יום ראשון, 21 ביוני 2009

כדורים פורחים וגשמים אין ספור

הגשם המטפטף על חלוני, מנסה לשווא להשכיחני כי אוטוטו יולי, סוף השנה כבר כאן, גם עונת המלפפונים בפתח, וחום יולי אוגוסט אז אמור לעלפני קלות או יותר עד שאתחנן לטיפת ספטמבר עת ישובו ענני הסתיו למרומי שמי בוסטר העליזים. אבל כאמור הגשם מטפטף פה ללא הפסקה, ואותנו מעסיקים בעיקר התותים שקטפנו במו ידינו (יהלי התעייף מהר, הגר צרחה ברקע ואני השתדלתי לחפש את היפים ביותר בעוד אסף מנסה למנוע מבעדה לזנק אל השדה הבוצי), ועכשיו נותר רק לחכות בקוצר רוח לקטיף הדובדבנים, האוכמניות ושאר פירות היער האופפים אותנו מסביב עד לסגירת מעגל בין ענפי עצי תפוחים עם בוא הסתיו.
יש המבטיחים לנו ימות חמים אי שם בחודש הבא. בינתיים הקיץ החל היום רשמית מבלי לידע את גרמי השמיים ושאר השבוע גם הוא שומר על אוירה סתוית משהו למרות לוח השנה (שועלה, מתי את עוברת לכאן?).
בימים קרירים יותר אי שם בחורף כשיוני נראה חמים ורחוק החלנו לרקום את הפעלות הקיץ. אחרי החופשה הגדולה של קליפורניה פנינו לתכנוני חופשות בזק, שהראשונה בהם תוכננה לורמונט בתרוץ של פסטיבל כדורים פורחים.
בימים הרחוקים ההם נדמה היה כי ורמונט המשלגת תפנה עורף כבר בסוף יוני לחורפיות ותאפשר לנו להנות ממנעמיה תחת שמש חמימה. לא דובים ולא יער. כלומר יער היה והרבה. ירוק, ירוק, אפילו יותר מהרגיל לנו פה בבוסטר המוריקה. אבל המחשב שוב מורה רטיבות באויר. כמה ימים של התנדנדות בין showers לrain התייצבו לבסוף על גזרת המקלחת, ובאופטימיות קלה נסענו ביום שישי צפונה חמושים באדית, גלעד, עלמה ואיתמר (שנסעו מזרחה דווקא), מקווים שלא לבלות את כל הסופ"ש במפעל של בן אנד ג'ריס - גאוות היחידה של ורמונט.
רק שעתיים וחצי נסיעה ואנחנו נוחתים בQuechee, עוד עיירה ציורית ברחבי ורמונט. פעם בשנה, בדשא של הכפר, נוהגים המקומיים להפריח כדורים. שלושה ימים של הסעת תיירים תמורת 220$ לראש והרבה דוכנים כמיטב המסורת האמריקאית - ג'אנק פוד וקצת יצירה מקומית.
את יום השישי בילינו בחיכיון לבאפלואים ("מתי כבר עלמה תגיע?") ולכדורים שמופרחים רק בשעה 6 (בוקר וערב), מה שאפשר לנו לצאת לטיולון ראשון בעמק, בו טעינו מעט בדרך, צעדנו בתוך יערות שרכים ושבנו על צעדינו עקב כך יותר מדי פעמים. השמים בינתיים נטו לנו חסד וחוץ מטיפטופונים קלים לא נרשמו אינסידנטים גדולים.
אחר הצהריים, יצאנו לבדוק את מתחם הפסטיבל תוך המשך החיכיון הכללי. יהלי זכה באלת בייסבול מתנפחת וכמעט שבחר את זו של היינקיס. כמובן שלא היינו יכולים לשוב כך הביתה וזו של הRed Sox מיד נלקחה במקום. הגר יוצאה לחופשי אחרי כמה שעות במנשא ושמחה להשתובב על כרי הדשא תוך אבוד המטריה של יהלי דווקא ברגעים הקשים של שבר ענן שהיה באמת הרבה יותר מסתם ממטרים.
אח"כ כשיבשו השמים, הכדורים החלו למלא את מרחבי הדשא וגם הבפלואים מלאו את האויר. חלום ישן שלי כמעט התגשם, אבל בסוף נשארתי על הקרקע. כמו משה הצופה אל הארץ המבטחת חלפתי על פני כל כדור מתנפח תוהה אילו תמונות פספסתי מגובה של כדור פורח המרחף מעל עמק Queechee הירוק. אסף הבטיח שזה עוד יבוא, אז מצבי בכל זאת טוב יותר משל משה קשישא. בינתיים הסתפקתי בצילומי קרקע בלבד, עד שאחרון הכדורים נעלם לו מעבר לאופק.
