פוסט יום א'

אני אתחיל מהחדשות הטובות. שני ילדים ישנים, בית שקט כמעט מסודר והשעה עוד לא 21:00. מצד שני, אני בכלל אמורה ללמוד ולא לכתוב פוסט (מה לא עושים כדי לדחות את הקץ) ויש לי שבוע שלם לבלות עם שני הזאטוטים הללו בעוד אסף עובד קשה בערבות ניו מקסיקו. מפגש אנשי מכירות ומרקטינג נשמע לי יותר כמו נופש, אבל היי הוא מקבל על זה כסף אז מי אני שאקטר. לזכותו יאמר שטיסתו יצאה כשעתיים לפני יום ההולדת של בן (ההוא מההחלקה על הקרח), וכל שנותר לי היה לארוז שני ילדים בבגדים חצי חגיגיים, להרטב בגשם השוטף, להעמיסם על האוטו ולנסוע אל הגן שכמו שיהלי אמר "אנחנו נוסעים אליו באופן מיוחד" כי יום ההולדת נערך בGYM. כיאה למרחבים האמריקאיים הגן של יהלי כולל גם אולם בסדר גודל של גן שלם בארץ ישראל הכולל מזרנים, מתקנים ושאר אביזרי עיוף ילדים.
יהלי יצא את הבית חבוש בכובעו של רובין הוד אלילו החדש. מאז אותו יום בו הצלחנו לשכנע את יהלי לצפות בסרטו האלמותי של דיסני בגרסת החיות, זנח הילד את כל גבוריו הקודמים ומאז הוא רובין הוד. התחפושת שנקנתה בעשרה שקלים בארץ ואיש אינו זוכר אם היא אכן מר הוד או שמא פיטר פן הושמשה מיד אחר כבוד והילד מתרוצץ בבית ושולף את חרבו כנגד עשירים רשעים לעת מצוא או לחלופין אחותו הקטנה שעדיין מתקשה להחזיר לו כראוי אך עובדת על כך במרץ.
באחד מימות השבוע יהלי הסתובב עם הקופה שלו המתמלאת אט אט במטבעות מן הארץ שצצו לפתע או בסנטים בודדים המתפיחים את ארנקנו ללא שוב. "מי אני? מי אני?" צעק הילד. "אתה רובין הוד" עניתי כמובן. "לא", התעקש הרובין, "מי אני פה? למי אני מחלק את הכסף". "מי עני?" הבנתי סוף סוף, ומיד הפכתי ממריאן לאשה עניה הזקוקה לחמישה סנט כדי להאכיל את ילדיה המרובים.
לעיתים בוחר יהלי להיות נב-נב, ארנב הפלא החוגג יומולדת שבע עת השריף הרשע גוזל ממנו את מתנתו - מטבע נחושת. כי נב-נב הוא בן שבע, כי הדבר היחיד שיהלי רוצה יותר מאשר להיות בן חמש הוא להיות בן שבע כמו נב-נב זה.
ה-GYM הגני המה ילדים בני חמש לערך ואוסף הורים אחראיים. הגר השתלטה מיד על העניינים ורדפה אחר קופסאות המיץ. יהלי הצטרף לחברתו נוגה ששבה סוף סוף מחופשתה המשפחתית ולהתרוצצות אינסופית במרחבי החלל הג'ימבוריי.
באופן יחסי היומולדת היה יחסית מושקע. האוכל באמת כלל בעיקר בייגלה וצ'יפס אבל הפעילות האמנותית כללה צביעת קרניים של קרנפים והדבקתם בעיניים עצומות אי שם בין האף והטוסיק ומשחק רב משתתפים של "המלך אמר..." בגרסת "Simon Said..." האמריקאית. אחר כך חזרה ההמולה הכללית שנגדעה רק לכדי זלילת Cup Cakes כי אין אין אין חגיגה בלי בלי בלי בלי Cup Cakes. סוף סוף קצת שקט.
אבל בין לבין זכיתי לבקשת סליחה מילד אחד שאפילו לא הרגשתי שנתקל בי והגר זכתה לבקשת מחילה מילד אחר שהתנצל בשם ילד שלישי על שפגע בה. בתור ההורה האחראי עליה פספסתי את האקט המכונן, אבל אין מה לומר - אמריקה!
יצאנו עייפים ומרוצים בדיוק בשעה חמש כמובטח בהזמנה אל הגשם השוטף, שמחים לגלות שהסופ"ש כמעט נגמר ומחר כבר תבוא בברלי להציל אותנו.

