראה לחפש בילויים חדשים או לקוות שתושבי העיר יתחילו להחזיר ספרים לספריה.
וכך, בענייני פעילויות חלופיות - אנחנו כבר עסוקים במסעות עתידיים. בשבוע הבא נסע להודות על שיש עם אובמה וחבריו. אחר כך, כיאה למסורת, נתכונן לביקור בייתי יותר אי שם לקראת החנוכה.

חולים. שוב.

עד ליום א' האחרון היינו בריאים לגמרי. או אז החליט אסף להכריז על כך באמצע מסיבת גן ומאז המערכות קרסו בהתרסה נוראית. למחרת כבר נקראתי לקחת את הגר מן הגן באמצע היום, והילדה התחברה מיד באינפוזיה לטלטאביז מושיענו. אבא שלה הפליג לו בבוקר שאחרי אל מחוזות רחוקים מכאן, ואני נותרתי עם ילדה חולנית ומשתעלת וילד אחד שמסרב להתארגן, מנסה לצאת מהבית לפני שנקבל שוב פתק צהוב. רוב הבוקר עבר באופן סביר יחסית למצב עד שבהתקף שיעול אחד תוקפני מדי הגר, בעודי מחזיקה אותה, הקיאה את עצמה לדעת, על עצמה, על שטיח הבז' המרהיב שלנו, על הספה, וכמובן עלי. ברקע רועמים הטלטאביז ויהלי בדיוק שואל שאלה... יש הטוענים כי אינך הורה באופן רשמי אם לא בילית לילה במיון עם הילד. אנחנו מיישמים טבילת אש הורית זו בגרסת ה"עד שהצאצא הפרטי לא הקיא עליך אינך הורה וכו' ". וכך בעוד הגר מטבילה אותי (תרתי משמע) לראשונה מאז נולדה, נותרתי תוהה מה לעשות קודם - לנקות? אותה, אותי, להרגיע אותה? את עצמי? לסגור את הטלויזיה? או לענות לשאלות של יהלי? בסוף בחרתי בניקוי הספה והשטיח. אחרי שכולם נוגבו מה, נרגעו מה, יצאנו מהבית וניצחנו. הפתק הצהוב נשאר במגרה.
אח"כ יכולתי לשוב אל בייתנו הקט, אל ערמות הכביסה והשטיח ולהתחיל בשגרת יומי. הגר נרדמה בינתיים (בין האוטו לבית) לארבע שעות של שקט, תוך שאני עולה-יורדת איתה במדרגות בניסיונות להעלים עדויות מרשיעות מכסוי הספה ושאר בגדינו שמקודם.
שעת אחר הצהריים הובילתנו שוב אל ביה"ס של יהלי. את רוב אחרי הצהריים שלנו אנחנו מבלים במתקנים בחצר של הגדולים, תוך מאבק מתמיד על המעיל (אמא: "תלבש מעיל". ילד: "אבל אז לא יהיה לי מספיק קר". פשרה אופיינית - המעיל נלבש אבל נשאר פתוח). השבוע יהלי שב אלי אחרי שתי דקות, שנלך הביתה. בחינה קלה של המצב העלתה שקר לו לילד. אמא שלו כבר ידעה שאפשר עכשיו לפתוח בית חולים קטן בבית. אני מודה שזו היא לי חווית מחלה כפולה ראשונית, ואין כמובן עונג רב ממנה במיוחד כאשר אבא לא בבית. מצד שני, יהלי לשמחתנו, כבר ממזמן לא היה חולה, ומסתבר כי אין דין בני השנתיים כבני החמש בעניין מחלות. שני הילדים אושפזו מיד אל מול הטלטאביז, כשיהלי מצליח להגניב מדי פעם קצת Magic School Bus ו-PBS Kids. מצונפים על הספה, כל אחד על מגבתו שלו (הכסוי עדיין התייבש), אוחזים ילדי ספלי תה, מבטי קוקרספנייל בעיניהם, בוהים אל השקיעה הטלטאבית, הם נדמים מתוקים מתמיד, עד לזעקות השבר של הגר שתי דקות אחר כך כשהמגבת שלה יצאה מהיישור הצבאי שהיא כפתה עליה, או כשיהלי נזכר שבעצם הוא לא מרגיש כל כך טוב.
הערב עבר לו, ואני צנחתי למיטתי רק בכדי להתעורר בכל שעה עגולה ע"י צאצא אחר. בעייפותי כי רבה הצלחתי אפילו להרדם בין לבין וקיוויתי שאיכשהו התשישות הכללית תאפשר לי יקיצה טבעית של לפחות שבע-שמונה. הגר התבייתה על הצד המקדם יותר של תקוותי, ולשמחתי התעוררה נטולת חום אבל עם הרבה עצבים כיאה לבת רבע לשתיים שעוד לא ממש הבריאה אבל כבר נמאס לה להיות בבית כל היום.
בינתיים נתקבלו אותות מפלורידה שהזהירו משיבה עמוסת חיידקים גם באגף האבהי של העניין, ואני נזכרתי באיזה פוסט אחד שקראתי לא מזמן, של אמא צעירה אחת שכתבה, שכל הזמן היא מחכה שיבוא כבר המבוגר האחראי ויטפל בעולל (או שמא עוללית, איני זוכרת) שבידיה. ואני שותיקה מספיק בעסק, כבר יודעת מי זה המבוגר האחראי אצלנו, ועכשיו שגם הופקרתי למשמרת כפולה, רק מפנטזת על התפטרות בזק וזחילה פתטית אל בינות שמיכה מתוך תקווה שיחלוף פה מישהו ויחליט לקחת קצת אחריות. אבל אין פה אף אחד.
