פרורי פרורים

אמריקה שלנו מתפוררת לאיטה. אחרי עוד recall של כל מוצרי Tylenol (שגרר כמובן זריקת כמה בקבוקים משומשים למחצה ותהיה, אם לא קרה שום דבר עד עכשיו האם יש טעם לזרוק או שמא כל תוספת תהיה מזיקה), אחרי משבר מים חצי מקומי שהוביל שני מיליון איש במתחם הבוסטרי רבתי (למעט קיימברידג', לשמחתנו) להרתיח מים במשך שלושה ימים, נשכח ילד בחצר הגן של הרווארד ותכתובת אי-מיילים ארוכה תארה לנו את ועדות הדיווח השונות, התחקירים הצפויים והלקחים שיופקו. לילד שלום, אבל אנחנו שרגלנו האחת כבר נוטה ומדשדשת עוד רגע בבוץ הישראלי, מתרגלים ומיתרגלים לאיטנו לחפלפ הישראלי מתוך ההוא האמריקאי, כך שמתוך ניסיון לחצי מבט משועשע, אין כהכנה שכזו לשיבה הצפויה. מי אמר שבאמריקה היאוש יותר נוח?
אבל השבוע ההוא, התחיל בכלל בשיבה הגדולה של אבא שהביא עמו אורחת כבוד לשבוע. תחילתו בטיולים ארוכים בבוסטר שלנו, תוך אפשרות כמעט חד פעמית ונטולת ילדים לבדיקת אותן חנויות מקסימות שעד כה לא זכיתי לשזוף מבפנים כי הילדים, הילדים...
אח"כ כמיטב המסורת הרחקנו אל עיר התפוח, שתי אמהות, נטולות ילדים אך עם הרבה חזון ורצון לקצת חופש ויקיצה טבעית בשעות בהן השמש כבר ערנית. באוטובוס של ההלוך, אסף עדכן שהגר עם חום, ואני מיד נתמלאתי רגשות אשמה, על ילדתי החולה, ועל אבא שלה שלא יוכל לעבוד, בעוד אני מתהוללת בעיר הגדולה. האם אסף מתמלא אשמה כשהוא נוסע והבית מתמלא חיידקים? האמת לא שאלתי אף פעם, וגם על השאלה מה עדיף, להיות רחוקה מן החולים או להתמודד איתם לבד אין לי תשובה. פיזית, לבטח עדיף להיות בדרך למסע תענוגות מרחק ארבע שעות נסיעה, אבל רגשית? לא בטוח. לבטח הייתי מתקשה להנות אלמלא אסף הודיע כי לילדה כבר למחרת ירד החום, והיא שמחה ומתוקה כהרגלה.
ניו יורק, הsequal, היתה מסבירת פנים כתמיד. חוץ ממסע קניות לשחרור רגשות האשמה (בכל זאת השארנו מאחור חמישה צאצאים ושני אבות מסכנים כל כך), זכינו לפסוע ברחובות המעטירים, לגלות מקומות חדשים, לטייל בשווקים, בחנויות הקטנות (והגדולות) שכמובן אי אפשר להנות מהן עם זאטוטים, לשבת בנחת על כוס יין של לפנות ערב, ולהנות מהשקט והשלווה.
האגף האמנותי היה קצת יותר חלש הפעם, אבל ראינו הצגה מצויינת (גם בלי ברוק שילדס שהבריזה) וצנחנו מותשות בכל ערב אל תוך המיטה (שגם אם לא היתה חמימה ונוחה כמו שציפינו), עייפות ומרוצות כמו שרק אפשרי אחרי עוד יום של שיטוט בעיר הגדולה.
שבוע חדש, קריר ואפרורי צנח עלינו (כן, כן, אנחנו מתקשים להפטר ממעילי החורף, אבל מתוך ידיעה שבקרוב נצטרף אל מרחץ הזיעה ונתגעגע, אנחנו נמנעים מלהתלונן ביתר שאת ומתמקדים בירקרקות האופפת מכל פינה). טיולי השבת נמשכים במרץ (יש עוד כל כך הרבה מקומות לבקר...), בין חיפושי דירות וסקרי הובלות, והרבה הדחקה שאו-טו-טו משנים תפאורה. כי הרי הדבר הכי טוב שיש באמריקה, היא העובדה, שאנחנו בכלל לא מפה. מחדלים? תקלות? זה בכלל לא שלנו. בינתיים אפשר עוד קצת להרגע...

My Goodness

האי-מיילים המטפטפים אל שולחני, לא מותירים מקום לספק, כי אכן יש ספקות בלב קוראינו לגבי עתידנו הגאוגרפי. וכך אני מקדימה ויוצאת בהכרזה חד משמעית - אכן אנו שבים ארצה. סוף יולי הוא תאריך היעד (לאלו מביניכם שברגעים אלו ממש אורגים שטיחים אדומים או שותלים פרחים), ועד אז בתוך שגרת יומנו מזדחלת לה תחושת עצבות קלה, של סיום תקופה ותחילת געגוע, מסוג חדש, למקום הזה ששימש ביתנו בשנתיים האחרונות.