האור הצפוני השכיחנו שכבר אחרי שמונה אך הרעב הזכירנו כי מוטב לחפש משהו נעים יותר מהג'אנקיה שמסביב. הבחור מהמוטל שלנו (שלא הצטיין במיוחד בשום יופי או חן. המוטל, לא הבחור. שאולי גם הוא לא היה חינני מדי, אין לדעת, לא התמקדתי בו מדי, אבל מסביר פנים היה בהחלט ודי לנו בכך), המליץ על מסעדה בWoodstock Inn שהיא קצת מפונפנת אבל יש בה תפריט ילדים, ואנחנו ארזנו הילדים ופנינו חזרה העירה. כבר בלובי יכולנו לראות כי איננו לבושים בהתאם. מזיעים מה, קצת מבוצבצים ובעיקר עם יותר מדי ילדים עייפים ורעבים צעדנו פנימה אל בינות העניבות ושמלות הערב, מנסים לא להרעיש מדי, לא להתבלט, כאילו אפשרי היה הדבר. לא זול היה העניין, אבל כמה נחמדים הם היו. מן נימוס שכזה שכבר מזמן נשתכח ממני (מה שאומר שכבר איזה כמעט שנה לא ישבתי במסעדה טובה), סבלנות אין קץ וחוסר התפרצפות אל מול העוללים. האוכל היה טוב, הנוף נעים, ואנחנו נותרנו באמת נדהמים עת רב הילדים יצאו החוצה כדי לשמור על מעט מהכבוד המרוטש של הוריהם ורק הגר נשארה בדד להפוך את המסעדה בעצמה. אחד מאנשי הצוות מיד שלף לנו קופסת צ'יריוס אישית ששמחה את לב הנערה, לב הוריה, ולבטח את לב בעלי המקום. קצת ליכלוך אבל הבניין עדיין עומד.
את יום המחרת פצחנו באחו שמאחורי המוטל. אין מה לומר, מוטל אמריקאי סטנדרטי, אבל אחלה מיקום - הרבה דשא ונחל קטן ואפילו כמה כסאות לצפות אל הנוף. גם פרות דווח לי היו במתחם וגם אי אלו מתקנים. הילדים היו מרוצים - אז גם אנחנו. ספר הטיולים שלנו שלח אותנו הפעם אל תוך יער ורמונטי אחר, במסלול מעגלי שהפך לחד כיווני אך כיאה למזג האויר הפך בוצי להדהים. יהלי ניסה נואשות לחמוק מן הבוץ ולטפס על האבנים החלקות עוד יותר, כל ניסיון מסתיים בהחלקה חלקית עד כללית ובגרף למידה שטחי לחלוטין. אז שקענו בבוץ (אסף ציין בהומור אופייני שכל עוד איננו שוקעים בבוץ הלבנוני מצבנו בסדר)עד אין קץ, או יותר נכון עד לפתחה שהובילה לסלע תצפית שהשקיף על העמק מחד ועל אתרי הסקי של החורף הבא מאידך. יפה ורמונט הזו.
עם סיום המסלול פנינו לשוב אל הכדורים הפורחים. התעכבות קלה בדרך הובילתנו אל המתחם באיחור מה. כל שנותר לנו היה לנופף אל השמים ולמלא את חובתנו הקולינרית לארוע, קרי לבלוס קצת ג'אנק אמריקאי רע במיוחד. קינחנו כמתבקש בגלידה של בן אנד ג'ריס (המפעל יחכה לביקור הבא), ושבנו לארוז ולהתכונן למחר שנועד בעיקר לפרדות.
הבפלואים בהתחשב באורך הנסיעה פנו מערבה ראשונים. אנחנו עוד ניסינו לאכול בראנץ' אמריקאי במסעדה אחת שהזכירה לנו שוב עד כמה נדיר השרות של אותה ארוחת ערב, עת מלצרית חמוצת פנים הגישה לנו ביצים נטולות לחם סלט וגבינות אבל עם הרבה צ'יפס (על הנקניקיות ויתרנו עוד קודם) ועוגת חנק כמיטב המסורת הצבאית.
אח"כ טיילנו קצת בעיירת הבית שלנו הלו היא Woodstock המקסימה (עוד עיירה ציורית בורמונט). אפילו קפה טוב מצאנו שם, וגם נחל. מה עוד צריך התייר הממוצא?
כשהצהריים הגיעו נזכרנו שלאסף יש טיסת לילה לישראל ולנו יש עוד לארוז, לקנות ספר ליונתן והדס, ולנסות להשאיר את הבית במצב יחסית סביר לפני שאתפנה לרחצות, הסעדות והרדמות. העמסנו עצמנו ונסענו הביתה. הדרך דרומה היתה רצופה בגשמים. כאילו ענני השמיים התאפקו כל כך לכבודנו כל הסופ"ש ועכשיו הם כבר לא עומדים בפרץ ונותנים מה שיש. מדי כמה מיילים גילינו שלטים כתומים של עבודות בדרך ובעקבותם האטה כללית עד פקקים אינסופיים. בארץ אחרת היינו יודעים שהסופ"ש נגמר וכולם כמונו חוזרים הביתה מהטיול בצפון, כאן באמריקה לאלוהי הפקקים הפתרונים. כי כשהתנועה החלה לזרום לא נראה היה לעין כל סיבה לעומס, ורק בפעם השלישית או הרביעית נדמה היה כי האמריקאים האלה פשוט מאיטים ועם סיום השלטים (עבודות בכביש לא היו להפריע) מאיצים מחדש. אומה גוועת, כבר אמרנו?
הגשם עדיין מתדבק על חלוננו (אני יודעת אצלכם חם ולח ומזיע). המחשב מורה שבחמישי יתחילו סוף סוף החמסינים. אני מתקשה לדמיין הזעה שלא בחדר הכושר אל מול סרטים סוג ז או תכניות לעקרת הבית המקומית (אני! אני!). אולי לקראת היום האחרון של הגן של יהלי נוכל לדמיין שחם ונמאס וצריך קצת חופש גדול. או אז נוכל לאפסן את הילד ביתר קלות בקייטנה של הרווארד ולחכות לספטמבר שיביא סוף סוף קצת שלכת והקלת מה.

