יום חמישי, 23 באוקטובר 2008

גן שלנו מה נחמד הוא

רגע לפני שמתחיל פה החורף, הלילה אמור להיות פה 2- מעלות, אני מנצלת את חוסר החשק שלי ללמוד ומתיישבת לסכם פוסט מצולם נוסף. גם זה אינו ה-פוסט המצולם המבטח, אבל יש סכוי שהסופ"ש נתלה תמונות, נקנה עציצים ונשלח תמונות מהבית לדוגמא. בלי נדר.

או-טו-טו מתחיל פה השלג. אני מתקשה להחליט מהי עונת השנה. לפי העצים והמקומיים אנחנו עדיין בסתיו. גם יהלי טוען שעד שאין שלג זה עוד לא חורף. מצד שני קרררררררררר.

אתמול ביליתי את רוב הערב בניסיונות אינטרנטיים לסיים את רכישות החורף. אנחנו עדיין נטולי נעליים אבל הכובעים כבר בדרך.

הבקרים שלנו מתחילים בד"כ בשעון מעורר שמקים את אסף להכין קפה. בארצות בהן עדיין יש שעון קיץ (אז זו העונה עכשיו?) גם בשבע בבוקר עדיין חשוך. בימים כתיקונם או יותר נכון ע"פ התיכנון אסף משקים אי שם לפנות בוקר ובשעה שש וחצי עם רגל אחת בדלת מגיש לי קפה ומעיר אותי. אני מנסה להתאושש מעוד לילה קטוע שינה שניה לפני שצאצאי הבית קופצים עלי ודורשים ממני להתחיל לתפקד.

אחרי שוקו וקפה מתחיל מרתון נסיונות שכנוע לצחצוח שיניים, התלבשות ומזון. יהלי החולם לו לאיטו באמת מנסה להגיע למספר 5 ברשימה התלויה על דלת הבית אבל לצערנו רק לעיתים רחוקות הוא מספיק לשחק (מספר 5 המסתורי) לפני שצריך לבצע את 6 (אומרים שלום להגרי ובברלי).

אחרי הנעליים, הכובע והמעיל ובמקרה שלא שכחנו את הLunch Box אפשר סוף סוף לנשום לרווחה ולצאת לדרך. 20 דקות כשאני לבד או מאוד מזרזת את יהלי, חצי שעה בימים שיש זמן להתנהל בניחותא ולגלות את נפלאות המסלול הקבוע שלנו ומה השתנה מאתמול:

המעלית שלנו במרומי הקומה החמישית. יהלי אחראי ללחוץ על ה"Door Open"


יוצאים לרחוב הרווארד, פונים ימינה


לרחוב Ware הידוע בשביל עלי השלכת שלו, שאין כמו לצעוד בהם "ויש כל כך הרבה שאני לא יכול לספור"



מסימני הדרך - ברז כיבוי אש מס' 1



פונים מBroadway לFelton



ברז מס' 2 - הפעם בצבע תכלת


הדלתות של קיימברידג'. אחד הבתים החביבים עלי בדרך



ברז שלישי. שוב תכלת



הרמזור החביב על יהלי


והפרחים החביבים עלי, שעכשיו כבר נשארו מהם רק עלים


חצי במפר (בצד השני הכביש ישר) וילד שלא רוצה שאמא תצלם אותו



והמדרכה פה היא כמו משטח של לגו


אח"כ עוברים על פני הבית עם הכי הרבה ארובות


ונכנסים לרחוב פרנסיס. מסתכלים איך התיקון בכביש מגיע עד לעמוד חשמל

דורכים על עוד עלים, בודקים מה מצב האוטו עם הפנצ'ר (ששכחתי לצלם אבל הפנצ'ר עדיין שם), ומגיעים לחניה שמאז הקיץ משתפצת לה לאיטה. העבודות שם מהוות אטרקציה כל כך מלבבת שיהלי מוכן אפילו להזדרז טיפה. גם שאר ילדי הגן כנראה נפעמים כי מדי פעם לוקחים אותם לתצפיות מאורגנות. אני מניחה שגם הנהלת הגן מאוד נרגשת מהעניין כי אנחנו מקבלים עדכונים תלת יומיים על המצב, קצב העבודה ותנאי העבירות.