אבל, רגעי הסכום מלאי הדמעות, הרגשנות והפאתוס טרם הגיעו, ואנחנו שאמנם כבר עסוקים בהתארגנויות טרנס-גלובליות (למישהו יש דירה פנויה בתל אביב?), משתדלים בעיקר לשמר שגרה של התפעלויות פרחוניות (צבעונים ונרקיסים - זה מה שהולך עכשיו) בין גשמי אפריל שאמנם מאפשרים את הירקרקות החביבה עלינו כל כך אבל קוטעים פעילויות מבורכות כמו טיולי אביב במתחם הבוסטרי המורחב.
ילדינו שלנו, שהתאמרקנו מה, כבר פחות ופחות זוכים לדרישות הוריות לדבר קצת עברית, כי הרי עוד מעט נתגעגע לאנגלית הזו. יהלי מתבל את לשונו ב"Gee, mom", "Awesome" ו"Grouse" באינטונציה המקומית ואילו הגר מתלבטת בעיקר בין "My goodness" ל"Oh, my gosh", תלוי באירוע כמובן.





























עייפות החומר ניכרת גם בתשישות הקלה המאפיינת את יחסינו לאחרונה עם תושבי המקום. אחרי כמעט שנתיים, קצתי כנראה בלחימה האינסופית כנגד תחנות הרוח האמריקאיות, ואני כבר פחות מתעקשת להתאמץ לארגן play-dates לגברבר הצעיר, פחות מנסה להבין את הלך הנפש המקומי. חברותיות יתר כבר נפתח כנראה בארץ אחרת.
בינתיים שלחנו את אב הבית למסע הכנה בארץ הקודש, בעוד אנו מבלים בעיירה הניו אינגלנדית החביבה Rockport (שנראית כמובן כמו כל עיירה ניו אינגלנדית אחרת, קרי, בתים קטנים ומתוקים, רחוב ראשי קצר של חנויות תיירים מקסימות שכוללות תמיד משום מה לפחות חנות צעצועים אחת מפונפנת, המתהדרת במיטב צעצועי העץ והבד האפשריים, הרבה ירק ופרחים בהתאם לעונה, וB&Bs רבים מסביב) הנחה לה לחופי האוקיינוס האטלנטי הקפוא . חמושים בחברים אמריקאים להפליא (כן, כן, למרות הפסקה של מעלה), שלא הפסיקו להתנצל כמובן, אבל היו נדיבים וחביבים, והנעימו לנו בוקר נטול אבא בשכשוך רגלים והתפלשות חולית.


רגע לפני השכשוך הגדול

הגר, ביאטה, הים...ורולי גם

מק משתזפת




חופשת האביב של יהלי תמה, שבוע רגיל וגשום צפוי לנו. בסופו ישוב אבא, חמוש בתגבורת של אורחת לשבוע ואני שוב אצא לי לנפוש בעיר התפוח, אבל על כך בודאי יסופר כבר בפוסט הבא.

הרומן שלי עם אמריקה

בין הגן של יהלי שכרת כבר אי אילו יערות גשם בכמות הניירת הנשלחת הביתה (הכוללת בעיקר להג בלתי פוסק בעניינים חסרי עניין), לגן של הגר שבאמת משתדל ושולח לנו אינספור הודעות אי מייל, אבל כמעט תמיד בסוף נשבר ומצרף גם את הגרסה הכתובה, אני מתקשה בד"כ לעכוב אחר המתרחש, לענות לכל השאלונים ולהגיע לכל הארועים.
עם זאת לפני מספר ימים נחתה הודעת המייל הבאה בתיבת הדואר שלי:

Save the Date!
Mark your calendars!

Margot Kaplan-Sanoff will be joining us on April 21 from 6-7:30pm to present:
"I Can't Be Liking These Peas": Encouraging Healthy Eating In Young Children.

More information to come.

(Child care & pizza will be provided).

כן, זוהי אמריקה שלנו, בכל תפארתה, רוצה כל כך ומשתדלת, אבל מתקשה להפתר מהרגליה הנושנים...
אבל באמריקה כמו באמריקה, לא ניתן לקצת אפונה לפגוע בשגרת יומנו. הגר, שכבר שמעה כנראה את ההרצאה, לא זקוקה לטיפת עידוד קולינרי באגף הבריאותי (אבל קצת יעוץ אופנתי לא יזיק – הילדה כבר כמה ימים יוצאת מהבית כשלרגליה נעל אחת ורודה ואחת לבנה, ושום תכסיס לא יכול לה), בעוד שאחיה, אגוז קשה במיוחד לפיצוח, לא יכנע בסרבנותו לאף יועצת, וכך משחררת עצמי מעוד ארוע חינוכי, פניתי לניצול זמני החופשי בדרכים מועילות יותר, אם לא לילדי אז לפחות לי, ויצאתי לצוד לי קצת ניו יורק, רגע לפני השיבה הגדולה.
שבע בבוקר. יום ראשון. אני יוצאת לאסוף חברה, ולדרך. הרחוב עוד שקט, השמש רק הרימה ראשה ליום נוסף של תחילת אביב. רחובות קיימברידג' שעד אתמול עוד היו נטולים, מהממים אותי בפריחה שהפציעה בן לילה, ואני מתנחמת בידיעה שגם בניו יורק העולם פורח, כי אין כמו בוסטר באביב של עצי מגנוליה מלבלבים, אבל ניו יורק, ניו יורק...
יש לי שלושה ימים לעצמי, לשוב להיות אדון לזמני, לשלוט בגורלי לרגע, תוך ניסיון לצבור קצת קולטורה, לאגור מזון לגוף ולנפש. ועם זאת בסופם, אגלה כרגיל, כי אין מנוס, ותמיד נשאר שם הגעגוע, שקצת מנחס את תחושת החופש אבל מחזק כל כך את שמחת השיבה, כי אין כמו חיוך של ילד (ואבא) שאמא סוף סוף חזרה.
אמריקה של ניו יורק אינה אמריקה של בוסטר (שגם היא אינה אמריקה של אמריקה, אבל זה כבר ספור אחר). רועשת, גועשת, פחות מנומסת, הרבה יותר מלוכלכת, אבל פורחת להפליא. וכך טיול של יום ראשון אחר הצהריים בסנטרל פארק השכיח בי כל טיפת געגוע לפריחה הפרטית שתחת בייתי (כי מי יודע מה ישאר מפריחת הבזק הזו עד שאשוב).

