שנה עברה שנה חלפה

חום סוף יולי נחת עלינו סוף סוף. בואכה אוגוסט, הקיץ הגיע. גם לנו חם ולח, אבל תמיד קיימת עדיין האפשרות האופטימית לגשם. מיתרונות הניו אינגלנד. או-טו-טו סוגרים שנה, יש האומרים אף הופכים תקליט, ועת הסכומים הגיעה. זמן לבחון היכן היינו, איפה טעינו, להסיק מסקנות, לשפר עמדות ולהתכונן לחורף הבא.

מתוך ניסיון שלא לגלוש לסנטימנטליות רבה, איני קוראת את הפוסטים הראשונים, אבל אני שבה ונזכרת כי אוגוסט 2008 היה לא קל. מאז הספיקונו לא מעט, כל אחד בגזרתו הוא.

הגר הפכה מתינוקת מהממת לנערה הורסת (תרתי משמע), דו לשונית, חד משמעית, גוש רצונות העומד והולך על שלו. בעוד שלושה שבועות נפרד מבברלי ועם בוא הסתיו הילדה תצעד אל החדר הכחול ותראה להם את נחת זרועה.



יהלי, הילד ששתק באנגלית חצי שנה, בקש היום בדרך מהגן שנדבר רק אנגלית ואת העברית הוא כבר יזכור כי הוא נולד בישראל. שנה בגן הקסום של הרווארד, והילד פורח. יש לציין שבאנגלית הוא הרבה יותר מנומס (אנו נוטים לחשוב שהוא פשוט לא מכיר צורת דבור אחרת) כך שאולי זה רעיון לא כל כך רע.



אסף שנסע לבחון את אטרקטיביות העבודה בקורפורייט האמריקאי, הציץ ונפגע. החויה האנתרופולוגית אכן העשירה את עולמו, אבל לפחות מהצד כך נדמה לי, לא נצפתה הארה גדולה. ואילו אנוכי, שנטשתי את עולם העיצוב (אך שודרגתי בינתיים בטייטל המקצועי) לטובת הטיפול אשר באמנות והפכתי סטודנטית לרגע, גיליתי שלא מספיק להתהדר בלימודים בחו"ל, צריך גם לרצות את זה.
כאז כהיום אנחנו עדיין לא ממש מסתדרים עם האמריקה הזו, אבל כבר פחות נחרדים משגיונות המדינה. עם זאת נותרתי נפעמת עת גיליתי היום הוראות בפורום מקומי כיצד לנהוג ולהכין את הבית לקראת ביקור פתע. שאלת השאלות היא הכיצד יקרה פה כדבר הזה? וכמה זה כבר פתע באמריקה הזו?
אז אמריקה בכל זאת ממשיכה להפתיע לעיתים. אבל גם לטובה. כי יפה פה כל כך, בייחוד כשרואים את תל אביב יקירתנו, הזקנה, המתקלפת באי אלו תוכניות טלויזיה ישראליות. גם ים מצאנו השבת, אפילו שהמים קרים מדי. אבל היה שקט ונקי, נטול מטקות, וחול שעף לעיניים. אפילו החול מנומס פה יותר.




אבל בין אז לעכשיו, בין החששות לתקוות של התחלות חדשות בעולמות רחוקים, לא באמת הרבה השתנה. אחרי שנה בבוסטר, אנחנו עדיין מתגעגעים, עדיין לא לגמרי מרגישים פה בבית. כבר יש לנו את הקפה הקבוע, ואני כבר יודעת להגיע לסופר בלי להתבלבל. אבל רב הזמן תחושת היותנו אבודים בבוסטר לא נותנת מנוח, ומה נאמר לכל המבטיחים שאחרי שנה נהיה קל יותר? לא קל. גם כבר לא ממש קשה. בעיקר צמיגי.
בפרץ של אופטימיות אני נוטה לקוות שהשנה הבאה בכל זאת תהיה טובה ממנה, והחיים בבוסטר יהיו יותר מזמינים. כי Target זה נחמד וגם כל כך ירוק ויפה פה, אבל כמו שיהלי אמר פעם, "בלי אתם, זה לא כייף".

בינתיים נמשיך להתגעגע,
עד לפעם הבאה.