הגדר שמסתירה את החניה המשתפצת


ואחרי שאומרים "Good Morning" לשוטר הפינתי

אפשר לפנות לחלון שבגדר ולהציץ סוף סוף פנימה (אם הגנרטור לא עובד בדיוק ומחריש את אזניינו)

ממש ממול ישנו בניין של הרווארד שבכניסה שלו יש קורא כרטיסים כמו בכניסה לגן (ככה זה באמריקה, אין ויכוחים עם הגננת על הדלת שבמקרה נשארה פתוחה). ומאז שיהלי גילה אותו עמדת התצפית קצת נזנחה.

ממשיכים עוד קצת, וסוף סוף הגענו - הכניסה לבניין:


והכניסה לגן - הילד, הדלת וקורא הכרטיסים


הגענו! הילד האדום והדלת האדומה. גם כפה אדומה.


גילוי נאות -

התמונת שצולמו בתחילת הסתיו וחלק מהטקסטים נכתבו בלילה מעייף אחר. מאז חלפו להם עוד ימים רבים של צעידה ואנחנו מתכוננים לצעדות של השלג (בעיקר מנטלית כמובן) ולביקור הסבתאים הקרוב.

יהלי חוצב פרצופי דלעת, מכין פשטידות תפוחים (שאולי אולי גם יסכים לטעום מחר) ושוב יתחפש לספיידרמן במסיבת הHalloween הקרובה. אנחנו עוד תוהים על רוח החג. תמונות ודיווחים בקרוב.