אח"כ בגן אחר לגמרי מצאנו את האנשים של גורמלי צופים בנו כמובטח, בדרכנו לסיור מוזאונים קצר.




























תערוכות גדולות אין כרגע בעיר התפוח, אבל פה ושם זכינו לרגעי אושר קטנים (כמו הWater Lilies של מונה ותערוכת הדפסים מקסימה של פיקאסו). בWhitney מוצגת עכשיו הביאנלה 2010, אוסף אקלקטי של יצירות אמנות בנות זמננו. קשה לי עם האמנות העכשווית. רובה לא מרגשת, לא מעניינת, דורשת יותר מדי הסברים ופחות מדי מספקת חויה אסתטית אמיתית. בעיקר אני מתקשה עם סרטים, מייצגים, ושאר פירוטכניקות אמנותיות. אני מודה, אין לי סבלנות לבהות באימג'ים חסרי פשר שאמן כזה או אחר בחר עבורי רק בכדי להעלות שאלות חסרות עניין לדיון הציבורי או להביע עמדה מחקרית בנושא איזוטרי כמו "הdoughnut – לאן?" (וזאת כמובן מתוך ההנחה שקראתי את החוברות הנלוות והבנתי סוף סוף את כוונת המשורר. אולי). אבל הפעם מצאתי עצמי מהופנטת לחלון הקדמי של Cadillac Miller-Meteor (של קבוצת The Bruce High Quality Foundation) דרכו הוקרן הסרט We Like America and America Likes US (קצת ארוך אבל שווה צפיה עד הסוף).

אז האם אני מחבבת את אמריקה? לעיתים. לעיתים גם לא. זה נכון גם לארצי שלי, לחיים בכלל, לעולם כולו. במבט של כמעט שנתיים קשה יהיה לומר שאנחנו עוזבים בשמחה, קשה יהיה גם לומר שאיננו שמחים לשוב. החיים כנראה מורכבים יותר ממשפטי מחץ של עוד פוסט, אבל בסוף כנראה אין ברירה ופשוט צריך לבחור.

זה סדר זה?

מזה זמן מה מתרונן בראשי אותו פזמון ישן של "אביב הגיע, פסח בא", מתפזם והולך, והשמחה רבה ורבה עם כל ניצן וכתם צבע שמבצבץ ומציץ ברחבי בוסטר שלנו לעת פרוס האביב, שאכן הגיע סוף סוף. כמעט.
זה כבר כמה ימים שמעילי השלג שוב מעטרים את כתפיינו עת הטמפרטורות צנחו בגלישה רמה אל האפס ומה שמתחתיו. בשישי, מזג האויר הגדיל לעשות וההבטחות של זקני המקום כי גם במרץ יורד פה לעיתים שלג קויימו להפליא, ואנחנו יצאנו הגנה כשפתותים נוחתים על ראשינו, כבר פחות נלהבים מכל הלבנבנות הזו. אנחנו כבר עברנו לסקלה צבעונית מזה. לבן, זה פאסה, ולנו אבירי השלג לפתע שוב קר.
אבל האביב כבר כאן. ואף פתית שלג לא יצליח לבלבלני או לשנות דעתי, והפסח, שנחת לפתחנו ממש בתחילת העונה (עם זאת הspring sales כבר בשיאם), מזמן אותנו שוב לעריכת סדר בניכר, כשהפעם הגדלנו לעשות ואנחנו המארחים. וכך בין החרוסת לקניידלעך (מאז שאני פה אני מתמחה במטבח היהודי על כל מועדיו), אני מתיישבת לרגע בעמדתי הכמעט קבועה על השטיח בכניסה לחדר הילדים, לזמר שיר לילה טוב לבת השנתיים (אחיה ממזמן כבר נרדם וחולם בודאי חלומות מתוקים על נבחרת הלגו של star wars שאולי יקבל מחר בתמורה לאפיקומן), שממאנת להרדם ודורשת עוד קצת אמא לפני השינה.
אז מה נשתנה הלילה הזה? אנחנו עדיין פוזלים בין יבשות, מתכננים כהרגלנו את חיינו הכפולים, שאולי יתגבשו ל"בשנה הבאה בירושלים הבנויה" ואולי גם לא (אבל אם מישהו שומע על דירה חביבה בצפון תל אביב נשמח מיד להתעדכן ולבוא), ואחרי עייפות הלבט הכללית שלי, אני פשוט נחה, ובשלושים ביולי אם אהיה על מטוס אל ארץ הקודש כבר אדע מה החלט. אבל בינתיים יש להמשיך ולהפיק את ארוע הסדר, לערוך השולחן, לבשל בישולים ולפזם שירי פסח, מישהו הרי צריך לשמר הגחלת של "והיגדת לבנך".
ליהלי כבר ערכתי מבעוד מועד תדריך פסח שכלל קצת מקורותינו במצרים (תוך התמקדות נרחבת על עשרת המכות שמאוד רגשו את הילד), נוהל אפיקומן ודיון מעמיק על ההבדלים שבין אליהו הנביא לסנטה קלאוס. ילדי הפרטי לא מאוד התרשם ממרכבת האש של אליהו, אבל התעניין מאיזה שמיים בדיוק הוא מגיע (של ישראל או של פה?) ושמח שלפחות בשבילו לא צריך ארובה אלא רק דלת וכוס יין (כי לנו הרי אין אחת כזו), ואתמול התאכזב בשביל כבודו על שאפילו אינו זוכה לכסא משלו ותהה אם ראינו אותו כשהגיע ומיד שעט חזרה אל חדרו להמשך האנדרלמוסיה הכללית שחגגה שם סדר משלה.
וכך התכנסנו לנו לעת ערב, ששה מבוגרים וחמישה זאטוטים (על הסקלה שבין חמש ושלושתרבע לתשעה שבועות) בקורת ביתנו הצנועה, לסדר פסח כהלכתו (כולל האחורים שבלעדיהם הרי אין סדר), בגרסת בוסטר 2010.
את בוקר יום האתמול ביליתי בקניות אחרונות, בישולים ועריכת שולחן הסדר כמיטב מסורתי הפרטית. אח"כ שבו גמדי הבית מיום עמלם בגני העיר, ומיד דרשו קיום מסורת פרטית אחרת, הלוא היא צפיה במיקי מאוס וחבריו (ואתמול בהתאם לרוח החג – מיקי מציל את סנטה קלאוס). וכך תוך ניצול קלף המיקוח נתאפשר לי לייצר מקלחת בזק, ואז נרגעו הרוחות, לרגע קט או שניים, עד שאמרנו ביי ביי למיקי וכולם נזכרו בעצם שהם מאוד רעבים.

