יום רביעי, 21 בינואר 2009

סתם יום של חול

אז זהו יש נשיא חדש בבית. יהלי, בגן של השמאלנים מהרווארד צפה בטקס ההכתרה במחשב של פאלו הגנן בונה האיגלואים (אם אזכור אנסה לצלם את מערת השלג המופלאה). לא נרשמה אצלו התרגשות גדולה מדי, למרות שהוא יודע להגיד שאובמה גר בשיקגו ועכשיו הוא עבר דירה. אני צפיתי בתחילת ההתכנסות המכובדת במסכים שבחדר הכושר החדש שלי. כחובבת פילטיס מושבעת ניסיתי עוד בחודשי הגעתנו לחפש לי מקדש אימונים חדש. לצערי התגלתה בוסטר כאנטי-מעוז (איפה דליה מנטבר כשצריך אותה?), והמקומות המועטים שמצאתי מציעים רק מיטת עינויים ללא שאר המכשירים החביבים עלי במחיר מינימום של $50 לשעור. כסטודנטית ענייה נאלצתי מיד לחפש לי אפשרויות מיצוק אחרות, ולאחר סמסטר עמוס אין כמו חופשת הסמסטר כדי לפתח תקוות להתחלות ספורטיביות יותר. כיאה לאמריקה, עת נרשמתי מיד זכיתי בשני מפגשים עם מדריכת כושר. המפגש הראשון הסתיים בהליכה כאמור אל מול מסכי הטלויזיה, ואני שלראשונה בחיי אוחזת במנוי לחדר כושר נדהמתי לגלות עד כמה משעמם ללכת ולא להתקדם לשום מקום.
יתכן, שכיוון שזהו מצבי הקיומי כרגע, אין כמטאפורה זו של צעדה לאין קץ אל נוכח השינויים בפני האומה כדי לתאר את הלך הרוח הנוכחי שלי. אבל לפני שאגלוש לדיונים אקזיסטנציאליסטיים אספר רק שאסף שהיה הכי נפעם מארועי השעה זכה לצפות בנאום ובאיש לעת ערב במרחב האינטרנטי בעוד הגר מהדסת לה מסביב תוך סרוב עקשני ללכת לישון. השעה שוב היתה אחרי 22:00 כשנרשמה הכנעות מצידה וסוף סוף השתרר שקט בבית.

הגר מכה שנית... (בברלי מצחקקת ברקע. לא צולם ב22 בלילה. למי יש כוח לתעודים בשעות שכאלה)

אבל השבוע האחרון של חופשת הסמסטר שלי החל ביומו של מרטין לותר קינג, שזכה ליום חופש משלו ולהיות מקוטלג אצל יהלי בתור איש חשוב (בכל זאת לא לכל אחד יש יום על שמו). הגר אופסנה אצל בברלי ואבא שלה כרגיל בילה את שעותיו בפרנוס המשפחה. יהלי ואנוכי פנינו לקצת עבודות בית (כביסה ובישול קינואה) ואח"כ הצלחתי לשכנע אותו בעמל רב, כי הילד מכור לסולמות וחבלים, לצאת איתי אל השלג להתפלש קצת ולעשות צורות מצחיקות.

אחרי שבועיים שבהם לא ראיתי אור יום בסופי השבוע סוף סוף ניצלנו את היום הנעים (רק 0 מעלות) לבדוק מה חדש בהרווארד יארד

ולטפס על כל פיסטין לבן אפשרי. יהלי כמובן נזקק לחילוצים מתוך השלג הרך ולי לא נותר אלא לשקוע מלוא ג'ינסי ולהושיע את האומה. שלג זה קר!

יהלי מטפס ההרים

יהלי נלחם בצלמי הפפרצ'י

מנוחת לוחמים

רטובים ומרוצים שבנו הביתה, ומאז אני ממשיכה בלשחק עקרת בית. היום צפויה הכנת גרנולה בייתית. כמו שאסף אמר תמורת $2000 למדתי בשני סופי שבוע להכין גרנולה שכזו, או בגרסה הרשמית - היתה סדנאת קול ואחת, מישל, הביאה גרנולה, אז עכשיו יש לי מתכון:

3tbsp unsalted butter
1/2 cup brown sugar (white works fine, too)
1/2 cup honey
2 tsp vanilla extract
1/2 tsp ground cinnamon
1 cup water
4 1/2 cups rolled oats
1 cup cashews
2/3 cup golden raisins

Preheat over to 250 degrees. Melt butter in a saucepan over medium-low heat. Add sugar and cook until melted. Stir in honey, vanilla, cinnamon, and water. Add remaining ingredients (but not raisins). Stir together, coating completely. Bake on a really large (or 2 smaller) baking sheets with edges, stirring occasionally until brown and dry. (If your pans aren't non-stick, first spray with non-stick spray) Usually about 1 1/2- 2 hours. Cool on the baking sheets. Add raisins and toss.