קופסאות קרטון במערב-בורו

דווקא ביום שלישי האחרון הגעתי לעבודה בלי רכב. נסיעה לא יעילה בעליל שארכה מעט יותר משעה ב-T של בוסטון הביאה אותי ל- Boston College בברוקליין, שם חיכה לי שלומי מהעבודה – שהתנדב לתת לי טרמפ. מילותיו הראשונות היו "נו, פול דיבר איתך כבר?". כתגובה למבטי המבולבל, הוא הוסיף "מה, מפטרים היום – לא ידעת?". הסברתי לו, שאני כרגיל האחרון לשמוע ידיעות/שמועות בחברה. אחר-כך שקעתי בקדרות משהו עת דמיוני מתחיל לשוט חופשי – זה פשוט נראה הגיוני להפליא. כבר תקופה שאני חושד שפול זומם משהו כלפי, והנה ההזדמנות המושלמת הגיעה. יכולתי לראות את התמונה לפרטי-פרטים. אני מגיע למשרד, תולה את המעיל בקיוביקל, ושתי דקות אחרי, כשאני חוזר ממסלול הבוקר הקבוע עם כוס הקפה הדלוח בידי, את פול מציץ במשרדי (או יותר טוב – שולח לי מסר ב- MSN), קורא לי למשרדו.
אני נכנס, מתיישב. הוא מתחיל למלמל בגמגום על החברה, איזה רבעון מצויין היה לנו, התוכנית ממשיכה אבל הנוף המאקרו-כלכלי והויזיבילטי שנפגע מחייבים התייעלות. על כך שאני עושה עבודה מצויינת אבל החברה חייבת להתמקד ב- 2009 ב'לחם וחמאה' (ואני הרי תמיד מתבקש להתעסק בעוגות קצפת ודובדבן). אני רוצה לצעוק – אבל מה עכשיו? איך אני מסתדר עכשיו? בלי עבודה? בלי משכורת? בלי ויזה? עם התחייבות לשנה שכירות ו35 פריטי איקאה, אבל כל מה שאני מסוגל לחשוב עליו זה איך לעזאזל אני חוזר הבייתה ממערב בורו העלובה ללא רכב. אני לוחץ את ידו של פול ברפיון, ממלמל משהו פתטי והולך למשרד של סטיב מה-HR. סטיב נותן לי נאום מוכן מראש וערכת למפוטר (בארה"ב לא מפטרים אלא 'נותנים ללכת' I was let go). הוא אומר לי שעו"ד ההגירה ייצור איתי קשר. אני חוזר לקיובקל שם מחכים לי שני ארגזי קרטון לארוז בהם את מעט חפצי. אני מניח שזה זמן טוב להתקשר לעדי להודיע – אבל מה אני בדיוק אומר לה?
"הכול בסדר?" – קולו של שלומי קוטע את מחשבותי בחדות. "כן" אני עונה "אני מקווה שיש לי עוד עבודה". "אה, יהיה בסדר. אתה יכול להניח שלא יפטרו אותך עד שהביאו אותך כל הדרך לפה". אני עונה לו שאני חי על-פי המוטו ש"ההנחה היא האימא של כל הפאשלות" אבל מקווה בלב שהוא צודק.
ברגע הראשון לכניסתי למשרד הכול נראה רגיל, אבל מבט מדוקדק יותר מגלה תכונה לא טיפוסית. עמנואלי (מנהל המוצר האיטלקי (המנהל, לא המוצר)) מסתובב במסדרון כאחוז-תזזית, ג'ון מהפיתוח (בחור גבוה למדי) משקיף מעל המחיצות, תר אחרי אנשים מצויידים בקופסאות קרטון. עובדים אחרים מנהלים תצפיות על משרדם של שני הפולים – קרגנולה וקראן, נושאי הנטל המרכזיים בפיטורים הפעם. אני ניגש לעמנואלי ושואל אותו "נו, התחיל כבר?" כאילו מדובר בדבר שאני כבר יודע עליו לפחות שבועיים ולא משהו שלמדתי על אודותיו 15 דקות לפני. "התחיל" הוא אומר ומספר לי על שניים מהפיתוח שפוטרו כבר. אני לוקח אותו הצידה לחקירה צולבת ומגלה שקבוצת השיווק הקטנה שלנו בטוחה. אני נושם לרווחה אבל לא באופן מופגן מדי, וצועד במסדרון החיצוני לכיוון המטבח, ואז במבט חטוף מן החלון אל רחבת החנייה זה מכה בי ...