בברכת חורף חם,

מתגעגעים, אנחנו

יום שבת, 18 באוקטובר 2008

EE102575583IL או סאגת שמונת הברגים

סאגת שמונת הברגים התחילה לפני כמעט כחודש. סוף סוף הגיע המשלוח המיוחל מהארץ, זה ששלחנו בנתיב ה"מהיר" ובמחיר מופקע כחודשיים לפני כן, וכעת לאחר (כך למדנו מנציג חברת השילוח) הליך מוצלח של יציאה ממכס ודיסקונסלידציה (מילה מנופחת לתהליך פשוט בו מחלקים את הארגזים במכולה לנמענים אליהם הם שייכים) התמלא ביתנו הקט עד מאוד בעשרות ארגזים לבנים מסומנים בשחור וכן השידה והמיטה הלשעבר של יהלי המיועדים להגר.
יומיים אחרי, כל הארגזים המפורקים שכנו להם לבטח בחדר האשפה והמיחזור במרתף בית-דירותינו, תכולתם נבלעת בשלל ארונות קמברידג' שלנו (ארונות חצובים בקיר בעומק של קופסת נעליים וחצי), השידה ניצבה לה גאה בחדרה החדש, ואנו התפנינו להרכיב את מיטתה של הגר, שתסיים את לילותינו המרובים בהנקות בזק של אימא ובעיטות קטנות בפנים של אבא. ניגשתי למלאכה, חושש מעט שמא לא אצליח להרכיב רהיט ללא חוברת נייר זול של איקאה, ואז גיליתי לצערי הרב שהברגים של המיטה אינם ברשותינו. את המיטה פירקנו עוד בדירתנו הישנה בפאיירברג לפני יותר משנה ומי יודע איפה תחבתי אותם אז. דבר אחד היה בטוח – ביקורת דרכונים על גבול אמריקה הם לא עברו. ניסיונות נואשים לפשפש בזכרונינו. טלפון בהול ליובל, היורש של ארגז הכלים שלי, גם הוא העלה חרס (אבל זכיתי לגלות שלאחר 5 שנות הזנחה מדוקדקת מצידי, יובל כבר הספיק לסדר את הארגז על כל ברגיו ודיבליו). גם האפשרות לקנות ברגים תואמים באחת החנויות המקומיות נפסלה במהרה בשל חוסר יכולת לפענח את קוטרם ועומקם של הברגים הנדרשים. כמוצא אחרון, נכנסו לאתר של חברת משכל, מעלים מתהום הנשייה את שם המודל של המיטה, וראו זה פלא – המודל עדיין קיים ונמכר. מעודדים התקשרנו לאמא של עדי שהתקשרה למשכל ויומיים אחרי כבר נמסר לנו שברגים תואמים יצאו את דרכם בשירות שליחים מהיר לעבר ביתנו ויגיעו אלינו תוך יומיים.
התחילה תקופת ההמתנה ...
ביום הרביעי התחלנו לחשוד. שוב שיחת טלפון לנילי שדיברה עם EMS (הצד הישראלי של הסיפור) שמסרו לה שהשליחות נמצאת כבר בידי שירות הדואר האמריקאי USPS וניתן לדבר עם שירות הלקוחות או לבדוק באתר את סטטוס משלוח החבילה שמספרה EE102575583IL. שתי דקות אחרי זה כבר הרצתי את השאילתא באתר של usps.com. באתר נטען בתוקף שחברת השילוח כבר ניסתה למסור פעמיים את החבילה ואנו לא היינו בבית. באופן מוזר שני הניסיונות נעשו באותו יום. אמנם אותו יום היה סוף שבוע ובאמת שהינו את רובו מחוץ לבית כך שהדבר לא היה לחלוטין בחזקת בלתי-אפשרי. מצד שני מערכת האינטרקום המשוכללת בכניסה לבית דירותינו מנתבת כל חיוג לאחד הטלפונים הניידים שלי או של עדי, כך שכל עוד היינו באיזור קליטה מן הסתם היינו אמורים לקבל את השיחה. אבל הרבה אי אפשר לעשות כנגד רשע בירוקרטי. האתר המשיך לטעון שהחבילה נמצאת, בריאה ובטוחה, בסניף דואר במרכז בוסטון ומחכה ל- pick-up.
יום שלישי (אנחנו כבר ב 14/10) לקחתי יום חופש לחגוג עם עדי את יום הולדתה. בין שיט על נהר הצ'ארלס (או על הנהר הצ'ארלס, כפי שיהלי אוהב להגיד) לסרט קולנוע החלטנו שזו תהיה מתנה יפה מצד שירות הדואר האמריקאי אם יצליחו להעביר לרשותינו את הברגים. התקשרנו מן הדרך לשירות הלקוחות של הדואר. מענה ממוחשב הודה לנו בעליזות על שיחתנו וביקש שנאמר לו כיצד הוא יכול לעזור.
כאן המקום לעצור ולספר לאלו מכם שלא חוו שהות באמריקה, שבארה"ב מערכות שירות הלקוחות דורשים למעשה מן הפונה "לדבר" עם המערכת. זה אולי נשמע משוכלל ומודרני אבל אין לי ספק שמי שאי-פעם התנסה בזה, יסכים שמדובר בחוויה מעצבנת באופן בלתי-רגיל. שיחה טיפוסית נשמעת ככה (בתרגום חופשי):
מחשב: תודה שהתקשרת לשירות הדואר אנא אמור האם ברצונך לאתר חבילה שנעלמה, למצוא סניפי דואר או לשלם תשלומים. אם ברצונך משהו אחר אמור "אחר"
אני: לאתר חבילה
מחשב: אני מצטערת, לא הצלחתי להבין את תשובתך, אנא חזור שנית
אני: לאתר חבילה
מחשב: אני עדיין לא מבינה מה אתה אומר
אני (קול חזק יותר): לאתר חבילה
מחשב: אני מצטערת אבל נראה ש..
אני (צורח): ל א ת ר ח ב י ל ה !!!!
מחשב: שמעתי אותך אומר לאתר חבילה, האם נכון? אמור ...
אני: נ כ ו ן !!
מחשב: תודה. אם ברשותך מספר חבילה אנא אמור אותו כעת
אני: EE102575583IL
מחשב: שמעתי אי אחת אפס
אני: לא
מחשב: סליחה. אנא אמור שנית
אני: EE102575583IL
מחשב: שמעתי אי אי אחת אפס שתיים חמש שבע חמש חמש שמונה שלוש איי. האם נכון..