לפני...

הגר התבייתה על קערת הביצים, אבל נאותה לבסוף להסתפק בקצת קיווי, ורק כשהחלה לטעום גם חרוסת ("לבד, לבד"), ושאר הילדים (שבינתיים הגיעו) גם הם החלו למרוד, מצאנו עצמנו במן קדם-סדר של ביצים ומצות ויין ענבים מלוא הכוס. וכך כבר נשבר המחסום, ובעודנו ממתינים לאחרוני המוזמנים, מזגנו קדם-כוס של יין גדולים, כשמסביב כבר צוהלת רביעיה קצת יותר שבעה ושמחה.
כיאה לנכר לאף אחד מן הנוכחים לא היו הגדות מבית אבא. ניסיונות אכזב לקבל קצת יחס יהודי מבית הכנסת השכן הובילונו חזרה אל הרשת ואסף כבר שבוע כמעט שב מדי יום עם עוד שתי הזמנות מודפסות וכרוכות בכריכת סיכות מפוארת וכך להפתעתנו גילינו שלראשונה לכולם יש אותה הגדה. כמעט בערגה התרפקנו על חיסרון התהיות הקבועות של "איפה אתם קוראים?" ו"באיזה עמוד אנחנו?", ואלמלא זעקות שבר שנשמעו מדי פעם מן החדר השני ונטישת אחד המבוגרים האחראיים את שולחן הסדר לטובת השכנת שלום עולמי, שדרשו בשובו שאלות עדכון, לא היינו זוכים לשמירת מסורת זו. אבל, הסדר כהלכתו קבל אי שם באמצע הקריאה קצת עצמאות משלו ואנחנו ויתרנו על לוחות הזמנים לטעימת החרוסת (שנבלסה להפליא אך הושמצה והואשמה במראה של כבד קצוץ. פוי), הביצה, המצה ושאר כרפסים (שרק בבייתי נחשבים כתפוחי אדמה ובשאר עדות הבוסטר נרשמו תנודות בין פטרוזיליה לחסה). גם הכוסות פשוט נמזגו והתמזגו עד אין קץ ואנחנו דילגנו והפלגנו אל המזון שבקצה הטקסט.
ילדינו ששבעו בטרם ויתרו על הספור והקריאה, בקשו שנקרא להם שנגיע לחלק המעניין וגם אז התקשו להפרד מהלגו והפיראטים לטובת חתיכת מצה. יאיר ויהלי (צוות החפשנים הראשי) נתבקשו שלא להציץ וכיאה לחינוך באמריקה תמנו ראשם היטב היטב (ובאמת בלי להציץ) בעוד המצה האמצעית מפליגה הרחק את מעמקי הבלגן שבחדר הילדים. אח"כ נרשמו אינספור בקשות לרמזים והכוונות שבסופם המצה נשלפה ונמצאה. מיד כמובן קמו ועלו דרישות רמות למתנה או לפחות קינוח, וכשהקקפוניה החלה להפריע למנה העיקרית, כבר לא עמדנו בפרץ – ילדי הבית זכו לשי המבטח ואנחנו זכינו לסיים המזון בנחת ובשלווה, לגלות כרגיל שנשאר עוד המון אוכל (כי אחרת באמת שאין זה פסח כהלכתו) בעוד מצת האפיקומן הזנוחה נשכחת לך בשקט ממתינה לסדר של אחרי שיגאל אותה.
אי שם לקראת אחת עשרה יהלי בקש לישון, וגם יאיר ואיתי לבשו פיג'מה, רק מלכת הלילה שלנו עוד נאבקה. את סדר הפסח האמיתי עשינו רק אחרי שהבית שקט ונדם, וקצת אח"כ גם אנחנו פרשנו לישון. רק שכנינו הדתיים מהדלת ממול עוד הנעימו בזמירות שלאחר הסדר במבטא אמריקאי כבד, ואנחנו נזכרנו בחד גדיא ואחד מי יודע שגם כמו אותה המצה נשתכחו ונמוגו בין הבלגן הכללי, לקינוח ולאדי האלכוהול.