You can also add other nuts or dried fruit

בינתיים באו מנקי שטיח הבז' שלנו, שסובל הרבה את כל האוכל שנופל ליהלי או בגרסה של הגר - נזרק אחר כבוד אל מרחבי פינת האוכל שלנו המוצבת על שטיח הבז' (רק האמריקאיים יכולים להגות שטות שכזו). אז הגרנולה כבר בתנור, הכלים במדיח ואני יכולה לשוב לכתוב.
אז איך היתה סדנאת הקול? דווקא מעניינת. שרנו הרבה, המינו, נשמנו וקשקשנו. קורס נוסף חלף ולי יש עוד עבודה לכתוב, שבנסיונותי להאריך מעט את החופש הזה אני דוחה ודוחה. כי כמו שאמרה לי אינס הבוקר בגן - עכשיו כשלא מתחשק לי לחזור ללמוד אני יכולה להכריז על עצמי סטודנטית אמיתית. אצלי כמובן, מתווספות לכל מיליון שאלות קיומיות, האם זו תכליתי ואם לא, אז מה כן? היי, רונן, יש לך קצת עבודה? שמעתי שזו תקופה מצויינת לחפש...
בינתיים אני בוחרת שלא להחליט שזו כמובן החלטה בעצמה, ולכן אני עסוקה עד מאוד בחיפוש אתר לחלק המעשי של לימודיי שאם אשרוד את שני הסמסטרים הבאים עלינו לטובה, סוף סוף אוכל אולי לגלות באמת איך זה עובד. עד אז צפוי לי קורס בטיפול בטראומה וגם דינמיקה קבוצתית והרבה חדר כושר, בתי קפה, ספרים ועבודות.
אז אובמה נכנס לתפקידו, המלחמה נגמרה (כך שמעתי מהסטודנטית הפלסטינאית שלמדה איתי בסדנא, תוך דווח על כמה הרגנו בעודה לובשת חולצת "Free Palestine". ואני מודה שלא הרגשתי בנוח עם כל היחצנות הזו שלה. ומה איתנו? רציתי לשאול, ואז נזכרתי שמה שאני מרגישה זה בעיקר בושה), הסמסטר מתחיל. הכל כרגיל.

וכמו תמיד, אנחנו מתגעגעים הרבה. תכתבו, שנשמע מה חדש גם אם אין.

נשיקות,
אני

22/01/2009 - עבודה?!

נשלח על ידי רונן
אוי, אך הייתי רוצה...


22/01/2009 - אצלי יש חדשות ישנות

נשלח על ידי גיא
טוב, לא ממש מפתיע.
חזרתי לג'מיני.
היי, זו עבודה!

יום שלישי, 13 בינואר 2009

שלג על עירי

לאחר שלושה ימים של צעדה בינות לשאריות השלג שהפכו לקרח מלוכלך, הגיעה ה"סופה" המובטחת וציפתה את העיר בקצף לבן ויפיפה.
סוף השבוע שלי עבר בנעימים בשיר וזמר בסדנאת קול המתפרשת על פני שני סופי שבוע. עוד בדיחה שלי שהפכה למציאות. מלווה בחברתי ננסי, ילדונת מטנסי, הרגשתי מספיק אמיצה לזייף בצוותא.
יהלי כזכור רק רוצה שלג, וגם אנחנו עדיין נפעמים מהפלא הלבן. מחוסר שיתוף פעולה של דוגמני הבית אנחנו שוב מסתפקים בתיעוד איתני הטבע ללא הפלא האנושי הפרטי. מצד שני לא רק מזג האויר הקסים אותנו הסופ"ש ובעודי מטפחת את קולי הגר הפליאה לעשות בדרכה היא:



בסופ"ש הקרוב הטמפרטורות אמורות להגיע ל-0 פרנהייט ואחרי המרה קלה מקבלים 17.778- שזה לכל הדעות קררררררררררר. או אז אפנה לחלק השני של הסדנא המופלאה ואסף יוכל להמשיך לענג שני אנשים קטנים ומשועממים ולקוות לימים חמים יותר בהם אמא בבית.