אני (כמעט בוכה): לאאאאא #$%^&
מחשב: סליחה. אנא אמור שנית
אני: EE102575583IL
מחשב (הפעם מאיית נכון)
אני (באנחת רווחה): כן
מחשב: תודה. אנא המתן בזמן שאני בודקת נתונים (לאחר 20 שניות). החבילה אותרה והיא נמצאת במשרד בבוסטון בהמתנה ל pickup. תודה. שיחתך חשובה לנו. אם ברצונך לחזור לתפריט הראשי, נא אמור 'תפריט ראשי'
אני מנתק ביבבת ייאוש חנוקה.
זהו משחק מוחות מתוזמר היטב בו כל צד מנסה להערים על הצד השני, הם מנסים לשבור אותך כדי לחסוך עלויות של מענה אנושי ואתה מנסה לתמרן בין המערכת הסבוכה של התפריטים הקוליים להגיע אל צירוף הבחירות הנדיר שיעביר אותך למענה אנושי.
אחרי כישלוני הגדול, התנדבה עדי לנסות את מזלה , ובמהלך מתוחכם הצליחה לבסוף להגיע אל אדם-רובוט אמיתי שמסר לנו שהחבילה אכן נמצאת בבוסטון ותיאסף היום על-ידי UPS ותגיע לביתנו עוד לפני השעה ארבע. קיווינו שבברלי, המטפלת של הגר, תהיה בבית לקבל את החבילה והמשכנו אל הסרט החדש של האחים כהן (שלמרבה האירוניה כלל סצינה דומה בו פרנסיס מקדורמנד "עפה" על מענה קולי ממוחשב שלא מצליח להבין את הוראותיה). החבילה לא הגיעה באותו יום. לא בארבע וגם לא בחמש או בשש. אבל בשבע, שוב בדקתי את הסטטוס באתר וגילתי ששוב נטען שנעשה נסיון כושל למסירה באותו היום ב- 17:15.
התחלתי להאמין שהגר תמשיך לישון איתנו במיטה עד גיל 18 (או גרוע מזה – שאצטרך שוב לנסוע לאיקאה). בכוחותי המנטליים האחרונים התקשרתי שוב למחרת היום למרכז שירות הלקוחות. חמוש בטריק של עדי הגעתי די מהר אל האדם-רובוט (דרך-אגב, מאז למדתי מחבר מקומי שהמערכות האלו מתוכנתות כך שאם תפטיר קללה עסיסית כנגדן הן מייד מעבירות אותך אל מענה קולי. ננסה את זה בפעם הבאה ונקווה שלא נגמור בכלא). הרובוט ידע לספר לי שהחבילה שוב מיועדת ל pickup. הפעם ביקשתי להגיע במו רגליי לקחת את החבילה. לאחר שמסרתי את המיקוד שלי 02138 נאמר לי להגיע בזמני החופשי לסניף כיכר פורטר ברח' מוני 15 ולאסוף את החבילה.
לאחר חיפוש ב- google maps גיליתי שרחוב מוני הוא רחוב קטן ונידח בפאתי קמברידג' במרחק ניכר מאוד מכיכר פורטר. יום חמישי, קמתי נחוש מתמיד לא לחזור הביתה ללא ברגים. כיוון שבלאו-הכי תיכננתי לאחר לעבודה בשל תור לרופא עבור יהלי, המשכתי (אחרי שהורדתי אותו בגן) לרח' מוני. מה שהתגלה שם לחלוטין לא נראה כסניף דואר. מבנה תעשייתי מרובע, מוזר למראה, עם שורות רבות של משאיות דואר, פתחי גישה רבים להעמסה ופריקה ואף לא דלת אחת לכניסת לקוחות. מסתבר שהגעתי למרכז השילוח המרכזי של קמברידג'. ארבתי לאחד מעובדי המיון שיצא להפסקת סיגריה והוא ידע לספר לי שבאגף הצפון-מזרחי של המבנה יש דלת ולידה פעמון ואם אצלצל בפעמון מישהו כבר ייצא ויעזור לי. הפעמון אכן התגלה במיקומו המדוייק ומספר דקות לאחר שצלצלתי בו נפתחה דלת באגף אחר של המבנה ואיש במדי דואר מגוהצים למשעי קרא לי להיכנס (קולות רקע של 'מנהרת הזמן' יהיו ליווי הולם בשלב זה). לאחר שמסרתי את מספר החבילה ואת הדרכון (שבאורח פלא היה איתי) הלכה הגברת הנחמדה (שליוותה את הבחור במדים) לפשפש במחסן ואז חזרה ומסרה לי......... לא. לא את החבילה. – היא מסרה לי שהחבילה נמצאת בסניף Harvard Sq. (3 דקות הליכה מהדירה שלנו) וחבל שהתקשרתי למספר 1-800 שלהם כי הם בדר"כ נותנים מידע לא מדוייק. מתלבט בין צחוק ובכי, שאלתי בנימוס אם החבילה תמתין שם עבורי. "כן" נאמר לי "לזמן מה. ואז היא תחזור לכאן".
מרגיש קצת כמו יוסף ק. רצתי חזרה אל האוטו ונסעתי לסניף ליד הבית (מוותר על עוד שעתיים מיום העבודה). למזלי, הפעם הגעתי בזמן ולאחר עמידה קטנה בתור, מסרתי לפקיד את מספר החבילה וזכיתי – תאמינו או לא – להחזיק בידי את החבילה המיוחלת.
בחינה קלה של פרטי המשלוח גרמה לי להבין את הגורם לפארסה הארוכה הזו. שיכול ספרות של המיקוד שמסרנו לנילי – 01238 במקום 02138. מותש, חזרתי הביתה, וכבר למחרת הורכבה המיטה בהצלחה ואנו עברנו באושר רב מלילות לבנים של ילדה שבועטת בנו משינה ללילות לבנים של ילדה שמתעוררת כל עשרים דקות בבכיות מהחדר הסמוך.
ורק דבר אחד נשאר לוט בערפל בפרשה זו. האם ייתכן שבעיירה Lee הנמצאת 120 מיילים מערבית לקמברידג' ונושאת את המיקוד 01238, ישנו רח' הרווארד. ובמספר A375 שוכנת דירה מס' 30 בה גרים דיירים שכמעט אף-פעם לא נמצאים בביתם ושליחים חרוצים של UPS מבקרים שם יום אחר יום וחוזרים להם בעצב כששקית הברגים שלנו בידיהם?
לעולם לא נדע. ובנימה זו נסיים. ואם נדמה לכם שהפוסט הזה ארוך מדי, אז תדעו שזה כלום לעומת מה שאנחנו עברנו.