...אחרי

חג שמח!

עוד משהו – בחיפושי אחרי מתנות האפיקומן התגלגלתי ברחבי חנויות הצעצועים של בוסטר וגיליתי שאף הן התעדכנו ברוח החג. בין ערכות מזון לפסח מפלסטיק לספרי חג מצאתי גם בובות אצבע של עשרת המכות. כל כך חביבות שעושה חשק... המהדרין שיגללו מטה באתר של Amazon, יגלו שמי שעדיין מתגעגע לפורים יכול גם לרכוש באותה הזדמנות סט מסכות וערכת צפרדעים תואמת. שיהיה. חדי העין ישימו לב שבובות האצבע (שעד לפני מספר ימים היו עדיין במלאי) נמכרו ואזלו עד לפסח הבא לבטח. מי היה מאמין שמישהו אכן קונה את זה. אמריקה כבר אמרנו?

שמש נצחית (לרגע) בראש (לא מאוד) צלול

ילדתי הרכה בת שנתיים. רכה אמרנו? גוש רצונות שעומד או צורח על שלו, דורש ובוחש "לבד, לבד" הומה ורוגש בחיוך מלאכי. ילדת האביב שלנו, שהבליחה אל עולם של ימים חמימים, מתקשה יחד עם כולנו להאמין שהחורף אמנם כבר מאחורינו, אבל האביב עדיין לא פה. בין הקור המקפיא לפריחה המשגעת, שתגיע מתישהו לבטח אי שם בערבות מאי, צפויים לנו עוד ימים קרים ובעיקר גשומים עד מאוד, ימים של המתנה, שיעוררו לבסוף את הטבע אל הירוק, המפעים עיניים ישראליות, הרגילות כל כך לחום ולחום של חמסינים, שלא יעלמו עד לחורף המקווה של השנה הבאה.

כבר שבוע לפחות שאסף יוצא את הבית בסוודר ומעיל גשם מתוך הכרזה, האביב כבר כאן, ושום דבר לא יזיזנו, אפילו לא טמפרטורות קרירות מדי וגשמי הברכה. שאר דיירי הבית עדיין השתרכו במעילי השלג, אבל יום השבת שבר את כולנו, המחשב מדווח משהו שבין שש לשמונה מעלות חיוביות להפליא, ושמש חייכנית ממלאת את אייקוני כל השבוע, והלב מתמלא שמחה.

טיול הבוקר מרטיט את הגר במצהלות שמחה של ילדה משוחררת מסוגר המעיל והכובע, ואני מוצאת עצמי שועטת אחר ילדתי הרכה בת השנתיים שאצה רצה לאורך הנהר כאילו אין כביש או מים או סתם עוברי אורח שאפשר להתנגש בהם בלי שום סיבה. הנהר שוב זורם, וניצני השייטים כבר יוצאים לאימון ראשון של בוקר ואושר גדול ממלא את האויר. יום שבת של שמש חמימה מפעים לא רק לב ילדה בת שנתיים וכל עכברי הבוסטר התפרצו מחוריהם אל החוץ השמשי, מחייכים, בעונג של יום ראשון של אביב. רוכבי האפניים ושאר האצנים שוכחים לנבוח עלינו החוסמים את דרכם בעגלה ובת שנתיים, מתענגים גם הם מהשמשיות החמימה שהפציעה לפתע.

וכך, אני והגאופיטים, שלפתע החלו להציץ ועוד מעט יחייכו אלינו בשלל צבעים וניצנים, מנסים לנער קורי שינה של חורף, להתמלא מרץ ולקבל סוף סוף החלטות. מיליון התחבטויות, לבטוטים ותהיות נוחתים לפתחי, כפרפרי אביב מתדבקים על חלוני, ואני שבקושי התעוררתי, מתקשה לברור בין הקש לתבן ולהחליט – חיי לאן? נו, טוב, לא הכל כה גורלי, אבל שזר ההחלטות מתגלגל והולך, צובר תאוצה לכדי כדור שלג הממאן להנמס למרות החמימות הכללית של השבוע האחרון. וכך בין ההחלטה הגורלית של הלשוב הקיץ ארצה או רק בשנה הבאה, נשזרות החלטות של גנים פה ובארץ, בתי ספר, קייטנות, יעדי טיולים ומה לא, כשהכל כמו דומינו יפתר וילך כשאמצא סוף סוף תשובה. ללמוד או לא ללמוד – זו השאלה, ובימים אלו ממש אני מנסה להחליט בין נפלאות ארצנו למנעמי אמריקה והמשא כבד על כתפי, ואני שבקושי התעוררתי כבר עייפה.

בינתיים כאמור חגגנו יומולדת וילדתנו ששבה מהגן התעלמה בהפגנתיות מהבלונים ושירי היומולדת, והלכה כהרגלה לראות קצת מיקי מאוס, גבור תרבותה החדש-ישן. וגם אח"כ עשתה טובה והועילה בקושי לפתוח את המתנה ורק באגף העוגה (שלא היתה cup cake) הסכימה להביע מעט התרגשות ולשתף פעולה.