ועד אז,
לילה טוב (כי שוב לילה פה)
נשיקות וסיום מלחמה מהיר


14/01/2009 - וואו -

נשלח על ידי Anonymous
היא כבר הולכת!!!!

יום חמישי, 8 בינואר 2009

כמה טוב שבאנו הביתה? – פוסט משוחזר

את הפוסט הזה התחלתי לכתוב עוד ביום נחיתתנו. עודף עייפות והתקף שיעול אחד גרמו לי אתמול לסיים אותו, לא לשלוח וגם לא לגבות. אסף הרשה לי הבוקר לקלל אותו ואת המק שלו שנתקע, קרס ועימו עבד הקובץ לעולמים.
בצער רב אני מנסה להיזכר ולשחזר ואני מדמיינת את עצמי יושבת פה בקפה שלנו, כותבת את הפוסט מחדש על הלפטופ שלי בטרם אשוב לספרי הפסיכולוגיה (מה לעשות, חוזרים לשגרה ויש לי קורס אינטנסיבי הסופ"ש). בינתיים גם אין לי עדיין לפטופ ואני אנצל את רגשות האשמה של אסף כדי לשכנע אותו לשבת ולהקליד. מה שבטוח – הפעם יהיה תיעוד למילים.
יום חמישי היום. יהלי ואנוכי צעדנו בשלג שנשאר מאתמול בלילה אל הגן. זה השלג הראשון שלו ויהלי הנפעם הסכים להודות שהוא מתרגש אפילו שהוא רציני וש"שלג זה מה שהוא הכי רוצה".
כבר באוטו, בדרך מניו-יורק הספקנו לגלות שהזמן לא עמד לו מלכת בעוד אנו מבלים בארץ הקודש והחורף סוף-סוף הגיע באופן רשמי. יש משהו מלא הוד בלבן לבן הזה שמרגש אותי תמיד. אולי בסוף החורף אני ארגיש אחרת, אבל עכשיו לא נותר לי אלא להצטרף לקריאות החדווה של יהלי ולהשאיר טביעות בשלג שהפך בינתיים לקרח (בעזרתו האדיבה של הגשם שירד אתמול וקצת טמפ' נמוכות) תוך התעלמות מכוונת מהאזורים החומים והמלוכלכים, כי אין דבר דוחה יותר מהשלג שבחל להתלכלך. אסף הבטיח חידוש מלאי אחה"צ ואז אולי אצליח גם לזכור לשלוף מצלמה ולתעד.
אז שוב אנחנו כאן. בבוסטר המעתירה. הטיסה עברה בשלום, גם אם לא בתענוג רב מדי וכן גם הנסיעה באוטו מניו-יורק הביתה. אני מתקשה שלא להיזכר ביימות הקיץ, עת נחתנו פה עם הרבה יותר מטען ועייפות, אל מרומי הקומה ה-14. נוף מרנין אין לנו, אבל כמו אז מיד אישפזנו את יהלי אל מול מיקי ידידו בעוד הגר שמחה להנות שוב מקרקע מוצקה ולהתנועע במרחב בגודל סביר. 2 דקות של שקט איפשרו להתחיל לפרוק את המזוודות שבעמל רב דחסתי לתוכן את כל מתנות החנוכה, במבה וכמה בגדים חדשים שאיכשהו הספקתי לרכוש.
אח"כ כאילו כלום, יצאנו כמיטב המסורת עם ילדים מג'וטלגים ל-Target כי העגלה של הגר נשברה. אז ניצלנו את העניין כבר לחידושי מלא והתעדכנויות. אסף, כרגיל, הצליח להתברבר ואנחנו, כרגיל, שכחנו לקנות כמה דברים. אין ברירה – נצטרך לשוב.
החיים חוזרים לשגרה ואני מצליחה סוף-סוף לנוח קצת מהביקור הזה שהיה לבסוף כל-כך אינטנסיבי ומעייף, אבל מהנה כמובן.
רק 5 חודשים באמריקה והחלב נראה קטן מדי, האנשים אנטיפטים מדי והנהיגה מזעזעת מתמיד. אבל לגבינות יש טעם, הלחם מוצק והחברים שלנו פה. או שם?
