מחול אחרון ו(כמעט) פרידה

לילה (אני תוהה כמה פוסטים התחלתי ככה. אולי לכבוד טקס סכומי הבלוג אברר, ואולי לא. אני עצלנית מדי). קרירות נעימה של לפני גשמים מנשבת מחלוני. עוד יום חם-לח עבר עלינו במנהלות, קניות אחרונות, ואריזות. ביתנו שב אל בין ארגזי הקרטון ומחר ישלח הימה. הררי ההררים הממלאים את דירתנו יתפנו סוף סוף ואנחנו נזכה ליומיים ריקניים ומרווחים יותר. מי היה מאמין שאתגעגע לזיו פניו של השטיח?

אורזים במרץ









כמעט הסוף...

הנחיתה מן הפסגות הקנדיות אל שבוע אחרון של בוסטר היתה במגמת התרסקות. יהלי והגר כיאה לשינויים הגאוגרפיים הצפויים נכנסו מיד למוד מחורפן, ובתמורה זוכים להרבה מדי שעות טלויזיה (אמא חייבת לארוז ואבא מנסה להשלים שעות עבודה בין כל התנודות הטרנסאטלנטיות). הרבה זמן לפרדות לא נותר. אבל מחר, אחרי הפרידה הזמנית מן הארגזים ורגע לפני אריזת המזוודות אולי נוכל לתת מבט אחרון בנהר הצ'רלס הכל כך חביב עלינו, או סתם לטייל בערבות קיימברידג' המעתירה, לשחרר ילדים להתרוצצות של ערב, לנשום אויר בוסטרי לקוות שהשיבה תהיה קלה.

* * *

צהריי יום המחרת נדמים צלולים הרבה יותר. ביתנו המרוקן (שלושה בחורים חסונים, נטולי דרישות וטענות למה אין אוכל או מים ואיפה הטיפ, העבירו איתנו בוקר שקט וגשום. שלוש שעות והציוד העמס) יאפשר סוף סוף התהלכות נטולת התקלויות ולי נדמה כי עם הארגזים נעלם גם חלק מן העול שרבץ עלי מזה זמן מה.
שוב מרווח (בשיטת העז)

קלילים הרבה יותר (רק ארבע מזוודות, שלושה תיקי יד, שני תרמילי גב, שני כסאות ועגלה) נוכל עכשיו להפליג אל ארצות החום, עם עצירה קלילה להתרעננות בלונדון. הנחיתה הסופית צפויה אי שם מקדם מדי בבוקר של ה-3 באוגוסט, ועד אז אנחנו כאמור בעסקי פרידות. מחברים, מבוסטר על ירקרותה הקייצית ונעימותה הכללית, מביתנו הקט, מהחיים שהיו לנו. מתקשים להאמין ששנתיים חלפו והצד השני של המסע הולך ומתהווה. אני עוד ממאנת לסכם (מגיע להם לסיכומים פוסט מיוחד, לא?), אבל הרפתקאת בוסטר מגיעה לסיומה. רגשות מעורבים? כבר אמרנו הרבה יותר מדי פעמים. עצבות של סוף, חששות לעתיד, תקוות לימים טובים יותר. את תולדותינו מהצד השני של הים כבר נספר כנראה פנים אל פנים...

עוד משהו -

כן, אין זה פוסט סיום (האם רק לי נדמה כי אני מנסה למשוך את הקץ), אבל אין לדעת לנוכח צפיפות הארועים מתי אצליח לנהל ישיבת סכום ממצה. לחתונה גם אנחנו לא הזמנו, וגם שכנינו, המרגלים הרוסים כבר עזבו כידוע די ממזמן. עונת המלפפונים בשיאה, זמן טוב לשפור עמדות וחילופי חויות. וכך בינתיים נספר שכאמור אנחנו נוחתים ביום שלישי ה-3 באוגוסט מקדם מקדם בבוקר, ונשוב לעירנו שלנו ולמספרים הקבועים (לפחות אני...) - 054-4510666.
להתראות בקרוב.

C-A-N-A-D-A

השעון המחשבי שוב מורה כי השעה מאוחרת מדי. עייפות האריזות החלפה מזה כמה ימים בתשישות נעימה ממנה, זו של צעדות ארוכות ונופים עוצרי נשימה, של טיולים במעלה הרים ולאורך אגמים כחלחלים מדי, וגוף דואב (כי באמת אנחנו כל כך נטולי כושר שאי אפשר אחרת).