עוד משהו - בערבו של ערב שבת אחד ארזנו את הילדים ונסענו לProvidence לחזות במופע המרנין המשלב ל"ג בעומר ומים.



קצת מוזיקה, בירה (!) והרבה אש על פני הנחל שחוצה את העיר הרנינו לבות כל יושבי הבית. הפעוטים שבינינו נפעמו לגלות את חיי הלילה של העיר ואנחנו כטוב ליבנו בבירה (מחזה שלא יחזה במסצ'וסטס המתחסדת) שמחנו בם ובאורות שמסביב. הגר אמנם עדיין לא ידעה לומר Wow כפי שהיא מפזרת בימים אלה על כל דכפין אבל גם היא וגם יהלי התרשמו למדי מהמופע האורקולי.

יום ראשון, 7 ביוני 2009

הילד בן 5

מחר מתישהו בסביבות השעה שתיים בצהריים יהלי יהיה בן חמש. הילד שעד היום הכריז במבטא אמריקאי כבד שהוא "Almost five" לכל דיחפין שטרח ושאל, הודיע היום לכל מוכיריו כי הוא בן חמש בכובד ראש הנדרש מהמעמד וממני ביקש שלא אגלה להם שבעצם רק ממחר הוא בן חמש אמיתי.
ילידי סוף שנת הלימודים נאלצים לבהות בעיניים כלות כיצד כל חבריהם שזכו להוולד בחודשים מקדמים יותר של השנה חוגגים שוב ושוב ימי הולדת ורק שלהם עדיין לא מגיע. השנה במיוחד נדמה כי הזכות להיות כבר בן חמש היא סמל סטטוס רציני ויהלי תולה בה אחריות רבה למיני התנהגויות ויכולות שונות ומשונות, ולנו לא נותר אלא לקוות שאכן יש דברים בגו.
עוד בתחילת השנה הופתענו לגלות כי ימי ההולדת בבוסטר אינם כימי ההולדת בארץ הקודש. מספר חודשים בניכר ושגיונות תמוהים נראים לפתע כמו הגיון צרוף. איך לא חשבנו על זה קודם? למשל, זכורתנו יום הולדתה של נטלי-סוזן (כן, כן, הילדה מתהדרת בשני שמות ויש להקפיד לקרוא לה כך ולא סתם נטלי או סוזן) עת ישבנו על הדשא ושוחחנו קלות עם שמנה וסלתא האקדמיים של עירנו. הילדים שעשעו עצמם בסט הרכבות המהודר (עץ כמובן, תומס על כל חבריו + האי) של אחיה הגדול, היום היה נעים ולו היינו בישראל הלהג היה נמשך אי אלו שעות. אבל באמריקה מזמינים משלוש עד חמש. ובחמש כולם מתקפלים כי כך הזמינו ולא משנה עד כמה השיח פורה והחברה נעימה. שעה זה שעה. עם הזמן עת ניסינו לשלב בין ימי הולדת לעוד כמה עיניינים דחופים של סופ"ש גילינו כי אין נעים יותר מאשר לדעת מראש מתי כל העניין יסתיים ונלך הביתה.
תחילת השנה כללה מספר אירועים בהם התוכנית האמנותית התבססה בעיקר על צעצועי הבית (עם זאת היתה מסיבת ריקודים אחת, תמוהה משהוא אבל יהלי בכל זאת נהנה. הרעש והמהומה אפשרו לי זכורתני להעלים ראיות עת הגר לעסה כמה קלפים בעודי מנסה לקשור שיחת חולין עם הורה תורן). עם הזמן, נקבע נוהל GYM הכולל כינוס בGYM (כמובן) של הגן, קצת נאצ'וס וסלסה במיטב המסורת האמריקאית, השתוללות כללית של הצאצאים ומשחק Simon Said... הנגמר תמיד בSimon said let's eat cupcakes.