שוב אני מאשפזת הילדים אל מול הטלויזיה. הגר כבר יודעת לומר שטלויזיה היא לא רוצה אבל טלטאביז כן (או בלשונה YES נחרץ תוך הנהון ראש מסיבי). אני מתחרפנת לאיטי מקולותיהם המעצבנים, ומנסה לעשות מחטף בכל פעם שהילדה מראה ניצוצות אנרגיה, ולסגור את המכשיר או לחילופין להעביר ערוץ. כל ניסיון לייצר קצת שקט איכותי מסוג של הקראת ספרים, משחק או פינוק מסוג אחר נתקל בקושי טכני קל. מהר מאוד אני מגלה שאני outnumbered, ושברגעי חולי צאצאי פחות סבלניים (לא שבימות חול הם כאלה מדי), ומהר מאוד הספרים המתעופפים לכל עבר משכנעים אותי להציע מחדש את האופציה הטלויזיונית ולהשתגע לי בצד לאיטי.
בין עשרות הדפים האמריקאים בענייני מחלות שנחתו לפתח ביתיינו אני מנסה למצוא מתי כבר מותר לשלוח ילדים חזרה לגן. אז באמריקה של עידן השפעת על כל צורותיה, יש לחכות 24 שעות נטולות חום בבית ורק אז אפשר לשוב למסגרת הלימודית. אז כמה חום יש לילדים שלי? אני מתקשה לדעת. הגר לא מוכנה למדוד בבית השחי ורק מתוך שינה אני מצליחה את המדחום להגניב. יהלי כבר מודד חום בפה אבל מדי פעם המדחום בורח, וחוץ מזה האף סתום אז צריך גם לנשום לפעמים. בין התאוריות של "להוסיף מעלה" למעבר בין הפרנהייט של המדחום לצלזיוס שאני מצליחה להבין, אני לגמרי אבודה בין התרגומים, ותוך כדי מדידה כפולה אני לגמרי מתבלבלת אבל מחליטה שהגר בריאה, ואחרי היום המשותף בבית, הזמנו את קופיטו לשמש כבייביסיטר בוקרי והגר הגיעה לגן לביקור חד יומי.
וכך יום האתמול עבר בנעימים. יהלי כבר היה נטול חום אבל עדיין חלש מדי בשביל להשתולל. אחרי בוקר של PBS Kids הוא עבר למשחקי איות באתר שלהם. אני בינתיים השתלטתי על הבית, ואפילו כמה ספרים ושנת צהריים נכללה בעניין. אח"כ גם הגיע האבא המבטח, כולל הצינון וכאב הראש. הגר שבה מן הגן מותשת מתמיד ויהלי התמלא עוז ועיזוז. וכך לעת בוקר גילינו שהגיעה עת חילופי משמרות. יהלי נשלח לביה"ס והגר שחומה שוב עלה נשארה לבהות בטלטאביז עם אבא שניסה בעיקר לנוח ואמא שניסתה להתאושש אל הנגלה הבאה.
בפרץ של סבתא פולניה הכנתי היום אפילו מרק עוף לחולי הבית, ויהלי המשתעל עד אין קץ זלל בתאבון, רק בכדי לנצל כמיטב המסורת התקף שיעול משלו ושוב להקיא עלי את רובו. כמה חבל על העוף האורגני שלא הספיק למלא את ייעודו.
שוב לילה. בספירת המלאי הנוכחית, נספרת ילדה אחת עם ברונכיטיס שמאוהבת באנטיביוטיקה שלה (קרי "More" בבקשה) ולכן נכללת כבר באגף המאושש יותר של הבית (טפו, טפו, טפו), ילד אחד משופע בשנית (או שמא היתה זו רק הפסקה מדומה), ואבא אחד שאבחן לעצמו ב-google שפעת חזירים נטולת חום.
היום כשביקרתי במרפאת הילדים שלנו נזכרתי מחדש ביתרונות האמריקה. בעודי ממתינה בחדר ההמתנה הריק לרופא התורן שיתפנה, יכולתי לדמיין לעצמי את מוקד מכבי ביום שבת של אמצע חורף, כשהקקפוניה מסביב ממריאה לשיאים חדשים. אח"כ הגיעה אמא אחת היסטרית שרדתה מה בשני ילדיה שבסה"כ רצו קצת לשחק. יהלי המעולף למחצה החריד אותה משלוותה ואני ישבתי וחשבתי על אותו חדר המתנה במוקד של מכבי, ורציתי לספר לה שיכול היה להיות הרבה יותר גרוע. האם באמריקה פחות חולים שכך שקט לו בבוקרו של יום שבת? לי נדמה שכשרופא אחראי יושב ועונה לטלפונים מספר ביקורי הפתע קטן להפליא. ואולי יש יותר רופאים באמריקה? מי יודע, אבל בסוף הביקור נתבקשתי להתקשר מחר ולדווח מה שלום החולה גם אם מצבו השתפר.
אני רוצה לקוות שסאגת החולי שלנו מתקרבת לסיומה. ליהלי נדמה כי ירד החום וגם אסף כבר פחות סובל. לבטח איננו החולניים היחידים בתקופה זו של השנה. אבל אני מיציתי את העניין, ומתוך תקווה מרובה למחסור בהמשך הרפתקאותינו בתחום זה אני משחררת את הפוסט אל העולם, ושולחת איחולי בריאות באשר תהיו.