אח"כ כאמור היינו עסוקים כל הסופ"ש בלהתרגש מהשמש, וביום ראשון יצאנו במסע קצר של שעה וחצי מערבה עם כמה חברים שנאותו לחבור אלינו במסע אחר המייפל ותהליך יצורו. כך מצאנו עצמנו בתוך יער של עצי מייפל (שעכשיו הם סתם עצים חשופים אבל עוד מעט קט ירהיבו לבטח ביופים את בעליהם ושאר דרי המקום), נהנים משמש חורפית (כן, כבר נמאס לכם, אבל לנו לא, עדיין), שותים קצת סיידר חם, צופים בsap (אותו נוזל מתקתק שממנו יופק אח"כ המייפל) מטפטף לאיטו אל דליי התיירים (בעולמנו המתקדם גם את הפרות כבר לא חולבים בידיים, וכך גם עצי המייפל מחוברים למערכת צינורות ענפה שמובילה את הsap ישירות למייכלי הסינון והחימום. והדליים? כאמור סתם רומנטיקה של תיירים מזדמנים), כשהילדים מתרוצצים בין לבין, מקפצים בין אבנים ועלים. אח"כ הוזמנו להתנחל על הדק המשפחתי לפיקניק שמשי, ואושר גדול מלא את בטטננו, כי מה עוד יכולנו לבקש?

סערה בכוס תה

גם אנחנו כמו שאר העולם עוקבים באדיקות כזו או אחרת אחר מצב השלגים בוושינגטון בירתנו. רחובות בוסטר, שאפשר לתארם בימים אלו באופנים שונים אך ודאי שלא כלבנים, זעקו השמימה, ונדמה היה כתפילתם נענתה כאשר חזאי ניו אינגלנד צפו לנו אתמול סופת שלגים איומה. שיחת היום היתה כמובן מזג האויר הצפוי לנו, כשהנוכחים מעלים מיני השערות ביחס לגובה השלג העתידי. אח"כ כבר תהינו האם בתי הספר יפעלו כרגיל, ואסף נערך ליום עבודה בייתי. המחשב, ששב לחיים, תודות לטכנאי הבייתי (ומאז שבק סופית, אבל לפחות רב החומר ניצל), מהבהב באדום אימתני ומזהירנו כי אם כל הסופות תנחת לפתחנו לקראת השעה שלוש ועד אז נאלץ להסתפק במתח שלג סתמי או כמו שיהלי קבע, "בבוקר תהיה סערה ובשלוש תתחיל הסופה".

בוקר. אני מציצה מחלון ביתנו. שלג אין. המחשב מעדכן כי "הסערה" תתחיל רק ב10. הגן של הגר עדיין מתפקד אבל מערכת החינוך הציבורית נבהלה ומשתתקת, והצג שוב מעדכנני כי בתי הספר יהיו סגורים היום. יהלי זוכה לSnow day בייתי ואנחנו יוצאים לפלס את דרכנו באין שלג, במשימת הבאת הגר אל הגן ומספר קניות לפני הכניסה למצור השלגי. בין אפסון הילדה לרכישת קוטג' כמה פתיתים מתחילים לעופף באויר. "הסערה החלה" מכריז המושב האחורי.
בהילות באויר, מזרזת צעדינו, ואנו שבים חמושים גם בחומוס וחלב אל מקלט ביתנו, בכדי לגלות, שאופס, הסופה נדחתה לחמש. בינתיים גם הסערה שככה ונחה, נמה שנתה ואף שכחה להתעורר לדייט של חמש. אח"כ כבר החשיך, ואנחנו פנינו למפעלות הלילה ומי כבר זכר להציץ מחלוני? ובבוקרו של יום המחרת שוב מציצה מחלון ביתנו, קצת קצת לבן מבצבץ לו בצדדים. זה שלג זה? רק זנבנבי שאריות. לרגע אפשר כך היה נדמה לראות לבוסטר את הלבן בעיניים, אבל שמש נעימה ממיסה את סופת השלגים במחי קרן, ועד שסיימתי לפזר ילדים כבר כמעט שלא נותרו עקבות לפארסת האתמול.
וכך לא נותר לנו אלא להצפין אל הצד הקנדי של האמריקה, שם לוחשים יודעי דבר, יש שלג אמיתי. בכל שנה אי שם בסביבות הפברואר פוצחים הקוואבקיאנים בחגיגות לכבוד מזג האויר הקפוא והמשלג, ואנחנו צמאי לבנבנות עוד מימים ימימה, תכננו בכלל להגיע לארועי הפתיחה של קרנבל החורף הזה. אבל למזג האויר כידוע חוקים משלו וסוף השבוע ההוא התאפיין בטמפרטורות נמוכות מדי אפילו לבוסטרים קשוחים כמונו (משהו בסביבות ה30- מעלות), וכך מצאנו עצמנו אור לסופה שלא היתה מצפינים לQuebec City כדי להספיק להנות מקצת שלג, שניה לפני שהפסטיבל מסתיים.
באומץ לב החליטותנו הפעם לצאת עם אור ראשון אל המסע הארוך. שמונה וקצת בבוקר, האוטו עמוס במזון, צעצועים, קצת מוזיקה והרבה בגדים חמים. בכדי להגיע במצב צבירה סביר יחסית, אחרי שמונה שעות הנסיעה הצפויות, החלטנו לבצע עצירת התרעננות אי שם במפעל של בן אנד ג'רי'ס אשר בוורמונט. אין כמו הבטחה לגלידה בכדי לאושש ליבו של זאטוט שקצה נפשו באוטו (בגרסת היהלי: "אוף, מתי כבר נגיע?" או בגרסה ההגרית: "Ouuuuuuuut!!!"). המפעל שנראה בערך כמו קופסת גלידה, מציע סיורים מעל קו הייצור, שכמובן לא פעל כשהגענו (ראינו סרט...), אבל למי אכפת? העיקר שבסוף מחלקים טעימות חינם, שהילדים שוחררו לרגע מחגורות הבטיחות, ואפשר להמשיך בכוחות מחודשים לקטר לאמאבא באוטו.
ערב. מפלס הלחץ במושב האחורי עולה. שאגות הout מחריפות ואנחנו מנווטים את עצמנו בערבות קוואבק המשלגת(!) מחפשים את המלון. שני ילדים מחורפנים, ואבא ואמא, מחפשים קצת מזון לפני המנוחה של הלילה, ומישהו למעלה זימן לנו אל מול מחוז חפצנו מסעדה איטלקית, עם מלצרים נחמדים שלא נשברו גם אחרי ששפכנו מיץ והפכנו כסא ובכלל הרעשנו מדי, כיאה לשני ילדים מחורפנים, ואבא ואמא, שנסעו קצת יותר מדי ליום אחד.
אבל אין כמו שנת לילה טובה לסדור עיניינים שכאלה, ואנחנו חמושים במיטב האופנה האלפינית יצאנו לכבוש את הררי השלג שחיכו כל כך בשקט עד שנבוא. מתחם הפסטיבל כלל אינספור אפשרויות להחליק על השלג ועל הקרח, פסלים, טירה אחת קפואה והרבה קנדים קשוחים במעילים שאח"כ גילינו שבכלל מסתובבים עם קצר ממתחת ורק אנחנו החננות מבוסטר מסתירים מלמטה הררי סוודרים.