המסע הגדול, זה שתוכנן מזה ימים רבים כל כך, יצא לדרך. אני נוטשת את עמדת הגעגוע והעין הזולגת (רק לרגע, מבטיחה), לטובת מסעותינו במרחב הקנדי של הרי הרוקיס, כי עם קורדינציה כמו שלי לא ניתן להתפעם ולהתבכיין בו זמנית.

את בוסטר החמלחה להחריד, נטשנו בלילה שבין שלישי לרביעי. הגר שגדלה לנו סוף סוף זכתה לכסא משלה, נפעמת מהחויה של מטוס, התיישבה לידי לדקותיים ואז הכריזה "Out". קצת ציורים, מיקי מאוס, מזון מטוסים, ושנת יופי של יגעים שקמו באמצע הלילה ושתי הטיסות חלפו עברו יחסית בנעימים.

מה נאמר על הרוקיס? יפה פה כל כך. ההרים גבוהים, האגמים תכלכלים, העצים ירוקים כמו שאנחנו רגילים, והאויר קריר ונעים (כמו שכמעט כבר שכחנו שאפשר, אך ספטמבר של עוד שנה היה יכול בודאי להזכיר נשכחות בקלות...). ימים של הליכות וטפוסי הרים (המזכים את כל יושבי הבית המרחב בתעודות פנתר יומיות) עוברים עלינו בנעימים. הגר קמה כל בוקר בשאגות של C-A-N-A-D-A המחלפות רק בדרישה"I want to climb a mountain" בעוד היהלילו שלנו מצייר את גבורי ילדותו ועלילותיהם, הנעים בין Star Wars לCaptain Underpants, או גיבורו הקנדי החדש, רב הפעלים, משה - the Snow Alligator. משה שלנו נולד אי שם בדרך לLake Agnes

(טיפוס לא קל שבסופו אגם מקסים ובית קפה ציורי עם שרות רע במיוחד ומזון לא משהו. אבל עם נוף שכזה מי אנחנו שנתלונן). עייפות החומר הובילה לדרישה ספרותית, ואני מצאתי עצמי מספרת על אחד משה, תנין ירקרק עם נקודות ורודות, יליד פלורידה בכלל, שיצא לחופשת קיץ לבקר את יהושע דב הגריזלי וידידו Johny the Elk. משה, שעבר ילדות לא קלה (נסו אתם להיות תנין יחיד עם נקודות ורודות), מטייל עם ידידיו החדשים בהרי הרוקיס, קורע את היער במסיבה של Lake Louis, ומגלה לבסוף בביקור מקרי על קרחון קולומביה שהוא בכלל תנין שלג, ונקודותיו הורודות שומרות עליו בקור.

בינתיים הפך משה לגבור-על עם גלימה אדומה, כיאה למיטב אפנת גיבורי-העל, ואפילו הגר מחפשת ללא הרף את הציור של התנין המנוקד במחברת החדשה שסבתא קנתה לה, בשאגות של "snow alligator" שמחלפות כאמור רק בצווחות של C-A-N-A-D-A. בפרק ב' של סיפורנו, נתקבלה דרישה לספורי קרבות ודינוזאורים וכך הצטרפו לעלילה אחותו הקטנה של משה, קוקוריקה, המכונה בפי כל קוקה, וחברותיה - פופה הפנתרה וצוצה הצפרדעית. וכך, קוקה, פופה, וצוצה ארזו את בובותיהן הפייתיות - קוקי, פופי, וצוצי, ויצאו לבקר את משה וחבריו ליד Lake Moraine.

Lake Moraine ואנחנו

גשמים תקפו אותם במהלך המסע והבובות אבדו בסערה. שלושת החברות טעו ביער, נרטבו להפליא ואף נאלצו לשחות באגם כחלק מניסיונות החיפוש. בשארית כוחותיהן, עלו לגדה הנגדית רק בכדי לגלות שקוקי, פופי וצוצי נשבו בידי ה-Giganotosaurus השכונתי. רק תושיתה של קוקה שנזכרה שהיא פשוט יכולה להתקשר לסלולרי של משה, הצילה אותן, ותנין השלג שלנו חילץ את שלושת השבויות על ידי דגדוגים דינוזאוריים והשיב את קוקי, פופי, וצוצי לבעליהן הגאות, ששמחו להצטרף לכוס שוקו בבית הקפה שליד האגם.