שני עובדים המוכרים לי בפנים בלבד צועדים ברחבה לקראת אחד הרכבים, האחד עוזר לשני לשאת את ארבעת ארגזי הקרטון שלו. הם מעמיסים את הארגזים לתא המטען. החבר לוחץ את ידו של העובד המפוטר שאחר-כך נכנס לאוטו ונוסע לדרכו. אני לא מכיר אותו, אבל אני חושב לעצמי שייתכן שזה מישהו שעובד בחברה כבר ארבע שנים או יותר. אולי הוא אהב את העבודה או אולי היא הייתה רק רוע הכרחי לשלם את החשבונות אבל הוא מחר יקום בבוקר וישאל "מה עכשיו?" ואיך מוצאים עבודה בארה"ב שלאחרונה מפטרת מאות אלפי עובדים בחודש אחד.
כי ככה זה באמריקה. כל הסיפורים על פיטורים מהיום למחר, על ארגזי קרטון וקיוביקל ריקים, על מחשבים שנחסמים. חברים – זה הכול נכון. כי בארה"ב – רק בגלל שיש לך social security number, זה עוד לא אומר שיש לך social security. זהו הצד האפל יותר שבצדו השני המסים הנמוכים, הסיילים הגדולים והפוטנציאל התיאורטי להתעשרות מהירה. העובד בתאגיד הוא חסר כל כוח מיקוח או התארגנות. אני מנסה לחשוב האם המצב בארץ הוא טוב יותר – הוא בהחלט מדרדר במהירות למודל האמריקאי כשכל שנה כוח האיגודים המקצועים נשחק (לא בהיי-טק. שם הוא מעולם לא היה קיים). ועם זאת - אני חושב על מספר חברים מהארץ שפוטרו לא מזמן – אני מניח שברמת המאקרו מצבם לא שונה בהרבה, אבל כולם המשיכו לקבל משכורת לפחות לחודש, חלקם אפילו לארבעה חודשים ויותר. לכולם יש עדיין רשת בטחון פנסיונית כזאת או אחרת. ומעל לכול, מהדהדת גם הניראות של כל זה. התחושה שהעובד הוא משאב נידף, חסר-כוח, dispensable – ברקע חסר רק קולו של שוורצנגר “you have just been erased”.
אני מנסה להסביר את זה לעמיתי האמריקאים, אבל אני מרגיש שהמסר לא עובר. הם לא מכירים דרך אחרת ולא לגמרי מבינים מדוע אני מזועזע כל-כך מהחדות של כל זה. אחרי הכול, אני נשאל "אתה היית רוצה להישאר במשרד כשכרגע פיטרו אותך". האמת, אני עונה, רק חצי ברצינות - אני בלי רכב היום כך שלא ממש הייתה לי ברירה, אבל אני מייד מוסיף שכמובן שלא, אבל הייתי רוצה להשאיר את החפצים במשרד לעוד שבוע-שבועיים, להיפרד מהחברים בניחותא, אולי לחזור לעוד יום יומיים לחפוף, ולקחת את שארית חפציי. "ומה עם כל המסמכים הפרטיים שעל מחשב? או מוזיקה שאני מחזיק עליו?". אני מייד מעודכן בחומרה שהמחשב הוא לא רכושי הפרטי ואני לא אמור להשאיר עליו מסמכים שאינם בענייני עבודה. אני מוותר.
ב- 11:30 פול קורא לנו לחדר הישיבות. התהליך הסתיים. כל המפוטרים עזבו. אנחנו, הניצולים, מקבלים עידכון. הוא מתחיל למלמל בגמגום על החברה, איזה רבעון מצויין היה לנו, התוכנית ממשיכה אבל הנוף המאקרו-כלכלי והויזיבילטי שנפגע מחייבים התייעלות. על כך שכל המפוטרים היו עובדים מצויינים אבל החברה חייבת להתמקד ב- 2009 ב'לחם וחמאה' ועוד ועוד
ב- 12:00 חוזרים לעבודה והכול מרגיש כרגיל, כאילו לא קרה כלום. בדרך למטבח לארוחת צהריים אני נתקל בעוד עובד נושא ארגז קרטון. כנראה התעכב קצת באריזה. גם אותו איני ממש מכיר (לא מפתיע, נכון?) אבל אני רואה אותו כמעט כל-יום. אני פתאום נזכר באירוע חברה בקיץ בו ראיתי אותו עם הבת שלו. אני חושב שהוא קם בבוקר, נפרד מהמשפחה בדרך למה שנראה כמו "עוד יום במשרד" ועכשיו הוא בדרך הבייתה, מובטל. אני ממלמל "שלום" כלפיו במבט מושפל וחומק למטבח לאכול.