הטירה















פסלי השלג

באגף הקקפוניה קבלנו הרבה קוואבקנים בבגדי ים שהתפלשו בשלג










קוואבקים משוגעים בלהיטי אפנת החורף המקומית

ואת Bonhomme, מלך הפסטיבל, מין איש שלג עם חיוך קצת תפלצתי שמיד הפך ל"בונון" על ידי נסיכת הבית, שאמצה אותו לחיכה יחד עם מיקי מאוס ושאר חבריו גיבורי תרבותה החדשים.





























בונון - מלך השכונה החדש

יומנו הראשון התאפיין בהרבה תורים ומעט עשייה (בעיקר כי נגמרו המזומנים והATM המקומי סרב בחוסר נחמדות קנדית לא אופיינית להתייחס לכרטיס האשראי המאוד אמריקאי שלנו), ואנחנו שמצאנו עצמנו עם שני ילדים קפואים מעט מדי מן הרצוי יצאנו לצוד קצת חום ושקט בבית קפה בעיר העתיקה של קוואבק. סיור קצר גילה רחובות יפים והרבה מסעדות איטלקיות דווקא, אבל קפה אין, ואנחנו לאור המצב עברנו לplan B שכללה ילד בעגלה וילדה על הכתפיים, עוגיות בסופר והתחממות כללית כולל קפה ושוקו בחדר במלון.
למחרת כבר היינו ערוכים היטב. את התורים לנקניקיות החלפנו בסנדוויצ'ים שהכינונו מבעוד מועד כלומר בערב,
שאריות קולינריות של תורים ארוכים מדי

ככה שותים אלכוהול אצל הקנדים. $7 והכוס נשארת אצלך














וכך מצויידים גם במזחלת השלג שלנו שנקנתה אי שם בשלהי החורף שעבר ושמעולם לא הצלחנו להשמישה,

יצאנו לעוד יום של גלישות שלג, מגלים את המלכה האמיתית של פסטיבל החורף, שלא פספסה אף החלקה כל זמן שהיתה ערה.

רפטינג שלגי - הגר דורשת more

יום ההשתובבות השלגי הסתיים במטח של שלג שהזכירנו שלעיתים גרמי השמיים קצת פחות נעימים, ואנחנו המשכנו בתכנית האמנותית שכללה ארוחת ערב של לפני המסע דרומה, ועוד סיור לילי בעיר העתיקה על שלל תאורת הChristmas שנשתכחה לטובת תיירים כמונו, ושמחה את ליבנו בדרך לאוטו שיובילנו כל הלילה דרך סופה לבנבנת אל בוסטר, עירנו המעתירה ונטולת השלגים.

מבט לילי אל העיר העתיקה

עוד משהו - בינתיים שוב הגיע עוד בוקר ואנחנו התעוררנו אל מיני סופה או שמא היתה זו רק סערה, אבל בוסטר שלנו שוב משלגת, יבוא אישי מקנדה הרחוקה.