בואכה יוני כבר ידענו שיש להכין הזמנות ולפזרן בתיבות הדואר בגן או לשלוח אי-מייל הזמנתי (נוהל שהשתרש לקראת סוף השנה מטעמי הצלת כמה עצים או אולי סתם עצלות הורית) כשלושה שבועות לפני האירוע המכונן. יש לציין שהנוסח הקבוע מבקש להודיע באם הצאצא יגיע אם לאו, וכך מצאנו את עצמנו ערב אחד שבים מיוסמיטי ומתחילים לנסח הזמנה למסיבת יומולדת לילד הכמעט בן חמש שלנו.
ויהי ערב ויהי בוקר. ארבעה ילדים הגיבו. עברו להם כמעט שבוע וחצי נוספים ואיש לא טרח להוסיף מילה. מודאגים מה, תהינו מה רש"י היה אומר וכיצד יש לפרש את התופעה. בחפלפ הישראלי בו איש לא טורח לבקש אישורים כאלה או אחרים, נדמה היה כי האמריקאיים המסודרים יטרחו לעדכננו לגבי תוכניותיהם, לכאן או לכאן, אבל חוסר התגובה בלבלנו לגמרי ואנחנו לא ידענו אם להערך למסיבה מגבלת או לקוות לטוב.
עם שובנו לבוסטר, לא נותר אלא להרוג כמה עצים ולתת לילד יומולדת לקשט כמה הזמנות. טיפין טיפין כמה הורים הודיעו על הגעתם (+הילד/ה), ואני התחלתי להכין רשימות מלאי. התכנית האמנותית הצפויה עמדה לכלול התרוצצות חופשית בחצר הגן, ציור על חולצות וזלילת נאצ'וס וסלסה עד אין קץ.
בשבוע שעבר התכנסנו באותו המקום ובאותה השעה ליומולדתה של קלי (שאם ירצה אלוהי ביה"ס העתידי של יהלי תחלוק איתו גם בשנה הבאה את ספסל הלימודים). מבט קצר על השקיות שנערמו בפינה ופני החוירו כצבע החולצות שמלאו אותן. הרעיון המהפכני שלי נגזל מבעוד מועד.16 חולצות לבנות חדשות נחות עתה בארונו של יהלי. יש לפנות לPlan B.
תהפוכות הגורל הובילוני לייצר 16 סינרים בגודל של ילדים בני חמש. שלוש מפות פיקניקים מפלסטיק לבן, הרבה מסקינגטייפ כחול (קצת חגגנו יום עצמאות באותה ההזדמנות) וכמה מלילות השבוע והסינרים היו מוכנים. התכנית שנהגתה בעמל רב כללה קישוט הסינרים (טושים ומדבקות זרחניות) והכנת פיצות. קצת יותר עבודה ממה שתכנתי, אבל היי, הילד בן חמש רק פעם אחת.
בשבת בבוקר גיליתי כי שכחתי לקחת את המפתח לגן. טלפון אחד לקאורי, אמא של ננדו שהיא גם מנהלת הגן והעניין סודר לשמחתנו. בלילה עמדתי והכנתי עוגות שוקולד בגביעי גלידה (מתכון יימסר ע"פ דרישה), ארזתי את הנאצ'וס והסלסה וקיוויתי לטוב. בבוקר גילינו שכל העוגות צנחו מטה ואני הספיקותי להכין נגלה ב' מה שאפשר לצאצי הבית לחסל כמה גביעים מהסוג הנפול.