19/10/2008 - Amusing, if somewhat expected

נשלח על ידי Big Brother
We had other problems with post offices, more Twin Peaks than The Trial - I refer to when they tried to take my passport photo after disqualifying the one I gave them because is had a very very slight shadow behind the ears. They had in the post office this big Polaroid camera that had 4 lens and one worker was doing a little jig with it when taking my photo. They tried it twice, each time produced MORE shadows in the resulting photos. In the end I told them I come built in with the shadows and went to a professional photographer to do it. After that we convinced a restaurant owner which we frequent a lot to sign on the back of the new photos so that we can submit them for our citizenship. Quite surreal.

יום ראשון, 12 באוקטובר 2008

שבת בבוקר יום יפה, אבא שותה המון קפה, אמא קוראת המון עתון ולי יקנו המון בלון (פוסט חצי מצולם)

אחרי קיץ גשום, הגיע הזמן להתכונן לחורף הקר. הגר ירשה את חליפת השלג מבת הדודה שלה, אבל אנחנו יצאנו לצוד מעילים בoutlet הקרוב לביתנו. מאז הסתיו מסביר לנו פנים באופן שמשי במיוחד. אנחנו מנצלים את מזג האויר הנפלא בעיקר בסופי השבוע. את השבת הקודמת העברנו בקטיף תפוחים באחת החוות שבסביבה. קנינו שקית תמורת הסכום השערורייתי של 16$ ויצאנו למטע לנסות את מזלנו. אנחנו עדיין מנסים להתגבר על השלל, אבל הדלעת שנרכשה באותה הזדמנות לא שרדה את הרקב המתפשט בה ונזרקה לפח לפני שהצליחה להפוך למרק.

השלל...

ואנחנו. כיאה לי כשסוף סוף אני מצולמת התמונה יוצאת שרופה מה


השבוע יצאנו קצת אלא הטבע בתקוה לעדכן את אלבום תמונות השלכת שלנו. הדרך לWalden Pond היתה אדומה-כתומה להפליא, כמו בגלויות. האגם המקסים הזה שבקיץ אפשר לרחוץ בו היה ביתו של ת'ורו במשך שנתיים.