דולי - הפיה של הגר, אם כל הקוקיות, הפופיות והצוציות על רקע עוד אגם תכלכל

ואנחנו? אנחנו בינתיים טיפסנו, ירדנו, נרטבנו כהוגן, אבל גם זכינו לכמה קשתות.

* * *

הימים חלפו, ההרים כבר מאחורינו.

ועוד אגם אחד לקינוח...

וונקובר מארחת אותנו (בעזרתם האדיבה של חברינו) לכמה ימים, מזכירה לנו שהטבע מלא הוד והדר, מרהיב ומפעים, אבל אין כמו עיר טובה לשמח ליבנו עד מאוד. עוד מעט נשוב אל בלאגן הארגזים המעורב בזה של ערב נסיעה יחד עם שאריות בלאגן שגרה סטנדרטי. שבוע של בוסטר יאפשר לנו לדחוס מיני בלאגנים אלה אל שאריות הארגזים, להפרד מיפי העיר שהיתה לנו לבית ולקוות כי תל אביב תדע לספק חלופה נעימה בדרכה המאפירה והמתקלפת, ועם זאת הבייתית כל כך.

אני עומדת במעגל ומביטה סביבי

ימים חמים מדי עוברים על כוחותינו. 36 המעלות של יום האתמול חישבו להמס כל חלקה טובה, ורק ההתקררות הקלה (ל32 מעלות) שהיתה צפויה לנו ניחמה אותנו מעט. ימים של חופש, שעשוע ילדים ואריזות. שוב אני דוחסת את פיסות חיינו לקופסאות, מקלפת קירות, מפרקת בית, בכדי להעבירו לצידו השני של העולם.

שוב אני משחזרת פוסט שאבד אי שם במרחבי הiPad של אסף, מחפשת מילים אבודות לנצח, בין ארגזי הקרטון לצעצועי ילדים, המצליחים למרות ניסיונות חוזרים ונישנים להעלימם אל בין פיסות טייפ ונייר, לצוץ לפתע בבלאגן נוראי המוסיף נופח בלתי אפשרי לכאוס האריזתי הכללי.
מחר יגיעו סבא וסבתא להצילנו מבין הררי הארגזים המאיימים להטביענו בטרם נשלחם הלאה. אח"כ נקח אתנחתא ונצפין אל הדובדבן שבקצפת האמריקאית, לשבועיים קנדים. צריך להפרד מאמריקה, לא? בינתיים אני מביטה על קירות ביתנו החשופים מה. סתם קירות האמת, לא הוד לא הדר, נעדרי שרם ניו אינגלנדי מינימלי, ועם זאת, זה היה ביתנו. הבית הכמעט ארוז, הולך ונקלף משאריות חיינו. מפת קיימברידג' המוארת הורדה אף היא השבוע אחר כבוד, ולי היה נדמה שרק אתמול היא נתלתה.

המפה והחבר'ה (ושוב תודה לעינת על פאר היצירה)

הרי רק אתמול עמדתי במן מעגליות שכזו ופרקתי חיים אחרים בעיר לא פחות חמה, ורק הילדה שלי שגדלה כל כך מאז מזכירה לי שהרף העין הזה היה שנה ועוד שנה.
מעגלי חיינו החוזרים שוב מובילים אותנו לקיץ חם מדי, נטולי מכוניות (כמעט), במסע לרכישת פתרונות אחסון שבדים זולים (שבגרסה האמריקאית הם זולים עוד יותר), כשבאמתחתנו הפעם רק ילדה אחת שתאיים מתישהו להתחרפן לאיטה (בכל זאת למדנו משהו, ויהלי אופסן לsleep over אצל חברו הטוב Satchel).


הגר עושה קניות באיקאה

עת פרדות היא זו. ואני מתקשה. כל מסע לאורך הנהר הצ'רלס מעורר מחשבות, האם זוהי הפעם האחרונה? האם נספיק עוד להתענג על מראות בוסטר כאלה ואחרים רגע לפני שנסע? החום שבחוץ משחרר רצונות ומונע מסעות גדולים מדי. בוסטר כנראה תצטרך להמשיך להקסים אותנו בזכרונות, ולחכות. יום אחד אולי נגיע לחופשה.