שנת החורף שלי

ערב שבת. הילדים ישנים. אסף מנסה להציל את המק שלנו שקרס לעת בוקר וממאן להתאושש. כוסות היין של ארוחת השישי פזורות ברחבי הבית וכך גם הכביסה, הצעצועים, מעילים, תיקים ועוד מיני חפצים (סוודר אחד, שני מכתבים, עיתונים, קופסאות פלסטיק, סרגל מתכת, עוד קופסאות, עוד תיקים, ציוד הגן של הגר, שקית חומה, ועוד היד נטויה). בלאגן אופייני של סוף יום וסוף שבוע, ואני שרועה על הספה מתלבטת אם להרדם או סתם להתעפץ. רסיס מחשבה לסידור הבית חולף במוחי ומיד מטואטא הצידה, מפנה מקום לתהיה המקורית (לישון או לא לישון? זו השאלה), כי הרי לשם מה? מחר בבוקר עם התעוררות זאטוטי הבית, ישוב האי סדר אל קנו, כאילו לא היה פה סדר של רגע, ובמצבי הנוכחי נדמה כי כל תזוזה מיותרת, היא אכן מיותרת להפליא.
ימים של תחילת פברואר, מזכירים לנו כי החורף עוד ארוך ארוך, וקר. כן, קר בבוסטר שלנו אבל אין פה שלג, ומזג האויר המשונה הזה, מותיר זרזיף של שיממון בחלל האויר המקפיא. ללא הדרת עטרת הלבן לבן הזה, עובר עלינו מן חורף גמלוני, סתמי, משמים. קר אצלנו. סתם קר וזהו. מה עוד יש לומר? קר.
ובין שגרת קימה וארגון צאצאים לשגרת כביסות ובישולים אני זונחת את טרדות הבית ומתקפלת אל שנת חורף, מצמצמת פעילות, מרחיבה היקפים, ומחכה לשלג או לאביב, אולי לשיבה הביתה, לימים טובים יותר, לבוא המשיח, כנראה לסוג של ריגוש שיעורר אותי לפעילות פחות מאוזנת (פיזית ונפשית).
הרבה תהיות חולפות באויר הצונן של בייתנו, לאחרונה גאוגרפיות בעיקר. שנת החורף שלי גורסת שהייאוש פה כבר קצת פחות נוח, ועם זאת גורמים אחרים מושכים ומושכים, ואני מלכת הלבטוטים וההתחבטויות, נמתחת ונקרעת בין יבשות, ממאנת להחליט ולהיות שלמה, ולו לרגע אחד.
ובינתיים ימות החורף של שיגרת אין שלג חולפים עלינו, ואבא שב סוף סוף ממרחקים. הגר עוד הגניבה דלקת אוזניים לציון חוקת "אבא איננו - מישהו חייב להיות חולה", ולזכותה יאמר שהפעם היתה במיוחד מתחשבת ואת החלק נטול השינה כבר חלקתי עם אסף. האבא, עם זאת כבר מתחיל לתכנן תכנוני תכנונים של סיורים ברחבי האמריקה, ואני מנסה כמו ההולנדי ההוא לעמוד עם האצבע בפרץ, בינתיים בהצלחה למחצה (קרי משהו צפוי אבל עדיין לא במצב מספיק קונקרטי שאהיה מודעת ואתחיל להתכונן לקרייסס הבא).
וכך בשגרת יומנו צאצאי הבית מאופסנים מדי יום במקומות בהם מבוגרים אחראיים ממני משעשים אותם במיני שעשועים. יהלי הולך ומחכים בגן של הגברת ריאן (שאף זכתה בפרס בתחום החינוך המדעי. ואני שמתחילה להתחקות מחדש אחר המערכת המכונה חינוכית בארץ הקודש מנסה להתענג על רגעים כנראה כמעט אחרונים של חינוך אמיתי). בין פעילויות מדעיות בחקר המים, לכתיבה וקריאה, וחשיבה כמותית, למשחק חופשי, הרבה יצירה, הצגות, ושאר עיסוקים, לא נותר אלא לסכם את פעילויותיו של היהלי, בציטוט המפלא המסכם כל יום ביומו "כייף, כייף, כייף" ואין תוספת, בין אם כי כבר נמאס מתחקיריה של אמא או סתם כי באמת מה כבר יש להוסיף.
גם הגר מצטרפת ובערבו של יום ממאנת ללכת הביתה. היא אמנם עדיין שמחה לראותני אבל אז היא שבה לאטרקציות יותר חינניות ורק איומים של הפקרה תוך גנית משכנעים את הצאצאים שלי להצטרף אל אמא למסע המפרך אל החום הבייתי.
החיים בבוסטר אמנם מייטיבים עם צאצאי הבית, אבל הבית עצמו אינו במיטבו. גשם אחד הוריד יגונו כרגיל על ארונות המטבח, והנזילה הקבועה הפכה לארון שקרס ורק נס שכזה (בכל זאת גם לי קצת מגיע) מנע מכלי האוכל שלנו לסיים אחר כבוד על רצפת המטבח. אח"כ נסתם המדיח, וגם הכיור הצטרף למסיבה. יומיים חלפו, וחואן (אב הבית) האיש שלנו, בא ותקן ופתח על הדרך גם את הסתימה התורנית של האמבט. בינתיים המדיח קרס ונטש אותנו, ועכשיו אנחנו מקווים (תוך שטיפת כלים אינסופית) שסוף סוף יוחלף, באחד קצת יותר שקט וסמפטי, שיהיה מסוגל לפחות לנקות הכלים גם אם לא נשטפו למשעי רגע לפני הכנסתם.
וראשי המלא תהיות של חורף מתלבט באם אלו רק תחלואים עונתיים, או שמא הבית הזה מנסה לרמז רמזים, כי הגיעה העת להפרד כידידים? או אולי גם הוא מנסה ללא הצלחה יתרה לנום לו שנת חורף, מחכה לימים חמימים שיובילו אולי לפתרונים מחכימים?