מיומנה של עקרת הבית

עקרת הבית האישית שלנו מתרשלת בתפקידה. המקרר ריק למדי, גם הררי הכביסה מחכים להתקפלות והכנסה לארונות הקיר האמריקאים שממילא לא מצליחים להכיל יותר מדי, כך שלהם דווקא העניין נוח למדי. הבית לא מאוד נקי, לא מאוד מסודר. הילדים שוב אוכלים שניצל קנוי ופסטה (אבל מחיטה מלאה).
מה אומר? משעמם להיות עקרת בית. אז אני מעגלת פינות. הלחם עדיין נאפה בהצלחה רבה (מי יתנני שוב סניף לחם ארז מתחת לבית וגם שם לבטח אתרשל, אבל בינתיים התנור מתחמם, הבצק תופח, וגם אנחנו. אין כמו לחם טוב לתחזוק הצמיגים), הכביסה הגולשת ופורצת את חומותיו הלא בצורות של ארון הכביסה לעיתים מתכבסת ונערמת מחדש על הספה, הכלים יש לציין מוכנסים למדיח על בסיס יומי.
באחד מימי השבוע עת אבא של נוגה בא לקחת אותה הביתה מה-play date של אותו אחר צהריים, הסתכלתי על הבית שנדמה היה כי שבט אינדיאנים חלף על פניו במרדף אחר עדר בפלואים שגם הוא השאיר את אותותיו ברחבי הסלון. אין סכוי שהייתי מארחת כך ילד אמריקאי, בין הררי הכביסה ואחרי הרה-דקורציה היומית שהגפרוריה עברה באדיבות הגר/יהלי. גם אבא של נוגה נטה להסכים שזה היה יכול להיות סופה של ידידות לא כל כך מופלאה.
אבל הבלגן הנוכחי, שנתחב ערב ערב לפינותיו ומשתחרר לו בצווחות קרב של פעוטי הבית בכל בוקר מחדש לא הוא שישבור אותי, אני, העקרת הבייתית, מוכנה לקבל עלי את עול התואר רק כי אני מתקשה לחלץ לעצמי כתרים חדשים במקום הסטודנטית ההיא שנגוזה וחלפה.
ביקור אצל רופאת השיניים החדשה שלנו (ישראלית כמובן) דורש ממני לתאר את עיסוקי ואני מנסה להגדיר את עצמי מחדש. סטודנטית לשעבר? Staying home mom? מעצבת משודרגת? מחפשת כרונית? מבלי לחשוב יותר מדי נכסתי לי את עקרות הבית, בלי תואר או הדר ובלי שאוכל להתגאות כי לפחות הבית מתפקד למופת. אבל יש לחם! כבר אמרתי?
לאמהות שלא עובדות יש מלא סידורים. לאמהות יש מלא סידורים. בין הלחם לכביסה לחדר הכושר, ועכשיו שיש לי סוף סוף אוטו משלי אפשר להסתדר בנחת, בלי עדת מעריצים נרגנים ומשועממים שתוהה מה אנחנו שוב עושים בTarget. השבוע באמת שנקבע שיא של ביקורים על בסיס יומי, והכל אשם הקיץ שנחת פה סוף סוף. כי יהלי צריך סנדלים, מידה 11, רצוי זולים, עמידים, ובעלי איכויות אסתטיות סבירות. Target. בבוקר יום ב הזברה קמה (ביום א היה חופש אז היא נשארה בפיג'מה), ושבה עם צמד חמד סנדלי בז' מידה 11. יהלי חובב נעליים לא קטן שב מהגן וניסה נואשות לשכנע את אמא שלו שהסנדלים נהדרים. רק הבוהן הסוררת הציצה ורמזה כי אין ברירה אלא לשוב החנותה לצוד מידה 12. בבוקר יום ג שבה אמא, החזירה סנדלי החמד, ואחרי חיפוש מסיבי יצאה עם זוג סנדלי בז' טיפה יותר חנונים אבל עדיין סבירים, מידה 12. יחי! יהלי שב מהגן, מדד הסנדלים, הכריז כי נהדרים, אבל הבוהן הסוררת הציצה ורמזה שמחר או מחרתיים כבר יהיה לה קצת צפוף. בבוקר יום ד, כבר לא סמכתי על הTarget ויצאתי הקניונה לקנות סנדלים. הפעם נמצא רק זוג אדום, מכוער למדי אבל במידה 13. לא נורא אמרתי לעצמי, עניין זמני, הילד יגדל, נקנה משהו אחר. אח"כ כמובן פניתי אל הTarget כי להחזיר את סנדלי האתמול עדיין צריך. באותה הזדמנות כבר עשיתי סיבוב, כך ששבתי הביתה מצויידת גם בצמד שחרחר, גם הוא צריך לעבוד על כישורי האסתטיקה שלו. יהלי השב מהגן כמובן העדיף את הזוג האדום שלמרות היותו מידה 13 היה בדיוק בדיוק, ואמא שלו המרשעת הכריחה אותו ללכת לגן עם השחור, עת הגיע יום ה. אז כבר פניתי לבקור היומי בTarget כדי להשלים כמה חוסרים שנשתכחו מליבי כל השבוע. בבוקר יום ו הבן של הזברה קם והלך לגן עם הקרוקס הישנות והטובות.