לאט אבל בטוח

לילה. ליל כל הקדושים. כמעט.
כשהחלו לנשב רוחות הHalloween אי שם לפני כחודשיים יהלי עוד רצה להיות אביר. אח"כ אינדיאני, רוח, רובוט, ספיידר-מן, ויש להניח שפספסתי כמה דמויות בדרך. עודף התנודתיות הובילני לוותר על נסיונות ביתיים להכנת תחפושות ואף אקט הרכישה נדחה אל הרגע האחרון בו נשארו בTarget השכונתי אי אילו שאריות (מוזלות יש לציין), עד שהבינותי שהחג כבר בפתח ואם לא אפקס את הילד נשאר נטולי, לחלוטין.
בשבוע שעבר לאחר ביקור ברוח הזמן בSalem השכנה, נשתכנעתי שהגיע הרגע, ויהלי בחר לו תחפושת אפנתית של שלד מאיים, שמיד נחנכה בטיול לקפה המקומי, כיאה לשבת שמשית של אחרי קטיף תפוחים (הר התפוחים המצמח בביתנו אמנם התדלדל מה מאז עם הכנת פאי תפוחים, סלטי הבית קבלו טוויסט תפוחי וכל באי הבית נצטוו לאכול מן ההר. ועדיין גבעה מרשימה למדי מאכלסת את חלל המטבח. יתכן ונאלץ לתרום לנזקקים).
השבוע עוד שאלתי את Mrs. Ryan מתי מתחפשים פה באמריקה של הkindergarten ובתמורה קבלתי תשובה צוננת של "אצלנו לא מתחפשים. זה מפריע לתוכנית הלימודים". מיד ניסיתי לדמיין את מערכת החינוך הישראלית ללא פורים. אני מתקשה לדמיין את החג ועוד יותר את החודשיים שקודמים לו. על מה ישוחחו בכתות ובגנים? אילו שירים ישירו ומה ילמדו אם אין פורים? אבל באמריקה של קיימברידג' יש דברים חשובים יותר, ותוכנית הלימודים העמוסה מתקשה להכיל אפילו שעת התחפשות. או כמו שאמרה הגברת רייאן, יש לילדים מספיק Halloween בספרים שמסביב. כי רוח החג אכן נשמרת, ויעידו על כך שכנינו מקשטי הבתים, וחג שבעיקרו נחגג אי שם בערבו של יום באמת שיכול לשרוד גם בלי התערבות חינוכית.
גם בגן של הגר עסוקים מאוד. השבוע נתבשרנו שהילדה סופרת. היא אמנם עוד לא יודעת לתמלל את הספירה אבל הגננת כבר צילמה אותה כי מערכת ההסמכה במערכת החינוך האמריקאית דורשת לימוד חשבון, והגאון שלנו שעל פי אותו עקרון כבר יודעת לקרוא, הוותה הוכחה ניצחת שכיאה לשם, הפעוטות של הרווארד לא מביישים את הוריהם.
וכך, בעודי תוהה למה פעוטות צריכים לדעת חשבון ומה דוחק כל כך בגן חובה שאי אפשר להתחפש, נתקלתי בשיטוטי האינטרנטיים במאמר תומך באופן כזה או אחר בהגיגי אלו.