הגר בודקת איכות נגלה א'

בשלוש, חגיגיים ומסורקים התכנסו להם אורחינו. אלו שאשרו (כולל אמא של ג'יימי שנזכרה בשישי אחרי הצהריים להגיד לי "See you Sunday") וגם כמה שלא טרחו כלל. כל ילדי הגן התייצבו בסך. יהלי היה מרוצה - המתנות זרמו לרב, נגה הגיעה כמבטח, הסינרים והפיצה זכו להצלחה כבירה

מכינים סינרים

וגם פיצות

(האמהות התפעלו, אז גם אני רוויתי נחת. "כן, כן, לבד הכנתי את הסינרים. מאוד פשוט...") וגם העוגות נגלה ב' לא ביישו אותנו.

הגר משווה גרסאות

עייפים ומרוצים שבנו הביתה. יהלי המתקשה להרדם מהתרגשות ארועי היום מנסה עוד למשוך את פתיחת המתנות, לחבר בין יום מסיבת היומולדת ליום יומולדת עצמו. שעתיים אחרי גם אני צנחתי. לילה טוב.


9/06/2009 - מאוד יפה יצאו הסינרים (ובכלל לא כמו שדמיינתי..)

נשלח על ידי avitald
באמת הכנת לבד?....

יום שלישי, 2 ביוני 2009

הדשא של הרווארד ירוק יותר

הסמסטר נגמר. גם לסטודנטים של הרווארד. העיר כמרקחה - ביום חמישי יערכו הטקסים הרשמיים, וכמיטב המסורת האמריקאית יעלו ויבואו הבוגרים הטריים בלבוש המסורתי (מי לא ראה סרטי קולג' אמריקאיים?) ויהפכו מ"סתם" סטודנטים לבוגרים של...
אנחנו החיים ברחוב על שם, השולחים את ילדיינו לגנים של, והבעיקר נהנים לטייל בהארוורד יארד מתמלאים פליאה מה מכל ההתרחשות. כמו בפרק סיום עונה של בנות גילמור העיר והדשא מתמלאים באפקטים חזותיים, מהררי כסאות דרך גזוזטרה ציורית ועד להורים הנרגשים של בניהם ובנותיהם הנרגשים והנרגשות.


















צביטה קטנה בלב מזכירה לי כי אני כבר לא אזכה לטקס מפונפן כזה (מצד שני לזלי בודאי לא משקיעה כך בסטודנטים שלה, אז אפשר להרגע) אבל קשה שלא להתפעם מהטקסיות והחגיגיות שממלאות את האויר.
תחושת סוף השנה ממלאת גם את חללי הגן של יהלי. חודש אחרון ואז תגיע הקייטנה שתוביל בסופה לגן חובה. קצת קשה לחוש בחופש הגדול כשבחוץ יורד גשם והסווצ'רטים עדיין מונחים במצב נגיש. גם אני עדיין עסוקה במנהלות (יומולדת ליהלי, כביסות, רשיון נהיגה) כך שלמרות גמר הסמסטר אי אלו שבועות קודם אין פה אוירת סוף קורס והפנטזיות על בתי קפה וחדרי כושר נשארות עדיין פנטזיות. אי שם כנראה בספטמבר אסיים אולי את כל סידורי, או אז אוכל להתרווח לי קצת בכורסא, לצפות בסטודנטים המתחילים סמסטר חדש, לחוש צביטה קטנה בלב ולקוות שאספיק לשתות קצת קפה ולקרוא איזה ספר לפני שאתחיל בחיפושי עבודה.


עוד משהוא - 300 דולר ובייבי סיטר אחת נדרשו כדי לאפשר לנו בשישי האחרון לצפות בצעיר בן 75 המפזז כאיילה על הבמה. בחששות מימי רוג'ר ווטרס התיישבנו באולם, ושמחנו לגלות ש-א. אנחנו ללא ספק מורידים את הגיל הממוצע, וב. האיש עדיין יודע לשיר. בחוץ חילקו לנו פליירים המנסים לשכנע את מר כהן הנכבד לותר על נסיעתו המתוכננת לארץ. אנחנו מקווים שאיש הזן יתעלה מעל חיכוכים מקומיים ויגיע, ולו כדי שתספיקו להנות מהופעה שווה.