שאלתם 'איך משפיע עלינו המיתון הכלכלי?' – הוא משפיע ככה.

23/02/2009 - קרקר ומרגרינה

נשלח על ידי גיא

אתה חייב להתמקד מיד בלחם וחמאה. עם קצפת ודובדבים לא קונים במכולת.

אמריקה התחרפנה

הימים ימי חורף. כמעט.
כבר הספקנו להיות מצוננים (אני עוד סוחבת הררי טישו מסביבי אבל שאר בני הבית נראים כבר בריאים למדי). כבר נהגתי בשלג, בחושך בחלונות לא מנוקים ביסודיות רבה מדי (מי ידע ששלג לא שקוף?). כבר קנינו מזחלת למרות בגדי הים התוקפים את החנויות בימים קפואים אלה. בינתיים צצו כמה ימי חום (יחסי) שהמיסו את שאריות הלבן לבן ולנו נותרו רק כמה כתמי קרח מכוערים למדי שרק הררי בדלי הסיגריות הקפואים שנוצרו מזריקות אינסופיות אל תוך השלג מתחרים בכעורם.
הסמסטר החל ואני נעה בין דינמיקה קבוצתית לקורס בטראומה. בין לבין אני ממשיכה להתראיין, להתרוצץ ולגלות ששוב אין מספיק זמן ביממה. בייחוד לא כשאני חולה. שוב לא הלכתי לחדר הכושר האלמותי. כשאחזור לנשום אני מבטיחה להשלים.
כיאה לחורף אנחנו מנסים לבדוק כל אטרקציה חורפית אפשרית. לפני כשבועיים יהלי ואסף חנכו את עונת הסקי בעוד הגר ואנוכי מטיילות לקפה הקרוב לקריאה של בוקר.
למחרת ביום יפה במיוחד נסענו לבוסטון יחד עם בן - מהגן של יהלי, כדי לחנוך את משטח הקרח שבמרכז הפארק. אוחזת ביהלי הנופל ללא הפסקה, נאלצתי להודות שזה הרבה פחות כייף. מה לעשות הגב שלי לא עומד תחת משקלו של הילד. מצד שני סבוב אחד נטול צאצא הספיק לי כדי להודות ש-א. זה בכלל לא קל כמו שזה נראה, וב. הנעליים האלה ממש אבל ממש לא נוחות. מי הסאדיסט שהמציא אותן?
אז, החיים נעים במסלולם, והיאוש כמעט נוח ולי נדמה שאין ארועים מרגשים דורשי דווח. הגר אמנם אומרת את מילתה הראשונה "תודה" ללא הרף אבל סנסציות מרשימות לא נרשמו.
אני כמעט ושולפת פוסט מגרה כי כמו שאמרה אדית- זוהי שנת החורף שלנו (ואני רק תוהה למה אנחנו עדיין ערים בלילות האלה במקום להיות דובים גדולים וישנים. להגר הפתרונות כמובן...). אבל אחרי שבוע של חולי-מה אני מנסה להתאושש ולשכנע את עצמי שאני כמעט בריאה. הררי הטישו הנערמים פה רומזים אחרת. אני מנסה להתרגש מהבחירות הקרבות לקיצן ברגעים אלו ממש ובעיקר מתבאסת לגלות מחדש את הדיסאוננס שלי עם הארץ. הגעגועים רבים, אבל האם במדינת ביבי את ליברמן אני רוצה לחיות?