אני מתקנאה באותה אם המצליחה לצעוד לגן בנחת, להתבונן בשבלולים, לרחרח עלים, ולבהות בפרחי העונה. לו זכינו לכך היה עלינו לקום אי שם בין ארבע לחמש לפנות בוקר, בכדי שנספיק בסופו של בוקר גם להגיע לכתה בשעה סבירה. בלי להתכוון אנחנו כבר כנראה שייכים לזן ההורות האיטית, או לפחות הילדות האיטית שולטת אצלנו בכייף. אבל בין הרצון לאפשר לזאטוטי הבית לזרום בנחת, אל תוך החיים, להתבונן בעלה עף ברוח או סתם לחלום על הבוקר ולחשוב מחשבות, לבין שאיפה פרוזאית שלי לכמה שעות של עשייה חולמנית לא פחות משלי (נטולת ילדים כמובן), נדמה כי קונפליקט קל פורץ לו פרץ, ואצלנו בבית עם כל האיטיות המתפרצת, בסוף מנצח הרצון של אמא ואת חקר השבלולים מנסים לשמור לשבת.
אז בין אלפי החוגים שאנחנו לא רשומים אליהם לבין הדחף לעודף אקדמיות בגיל הרך אני מנסה לשרטט לי קו, ומתקשה. כה תמוהה בעיני ההכרזה הזו של טרנד חדש עם שם ותואר, והורים ששומו שמיים מניחים לילדים שלהם פשוט לשחק לבד, עד שאני פוגשת את אנשי החינוך של זאטוטי הבית ומגלה שבין הבועה שלי לעולם החיצוני מישהו החליט עבורי שילדי יזכו לקצת יותר חינוך קוגניטיבי ממה שאנחנו בוגרי הגן האנתרופוסופי היינו רוצים. ועם זאת גם אנחנו כנראה לא רוצים להשאר מאחור, וגם הילדים שלנו כבר לומדים אנגלית.

עוד משהו - השבוע בסופו של הplay date התורן הצטרפנו לרוזי ואמא שלה ויצאנו לבחון את המבנה החדש של הסניף המרכזי של הספרייה של קיימברידג', שבאופן מפתיע ממוקם מול בייתנו. הבניין שהורחב והשתפץ לו מזה זמן מה היווה מוקד לדיוני עומק, ומחלוקות לא מבוטלות בין תושבי העיר. אבל אנחנו שבסה"כ רוצים לבלות את ימי השלג הצפויים לנו בקרוב, בסביבה אוהדת וחמימה, שמחנו לגלות במהלך סיורנו במתחם שחדר הילדים הוא בעצם קומה שלמה, וכשזכרון בית אריאלה עוד שמור בקרבנו התפעלנו רבות, מהצבעוניות, מפינות הישיבה, מהשטיח דמוי החלוקי נחל שכשדורכים עליו באמת מתקבלת תחושה עגלגולית של כל אבן ואבן, ובעיקר מהררי-הררי-הררי הספרים שהקיפו אותנו, ומתוך ידיעה שבעיר האקדמיה מותר לקחת 150 ספרים יחד (ובחינם), נתמלאנו ויברציות של עונג עילאי, והתאפקנו עד לשבוע הבא בו יפתח המתחם באופן רשמי.
ולמי שתוהה, את הHalloween חגגנו אתמול בבית חברים שוויצרים דווקא, שהפיקו והשקיעו, בתפאורה, ביין, בממתקים ובאוירה. היום הצטרפנו אליהם למסיבת צהריים בבית אחר דווקא, ולעת ערב יצאנו יחדיו לצוד ממתקים, כאילו לא התפוצצנו כבר מעודף מתיקות והרעלת סוכרים של טרום הפעילות המרכזית. ואם מישהו יצליח לחשב את כמויות הממתקים שנדחסו במהלך היממה האחרונה לבטנות שני זאטוטי הבית נזכה גם לכסות את הצד הקוגניטבי של המשוואה.