עוד משהו – בעוד הגר הבלסנית הבלתי-נלאית משמינה מנחת, ילדנו הגדל זכה הלילה לביקורה הראשון של פיית השיניים. באופן תמוה לא גיירנו אותה כמו את סנטה קלאוס שהפך לאליהו הנביא, והיא נשארה פיה קטנה וחביבה. יום שלם הסתובבתי עם השן שנפלה בבוקר בגן, בכיס. לעת ליל עת השקט נחת פה סוף סוף, נציגת הפיות גלתה כי השן לא הוחבאה דווקא מתחת לכר, ובכל זאת החליטה להחליק הפעם, בכל זאת שן ראשונה, ובמקומה הונח כובע הRed Sox החדש של יהלי שכל כך רצה כבר ממזמן, אבל לאמא ואבא שלו לא היה לב להוציא $20 על כובע עם האות B. כמה טוב שיש פיות!

על גשמים ועדכונים אחרים

מיני התקף לב תקף אתמול את באי הבית (אנחנו הרי טובים בזה) עת ניסיתי לסיים את פוסט עצמאות-אמריקה שהותחל מבעוד מועד ולא נשלם. הודעת "הדף אינו בנמצא" לא עשתה לי טוב, בלשון המעטה. גם ניסיונותיו של טכנולוג הבית לא הועילו. הבלוג שלנו איננו!

בפרץ "אמרתי לך" אופייני הזכרתי לטכנולוג שמתפקידו היה לגבות את הבלוג ועכשיו כמעט שנה של כתיבה הלכה לעולמה. בתגובה הודעתי על שביתת רעב, "אני לא כותבת יותר, גמרתי".
אח"כ כבר מצאנו דרך לשחזר ולגבות והעיניינים קצת נרגעו. תוך כדי שאני שומרת עמוד אחר עמוד, רפרפתי לי אחורה, אל הימים של יולי של השנה שעברה. ימים לא קלים היו אלו. הרבה אריזות, פרידות. היה חם ולח כיאה לארצנו. כמעט שנה חלפה.
הסירו דאגה, זה עדיין לא פוסט סכום שנה. את הדביקות המתבקשת נשמר לימים שיבואו מתוך תקווה שגם בחוץ יהיה קצת יותר דביק. בינתיים שוב ירד גשם כל היום. גם מחר יש צפי שכזה ואנחנו הפסקנו להיות אופטימיים רק בגלל שבמחר השלישי (הלוא הוא היום שאחרי מחרתיים, ע"פ הוגה הדעות הבייתי) אמורה להפציעה השמש. עד שיגיע היום כבר כל טיפת שימשיות תעלם מהאייקון במחשב שלי והטפטוף הבלתי נפסק יתפרץ לכל עבר כולל החוצה אל החלון הבייתי.
אבל השבת האחרונה, אולי לכבוד היומולדת הלאומי, הפציעה שמש קייצית שאפשרה לנו לטייל קצת בבוסטר, להנות מחסדי הBoston Common והPublic Gardens הנושקים. בפרץ נוסטלגיה נזכרנו בביקורנו הראשון במתחם, כשכולנו היינו חדשים, הלומי ג'ט לג ותשישות כללית. הפעם כותיקי המקום היינו כבר חמושים בבגדי ים שאפשרו לנו להשתכשך בבריכת השכשוך המקומית ובממטרות של המתקנים (קונספט נפלא לימות הקיץ החמים. אח, מי ייתננו קצת קיץ). כמעט שעמדתי להכריז על פתיחת העונה (אפילו היינו בים ביום שלפני), רק מזג האויר החורפי שוב מפריע קצת.
אבל האומה האמריקאית חגגה את עצמאותה בשמשיות הכללית לרגע. אנחנו הצטרפנו לחוגגים כי הבטיחו זיקוקים וקצת מוזיקה על הדרך. ב19:00 כבר יצאנו מהבית אל הנהר הצ'רלס לתפוס מקומות שווים. המהדרין התמקמו עוד יום קודם אל מול הקונכיה בצד הבוסטרי. אנחנו הסתפקנו ברמקול המקומי שבצד הקיימברידג'י. היה מלא, צפוף ונטול פטישים.התוכנית האמנותית לקתה בקיטשיות על גבול הזוועה. רק היצירה "1812" הצילה את המצב. הזיקוקים שנורו באמצעיתה אף הצילו אותנו לבסוף, עת הארוע נמרח ונמרח וזאטוטי הבית איימו להתלונן אצל קדמן. מותשים מה, הסתפקנו במה שראינו שבנו הביתה בלי מחאות (הגר נרדמה סוף סוף וגם יהלי כבר היה מותש מדי בשביל למחות על ההפסד החזותי). אסף שנהנה דווקא מאיים בשנה הבאה ללכת לבד. אנחנו אולי ניתן לן לשכנע אותנו לצעוד ברגל הנהרה למופע האורקולי בלבד, אבל עד לשנה הבאה גשמים רבים עוד ירדו עלינו אז אנחנו לא מתחייבים לכלום.