שוב אני מפתחת תודעה חברתית. הכל אשם הרדיו המלווה אותי בשיטוטי הראיונות שלי לאחרונה. NPR - רשת הרדיו הציבורית מגלה לי שיש עולם שם בחוץ ואפילו די מעניין. זה נכון שהשבוע התחנה עוברת משבר עת נוחת כאן הוולנטיין בסוף השבוע והם מנסים למכור תרומות לתחנה במסוה של תריסר ורדים עבור הסכום הפעוט של $150. 600 שקל? אני תוהה? זה נכון אנחנו בעד התחנה אני גם ממש אוהבת את בן זוגי אבל 600 שקל על זר פרחים לוולנטיין? אמריקה התחרפנה. כי השירותרום הזה נמרח ונמרח וחוזר על עצמו בערך חמש פעמים בשעה, ואני כבר יודעת שהפרחים מרהיבים, והחדשות נהדרות והלב מלא שירה. אבל בין דבקיקיות אחת לשניה אני מקבלת דיווחים על מצב האומה והעולם והחיים שם שמחוץ לבועה. ולא אנחנו לא במרכז החדשות. יש עוד כמה נושאים שמעסיקים את הרדיו שלי. לפני יומיים פרשן אחד הרגיע את עם ישראל של אמריקה שאובמה לא נדבק בחיידק הסוציאליזם ואפשר להרגע. היום בעודי תוהה וטועה בחזרה מעוד ראיון אסף עדכן אותי בחוויות היום אשר בעבודה. אז גם בביגבנד מצמצמים. ואפשר סוף סוף לענות לכל המתעניינים שאנחנו סוף סוף מרגישים את המצב. לא פוטרנו אבל תרמנו כמה ימי חופש שגם כך היו מעטים מדי. כן כן, חווית האנשים וארגז המפוטרים הגיעה אל ווסטבורו. ולמי שחשב שרק בסרטים האזרח התמים קם בבוקר הולך לעבודה ואחרי שעה בועטים בו החוצה ללא התראה, טעה. ככה זה באמריקה. שלום ותודה.
בכלל האמריקאים הרבה פחות מרשימים אותי לאחרונה. הורי הגן שלנו למשל. איפה שיח האמהות המקשקשות בגינה? במקום אנחנו פותחים יומנים, מנהלים התכתבויות מנומסות במייל ובינתיים זכינו לארגן שני Play Dates ולהגעל ממשפחה אחת שנפנפה אותנו בצביעות דוחה במיוחד. הנימוס הנוטף בדביקות מכל הורה וילד מקשה לשמר איזו תחושת אמינות, כי מי יאמין לילד בן 5 שפוגש את יהלי השבוע בגן לאחר שבילה אחר צהריים פה בגפרוריה וכל שיש לו לומר זה איזה כייף היה לבוא אליך ותודה שהזמנת אותי לחוס תחת קורת גגך. ואני רק תוהה כמה זמן הם התאמנו על זה בבית.
וזאת דווקא היתה אמא שאנחנו ממש מחבבים, זה רק אנחנו מהלוונט שלא מסתדרים עם הטוקסידו והשפה.
גם חברותיי ללימודים מקשות עלי להבין את אמריקה. שרה שאלה אותי השבוע האם כולם קבלו A בכל הקורסים או שזה רק היא. ננסי חוותה דעה לגבי הערה שלי בכתה. זה היה נטול נימוס במיוחד. אז מה? נפתחנו? אתם שם באמריקה - אתם או מנומסים או גסים?
אני מודה שאני עייפה. האם זה הלם התרבות שקורס על ראשי מחדש או שמא גיליתי סוף סוף את מעטה הזכוכית? נדמה כי ישנו איזה Secret handshake שפספתי.
אני תוהה אם החיים בארץ מאירים יותר פנים סתם למשפחה אחת נורמלית, שאינם עולים חדשים, יש להם פרנסה והכרות מה עם השפה. האם אנחנו נחמדים יותר? האם אנחנו מקבלים יותר? כי אפילו הישראלים פה נדמה נדבקו מה בחיידק האמריקאיות, הספונטניות נעלמה ורובם לא מאוד מסבירים את פניהם לתייר המנסה להשתלב, להוריד את תוית הנדודים ולנוח.


