...Just a Perfect Day

בוקר חדש של אחרי גשם (שוב השמשנו השבוע את מעילי החורף. בכל פעם שאני מחליטה לכבס מיד נתקף מזג האויר שגעון מחודש של פרץ משב קור מלווה בזעם טפטופי כזה או אחר. ועכשיו, מתוך רגשי אשמה התחייבתי לעצמי כבר לכבס אותם בארץ. אולי נביא קצת גשם באוגוסט?) מנץ אלינו. זוהר שמשי של בוקר קריר עם הבטחה להתחממות מסיבית בהמשך. אבא וילד יוצאים הגנה להראות למבוגר שביניהם את ספרו של הקטן שסוף סוף יצא לאור (על פרוייקט הספרים בגן של יהלי ארחיב אולי בהזדמנות אחרת, רק אציין שכל ילד כותב ומאייר ארבעה ספורים ואז בוחר אחד שאותו מדפיסים ומציגים בגן לרווחת הקהל). בנות הבית, כמעט מוכנות, מזדרזות החוצה כמעט אחריהם, מתרגשות לגלות קרירות שמשית רחוצה.
כבר כמעט שנה שלא צעדתי לגן של הארווארד. לא כך בכל אופן. ממעמקי ההדחקה אני נזכרת ביום הקפוא ההוא, ומיד שוב מוחקת, מנסה לשמר רק ימים יפים של צעדה. זה כבר כמה ימים שהגר מבקשת בדרכה המעודנת (צרחות, השתטחויות ובריחה לכיוון השני בכל פעם שצריך להכנס לאוטו) להגיע לגן בעגלה, וכך אנחנו מנצלות שילוב כמעט חד פעמי של מזג אויר ותנאים פיזיים משופרים לצעדה קלילה.
רחובות קיימברידג' שעברו כמעט 24 שעות של זרזיף ממטרתי קליל מנצנצים אלינו מכל עבר. אני נוטה לגלות שהדרך ההיא שהיתה לי מעט ארוכה התקצרה לה לפתע, אבל כל פינות החמד עדיין במקומן. מה חדש בעירנו? צבעוני העיר פינו מקומם לאירוסים סגולים, ובכלל כך נדמה התקופה הסגולה בפתח, כי מכל פינה מציצים אלי, חייכנים, ניצנים ופרחים סגלגלים סגלגלים, מרהיבים, זוהרים, מנוקדים אבני חן של טיפות.
לו היתה לי מצלמה... בוקר משלם שכזה, מתעלה על הנסיעה המקסימה הכל כך חביבה עלי לאורך הנהר הצ'רלס, שתמיד מלווה אותי באנחת עונג של "איזה כייף לחיות פה". אני מתקשה להאמין שעוד רגע כל זה מאחורינו, מנסה להזכר ש"עם טיול של בוקר לא קונים במכולת" ואין ברירה אלא להתחיל לחבב גוונים אחרים, חומים מעט יותר ולקוות שאולי טריק הכביסה בכל זאת יעבוד.

פרורי פרורים

אמריקה שלנו מתפוררת לאיטה. אחרי עוד recall של כל מוצרי Tylenol (שגרר כמובן זריקת כמה בקבוקים משומשים למחצה ותהיה, אם לא קרה שום דבר עד עכשיו האם יש טעם לזרוק או שמא כל תוספת תהיה מזיקה), אחרי משבר מים חצי מקומי שהוביל שני מיליון איש במתחם הבוסטרי רבתי (למעט קיימברידג', לשמחתנו) להרתיח מים במשך שלושה ימים, נשכח ילד בחצר הגן של הרווארד ותכתובת אי-מיילים ארוכה תארה לנו את ועדות הדיווח השונות, התחקירים הצפויים והלקחים שיופקו. לילד שלום, אבל אנחנו שרגלנו האחת כבר נוטה ומדשדשת עוד רגע בבוץ הישראלי, מתרגלים ומיתרגלים לאיטנו לחפלפ הישראלי מתוך ההוא האמריקאי, כך שמתוך ניסיון לחצי מבט משועשע, אין כהכנה שכזו לשיבה הצפויה. מי אמר שבאמריקה היאוש יותר נוח?
אבל השבוע ההוא, התחיל בכלל בשיבה הגדולה של אבא שהביא עמו אורחת כבוד לשבוע. תחילתו בטיולים ארוכים בבוסטר שלנו, תוך אפשרות כמעט חד פעמית ונטולת ילדים לבדיקת אותן חנויות מקסימות שעד כה לא זכיתי לשזוף מבפנים כי הילדים, הילדים...
אח"כ כמיטב המסורת הרחקנו אל עיר התפוח, שתי אמהות, נטולות ילדים אך עם הרבה חזון ורצון לקצת חופש ויקיצה טבעית בשעות בהן השמש כבר ערנית. באוטובוס של ההלוך, אסף עדכן שהגר עם חום, ואני מיד נתמלאתי רגשות אשמה, על ילדתי החולה, ועל אבא שלה שלא יוכל לעבוד, בעוד אני מתהוללת בעיר הגדולה. האם אסף מתמלא אשמה כשהוא נוסע והבית מתמלא חיידקים? האמת לא שאלתי אף פעם, וגם על השאלה מה עדיף, להיות רחוקה מן החולים או להתמודד איתם לבד אין לי תשובה. פיזית, לבטח עדיף להיות בדרך למסע תענוגות מרחק ארבע שעות נסיעה, אבל רגשית? לא בטוח. לבטח הייתי מתקשה להנות אלמלא אסף הודיע כי לילדה כבר למחרת ירד החום, והיא שמחה ומתוקה כהרגלה.
ניו יורק, הsequal, היתה מסבירת פנים כתמיד. חוץ ממסע קניות לשחרור רגשות האשמה (בכל זאת השארנו מאחור חמישה צאצאים ושני אבות מסכנים כל כך), זכינו לפסוע ברחובות המעטירים, לגלות מקומות חדשים, לטייל בשווקים, בחנויות הקטנות (והגדולות) שכמובן אי אפשר להנות מהן עם זאטוטים, לשבת בנחת על כוס יין של לפנות ערב, ולהנות מהשקט והשלווה.
האגף האמנותי היה קצת יותר חלש הפעם, אבל ראינו הצגה מצויינת (גם בלי ברוק שילדס שהבריזה) וצנחנו מותשות בכל ערב אל תוך המיטה (שגם אם לא היתה חמימה ונוחה כמו שציפינו), עייפות ומרוצות כמו שרק אפשרי אחרי עוד יום של שיטוט בעיר הגדולה.
שבוע חדש, קריר ואפרורי צנח עלינו (כן, כן, אנחנו מתקשים להפטר ממעילי החורף, אבל מתוך ידיעה שבקרוב נצטרף אל מרחץ הזיעה ונתגעגע, אנחנו נמנעים מלהתלונן ביתר שאת ומתמקדים בירקרקות האופפת מכל פינה). טיולי השבת נמשכים במרץ (יש עוד כל כך הרבה מקומות לבקר...), בין חיפושי דירות וסקרי הובלות, והרבה הדחקה שאו-טו-טו משנים תפאורה. כי הרי הדבר הכי טוב שיש באמריקה, היא העובדה, שאנחנו בכלל לא מפה. מחדלים? תקלות? זה בכלל לא שלנו. בינתיים אפשר עוד קצת להרגע...