אז יש לנו בית חדש והרבה תקווה שבקרוב נעמיס לתוכו את כל הפוסטים ההם מהשנה שחלפה.
בינתיים החיים נעים על מי מנוחות. הגננים המקסימים של יהלי נטשו לטובת חופשת הקיץ ואנחנו נשארנו עם נטשה, המסדרת הכפייתית. בחורה חביבה שיתרונה הגדול הוא בעובדה שסוף סוף מישהו מונע מיהלי לישון בצהריים, או כמו שיהלי אומר "לא ישנתי כי אמא לא מרשה לנטשה לתת לי לישון". אז ערבינו שודרגו לשקט חינני, הילדים מייצרים עכשיו פרוייקטים חד גוניים, זהים, מפס היצור המורתי. בשבוע הראשון התקשתי מאוד. מאז התרגלתי קצת ואני מנסה לשכנע את עצמי שזו רק ההתחלה. בשנה הבאה בטח יהיה גרוע יותר...
הגר עדיין מבלה את ימיה עם בברלי, מה שמאפשר לי להתמסר בלי שמחה רבה לחיי עקרת הבית העמלה. חדר הכושר עדיין נפקד (אני מתמחה עכשיו בסרטים סוג ז') די בהתמדה, גם הלחם נאפה לו על בסיס קבוע ונאכל בהצלחה רבה, בין לבין אני כובסת-מייבשת-תולה. שגרת הבית שכנעתני להקדים ולחפש עבודה. בשנה שבה הפוטושופ היה סגור מסתבר כי שודרגתי ממעצבת (User Interface) UI ל- User Experience Designer. ככה סתם, בלי להרגיש או להתאמץ. בינתיים אני מנסה לעצב את החוויה היומיומית ללא הצלחה יתרה. לו היה קצת פחות גשום בחוץ אולי הייתי פונה לנהר עם ספר וכוס קפה. אבל עד שהקיץ יועיל להציץ שוב לא נותר אלא להזכר בערגה לא מרובה בימים של השנה שעברה, לסכם איך היה, להביט אל נוכח העתיד ולקוות שההווה יהיה קצת פחות רטוב. אבל על כך בפעם הבאה

עוד משהו - כיאה לבית חדש שום דבר עוד לא ממש מיושר פה, הכל עוד קצת עקום. יודעי דבר ידעו לספר שלא אופייני לי לשחרר כך את הרסן. על הפיקסלים לעמוד דום , בפקודה. אבל נ.א. שכנעתני כי אין לעכב פוסטים בעוון כותרות מיושרות לשמאל. גם הידיעה כי עד שטכנולוג הבית יתפנה בודאי ליישורי אותיות בטח נשוב ארצה, מחזקת את האצבע על המקש ומשלחת את הפוסט אל העולם.