זוטות של סוף סתיו

אמצע אוקטובר ואפילו למקומיים כבר קר. מעילי השלג שלנו כבר מושמשים. הטמפרטורות הנושקות את האפס משני צידיו משכנעות אותנו כי הגיעה עת, ורק השלג הקליל שנשר לו בסביבה לפני יומיים היה חסר בכדי שנפנים סופית, החורף כבר כאן. עונת הטיולים שוב התקצרה לי.

כמה טוב שעוד הצלחנו להגניב סופ"ש ארוך במיין. מזג אויר קריר אך שמשי ומושלם הציף אותנו, כאילו רומז שלא נוכל להתלונן על העונה שהתקצרה. עוד יעד במתחם הניואינגלנדי שלנו נכבש. הרבה ים, מגדלורים, לובסטרים ופארק לאומי אחד, היחיד במתחם. לא משתווה לאלו שדגמנו בקליפורניה אבל בכל זאת ראוי לשמו.

אז קצת יותר קר ועם זאת מזג האויר הפכפך. ביום ראשון ירד עלינו גשם מלווה בפתיתי שלג גדולים ויהלי הכריז שהחורף כבר כאן. אח"כ הפציעו יומיים שמשיים חמימים ולך תשכנע ילד בן חמש וקצת שעדיין סתיו ויש עוד זמן עד לשלג ההוא של ממש.
בינתיים עולם כמנהגו נוהג. אסף שוב נסע לו מערבה ונטש המערכה מותיר מאחור ילדה אחת חולה (שבינתיים הבריאה) וילד אחד שמתחרפן לאיטו בשלג הנושר בחוץ (הילד אמנם היה בתוך הבית, אבל אולי מסיבה זו נרשמה ההתחרפנות המדוברת), ואמא אחת, שעכשיו לעת סיום השבוע מתחרפנת בעצמה, מתשישות, מעייפות, ממחסור בשעות שינה ומעודף הורות יחידנית, ורק רוצה כבר שיהיה שם שקט וצמד העוללים ילך לישון (דרישה הגיונית להפליא בהתחשב בשעה, תלוי את מי שואלים כמובן).
בשגרת יומנו, יהלי וסצ'ל כבר זכו סוף סוף לקיים את מפגש הפסגה. מאז, נכנסנו לרוטינה של play date לשבוע, השג לא מבוטל, שעליו גאוותי. שוב אני מתגעגעת לימים חמים יותר בהם רבצנו בגינה הטפשית או על גדות הנחל כי צריך לשעשע את הילד ולהביא אותו הביתה רצוץ ומרוצה אחרי עוד אחה"צ חברתי אל אמבטיה וספור ושינה.
אבל עכשיו צריך לשעשע שניים, בחוץ כבר קריר והנחל רחב והפך לנהר.
אמצע אוקטובר, אני שוב מזדקנת בשנה. כמה טוב שיש תרוץ לבלות קצת בעצמנו, לאכול בנחת, לשתות קפה, לטייל קצת בשלכת ברוגע ושלווה. כי בשגרת יומנו, עכשיו שהגר או-טו-טו נושקת לשתיים, גוש הרצונות המתעצם לא מאפשר הרבה שקט ומנוחה. ובין ה"למה" של אחיה ל"לנה" שלה, לתהיות העולות מליבי, לא תמיד מתגבש מענה הולם, ולפעמים "ככה" זה הכי כן של תשובה.

