ילדתי הרכה בת שנתיים. רכה אמרנו? גוש רצונות שעומד או צורח על שלו, דורש ובוחש "לבד, לבד" הומה ורוגש בחיוך מלאכי. ילדת האביב שלנו, שהבליחה אל עולם של ימים חמימים, מתקשה יחד עם כולנו להאמין שהחורף אמנם כבר מאחורינו, אבל האביב עדיין לא פה. בין הקור המקפיא לפריחה המשגעת, שתגיע מתישהו לבטח אי שם בערבות מאי, צפויים לנו עוד ימים קרים ובעיקר גשומים עד מאוד, ימים של המתנה, שיעוררו לבסוף את הטבע אל הירוק, המפעים עיניים ישראליות, הרגילות כל כך לחום ולחום של חמסינים, שלא יעלמו עד לחורף המקווה של השנה הבאה.
כבר שבוע לפחות שאסף יוצא את הבית בסוודר ומעיל גשם מתוך הכרזה, האביב כבר כאן, ושום דבר לא יזיזנו, אפילו לא טמפרטורות קרירות מדי וגשמי הברכה. שאר דיירי הבית עדיין השתרכו במעילי השלג, אבל יום השבת שבר את כולנו, המחשב מדווח משהו שבין שש לשמונה מעלות חיוביות להפליא, ושמש חייכנית ממלאת את אייקוני כל השבוע, והלב מתמלא שמחה.
טיול הבוקר מרטיט את הגר במצהלות שמחה של ילדה משוחררת מסוגר המעיל והכובע, ואני מוצאת עצמי שועטת אחר ילדתי הרכה בת השנתיים שאצה רצה לאורך הנהר כאילו אין כביש או מים או סתם עוברי אורח שאפשר להתנגש בהם בלי שום סיבה. הנהר שוב זורם, וניצני השייטים כבר יוצאים לאימון ראשון של בוקר ואושר גדול ממלא את האויר. יום שבת של שמש חמימה מפעים לא רק לב ילדה בת שנתיים וכל עכברי הבוסטר התפרצו מחוריהם אל החוץ השמשי, מחייכים, בעונג של יום ראשון של אביב. רוכבי האפניים ושאר האצנים שוכחים לנבוח עלינו החוסמים את דרכם בעגלה ובת שנתיים, מתענגים גם הם מהשמשיות החמימה שהפציעה לפתע.
וכך, אני והגאופיטים, שלפתע החלו להציץ ועוד מעט יחייכו אלינו בשלל צבעים וניצנים, מנסים לנער קורי שינה של חורף, להתמלא מרץ ולקבל סוף סוף החלטות. מיליון התחבטויות, לבטוטים ותהיות נוחתים לפתחי, כפרפרי אביב מתדבקים על חלוני, ואני שבקושי התעוררתי, מתקשה לברור בין הקש לתבן ולהחליט – חיי לאן? נו, טוב, לא הכל כה גורלי, אבל שזר ההחלטות מתגלגל והולך, צובר תאוצה לכדי כדור שלג הממאן להנמס למרות החמימות הכללית של השבוע האחרון. וכך בין ההחלטה הגורלית של הלשוב הקיץ ארצה או רק בשנה הבאה, נשזרות החלטות של גנים פה ובארץ, בתי ספר, קייטנות, יעדי טיולים ומה לא, כשהכל כמו דומינו יפתר וילך כשאמצא סוף סוף תשובה. ללמוד או לא ללמוד – זו השאלה, ובימים אלו ממש אני מנסה להחליט בין נפלאות ארצנו למנעמי אמריקה והמשא כבד על כתפי, ואני שבקושי התעוררתי כבר עייפה.
בינתיים כאמור חגגנו יומולדת וילדתנו ששבה מהגן התעלמה בהפגנתיות מהבלונים ושירי היומולדת, והלכה כהרגלה לראות קצת מיקי מאוס, גבור תרבותה החדש-ישן. וגם אח"כ עשתה טובה והועילה בקושי לפתוח את המתנה ורק באגף העוגה (שלא היתה cup cake) הסכימה להביע מעט התרגשות ולשתף פעולה.
אח"כ כאמור היינו עסוקים כל הסופ"ש בלהתרגש מהשמש, וביום ראשון יצאנו במסע קצר של שעה וחצי מערבה עם כמה חברים שנאותו לחבור אלינו במסע אחר המייפל ותהליך יצורו. כך מצאנו עצמנו בתוך יער של עצי מייפל (שעכשיו הם סתם עצים חשופים אבל עוד מעט קט ירהיבו לבטח ביופים את בעליהם ושאר דרי המקום), נהנים משמש חורפית (כן, כבר נמאס לכם, אבל לנו לא, עדיין), שותים קצת סיידר חם, צופים בsap (אותו נוזל מתקתק שממנו יופק אח"כ המייפל) מטפטף לאיטו אל דליי התיירים (בעולמנו המתקדם גם את הפרות כבר לא חולבים בידיים, וכך גם עצי המייפל מחוברים למערכת צינורות ענפה שמובילה את הsap ישירות למייכלי הסינון והחימום. והדליים? כאמור סתם רומנטיקה של תיירים מזדמנים), כשהילדים מתרוצצים בין לבין, מקפצים בין אבנים ועלים. אח"כ הוזמנו להתנחל על הדק המשפחתי לפיקניק שמשי, ואושר גדול מלא את בטטננו, כי מה עוד יכולנו לבקש?