האיש שחפש להתחבר אל הטבע עוד לפני שהאקושיק נהיה באופנה, גר בעצם במרחק חצי שעה הליכה מהוריו ואני מדמיינת אותו צועד במהירות בערבי שבת פן יאחר לארוחת הערב המשפחתית. מהבית שלו נשאר גל אבנים שהיווה נוף לפיקניק שלנו. שלכת במלואה לא מצאנו כרגיל ואנחנו מקוים שעד שנחזור בכל זאת נמצא את עצמנו צועדים בתוך האדום האדום הזה ולא רק בתוך הכמעט. למרות ההבטחות לעומס יתר השבילים היו די פנויים ואנחנו אפילו הספקנו בדרך חזרה להחזיר את עטרת הדלעת והפעם למודי לקח שלחנו אותה ישירות למקרר.

את בוקר יום הראשון ניצלנו להרכבות אחרונות (איקאה כמובן) ויתכן שבקרוב אצליח לסיים לסדר פה ואף לצלם סוף סוף את הגפרוריה. בצהריים יצאנו לדרכנו את הככר הקרובה לחגיגות Oktoberfast. אנחנו לא סגורים על העניין לגמרי אבל אינס טענה שזה עניין גרמני והבטיחה בירות וספה הכי ארוכה בעולם. התייצבנו.

כיאה לאמריקאים המוני האנשים שנהרו עמנו לא הפריעו כמעט למסיבה. שלוב של במות מוזיקליות, דוכני אוכל ומלאכת יד והרבה אירופאיים בלבוש משונה שצעדו בתהלוכה ססגונית ואח"כ התפזרו במרחב לסשנים פרטיים ומשובבי נפש במיוחד.

יהלי לא פספס את הנסיעה התורנית ברכבת. הפעם היה זה תומס ידידו שהקיף את הבלוק.

קינחנו בגלידה הסבירה ביותר שיש במתחם והמשכנו בדרכנו אל הספה המובטחת. הספה אכן ארוכה.

"אבא, די כבר לצלם אותי"


עכשיו רק נותר למצוא את הבירה המבטחת ולהמשיך להנות מהשמש החורפית. הליכה קצרה הובילה אותנו היישר אל דוכן הבירה, אך לאכזבתנו גילינו שלמרות ההשפעה הגרמנית זו עדיין אמריקה ואין להסתובב עם אלכוהול ברחוב. הרוצה להייטיב את לבו במשקה נאלץ לעמוד ולשתות בתוך מתחם מגודר. ויתרנו.

המכלאה


במקום יצאנו לבדוק מה קורה בCambridge Common. הדרך חלפה על פני הקמפוס של Harvard ואפילו בקרנו בבית של פו.

הגינה המקסימה הנמצאת במרכז העיר היתה נטולת אטרקציות באופן מחשיד. ניסיון נוסף לבחון את המצב גילה באופק כדור פורח ההולך ומתנפח לאיטו.

הגר היתה מרותקת להפליא לפלא הנחשף והולך לפניה וגם אנחנו התרגשנו לא מעט.

הגר הנדהמת


יהלי מתחרפן לו לאיטו


לי באופן אישי יש חולשה לנושא ובכל אופן החויה הז'ול ורנית הזו בחצר האחורית שלנו לא מתרחשת בכל יום.

שעת בין הערביים הכריעה לטובת קפה ואנחנו ויתרנו על האופציה להתרומם 30 מ' באויר.

עכשיו שאנחנו כבר מכירים את המקומות השווים יכולנו להתענג על המשקה בעוד האירופאיים המוזרים ממשיכים לנגן בעוז. בשעה 18:00 כמובטח הדוכנים החלו להתקפל וגם אנחנו צעדנו הביתה.

עייפים אך מרוצים הילדים סוף סוף נרדמו (העייפות לא מקלה במיוחד על הגר נטולת המיטה עדיין להרדם). מחר Columbus Day וחצי מאיתנו יהיה בחופש. הגר ואסף ימשיכו בסדר יומם הקבוע ויהלי ואנוכי ננצל את החופש שלנו לנסיעה בקו הירוק.

בשבוע הבא אנחנו מצוותים לעבודות שרות בגן אבל אני בטוחה שנצליח לשלב אותם עם הפסטיבל הבא.

אני אנצל סוף סוף את השקט פה לטובת לימודים ועד לפעם הבאה נאחל לכם חג סוכות שמח עם הרבה תקוה שמישהו מכם יצליח לבוא להיות האושפזין שלנו בשנה הבאה.

ועד אז,

חג שמח, צום קל ושנה טובה.

אנחנו