למראית הדז'ה-וו

זה מכבר שאין עוד שום דרך לדחוס למקומם הרגעי חפצים משתנים, והבית נמלא בלאגן אינסופי, מתפרץ והולך, מסמן כי הגיעה עת. שנת הלימודים של 2010 ( איך אומרים את זה בתשמשהו?) כבר מאחורינו. שבוע של פרידות נרגשות חלף ועבר, ויחד עם גבעת ארגזים קטנה שצמחה לה לפתע במרכז סלוננו, מסמנים לי, שהנה זה בא. ניסיונות ההדחקה שלי מימים עברו מתקשים לספק הסחורה, ואני מתמלאת עצבות של סיום ופרידה.
שוב אני אורזת, מקפלת את חיינו לתוך קופסאות הקרטון. כאילו לא חלפו שנתיים, ואני באותה נקודה, שוב מחפשת חפצים פנויים למלא חללים מזדמנים. ועם זאת, אין השיבה הביתה דומה אל המסע אל הלא נודע. חלפו שנתיים, גדלנו, הפחדים עדיין שם, גם הם משנים יעדים. אך בין תחלופי געגוע בין השם והפה, אני מנסה להאחז בכל פיסת אמריקה, להנות מהנהר, הרחובות, הבתים.
חום יוני של בוסטר, מכין אותנו היטב לשיבה של תחילת אוגוסט, ורק גשמים מזדמנים (ובגשם, הכוונה בעיקר למיני סופות מטורפות של מים רבים להחריד כך סתם לפתע באמצע החום) מזכירים לנו שפה בכל זאת קצת אחרת, ואין להשוות בין סתם חמלוחת לחמלחות אמיתית.
אני נדה ונדה בין מבטים מצועפים בשמש קייצית של לפנות ערב, המנצנצת בעונג על פני הנהר הצ'רלס מנוקד המפרשיות, תוהה איך אפשר לעזוב, לבין ימים של עייפות מהאמריקה הזו, בה אנשים מודים לי על כוס מי ברז, כאילו תרמתי להם כליה לפחות. אני מוצאת גזרי ברושורים. מקומות שהיינו, מקומות שלא נספיק. עוד אגם, או נהר או יער, בית וגשר ועיירה. ציורית. ניו אינגלנדית. מעוררת געגועים לטיול שלא היה.
כן, גם אנחנו עוזבים עוד מעט. זה נראה כבר כמעט אמיתי. חוליה בשרשרת פרדות עירונית. אחרי הנטישה הגדולה של Crate & Barel והBarefoot Books את עירנו, גם רופא הילדים האגדתי שלנו פרש לטובת מחלקת ילדים אונקולוגית בבי"ח גדול. וכך גם אנחנו כמעט מצטרפים, עוד שניה, עוד רגע, רק תנו להנות מעוד אגם, או נהר או יער, בית וגשר ועיירה.

שש מלאו לנער, ועוד מעינייני דיומא

שקט. הילדים במיטה, אסף כמעט כהרגלו בצידה האחר של האמריקה, גם הגשם של אחר הצהריים פסק. ציפור מצייצת בחלוני, ובריזה נעימה של ערב קריר מנשבת פנימה, כאילו אין זה יוני שעומד והופך תקליט עוד רגע, אלא עוד יום סתוי.
ימים עמוסים עומדים לפתחנו, ואני מנסה לשמר רגעים אחרונים של כתיבה רגע לפני הפרידה הגדולה. חובות ישנים של טיולי קיץ ב-Newport ודיווחי יומולדת (למרות התקווה למזג אויר שמשי מצאנו עצמנו חוגגים לילדון שלנו בסופ"ש גשום למחצה שהסתיים בסערה מטורפת למדי, וכך נאלצנו לארח את אבירי הממלכה בצפופלנד הבוסטרי, מתוך משימת-על למצוא את עצמנו אחרי שעתיים עם קירות עומדים על טילם ושטיח בגוון בז' למחצה. רב הבית נדחס לחדר השינה, התכנית האמנותית היתה עמוסה, וכך בסופו של יום ואחרי שאיבה מסיבית הבית חזר לבלאגן הרגיל, ויהלי כבר רצה לדבר על היומולדת של השנה הבאה. מותשת, הבטחתי שעוד נמצא לנו זמן לשוחח, ובטיפת אופטימיות נזכרתי שלפחות אז כבר מבטחת לנו שמשיות חמימה) נדחקים הצידה, והימים אצים לי בתשישות אחת גדולה. שנת הלימודים כמעט מסתיימת, אוטוטו נארוז, ואח"כ נסע. טיול של פרידה עם סבא וסבתא, קצת לונדון, וזהו, תגיע גם השיבה הגדולה. בין לבין אני דוחסת קורס בכריכת ספרים, ונסיונות לשמר סוג של שגרה, רגע לפני שהכל מתפרק וחיים של שנתיים שוב ישאבו אל בין ארגזים ויפליגו הרחק, אל ארץ הקודש, מתוך תקווה לתחושת בייתיות מחודשת למרות הקשיים שהארץ הזו מערימה.
אבל בינתיים, במדור "אמריקה המחורפנת" מצאנו עצמנו היום בגן עומדים בפני צו חדש ומופלא. במסגרת הביקורות והליכי הרה-אשרור של רישיונות הגן של הרווארד, נתקבלה הוראה שלא לאפשר לילדים להתרוצץ נטולי מנעליים, כולל (כן, כן) בזמן השינה. תחקיר מעמיק העלה את ההגיון שמאחורי, הנובע מהחשש של מחוקקי האמריקה פן תפרוץ שריפה ואחד הילדים ירוץ החוצה יחף לגמרי ורגלו תפגע מאבן פוחזת, והו-הא איזו תביעה אז צפויה... למותר לציין, שהאמריקאי המקומי, לא התלהב או התרגש מן הגאונות התחיקתית (שמצטרפת לדרישה מקדמת יותר לצחצוח שיניים לכל ילדי הגנים), וגם הם תהו האם הוגי הרעיון מוצאים את עצמם ישנים עם נעליים בבית ומצחצחים שיניים כל שעתיים במקום העבודה. אבל אנחנו קטונו, לנו הרי חלם משלנו, רק יכולנו להמליץ על חרם בשיטת עמנואל.