כבר שבוע לפחות שאסף יוצא את הבית בסוודר ומעיל גשם מתוך הכרזה, האביב כבר כאן, ושום דבר לא יזיזנו, אפילו לא טמפרטורות קרירות מדי וגשמי הברכה. שאר דיירי הבית עדיין השתרכו במעילי השלג, אבל יום השבת שבר את כולנו, המחשב מדווח משהו שבין שש לשמונה מעלות חיוביות להפליא, ושמש חייכנית ממלאת את אייקוני כל השבוע, והלב מתמלא שמחה.
טיול הבוקר מרטיט את הגר במצהלות שמחה של ילדה משוחררת מסוגר המעיל והכובע, ואני מוצאת עצמי שועטת אחר ילדתי הרכה בת השנתיים שאצה רצה לאורך הנהר כאילו אין כביש או מים או סתם עוברי אורח שאפשר להתנגש בהם בלי שום סיבה. הנהר שוב זורם, וניצני השייטים כבר יוצאים לאימון ראשון של בוקר ואושר גדול ממלא את האויר. יום שבת של שמש חמימה מפעים לא רק לב ילדה בת שנתיים וכל עכברי הבוסטר התפרצו מחוריהם אל החוץ השמשי, מחייכים, בעונג של יום ראשון של אביב. רוכבי האפניים ושאר האצנים שוכחים לנבוח עלינו החוסמים את דרכם בעגלה ובת שנתיים, מתענגים גם הם מהשמשיות החמימה שהפציעה לפתע.
וכך, אני והגאופיטים, שלפתע החלו להציץ ועוד מעט יחייכו אלינו בשלל צבעים וניצנים, מנסים לנער קורי שינה של חורף, להתמלא מרץ ולקבל סוף סוף החלטות. מיליון התחבטויות, לבטוטים ותהיות נוחתים לפתחי, כפרפרי אביב מתדבקים על חלוני, ואני שבקושי התעוררתי, מתקשה לברור בין הקש לתבן ולהחליט – חיי לאן? נו, טוב, לא הכל כה גורלי, אבל שזר ההחלטות מתגלגל והולך, צובר תאוצה לכדי כדור שלג הממאן להנמס למרות החמימות הכללית של השבוע האחרון. וכך בין ההחלטה הגורלית של הלשוב הקיץ ארצה או רק בשנה הבאה, נשזרות החלטות של גנים פה ובארץ, בתי ספר, קייטנות, יעדי טיולים ומה לא, כשהכל כמו דומינו יפתר וילך כשאמצא סוף סוף תשובה. ללמוד או לא ללמוד – זו השאלה, ובימים אלו ממש אני מנסה להחליט בין נפלאות ארצנו למנעמי אמריקה והמשא כבד על כתפי, ואני שבקושי התעוררתי כבר עייפה.
בינתיים כאמור חגגנו יומולדת וילדתנו ששבה מהגן התעלמה בהפגנתיות מהבלונים ושירי היומולדת, והלכה כהרגלה לראות קצת מיקי מאוס, גבור תרבותה החדש-ישן. וגם אח"כ עשתה טובה והועילה בקושי לפתוח את המתנה ורק באגף העוגה (שלא היתה cup cake) הסכימה להביע מעט התרגשות ולשתף פעולה.
אח"כ כאמור היינו עסוקים כל הסופ"ש בלהתרגש מהשמש, וביום ראשון יצאנו במסע קצר של שעה וחצי מערבה עם כמה חברים שנאותו לחבור אלינו במסע אחר המייפל ותהליך יצורו. כך מצאנו עצמנו בתוך יער של עצי מייפל (שעכשיו הם סתם עצים חשופים אבל עוד מעט קט ירהיבו לבטח ביופים את בעליהם ושאר דרי המקום), נהנים משמש חורפית (כן, כבר נמאס לכם, אבל לנו לא, עדיין), שותים קצת סיידר חם, צופים בsap (אותו נוזל מתקתק שממנו יופק אח"כ המייפל) מטפטף לאיטו אל דליי התיירים (בעולמנו המתקדם גם את הפרות כבר לא חולבים בידיים, וכך גם עצי המייפל מחוברים למערכת צינורות ענפה שמובילה את הsap ישירות למייכלי הסינון והחימום. והדליים? כאמור סתם רומנטיקה של תיירים מזדמנים), כשהילדים מתרוצצים בין לבין, מקפצים בין אבנים ועלים. אח"כ הוזמנו להתנחל על הדק המשפחתי לפיקניק שמשי, ואושר גדול מלא את בטטננו, כי מה עוד יכולנו לבקש?