אולי כמו שאסף, חבר של יהלי מהגן הישן, הסביר לנו – גם אני צריכה סביבון עם כיתוב כזה של נס גדול היה פה/שם. זה נהיה מאוד נבלבל ...
אבל כזכור, הייאוש כאן יותר נוח ואני לא חשבתי שכל-כך מהר אזכה לספר על נפלאותיו, שאתגעגע לנימוס האמריקאי שגם אם הוא מזויף, קוסם לי הרבה יותר מהטחת גסות הרוח הכל-כך כנה בפני בכל פעם שיצאתי מהחיק המשפחתי-חברתי אל כלל עם ישראל החם והדביק.
שלום בוסטר – הגענו. שבתי לבועה היקרה שלי נטולת העיתונים, הרדיו המרעיש ומטרטר בקולי קולות והדיווחים האינסופיים מהשטח. שנים של חוסר התעניינות מכוונת (שלא נובעת מחוסר עניין אלא בעיקר ממחסור בכוחות נפש) מקלות עלי כנראה להרגיש פה יותר בבית ולהתעלם מהקורה בארץ במין תנוחת בת-יענה שכזו. אני עדיין קוראת את "אישה בורחת מבשורה" ואין מדכא מזה לגלות שטרם הספיקותי לסיים והנה הגיעה המלחמה הבאה.
כמה מחברי הטובים ביותר בטווח הטילים... זה מעציב ומדכא להסתכל על הכול קצת יותר מהצד ולגלות שבעצם נוח לי פה להשקיף, להתעלם ולחיות את חיי הקטנים. ועם זאת מדכא עוד יותר לדעת שבכל זאת זה שלי. שהכאן והשם והבית נעים ומתחלקים בין קצוות עולם ותחושת התלישות כבר כאן מעבר לפינה לא תאפשר לי באמת לנוח, כי אני לא מפה ועדיין משם ובין לבין נשארה רק תהייה. עד מתי?
השעה המתאחרת מזכירה לי שכדאי להתחיל לקרוא קצת פסיכולוגיה. יש לי שני סופי שבוע של סדנאות קול שייאפשרו לי לזייף בגאון תוך השארת אסף לטפל בזאטוטים – חומר מצויין לפוסט הבא.
אני מגלה שהפוסט המקורי, שהיה משעשע אך גם כואב יותר, לא משתחזר לו בקלות ואני נותרת עם בדלי אנקדוטות שעכשיו אני כבר לא מצליחה לשלב.
למשל – יהלי אתמול הודיע שכשהוא יהיה גדול הוא יהיה שר התחבורה ואז הוא יבוא לשמור על רמזור מהבהב אחד אי שם בקיימברידג'. הגר נטולת השאיפות הפוליטיות לבינתיים, ממשיכה לעבוד על צעדיה הראשונים. בקרוב הקליפ.
לסיום אציין ששמחנו כל-כך לראות את כולכם (והצטערנו על אלה שפספסנו) ואנחנו כבר שוב מתגעגעים. הטרטור הגדול של לארוז, להגיע, לחיות בבתים של אחרים, משכנע אותי שאין מנוס ואתם צריכים להתחיל להגיע לפה. הספה הנפתחת כבר מחכה.

עוד משהו – בחנוכה, בעודי משעשעת צמד עוללים, נסענו יחד עם אסף (החבר מהגן) ואמא שלו, נאוה (האישה והאגדה שמאחורי ה"בוסטר"). ובעוד שיח האמהות התלהט (נדמה לי שנאוה ניסתה להרגיע את הגר בצלצולים אלקטרונים מהסלולרי שלה) הילדים מאחור התעמקו בדיונים פילוסופיים –

יהלי: ... איזה אלוהים? אלוהים מהמשפחה שלי?
נאוה (מתלהבת): אלוהים מהמשפחה שלך, מהמשפחה שלנו.
אסף (גוער בה): אמא, אנחנו מדברים על אלוהים שבשמיים. אנחנו אוהבים את אלוהים שבשמיים.
יהלי: ואני אוהב את מיקי מאוס.

ולי לא נותר אלא לתהות מה אלוהים מהמשפחה שלנו חושב על כל זה, והאם הוא הדליק נרות או שזכה לחגוג Christmas כמו שיהלי רצה.