סערה בלב ים

אני רוצה להתיישב ולכתוב על סופ"ש מקסים בNewport השמשית, של חול וים ורוגע. לכתוב על ההכנות הקדחתניות ליומולדת של יהלי הממשמש ובא (אנחנו באגף האבירים ודרקונים השנה), על שינויי מזג האויר המביאים עלינו גשמי זלעפות בינות לימים חמים ושמשיים. רוצה לספר על חידושי השפה האחרונים של הגר שמזמינה אותי לבוא ב"Come, sweetie" וכבר יודעת לומר על כל דבר כמעט שהוא "Awesome", על עינייני דיומא, על חויות אמריקאיות אחרונות, רגע לפני ששבים, לחום, לסחי, הביתה.
אבל המציאות טופחת על פני, והרדיו שעסק עד כה בכתם הנפט ההולך ומתפשט לו להנאתו במפרץ מקסיקו, דוחק הצידה חדשות מקומיות בוערות אלו (התחזיות הקרובות מדברות על עונת ההוריקנים הממשמשת ובאה, עם צפי לנפט מעופף שיכסה בתים, שלא לדבר על הנזק האקולוגי ההולך וגדל מרגע לרגע ואין עוצר), כי הרי כדרכן של חדשות כבר בערות חדשות צומחות ועולות במרחקים.
על העובדות אפשר להתוכח, גם נוכל להתדיין האם כולם אנטישמיים ועוכרי ישראל או שאנחנו הם חסרי השכל והאטומים (לבטח כולם יסכימו שטוב זה לא נראה). אבל ממרחק האוקיינוסים והאולימפוס של בוסטר, נדמה כי אפילו לא ניתן לומר שבעל הבית השתגע, אלא כי נטש או נרדם או שכח להגיע, והשאיר חבורת ביריונים, רפי שכל, להראות לעולם שהם יכולים, ושכולם יקפצו. וכמו כל בריון מקומי שדורש "תחזיקו אותי, או ש...", כך גם אנחנו, בלי מחשבה, רק בכוח, רוצים להראות לכולם מי פה מסכן וצודק. אבל לעולם מסביבנו, נמאס, להחזיק ולטפח, ביריון מקומי, עלג וטפש, נמאס לקפוץ ולטייח ושוב לסלוח לפרחח הקטן שכולם הרי כל כך אוהבים לשנוא. ובין האיש ההוא, ששאל ברדיו, איזה נכס אנחנו כבר מהווים לאמריקה, לעיתונאי שטען כי לא זו הדרך לעזור לאמריקה לעזור לנו במאבק שכנגד איראן, אני, היושבת על גדות הנהר הצ'רלס, מביטה מן החלון וחושבת, לאן אני מחזירה את עצמי ואת ילדי?
בוקר רחוץ עלה על בוסטר, הילדים בגנים, ואני יוצאת לצוד לי מעט מזון בריא בWhole foods השכונתי. הרדיו המכוון כהרגלו על NPR מעדכן מארועי הבוקר, בצד השני של העולם, רחוק כל כך וקרוב אל ליבי. לאור המיני אסון האקולוגי הצפוי של היומולדת של יהלי (כל כך הרבה חומרים בלתי מתכלים, עצים שהלכו לעולמם בטרם עת כדי לעטוף מתנות ופלסטיקים, פלסטיקים, פלסטיקים) אני מרוצה לגלות מזלגות חופש (כן, שמופי, גם הם מתרוצצים חופשי), ויחד עם הפויל הממוחזר שלי אני צועדת אל האוטו, ממשיכה להקשיב למהלך הארועים. תחושות ההתעלות האקולוגיים שלי נמוגים במהרה. בועתי הקטנה מתפוצצת ומתרסקת והחיים על גדות הנהר (שבימים ימימה נהיגה לאורכו ממלאה אותי עונג עילאי, אך לא עוד. לא היום לבטח) אינם שהיו. אולי כי השיבה כל כך קרובה, וכל שרציתי להדחיק בשנתיים האחרונות, צץ ועולה ויורק לי בפנים, אולי כי באמת הגזמנו והאיוולת הגדישה שאה. ואולי הידיעה כי יש בכוחי לבחור היכן לחיות ודווקא אל המקום הזה אני שבה, מחזקת תחושה שגם בי הטפשות פשטה.