להציל את גברת רייאן

אז אחרי ההתרגשות הגדולה של תחילת השנה, אפשר סוף סוף כמעט להרגע, להתרווח, ולשוב אל חיי עקרות הבית החביבים עלי כל כך. שגרת חיי מתחילה בוקר בוקר בארגון שלושה אנשים לפחות, תוך הכנת מזון לשניים מהם, הלבשה, צחצוח ואסוף קורנפלקס מן השטיח, שוב, רגע לפני שהוא מתייבש ונצמד לנצח (שנוקה סוף סוף הבוקר, והוא מבהיק וכמעט מעורר התפעלות, לפחות עד לארוחת הערב הקרובה).
אח"כ נוכל לרוץ אל האוטו, חמושים בתרמיל גב אחד, lunch box אחד, ושני ילדים שעוד לא מספיק התעוררו (נו טוב, גם אצל אמא שלהם זה עוד לא הצד החזק בשעות אלו של הבוקר). לחץ הימים הראשונים פן לא נמצא חניה בקרבת ביה"ס נרגע מה, אבל השעון דופק ויש להגיע לכתה של Mrs. Ryan, ולהספיק להתייצב ב8:25 עת נשמעת בכריזה קריאת השבועה היומית לדגל. השבוע כבר קבלנו פתק צהוב אחד, וחולמנותו של הילד צופה לנו עוד פתקים רבים כנראה.
בכתות של אמריקה, או לפחות בזו הפרטית שלנו אי שם בבועה האקדמית של בוסטר יש רק 18 ילדים בכתה. מעורר קנאה, אפילו אצלי. לכל ילד תא (cabi באנגלית צחה) לתרמיל, לבגדים ונעלי השלג לעתיד. הנוהל היומי גורס כי יש לתלות את החפצים בcabi, להוציא את התיקיה הירוקה (שבעיקר מאכסנת פליירים אינסופיים על ארועי השבוע, פעילויות הכתה ושאר עינייני דיומא קוטלי עצים) ולשים בסלסילה, להוסיף קובית נוכחות למגדל הקיים, לקרוא את ההודעה היומית ולרחוץ ידיים. או אז, אם נשאר זמן, והגר עוד לא התחרפנה לגמרי נוכל להתיישב ברבע נחת על השטיח ולקרוא ספור. שתי דקות אחרי נגורש בנימוס בשירת פרידה מן ההורים, כדי שאוכל שוב לרוץ אל האוטו יחד עם הגר ולהפקידה בידייהם הבטוחות של החברים מהרווארד.
מה עושה יהלי בינתיים? כייף, או כך לפחות הוא מפרט. אמנם ביום שישי התיקיה הירוקה כוללת פרוט של פעילויות השבוע, אבל המבט ההוא הפרטי שלי מהצד על התנהלות הגן בעת עבודות השירות השבועיות, בכל זאת חסר לי. כנראה שאצטרך להתרגל ולהסתפק בהצצות לחיי הגן של הגר.
וכך עדיין איני מכירה את כל ילדי הגן ואני מתקשה לחבר בין הבקשות של יהלי לplay dates לפרצופים רלוונטיים. אבל באמריקה כמו באמריקה, הניסיון הראשון לקבוע מפגש פסגה עוד בשבוע הראשון של הלימודים כלל את השיח ושיג הבא:
אני - היי, יהלי רוצה לשחק עם סצ'ל. הוא מסיים כל יום את הגן ב3:45. תרצו אולי לבוא בסביבות השעה 4 אלינו איזשהו יום?
אמא של סצ'ל - סצ'ל מסיים ללמוד ב3:45 בשלישי וחמישי.
אני - אהה. ליהלי יש חוג שחיה בימים האלה. אולי תבואו אלינו ביום אחר?
אמא של סצ'ל - אני אבדוק עם בעלי. אולי אחרי שיהלי יסיים את החוג?
אני - אוקיי. תודיעי לי.
וכך נותרתי בתהיה האם קבענו play date לעוד כחודש, או שאמא של סצ'ל תשוב אלי עם תוכנית פעולה. הימים שנקפו ואמא של סצ'ל שנגשה אלי השבוע והציעה מפגש פסגה בשבוע הבא שכנעוני שוב, כי רק באמריקה אפשר להפיק טיול משותף אל הגינה השכונתית חודש מראש.
בינתיים יהלי חזר למקורות ואתמול ארחנו את קלי שותפתו לשעבר לחדר האדום. בתכתובת המקדימה בין ההורים של, הבטיח הצד האמריקאי להביא את קלי ב-4 ולקחתה ב6:20 או 5:20 לפי נוכחותינו. אנחנו בטוב ליבנו בחרנו באופציה הראשונה ואף ציינו בישראליות רבה שיבואו כשנוח, אנחנו לא נזרוק את הילדה מהבית גם אם יאחרו דקה.
אח"כ כשאבא של קלי הגיע, והילדה סרבה לפנות את המתחם באופן מיידי, באחד מניסיונות השכנוע ציין האבא בכדי לזרזה: "Come on, we need to go. They have their own life and we have ours". וכך על רגל אחד, על מפתן הדלת סכם את כל התורה כולה.