עוד משהו-
בינתיים אני מגלה שיתכן ולבני נצחה. אני תוהה אם לשמוח. בגרסת ה"רק לא ביבי" יש בי מעט שמחה, אבל הרבה אופטימיות לא צומחת בי. למרות היותה מיעוט והיותי בעד קידום נשים, ציפי היא לא אובמה ואני מתקשה לקוות שהיא תביא לשינוי המתבקש.

כן, כן אתם תוהים, הכיצד לבני כבר יומיים סוג של מלכה ואני עוד מדברת על אולי. כיאה לעתונות החופשית של אמריקה (מישהוא רוצה זר חמציצים תמורת תמיכה בחופש הבטוי שלי ופרדה מכמה ניירות ירקרקים?), הפוסט צונזר באכזריות ע"י אסף שטען בהגיון שהידיעות המרעישות ההופכות את ביג בנד לעוד חברה נורמלית בימים טרופים אלה, עדיין לא הפכו לנחלת הכלל. אסף מבטיח דווח נרחב יותר מהopen-space האמריקאי בפוסט הבא, ואני העדפתי לשמר את כל מילותיי ולשחררן למרחב האינטרנטי באיחור מה. לבני תתגבר על זה.

13/02/2009 - לפחות בחוץ שמש

נשלח על ידי חמו

אז לנו באמת אין את אובמה (שבינתיים נראה לי קצת טובע בין הררי התקוות שתלו בו, אבל זו כמובן אינטואיציה של אחת שלא קוראת עיתון ולא רואה טלוויזיה...), ותוצאות הבחירות מבאסות למדי (מחנה השמאל!? תזכירו לי?...). אבל - שמש! משכנע?

13/02/2009 - לחמו ולשמש

נשלח על ידי עדי

ברגעים אלו ממש ששבתי מן הכפור של עוד ראיון אחד מייגע, אני מוכרת מיד את כל נזיד העדשים שלי תמורת קצת שמש. מישהוא קונה?

15/02/2009 - ניצחון פירוס

נשלח על ידי Anonymous

אל תתבלבלי - התקווה הלבנה החדשה נצחה רק לכאורה: היא שיחקה משחק על סכום אפס עם ברק ועם ג'ומס וכך בדרך היא השמידה כל מה שמסמולה

16/02/2009 - סקי אמרתם?

נשלח על ידי שמופי

אפשר לבנות עליכם בשנה הבאה בלייק טאהו הבנוי? סקי דו משפחתי? איזו התרגשות!! בינתיים נסתפק בביקור שלכם בבית שעדיין אין לנו.. תחזיקו אצבעות - תחילת מרץ חיפושי הבית מתחילים...